שולחן ערוך אבן העזר/הלכות קידושין


<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן כו | >>

ראו סימן זה בתוך: טור אבן העזר · לבוש · ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:    חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז
שו"ע באתרים אחרים:    תא שמע על התורה ספריא שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org · SefariaENG

שלא לקדש בביאה ואיסור ביאה על הפנויה אפי׳ אם יחדה
ובו ארבעה סעיפים:
אבגד

סעיף א עריכה

אין האשה נחשבת אשת איש אלא על ידי קדושין שנתקדשה כראוי, אבל אם בא עליה דרך זנות שלא לשם קדושין אינו כלום, ואפילו בא עליה לשם אישות בינו לבינה אינה נחשבת כאשתו, ואפילו אם ייחדה לו, אלא אדרבא כופין אותו להוציאה מביתו:

הגה דבודאי בושה היא מלטבול ובא עליה בנדתה (טור). אבל אם מייחד אליו אשה וטובלת אליו י״א שמותר והוא פלגש האמורה בתורה (הראב״ד וקצת מפרשים). וי״א שאסור ולוקין על זה משום לא תהיה קדשה (הרמב״ם והרא״ש והטור). כותי שנשא כותית וכן מומר שנשא מומרת בנימוסיהן ונתגיירו אח״כ, אין כאן חשש קידושין כלל ומותרת לצאת ממנו בלא גט, אע״פ ששהה עמה כמה שנים אינו אלא כזנות בעלמא (ריב״ש סי׳ ו׳ ובת״ה סי׳ ר״ט) (וע״ל סי׳ קמ״ט סעיף ו׳):

סעיף ב עריכה

אם הכניס אשה לחופה, אינה מתקדשת בכך. וי״א שהוא ספק:

סעיף ג עריכה

משנתקדשה נחשבת כאשת איש לחייב הבא עליה, וצריכה גט להתירה לשוק:

סעיף ד עריכה

האשה מתקדשת בשלשה דרכים: בכסף או בשטר או בביאה, מן התורה. אבל חכמים אסרו לקדש בביאה משום פריצות, ואם עבר וקידש בביאה מכין אותו מכת מרדות והיא מקודשת. ואפילו קדשה בכסף או בשטר, אם לא שידך תחלה או שקידש בשוק, מכין אותו מכת מרדות והיא מקודשת:

הגה: וי״א שאין מכין אם קידש בכסף או בשטר, אפי׳ בשוק ובלא שידוכין (טור בשם הרא״ש). ולא ראיתי ממי שהכו מי שקדש בלא שידוכין:


<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן כז | >>

ראו סימן זה בתוך: טור אבן העזר · לבוש · ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:    חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז
שו"ע באתרים אחרים:    תא שמע על התורה ספריא שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org · SefariaENG

כיצד לשון הקידושין ושיאמר הוא ויתן הוא
ובו עשרה סעיפים:
אבגדהוזחטי

סעיף א עריכה

בכסף כיצד נותן לה בפני שנים פרוטה או שוה פרוטה ואומר לה הרי את מקודשת לי בזה:

הגה וי״א שי״ל לה כדת משה וישראל (כל בו) וכן נוהגין לכתחלה וכן נוהגין לקדש בטבעת ויש להם טעם בתיקוני הזוהר (דע׳ הרב)

וה״ה אם אמר לה הרי את מאורסת לי או הרי את לי לאשה וכן בכל לשון שמשמעותו ל׳ קדושין ודאי באותו מקום ובלבד שהיא תבין שהוא ל׳ קדושין ואם היה מדבר עמה תחלה על עסקי קדושין ונתן לה אפי׳ בשתיקה הוי קדושין והוא שעדיין עסוקין באותו ענין וכ״ש אם אמר לשון קדושין ודאי אלא שאינה מבינה אותו דהוו קדושין:

הגה י״א דלא בעינן מדברים באותו ענין ממש אלא מדברים מענין לענין באותו ענין שאין מדברים בקידושין רק בצרכי זיווגם (מרדכי סוף האיש מקדש וכ״כ הרשב״א) וי״א דלא בעינן מדברים עמה אלא כל שמדברים לפניה סגי (מרדכי ריש קידושין וכן משמע ל׳ הטור) :

סעיף ב עריכה

אמר לה הרי את אשתי הרי את זקוקתי הרי את קנויה לי הרי את ארוסתי הרי את שלי הרי את ברשותי הרי את לקוחתי מקודשת:

הגה אם הבינה דבריו או שדברו תחלה מעסקי קידושין (הר״ן והמ״מ) אבל האיש אינו נאמן לומר שלא כיון לשם קדושין (ב״י בשם הרא״ש) :

סעיף ג עריכה

אמר לה הרי את מיועדת לי מיוחדת לי עזרתי נגדתי צלעתי סגורתי תחתי עצורתי תפוסתי הרי זו מקודשת בספק: הגה וה״ה אם אמר הרי את חרופתי אבל אמר לה הרי את נשואתי י״א שאינו כלום

והוא שהיה מדבר עמה תחלה על עסקי קידושין אבל אם אינו מדבר עמה על עסקי קידושין אין חוששין למלות אלו:

הגה מי שאמר לאשה שנותן לה בשביל אהבה וחבה חוששין לקדושין כי שמא אמר שנותן לה שיהיה אהבה וחבה ביניהם והוי כאלו אמר לה מיועדת לי או מיוחדת לי (תשו׳ מיי׳ סוף אישות) י״א דאע״ג דלשונות אלו לא מהני אם לא דבר עמה מעסקי קדושין מ״מ אם היא אומרת שקבלה לשם קידושין הוי ספק קדושין (הר״ן) ואפי׳ נתן לה בשתיקה ולא דבר כלום והיא והוא אומרים שכוונו לשם קדושין הוי קדושין (במרדכי פ׳ האיש מקדש ותשו׳ מהור״ם) ובמקום דלא הוי קדושין אפי׳ אם חוזר אח״כ ואמר לה הרי את מקודשת לי צריך לחזור ולטול הכסף ממנה וליתן לה בתורת קדושין (המ״מ בשם הרשב״א) :

סעיף ד עריכה

אמר לה הרי את מקודשת ולא אמר לי אינה מקודשת וכן עיקר (תשו׳ הרא״ש) אבל יש מחמירין ואומרים דהוי קדושין (תמצאם בתשובת הרשב״א ורמב״ן והרא״ש כלל ל״ו) ואם היה מדבר עמה על עסקי קדושין הרי זו מקודשת. ואם קידש תחילה אשה אחת קדושין גמורים ואמר לאחרת בפניה תהא מקודשת ולא אמר לי, ידים מוכיחות (פי׳ כמו שהאוחז בבית יד הכלי מושך עמו הכלי עצמו כן אלה הדברים מוכיחין שמושכין אחריהם לשון לי) נינהו וחוששין לקדושין:

סעיף ה עריכה

יש מי שאומר שאם כשנתן לה הכסף אמר לה הריני נותנו לך בתורת קדושין הוי כאומר לי:

הגה וצריך שיאמר לה לשון המוכיח להבא כגון שאומר הרי הן קדושין או קדושין יהיו אבל אמר הן קדושין לחוד אינו כלום (ב״י בשם תשו׳ הר״י דוראן) :

סעיף ו עריכה

אמר לה הריני אישך הרי בעליך הריני ארוסיך אינו כלום אפי׳ היה מדבר עמה תחלה על עסקי קדושין משום דכתיב כי יקח ולא שיקח את עצמו (נתן הכסף לא׳ ואמר לו הרי את חמי ולא אמר בתך מקודשת לי אין בזה כלום (הגהות אלפסי פ״ק דקדושין) :

סעיף ז עריכה

נתנה היא לו כסף ואמרה הריני מקודשת לך אינה מקודשת:

סעיף ח עריכה

נתן הוא ואמרה היא אם היה מדבר עמה על עסקי קדושין הוי ודאי קדושין ואם לאו הוי ספק קדושין ואם ענה הבעל הן בשעת נתינה הוי ודאי קדושין אפילו אין עסוקין באותו ענין:


סעיף ט עריכה

נתנה היא ואמרה לו הילך דינר זה מתנה ואתקדש לך ולקחו ואמר לה הרי את מקודשת לי בהנאה זו שקבלתי ממך מתנה אם אדם חשוב הוא הרי זו מקודשת שהנאה יש לה בהיותו נהנה ממנה ובהנאה זו הקנתה עצמה לו וצריך חקירת חכם מי נקרא אדם שאינו חשוב להתירה בלא גט.

ויש מחמירין אפילו לא אמרה תחילה כשנתנה "ואתקדש לך" רק נתנה סתם ואמר לה התקדשי כו׳ ושתקה (תשו׳ הרשב״א סי׳ תרי״ג):

סעיף י עריכה

שיעור הכסף שמקדשין בו משקל חצי שעורה כסף צרוף

(עיין ביורה דעה סי׳ רצ״ד סעיף ו׳ שיעור שוה פרוטה) :



<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן כח | >>

ראו סימן זה בתוך: טור אבן העזר · לבוש · ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:    חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז
שו"ע באתרים אחרים:    תא שמע על התורה ספריא שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org · SefariaENG

המקדש בגזל בפקדון או במלוה ובאיסור הנאה דאורייתא ודרבנן
ובו עשרים ושלושה סעיפים:
אבגדהוזחטייאיביגידטוטזיזיחיטככאכבכג

סעיף א עריכה

המקדש את האשה בגזל או בגניבה או בחמס, אם נתייאשו הבעלים ונודע שקנה אותו דבר ביאוש, הרי זו מקודשת, ואם לאו אינה מקודשת:

הגה: קדשה בגזל או גניבת עכו"ם הוי מקודשת, דהא אינה צריכה להחזיר רק מכח קידוש השם (מהרי"ו סי' קל"ח). קידשה בגזל אחר יאוש לבד, מקודשת מדרבנן (רבינו ירוחם):

סעיף ב עריכה

גזל את האשה או גנבה או חמסה, וחזר וקידשה בגזל או בגניבה ובחמס שלה ואמר לה: הרי את מקודשת לי בו, אם לא קדם ביניהם שידוכים ונטלה ושתקה אינה מקודשת. אבל אם שידך תחילה, דהיינו שנתרצית לישא אותו, אף על פי שלא היו שוים בנתינת הנדוניא (הגהות אלפסי פרק קמא דקדושין), או אפילו לא שידך תחילה, וכשאמר לה התקדשי לי בזה ונתנו בידה אמרה הן, הרי זו מקודשת, וצריך לשלם לה גזילותיה (הר"ן פ"ב דקדושין). אבל אם אחר שבא לידה אמר: התקדשי לי בו, אף על פי שאמרה הן אינה מקודשת, אף על פי ששידך תחילה, ואינה נאמנת לומר שבתחילה קיבלה לשם קידושין (כן כתב הר"ן בשם הרשב"א והב"י הביאו):

סעיף ג עריכה

וכן אם החזיר לה חוב שהיה לה אצלו ואמר לה: "כנסי סלע זו שאני חייב ליכי והרי את מקודשת לי בו" קודם שתיטלנו, ונטלתו ושתקה, אם היו ביניהם שידוכין הרי זו מקודשת, ואם לא שידך אינה מקודשת עד שתאמר הן. אבל אם לאחר שנתנו בידה אמר לה: הרי את מקודשת לי בו, אפילו אמרה הן אינה מקודשת, אף על פי ששידך תחילה:

הגה: וכל זה שאמר לה: כנסי סלע שאני חייב לך, אבל אמר לה "כנסי סלע זו" סתמא וחזר ואמר "התקדשי לי בו", אף על פי שחייב לה גם כן והגיע זמן הפרעון, מקודשת ואינה יכולה לומר לפרעון קבלתיו (הר"ן פ"ב דקדושין). אמר לה "כנסי סלע זו שאני חייב לך", וחזר ואמר: "לא לשם פרעון אני נותנו לך רק לשם קידושין", יש אומרים דהוי מקודשת אפילו לא שידך (שם בשם בה"ג והרמב"ם). ביקש ממנה שתלוה לו מעות על משכון, ונתנה לו המעות, וכאשר נותן לה המשכון אמר לה: "התקדשי לי בו" וקיבלתו ושתקה, הוי ספק קידושין (תשובת הרשב"א סי' תשע"ג):

סעיף ד עריכה

נתן לה פקדון ואמר לה: "כנסי פקדון זה" וחזר ואמר: "הרי את מקודשת לי בו", אם אמר לה כן קודם שנטלתו ונטלתו, אף על פי ששתקה הרי זו מקודשת:

הגה: ויש אומרים, דווקא שנטלתו מידו, אבל אם זרק לה הקידושין, אפילו לתוך חיקה, שתיקה כהאי גוונא לאו כלום היא, הואיל ולא נתרצית תחלה לקדושי ליה (טור בשם הרמ"ה).

ואם אחר שנטלתו בתורת פקדון אמר לה: "הרי את מקודשת לי בו" ושתקה, אינו כלום, אבל אם אמרה "הן" הרי זו מקודשת:

סעיף ה עריכה

אמר לה "התקדשי לי בחפץ זה", ואמרה לו "והרי אינו שוה פרוטה", ואמר: "התקדשי לי בד' זוזים שבתוכו", הרי זו ספק מקודשת:

הגה: והוא הדין אם לא חזר ואמר "התקדשי לי", רק אמר לה: "הרי בתוכו שוה פרוטה", מקודשת מספק (הגהות אלפסי פ"ק דקדושין). אשה שחטפה מעות מאיש א', והוא ביקש ממנה שתחזירה לו, ולא רצתה, ואמר(ה) לה: הרי את מקודשת לי בהם, ושתקה והחזיקה המעות, לא הוי קידושין, דהוי שתיקה דלאחר מתן מעות ולאו כלום הוא (תשו' מהר"ם פדואה סי' כ"ד):

סעיף ו עריכה

היה לו פקדון בידה, או שהשאילה חפץ, ואמר לה: התקדשי לי בפקדון או בשאלה שבידך, ונמצאו שנגנב או נאבד, אם נשתייר ממנו שוה פרוטה מקודשת, ואם לאו אינה מקודשת. ודווקא שאינה יודעת סכום הפקדון ומתרצת להתקדש בו הן אם הוא רב הן אם הוא מעט, אבל אם ידעה סכום הפקדון ונמצא שנגנב או נאבד, אף על פי שנשתייר ממנו שוה פרוטה אינה מקודשת (שאינה מתרצית להתקדש אלא בסכום הפקדון) (טור):


סעיף ז עריכה

היה לו מלוה אצלה, אפילו הוא בשטר, ואמר לה: הרי את מקודשת לי במלוה שיש לי אצלך, אינה מקודשת, אפילו עדיין המעות בידה ולא שלחה בהם יד (אפילו החזיר לה השטר ויש בו שוה פרוטה) (טור בשם הרמב"ם) ויש מחמירים בזה (הר"ן פ"ב דקדושין) (והמ"מ פ"ה). והוא הדין אם היא חייבת לו שכירות פעולה שעשה לה, אפילו הגיע זמן המלוה והשכירות לגבות:

סעיף ח עריכה

אמר לה: התקדשי בשטר חוב, ונתנו לה, שמין הנייר, אם יש בו שוה פרוטה מקודשת, ואם לאו הרי היא ספק מקודשת:

סעיף ט עריכה

הלוה לה עתה ר' זוז ואמר לה: הרי את מקודשת לי בהנאת זמן שארויח ליך במלוה שתהיה בידך כך וכך יום ואיני תובע ממך עד זמן פלוני, הרי זו מקודשת, ואסור לעשות כן מפני שהוא כריבית:

סעיף י עריכה

היה לו מלוה אצלה ואמר לה: הרי את מקודשת לי בהנאת מחילת מלוה, וכן אם אמר לה: הרי את מקודשת לי במה שאני מרויח ליך הזמן, מקודשת ואסור לעשות כן משום רבית. ויש אומרים שאינה מקודשת:

הגה: ויש לחוש לב' הסברות, ואם קידשה אחר צריכה גט משניהם (כל בו בשם הרמ"ה והטור הביאו). היתה חייבת לאחרים, ובא אחד ונתן פרוטה למלוה להרויח לה זמן וקידשה בזה, הוי מקודשת (התוס' והמרדכי והר"ן ריש קדושין):

סעיף יא עריכה

היה אצלה מלוה על משכון, אפילו במשכנו בשעת הלואה, וקידשה באותה מלוה והחזיר לה המשכון, או שהיה המשכון ברשותה (ר"י בשם הרמ"ה) הרי זו מקודשת. ויש אומרים שאפילו לא החזיר לה המשכון מקודשת:

סעיף יב עריכה

היה לו משכון על חוב שיש לו אצל אחרים וקידש בו אשה, הרי זו מקודשת, לפי שבעל חוב יש לו קניין בגופו של משכון:

הגה: ויש אומרים דווקא במשכנו שלא בשעת הלואתו (טור בשם הרא"ש). וכל זה במשכון שיש לו מישראל, אבל מעכו"ם אינה מקודשת (מרדכי ריש קדושין). ואם מכרו המלוה לאחר וקידש בו, הוי מקודשת (מהרי"ו סי' קל"ח):

סעיף יג עריכה

היה לו חוב ביד אחרים ואמר לה: הרי את מקודשת לי בחוב שיש לי ביד זה במעמד שלשתן, הרי זו מקודשת, ויש אומרים שאינה מקודשת. אבל אם לא אמר לה במעמד שלשתן, אפילו היא מלוה בשטר והקנה לה השטר כראוי בכתיבה ובמסירה, אינה מקודשת אלא בספק:

סעיף יד עריכה

היה לו מלוה אצלה, ונתן לה עתה פרוטה ואמר לה: התקדשי לי במלוה ופרוטה, הרי זו מקודשת:

סעיף טו עריכה

אמר לה: התקדשי לי בשכר מלאכה זו שאעשה עמך, ועשה, אינה מקודשת, ויש אומרים שהיא מקודשת:

הגה: אם הוא קבלן על המלאכה, דאומן קונה בשבח כלי (טור בשם ר"י). ואם הכלי עדיין אצלו וקידשה בשכרו, לכולי עלמא מקודשת, דהוה ליה כמלוה שיש עליו משכון (ר"י נתיב כ"ג). נתן משלו פרוטה לצורך המלאכה וקידשה בו, מקודשת לכולי עלמא, דהוה ליה כמלוה ופרוטה (טור). עשה מלאכה אצל אחר ונתחייב לו פרוטה, הוה ליה כמלוה ביד אחרים (ביאור דברי המרדכי לדעת הרב כמו שכתב ריש א"נ ומיד שעשה השכיר וכו'):

סעיף טז עריכה

קידש במלוה ובעל סתם בפני עדים שראו שנתייחד עמה צריכה גט מספק:

הגה: והוא הדין אם קידש בפחות מפרוטה ובעל וכל כיוצא בזה (הר"ן פ' המדיר):

סעיף יז עריכה

הנכנס לבית חבירו ולקח לו כלי או אוכל וכיוצא בהם וקידש בו אשה, ובא בעל הבית, אף על פי שאמר לו: למה לא נתת לה דבר זה שהוא טוב ממה שנתת לה, אינה מקודשת, שלא אמר לו דבר זה אלא כדי שלא להתבייש עמו, והואיל וקידש בממון חבירו שלא מדעת חבירו הרי זה גזל ואינה מקודשת. ואם קידשה בדבר שאין בעל הבית מקפיד עליו, כגון תמרה או אגוז, הרי זה מקודשת מספק:

הגה: אורח שיושב אצל בעל הבית ונוטל חלקו וקידש בו, הוי מקודשת (הגהות אלפסי):

סעיף יח עריכה

היתה סחורה בינו ובין חבירו, וחילקה שלא מדעת חבירו וקידש בחלקו, הואיל וצריכה שומת בית דין אינה מקודשת, שאין זה נוטל לעצמו מה שירצה ויניח מה שירצה:

הגה: ואפילו נתן לה כל הסחורה שיש בחלקו יותר מפרוטה, אפילו הכי אינה מקודשת, שאין רצונה להתקדש רק בכלי (הגהת מ"מ פ"ב דאישות בשם הרמב"ן והרשב"א וכ"כ הר"ן).

ואם הוא דבר שהכל שוה ואינו צריך שומא, הרי זו מקודשת:

סעיף יט עריכה

השואל חפץ מחבירו והודיעו שרוצה לקדש בו אשה, מקודשת, ואם לאו הרי הוא ספק מקודשת:

הגה: והוא הדין לשוכר כלי או חפץ מחבירו וקידש בו (ת"ה סי' ר"י). שאל כלי מאשה שיש לה בעל וקידש בו, חוששין לקידושין, אף על פי שכל מה שקנתה אשה קנה בעלה ולא שאל מן הבעל (רשב"א אלף רמ"ה ותשובת הרמב"ן סי' קמ"ד):


סעיף כ עריכה

הנותן לחברו מתנה על מנת להחזיר והלך המקבל וקידש בה אשה, הרי זו מקודשת:


סעיף כא עריכה

המקדש באיסורי הנאה דרבנן לגמרי, שאין לו עיקר בדאורייתא, מקודשת. ואם בחמץ דאורייתא ושעות דרבנן, או בחמץ דרבנן ושעות דאורייתא, ספק מקודשת. ואם באיסורי דאורייתא לגמרי, כגון חמץ דאורייתא בשעות דאורייתא, אינה מקודשת:

הגה: קהל שתיקנו ועשו הסכמה ביניהם שכל מי שיקדש בלא עשרה או כיוצא בזה, ועבר אחד וקידש, חיישינן לקידושין וצריכה גט, אף על פי שהקהל התנו בפירוש שלא יהיו קידושין והפקירו ממונו, אפילו הכי יש להחמיר לעניין מעשה (מהרי"ק שורש פ"ד). אשה שנדרה הנאה מאדם אחד או מכל מה שיתנו לה שלא בפני פלוני ופלוני, ועבר אחד וקידשה, אינה מקודשת, דהוי כאלו קידשה באיסורי הנאה. ודווקא שקידשה בתורת כסף, אבל אם קידשה בשטר הוי קידושין (רשב"א סי' תר"ב ותר"ג):

סעיף כב עריכה

עבר ומכר איסורי הנאה וקידש בדמיהם, מקודשת. ואם מכרם לישראל ולא ידע הלוקח שהם איסורי הנאה, ולקח המוכר דמיהם וקידש בדמיהם, ספק מקודשת. במה דברים אמורים? בשאר איסורי הנאה חוץ מאלילים, שאם מכרה וקידש בדמיה אינה מקודשת:

סעיף כג עריכה

בכור בזמן הזה, אם קידשו בו בעלים הוי ספק מקודשת:



<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן כט | >>

ראו סימן זה בתוך: טור אבן העזר · לבוש · ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:    חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז
שו"ע באתרים אחרים:    תא שמע על התורה ספריא שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org · SefariaENG

שצריך ליתן הכסף במתנה שלימה, ודין המקדש במשכון או במנה ונמצא חסר או רע
ובו עשרה סעיפים:
אבגדהוזחטי

סעיף א עריכה

האומר לאשה: "הרי את מקודשת לי בדינר זה על מנת שתחזירהו לי", אינה מקודשת:

הגה: אבל האשה שנתנה לאחד מתנה על מנת להחזיר לה לאחר ל' יום, כדי לקדשה בה תוך ל', ונתן לה תוך ל' לקידושין, הוי מקודשת (תשובת הרא"ש כלל ל"ה). יש אומרים דאם נתן לה מתנה על מנת להחזיר ואמר לה: "בהנאה זו שאת נהנית תוך הזמן הרי את מקודשת לי", הוי קידושין (ר' ירוחם):

סעיף ב עריכה

אמרה לו: "תן מנה לפלוני ואתקדש אני לך", ונתן לו ואמר לה: "הרי את מקודשת לי בהנאת מתנה זו שנתתי על פיך", הרי זו מקודשת:

הגה: ואם היו עסוקים באותו עניין, אף על פי שנתן סתם בציוויה הרי זו מקודשת (ב"י בשם ר"י). וכל זה דווקא שהיא התחילה לומר: "תן מנה לפלוני", אבל אמר לה הוא תחילה והיא אומרת: "תן לפלוני" – (עיין לקמן סימן ל' סעיף ח'). אמרה לו: "הלוה מנה לפלוני ואתקדש אני לך", והלוה לפלוני ואמר לה: "הרי את מקודשת בו", הוי קידושין כמו במתנה. אבל אם הרויח זמן מלוה על פיה וקידשה בו, אינה מקודשת (ב"י בשם הרשב"א):

סעיף ג עריכה

אמרה לו: "תן דינר לפלוני ואתקדש אני לו", ונתן לו, וקידשה אותו פלוני ואמר לה: "הרי את מקודשת לי בהנאת מתנה זו שקיבלתי כרצונך", הרי זו מקודשת:

סעיף ד עריכה

אמרה לו: "הילך מנה ואתקדש אני לך", נתבאר בסימן כ"ז:

סעיף ה עריכה

אמר לה: "הילך דינר משלי והתקדשי לפלוני", ואותו פלוני עשאו שליח, או שלא עשאו שליח ואמר לה אותו פלוני: "התקדשי לי במנה שנתן ליך פלוני", הרי זו מקודשת:

סעיף ו עריכה

אמר לה: "התקדשי בדינר", ונתן לה משכון עד שיתן הדינר, אינה מקודשת:

הגה: וכל שכן אם נתן לה שטר על הדינר, דלא הוי קידושין (הגה"מ פ"ה בשם הרשב"א). אמר לה: "הרי את מקודשת לי בדינר ותזכה בו בגוף המשכון שאני נותן לך על זה", הרי זו מקודשת (ר' ירוחם נתיב כ"ג):

סעיף ז עריכה

האומר לאשה: "הרי את מקודשת לי בק' דינרים", ונתן לה אפילו דינר אחד, הרי זו מקודשת משלקחה הדינר, והוא ישלים לה השאר, שזה כמו שאמר: "הרי את מקודשת לי בדינר זה על מנת שאתן לך ר' זוז", שהיא מקודשת לו מעכשיו. והוא הדין אם חסר דינר אחד או שהיה רע (הרא"ש והרמב"ן), ויש חולקין (הרשב"א). במה דברים אמורים? כשאמר לה "בק' דינרין" סתם; אבל אם פירש ואמר לה: "הרי את מקודשת לי בק' דינרין אלו", והתחיל למנות לתוך ידה, ויש אומרים דבחדא מינייהו, כגון שאמר "ק' דינרין אלו" או שמתחיל למנות (הרא"ש והטור), אינה מקודשת עד שישלים לה, ואפילו בדינר האחרון שניהם יכולים לחזור זה בזה; אלא אם כן אמר לה: "דינר החסר יהא עלי במלוה" ונתרצתה. וכן אם נמצא מנה חסר דינר, או נמצא מהם דינר נחושת ולא הכירה בו תחילה, אינה מקודשת ויכולין לחזור בהן (דעת רש"י) (ויש אומרים דאפילו בלא חזרה אינה מקודשת (הר"ן פ"ק דקדושין) עד שיאמר לה אחר כך "התקדשי בזה" ושתקה). ואם יכולה להוציא על ידי הדחק, הרי זו מקודשת:

סעיף ח עריכה

האומר לאשה: "התקדשי לי בדינר זה על מנת שאשלים ליך מנה", והיא אומרת: "על מנת שתשלים לי ר'", והלך זה לביתו וזו לביתה ולא הסכימו ביניהם, ואחר כך תבעו זה את זה וקידשו ונתן לה הדינר, אם האיש תבע את האשה, יעשו דברי האשה וישלים לה ר'; ואם האשה תבעה את האיש, יעשו דברי האיש ולא ישלים אלא מנה:

סעיף ט עריכה

האומר לאשה: "התקדשי לי בכוס זה", אם היה מלא מים הרי זו מקודשת בו ובמה שבתוכו, דמצטרפו לשוה פרוטה. ואם היה מלא יין, הרי זו מקודשת בו ולא במה שבתוכו. ואם היה מלא שמן, הרי זו מקודשת במה שבתוכו ולא בו, לפיכך אם לא היה בשמן שוה פרוטה הרי זו מקודשת בספק, ואם היה בשמן שוה פרוטה הרי זו מקודשת ודאי. ויש חולקים ואומרים: במים, בו ולא במה שבתוכו, וביין, במה שבתוכו ולא בו, ובשמן או בציר דגים, בו ובמה שבתוכו:

סעיף י עריכה

היו לו מיני כלים או מיני מאכל או שאר כל דבר, ואמרה לו: "תן לי מעט מאלו", ואמר לה: "אם אתן ליך תהיה מקודשת לי?" אם אמרה "הן" ונתן לה, הרי זו מקודשת. אבל אם אמרה לו: "תן לי מהן" או "השלך לי" או דברים שענינם "לא תשחק עמי בדברים אלו אלא תן לי בלבד" ונתן לה, אינה מקודשת:

הגה: ואם אמר לה בשעה שהוא נותן לה: "הרי את מקודשת לי" וקבלה, מקודשת (טור בשם הרא"ש). ואם [צ"ל לא. ט"ז] קבלה בשתיקה, רק חזרה ואמרה: "תן לי" או "השלך" וכיוצא בזה, אינה מקודשת (כך משמע מדברי הרא"ש). וכל זה בהתחילה היא לומר: "תן לי מעט"; אבל אם התחיל הוא לדבר: "אם אתן לך תתקדש לי?" ואמרה לו בלשון שחוק "הן" וקבלה ממנו, הוי ספק קידושין (סברת הר"ן).

וכן אם היה שותה יין, ואמרה לו: "תן לי כוס אחד", ואמר לה: "אם אתן לך הרי את מקודשת לי בו?" ואמרה: "השקני" (או "תן") והשקה אותה, אינה מקודשת, שאין הדברים נראים אלא "השקיני בלבד ולא תשחק עמי בדבר אחר". ואם אמר בשעה שנתנו לה: "הרי את מקודשת לי" וקבלה, מקודשת:



<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן ל | >>

ראו סימן זה בתוך: טור אבן העזר · לבוש · ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:    חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז
שו"ע באתרים אחרים:    תא שמע על התורה ספריא שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org · SefariaENG

לאיזה מקום צריך ליתן הכסף, ודין אם קדשה בככר
ובו אחד עשר סעיפים:
אבגדהוזחטייא

סעיף א עריכה

המקדש את האשה בכסף או בשטר, אינו צריך שיתן הקדושין לתוך ידה, אלא כיון שרצתה לזרוק לה קידושיה, וזרקו, בין לתוך ידה בין לתוך חיקה או לתוך חצרה או לתוך שדה שלה -- הרי זו מקודשת:

סעיף ב עריכה

היתה עומדת ברשות הבעל, צריך שיתן לתוך ידה או לתוך חיקה.

הגה: השאיל לה הבעל מקום בחצרו, דינו כמו לענין גרושין. ועיין לקמן סי' קל"ט סעיף י"א:

סעיף ג עריכה

היתה עומדת ברשות שהיא של שניהם, וזרק לה קידושיה מדעתה ולא הגיעו לידה או לחיקה -- הרי זו מקודשת קידושי ספק. ואפילו אמרה לו: הנח קידושי על מקום זה, ואותו המקום של שניהם, הרי אלו קידושי ספק:

סעיף ד עריכה

היתה עומדת בסימטא (פי', שביל של יחיד) או בצידי רשות הרבים, וזרקם לתוך ארבע אמותיה, מקודשת. ואם נשארו תוך ד' אמותיו, אינה מקודשת, אפילו נכנסה היא לתוך ד' אמותיו, כיון שקדם הוא לתוכם זכה בהם והם שלו:

סעיף ה עריכה

היו עומדים ברשות הרבים או ברשות שאינה של שניהם, וזרק לה קידושיה, קרוב לו -- אינה מקודשת, קרוב לה -- הרי זו מקודשת. מחצה למחצה, או שהיו ספק קרוב לו ספק קרוב לה, ואבדו קודם שהגיעו לידה, הרי זו ספק מקודשת. כיצד הוא קרוב לו וקרוב לה, כל שהוא יכול לשמר אותם והיא אינה יכולה, זהו קרוב לו. היא יכולה לשמר אותם והוא אינו יכול, זה הוא קרוב לה. שניהם יכולים לשמר אותם, או שניהם אינם יכולים לשמר, זהו מחצה למחצה:

סעיף ו עריכה

זרק לה קידושיה, אפילו לתוך חיקה, ולא שקלתינהו אלא אשתיקה, יש מי שאומר שאינו כלום כיון דלא ארצאי מעקרא לאקדושי לה:

סעיף ז עריכה

אמר לה: "התקדשי לי בדינר זה", נטלתו וזרקתו לים בפניו, או לאור או לכל דבר האבד, אינה מקודשת. ואין צריך לומר אם זרקתו בפניו למקום שאינו אבד, שזה מוכיח שאינה חפצה בקדושין.

ועיין לקמן סימן מ"ג סעיף א':

סעיף ח עריכה

אמר לה "התקדשי לי במנה", אמרה: "תנהו לאבא או לאביך או לפלוני", ונתנו להם, אף על פי שאמר לה: "התקדשי לי במנה שנתתי להם" -- אינה מקודשת. אבל אם אמרה: "שיקבלום לי" -- מקודשת אפילו לא חזר ואמר: "התקדשי לי במנה שנתתי להם":

סעיף ט עריכה

"התקדשי לי במנה", ואמרה לו: "הניחהו על הסלע" -- אינה מקודשת. ואם היה סלע שלה, מקודשת.

ויש אומרים דוקא ביחדה לו הסלע, כגון שאמרה לו: "תן על סלע פלוני או על סלע שלי", אבל אמרה סתם: "על הסלע", ונתן על שלה -- אינה מקודשת (טור בשם הרמ"ה).

היה סלע של שניהם -- הרי זו מקודשת בספק.

הגה: והרא"ש (בית יוסף בשמו) והתוספות (טור בשמם) מפרשים דכל זה מיירי שנתן אחר כך לתוך חיקה בשתיקה, אפילו הכי אם אמרה תחלה: "תן על סלע", אינה מקודשת, ובסלע שלה וכו':

סעיף י עריכה

"התקדשי לי בככר זה", ואמרה לו: "תנהו לעני פלוני", אפילו היה עני הסמוך עליה, אינה מקודשת.

וגם זה מיירי שנתנו אחר כך בחיקה (טור):

סעיף יא עריכה

"התקדשי לי בככר זה", ואמרה לו: "תנהו לכלב זה", אם היה הכלב שלה, הרי זו מקודשת. ואם לאו, אינה מקודשת. ואם היה רץ אחריה לנשכה, הרי זו ספק מקודשת.

הגה: וגם זה מיירי בכהאי גונא שנתן אחר כך בחיקה (טור בשם התוספות). אמרה היא מתחלה: "תן ככר לכלב, או תן דינר על הסלע, ואתקדש אני לך" -- יש אומרים דדינו כאמרה: "תן דינר לפלוני" (טור בשם יש אומרים), וכמו שנתבאר לעיל סימן כ"ט סעיף ב', ויש להחמיר בדבר (טור):



<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן לא | >>

ראו סימן זה בתוך: טור אבן העזר · לבוש · ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:    חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז
שו"ע באתרים אחרים:    תא שמע על התורה ספריא שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org · SefariaENG

שאין מקדשין בפחות משוה פרוטה, ואם צריך שומא
ובו תשעה סעיפים:
אבגדהוזחט

סעיף א עריכה

אין מקדשין בפחות משוה פרוטה. ומיהו, אם קדשה בחפץ סתם, אין צריך לשום אותו תחלה אם שוה פרוטה, אלא אם שוה פרוטה, מקודשת. ואפילו אם אמר לה: התקדשי לי בחפץ זה ששוה חמשים זוז, ולא שמו אותו תחלה, אם נמצא אחר כך ששוה חמשים זוז, מקודשת:

סעיף ב עריכה

יש אומרים שאם קדשה בדבר שאין בקיאין בשומתן ופעמים טועים בהם הרבה, כגון אבנים טובות ומרגליות וכיוצא בהם, ואמר לה: התקדשי לי באבן זו ששוה חמשים זוז, צריך שומא, דלא סמכה דעתה. ויש מי שאומר, שאפילו קדשה באבן סתם, ולא אמר לה ששוה חמשים זוז, צריכה שומא, ולכך נהגו לקדש בטבעת שאין בה אבן.

הגה: ואם קדשה בטבעת שיש בו אבן, או בסתם טבעת, ונמצא של נחושת, אף על פי שאין דרך לקדש בכך, חיישינן לקדושין (בית יוסף בשם תשובת הר"ש בר צמח ומרדכי פרק קמא דקדושין). ואפילו אמרו העדים תחת החופה שהוא של זהב, ונמצא נחושת, אף על גב דלענין דינא נראה דלא הוי מקודשת, אפילו הכי יש להחמיר לענין מעשה (תשובת מימוני סוף הלכות נשים). ומכל מקום נוהגין תחת החופה לשאול לעדים אם הטבעת שוה פרוטה, כדי שתדע הכלה שאין מקדשה רק בשוה פרוטה (ארחות חיים). גם נוהגין לכסות פני הכלות הצנועות, ואינן מקפידות במה מקדש אותן (מבאר בתשובת הרשב"א):


סעיף ג עריכה

קידש באוכל או בכלי וכיוצא בו, ששוה פחות משוה פרוטה, הרי זו מקודשת מספק, שמא דבר זה שוה פרוטה במקום אחר. ויש אומרים שאם קידש בתבשיל או בירק שאינו מתקיים וכיוצא בהם, אם לא היה שוה פרוטה באותו מקום, אינה מקודשת כלל, שהרי דבר זה אינו מגיע למקום אחר עד שיפסיד ויאבד ולא יהיה שוה פרוטה:

סעיף ד עריכה

הא דאמרינן שהיא מקודשת מספק שמא דבר זה שוה פרוטה במקום אחר, צריכה גט להתירה לעלמא. ואם רוצה לקיימה, צריכה קדושין אחרים. ואם קדשה אחר קדושין גמורים -- יגרש ראשון ונושא שני, אבל לא יגרש שני וישא ראשון.

הגה: ודוקא שלא בא עליה השני קודם גרושין, אבל בא עליה הרי נאסרה לראשון (מרדכי פרק קמא דקדושין), וכשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל. ועיין לקמן סימן מ"ו סעיף ה'.

ויש אומרים שאם ילדה משני ולא גירש ראשון, הולד כשר:

סעיף ה עריכה

האומר לאשה: "התקדשי לי בתמרה זו, התקדשי לי בזו, התקדשי לי בזו", אם יש באחת מהן שוה פרוטה הרי זו מקודשת; ואם לאו, אינה מקודשת אלא מספק, שמא תשוה תמרה אחת פרוטה במקום אחר. ואם אמר לה: "התקדשי לי בזו ובזו ובזו" -- כולן מצטרפות, שאם יש בכולן שוה פרוטה, מקודשת, ואם לאו, אינה מקודשת אלא מספק.

היתה אוכלת ראשונה ראשונה, אם יש באחרונה שוה פרוטה -- מקודשת, ואם לאו אינה מקודשת אלא מספק; שאותם תמרים שאכלה הרי הן כמלוה, והמקדש במלוה אינה מקודשת, ונמצא שאין קדושין אלא בתמרה אחרונה:

סעיף ו עריכה

אם אמר לה: "התקדשי לי באלו", ואכלה אותם ראשונה ראשונה, גם אותם שאכלה מצטרפות לשוה פרוטה, כיון שגמר כל דבריו קודם שנתן לה כלום, אם כן מיד כשנתן לה הראשונה, בתורת קדושין באה לידה, ומדידה קאכלה. והוא הדין אם אמר: "בזו ובזו" וגמר כל דבריו קודם שקבלה אותם -- כולם מצטרפות אפילו אכלה ראשונה ראשונה. ויש מי שחולק בזה:

סעיף ז עריכה

אמר לה: "התקדשי לי חציך בחצי פרוטה וחציך בחצי פרוטה", או שאמר לה: "חציך בפרוטה וחציך בפרוטה", או "חציך בפרוטה היום וחציך בפרוטה למחר", או "שני חצייך בפרוטה", או שאומר לחברו: "שתי בנותיך לשני בני בפרוטה", או "בתך מקודשת לי ופרתך מכורה לי בפרוטה", או "בתך מקודשת לי וקרקעך מכורה לי בפרוטה" -- הרי זו ספק מקודשת:

סעיף ח עריכה

האומר לאשה: "התקדשי לחציי" -- הרי זו מקודשת. הא למה זה דומה, לאומר לה: "תהי אשתי את ואחרת", שנמצא שאין לה אלא חצי איש. אבל אם אמר: "חציך מקודשת לי", אינה מקודשת, שאין אשה אחת ראויה לשנים. וכן האומר: "הרי את מקודשת לי ולזה" -- אינה מקודשת:

סעיף ט עריכה

קדשה בכסף פחות משוה פרוטה, אף על פי ששלח לה סבלונות (פירוש דורונות, כי הוא לשון סבל ומשא, ונמצא משא בלשון מתנה, כמו "וישא משאת" (בראשית מג, לד)) אחר כך, אין חוששין ששלח אותן סבלונות לשם קדושין. אבל אם קדשה בפחות משוה פרוטה, ואחר כך בא עליה סתם בפני עדים, צריכה גט, שודאי בעל לשם קדושין.

הגה: הוא הדין קטן שקדש ונתגדל אצלה, צריכה גט, דודאי בעל כשהגדיל לשם קדושין (טור סימן מ"ג ותשובת הרא"ש כלל ל"ה). ודוקא בכהאי גוונא, שכל אדם יודע דאין קדושי קטן או בפחות מפרוטה כלום, ולכן בעל לשם קדושין. אבל במקום דאיכא למיטעי, צריך קדושין אחרים (תשובת מימוני סוף נשים), כמו שנתבאר סימן זה סעיף ד':



<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן לב | >>

ראו סימן זה בתוך: טור אבן העזר · לבוש · ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:    חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז
שו"ע באתרים אחרים:    תא שמע על התורה ספריא שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org · SefariaENG

כיצד האשה מתקדשת בשטר
ובו ארבעה סעיפים:
אבגד

סעיף א עריכה

בשטר כיצד? כותב לה על הנייר או על החרס, אף על פי שאין בו שוה פרוטה, "הרי את מקודשת לי", ונותנו לה בפני עדים. וצריך שיכתוב אותו לשם האשה המתקדשת, כמו בגט. ואם כתבו שלא לשמה, אינה מקודשת. ואינו כותבו אלא לדעתה; ואם כתבו שלא לדעתה, הרי זו ספק מקודשת:

סעיף ב עריכה

אף על פי שהשטר פסול לקדש בו, שמין את הנייר; אם יש בו שוה פרוטה, מקודשת, ואם לאו, הרי זו ספק מקודשת:

סעיף ג עריכה

אם היא קטנה או נערה ומקדשה על ידי אביה בשטר, כותב: "בתך מקודשת לי":

סעיף ד עריכה

יש מי שאומר, שצריך שיזכיר שמות האיש והאשה בשטר קדושין, כשם שצריך להזכירם בגט.

הגה: כתבו על דבר המחובר לקרקע או על איסורי הנאה, יש אומרים שהוא פסול (המגיד משנה פרק ג' דאשות), ויש מכשירים (הרשב"א סימן תר"ג). ואין צריך לכתוב זמן בשטר קדושין (רבנו ירוחם). כתבו בכתב ידו ואין עליו עד, מקודשת מספק (נמוקי יוסף פרק ארבעה אחין). נתן לה שטר ואמר "על מנת שהנייר שלי", אינה מקודשת (הר"ן פרק קמא דקדושין):



<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן לג | >>

ראו סימן זה בתוך: טור אבן העזר · לבוש · ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:    חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז
שו"ע באתרים אחרים:    תא שמע על התורה ספריא שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org · SefariaENG

כיצד האשה מתקדשת בביאה
ובו שני סעיפים:
אב

סעיף א עריכה

בביאה כיצד? אמר לה בפני שני עדים: "הרי את מקודשת לי בביאה זו", ונתיחד עמה בפניהם -- הרי זו מקודשת (אף על גב דחוצפא היא); בין שבא עליה כדרכה בין שלא כדרכה (טור). ואין דינה אלא כמאורסה, ולא כנשואה.

הגה: ויש אומרים דוקא שבא עליה בבית חמיו, אבל כנסה לביתו ובא עליה, או שקדשה כבר ובא עליה, דינה כנשואה.
יש אומרים דפנוי הבא על הפנויה לפני עדים, חוששין שמא כוון לשם קדושין (מרדכי פרק האומר), דחזקה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות. אבל אם כבר הוחזק לזנות, או שיש לו אשה אחרת, לא חיישינן (תרומת הדשן סימן ר"ט). ויש מקילין בכל ענין. ועין לקמן סימן קמ"ט וקנ"ו סעיף ב', ולעיל סימן ט"ו סעיף יו"ד:


סעיף ב עריכה

המקדש בביאה -- דעתו על גמר ביאה. לפיכך, אם קודם שגמר קִבְלה קדושין מאחר -- מקודשת לשני. אבל אם הערה בה ופירש מיד, או שאמר תחילה שדעתו לקנות בהעראה -- קנה מיד:



<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן לד | >>

ראו סימן זה בתוך: טור אבן העזר · לבוש · ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:    חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז
שו"ע באתרים אחרים:    תא שמע על התורה ספריא שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org · SefariaENG

ברכת האירוסין, ואם צריך עשרה
ובו ארבעה סעיפים:
אבגד

סעיף א עריכה

כל המקדש אשה, בין על ידי עצמו בין על ידי שליח, מברך (הוא או השליח (טור), ויש אומרים דאחר מברך, (סמ"ג והגהות מימוני) וכן נוהגין) "אשר קדשנו במצותיו וצונו על העריות, ואסר לנו הארוסות, והתיר לנו הנשואות [לנו] על ידי חופה בקדושין, ברוך אתה ה' מקדש ישראל".

ויש אומרים נוסח הברכה בלשון אחר, כי אומרים: "והתיר לנו הנשואות על ידי חופה וקדושין" (טור), וחותם: "ברוך אתה ה' מקדש עמו ישראל על ידי חופה וקדושין" (כן כתב הרא"ש) וכן נוהגים במדינות אלו.

ואחר שיגמור הברכה, יקדש:


סעיף ב עריכה

נהגו להסדיר ברכה זו על כוס של יין, ומברך עליו תחלה, ואחר כך מברך ברכה זו. ואם אין שם יין או שכר, מברך אותה בפני עצמה:

סעיף ג עריכה

אם לא ברך ברכת ארוסין בשעה שקדש, לא יברך אותה בשעת נשואין.

הגה: ויש אומרים דמברכין אותה בשעת הנשואין (מרדכי פרק קמא דכתובות), וכן נוהגין. אפילו קדש אשה מזמן ארוך, מברכין ברכת ארוסין תחת החופה. ויש אומרים דחוזר ומקדש אותה תחת החופה, כדי שיהיו הקדושין סמוכין לברכה (ריב"ש סימן פ"ב). ועיין לקמן סימן ל"ו. ואם ברך כבר ברכת ארוסין בשעת קדושין הראשונים, יש אומרים דחוזרים ומברכים תחת החופה בלא הזכרת שם, משום הרואים (שם בריב"ש לענין המקדש על ידי שליח), וכן נראה לי:

סעיף ד עריכה

ברכת ארוסין צריכה עשרה לכתחלה:



<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן לה | >>

ראו סימן זה בתוך: טור אבן העזר · לבוש · ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:    חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז
שו"ע באתרים אחרים:    תא שמע על התורה ספריא שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org · SefariaENG

דיני שליחות לקדושין
ובו חמישה עשר סעיפים:
אבגדהוזחטייאיביגידטו

סעיף א עריכה

האיש יכול לעשות שליח לקדש לו אשה, בין אשה סתם בין אשה פלונית, ויאמר לה השליח: "הרי את מקודשת לפלוני". אבל אם אפשר לו לקדשה בעצמו, אסור לקדשה על ידי שליח, אלא אם כן מכירה; שמא אחר כך ימצא בה דבר מגונה ותתגנה עליו. ומכל מקום, אף על פי שמכירה, מצוה שיקדשנה בעצמו, אם אפשר:

סעיף ב עריכה

השליח נעשה עד; לפיכך, אם עשה שני שלוחים לקדש לו אשה, אין צריך עדים אחרים. במה דברים אמורים, כשאין שם כפירת ממון, כגון שקדשה בשטר, או אפילו בכסף והיא מודה שקבלתו אלא שאומרת שלא קבלתו לשם קדושין אלא לשם פקדון. אבל אם יש שם כפירת ממון, שאומרת שלא קבלה מהם כסף או שטר שיש בו שוה פרוטה (המגיד משנה פרק ג') -- הרי זו ספק מקודשת:

סעיף ג עריכה

אין צריך עדים במינוי האיש שליח לקדש לו אשה, רק שהשליח והמשלח מודים בדבר. ולא מקרי הודה, רק אם הודה בפני עדים כדרך הודאה (ריב"ש סימן קצ"ג).

אבל בשליחות האשה שהיא עושה שליח לקבל קדושין, צריך שיהיה בעדים. ויש אומרים שגם בשליחות האיש צריך עדים.

הגה: ויש אומרים דאף בשליחות האשה בלא עדים יש להחמיר (טור בשם הרא"ש). ואם לא היו עדים אצל הקדושין, והאשה והשליח אומרים שנתקדשה כראוי, ובא אחר וקדשה -- צריכה גט (ריב"ש סימן פ"ב). ואם אין עדים בדבר, והמשלח כופר שעשאו שליח, יש אומרים דהוי ספק מקודשת (מרדכי פרק האיש מקדש), ויש אומרים דאינה מקודשת כלל (ראבי"ה ור"י מינץ), וכן נראה עיקר:

סעיף ד עריכה

יש מי שאומר, שאפילו לא מנוהו שליח בהדיא, אלא שגלה דעתו שהוא חפץ באשה פלונית ואמר לו לשדכה לו, והלך השדכן וקדשה לו בלא מינוי שליחות, הרי זו מקודשת:

סעיף ה עריכה

יש מי שאומר, שאם האב הרצה הדברים לפני הבן שהוא רוצה לקדש לו, ושתק הבן, והלך האב וקדשה לו, הרי זו מקודשת, דמחמת כסופא דאב שתק ועשאו שליח לקדש לו. אבל באיניש אחריני, כהאי גוונא, הרי זו ספק מקודשת:

סעיף ו עריכה

הכל כשרין לשליחות קדושין. חוץ מחרש שוטה וקטן לפי שאינן בני דעת, והגוי לפי שאינו בן ברית. והעבד לפי שאינו בתורת קדושין.

הגה: ויש אומרים דשליח ראשון יכול לעשות שליח שני (מרדכי פרק המקבל בשם יש אומרים) אם מוסר לו הקדושין שמסר לו הבעל, אבל אם לא מסר לו הבעל הקדושין, רק צוה אותו לקדשה בכל כסף שירצה, אין עושה שליח. ויש אומרים דבכל ענין אין שליח ראשון עושה שליח שני (הגהות מרדכי פרק האיש מקדש).
השולח כתב על ידי כותי לחברו ישראל שבמקום אחר, וממנו להיות שלוחו לקדש לו אשה, יש אומרים שדינו כמו בגיטין שיתבאר לקמן סימן קמ"א (רבנו ירוחם). ויש אומרים דגבי קדושין לכולי עלמא הוי מקודשת מדאורייתא (כן כתב הבית יוסף):


סעיף ז עריכה

האומר לשליח: קדש לי אשה במקום פלוני, וקדשה במקום אחר -- אינה מקודשת. וכן בכל מה ששינה -- שאם אמר לו לקדש סתם, וקדשה על תנאי, או שאמר לו לקדשה על תנאי וקדשה סתם, או ששינה בתנאי -- אינה מקודשת:

סעיף ח עריכה

אמר לו: קדשה לי והרי היא במקום פלוני, וקדשה במקום אחר -- מקודשת, שאינו מקפיד אלא מראה מקום הוא לו:

סעיף ט עריכה

העושה שליח לקדש לו אשה פלונית, והלך שליח וקדשה לעצמו -- הרי זה מנהג רמאות; ומה שעשה עשוי, אם לא קדשה במעות המשלח. אפילו אמר לה תחלה: פלוני שלחני לקדשך לו ובשעת קדושין אמר לה: הרי את מקודשת לי, הרי זו מקודשת לשליח (טור). ודוקא שהאשה שמעה והבינה יפה קודם קבלת הקדושין, שאמר: הרי את מקודשת לי, דאם לא כן אדעתא דמה שאמר לה בתחלה לקדשה לפלוני קבלה הקדושין.

אבל אם טעה השליח ואמר: מקודשת לי -- אין כאן בית מחוש, דהקדש בטעות לא הוי הקדש. ונאמן השליח לומר דטעה. ויש מי שמחמיר להצריכה גט:

סעיף י עריכה

אם לא רצתה האשה להתקדש למשלח וקדשה השליח לעצמו, אינו נקרא רמאות:

סעיף יא עריכה

האומר לשלוחו: צא וקדש לי אשה, ומת השליח, ואינו יודע אם קדש לו אשה או לא קדש -- הרי זה בחזקת שקדש, שחזקה שליח עושה שליחותו. והואיל ואין יודע איזו אשה קדש לו, הרי זה אסור בכל אשה שיש לה קרובות שהן ערוה עמה, כגון אשה שיש לה בת או אם או אחות וכיוצא בהן, שאם תאמר ישא זו, שמא אמה קדש לו שלוחו או אחותה או בתה. ומותר באשה שאין לה קרובות כגון אלו. היתה לה קרובה כגון אם או אחות וכיוצא בהן, והיתה הקרובה אשת איש בשעה שעשה שליח, אף על פי שנתגרשה קודם שימות השליח, הרי זה מותר בה, ואין אומרים שמא קדש השליח את קרובתה אחר שנתגרשה, מפני שלא היתה ראויה בשעה שעשה השליח, ואין אדם עושה שליח לקדש לו אלא אשה שיכול הוא לקדשה בשעת השליחות.

הגה: וכן אם באו הקרובות ואמרו: לא נתקדשנו, ועמדו ונשאו, מותר באשה זו, דהא ודאי לא נתקדשו הקרובות (הר"ן פרק המקבל). יש אומרים דהוא הדין אם צוה לקדש אשה פלונית, ומת השליח, נאסר מיד בקרובותיה מטעם חזקה שליח עושה שליחותו ויש חולקין בזה: (תוספות פרק המקבל). (ריב"ש סימן פ"ב).

סעיף יב עריכה

העושה שליח לקדש לו אשה פלונית, והלך וקדשה לו, וקדש המשלח בעצמו לאמה או לבתה או לאחותה, ואין ידוע איזו מהן נתקדשה ראשונה -- שתיהן צריכות גט ואסורות עליו:

סעיף יג עריכה

עשה שליח ובטל השליחות קודם הקדושין, הרי הוא בטל. ואם אין ידוע אם בטל השליחות קודם או אחר הקדושין, הרי זו ספק מקודשת:

סעיף יד עריכה

אין לבטלה אלא בפני השליח עצמו. ואם בטלו שלא בפניו, מבוטל:

סעיף טו עריכה

לא הוחזק השליח בעדים, הוא אומר: לעצמי קדשתי, והיא אומרת: לראשון -- השני כאומר לאשה "קדשתיך" והיא אומרת "לא קדשתני", שהוא אסור בקרובותיה והיא מותרת בקרוביו; היא כאומרת לראשון "קדשתני" והוא אומר "לא קדשתיך". אמרה: איני יודעת -- חזקה לשני.

הוחזק השליח בעדים, הוא אומר: לעצמי, והיא אומרת: לראשון -- חזקה לראשון. ואפילו הכי השני אסור בקרובותיה (המגיד משנה בשם הר"א). אמרה: איני יודעת -- שניהם נותנים גט; ואם רצו, אחד נותן גט ואחד כונס.

הגה: ויש אומרים, דאף אם הוחזק השליחות, אם השליח אומר שחזר משליחותו, אינה מקודשת לראשון. וכן אם לא הוחזק השליחות והמשלח אומר שעשאו שליח, הוא אסור בקרובותיה (טור בשם הרא"ש). מיהו, אם אחר כך חזר השליח ואמר: סבור הייתי שקדשתי לעצמי, ונזכרתי שקדשתיה לשולחי, יש לסמוך אסברא הראשונה (הגהות מרדכי דקדושין בשם תשובת מוהר"ם).
שליח שאמר: קדשתיה למשלח, והיא אומרת: לא קדשתני, המשלח אסור בקרובותיה על פי השליח:



<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן לו | >>

ראו סימן זה בתוך: טור אבן העזר · לבוש · ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:    חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז
שו"ע באתרים אחרים:    תא שמע על התורה ספריא שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org · SefariaENG

כל דיני שליחות לאשה
ובו שנים עשר סעיפים:
אבגדהוזחטייאיב

סעיף א עריכה

האשה יכולה לעשות שליח לקבל קדושיה; ומצוה שתתקדש על ידי עצמה, אם תוכל, אבל איסור ליכא כמו שיש באיש. ואומר האיש לשליח: "הרי פלונית ששלחה אותך מקודשת לי", והשליח אומר: "קדשתיה לך". ואם אמר: "הן", דיו. ואפילו שתק, אם היו עסוקין באותו ענין ונתן לשליח ולא פירש ולא אמר דבר, דיו. ואם מקדשה בשטר, אינו כותבו אלא מדעת השליח. ויש מי שאומר, שאינו כותבו אלא מדעתה:

סעיף ב עריכה

בכל הדברים של קדושין דין האיש עם שלוחה כדינו עם האשה:

סעיף ג עריכה

אמרה לשליח "קבל הקדושין במקום פלוני" והוא קבלם במקום אחר או בכל דבר שישנה בשליחותה -- אינה מקודשת:

סעיף ד עריכה

אמרה לו "הרי הוא במקום פלוני" וקבל במקום אחר -- מקודשת, שמראה מקום היא לו:

סעיף ה עריכה

יש מי שאומר, דשליח דקדושין אינו יכול למנות שליח דמילי נינהו ולא ממסרן לשליח. ועיין לעיל סימן ל"ה סעיף ו' נתבאר:

סעיף ו עריכה

מי שקדש על ידי שליח לא יקדש פעם אחרת בשעת חופה, שלא להוציא לעז על קדושין הראשונים שיאמרו אין קידושי שליח כלום ועיין לעיל סוף סימן ל"ד.

חזרה ובטלה השליחות קודם שקבל הקדושין, הרי הוא בטל ואינה מקודשת. ואם אין ידוע אם בטלה השליחות קודם קבלת הקדושין או אחר כך -- הרי זו ספק מקודשת:

סעיף ז עריכה

אם קבל שלוחה קדושין מאחד, והיא בעצמה קבלה קדושין מאחר, ואין ידוע אם קדושין שקבל שלוחה קדמו לשלה או שלה קדמו -- אסורה לשניהם וצריכה גט משניהם. ואם רצו, אחד נותן גט ואחד כונס. ומקדשה קדושין אחרים (רבנו ירוחם נתיב כ"ב).

במה דברים אמורים, ברחוקים, אבל אם קדשה השליח לאב, וקדשה היא בעצמה לבן או לאח, שניהם נותנין גט ואסורה לשניהם:

סעיף ח עריכה

אשה נעשית שליח לחברתה לקבל קדושין, אף על פי שנעשית לה צרה, שמקדש לשתיהן. ויש מי שאומר, שאפילו אם כשאמרה לה "קבלי גם בשבילי" ולא השיבה "הן" אלא שתקה וקבלה סתם, מסתמא גם בשבילה קבלה:

סעיף ט עריכה

אשה שהיא שליח לקבל קדושין לחברתה, וכשנתן הקדושין אמר לה: "ואת נמי", או "וכן את" -- שתיהן מקודשות. אבל אם לא אמר לה אלא "ואת", הרי זו שקבלה הקדושין ספק מקודשת, שמא לא נתכוון אלא לראות מה בלבה, וכאילו אמר לה "ואת מה תאמרי בדבר זה?", ולפיכך קבלה הקדושין היא שהרי זה עדיין שואלה לראות מה בלבה:

סעיף י עריכה

יש מי שאומר שאין האב יכול לעשות שליח לקדש בתו בוגרת, וחלקו עליו:

סעיף יא עריכה

מי שקבל קידושין לבתו בוגרת ולא עשאוהו שליח, יש מי שאומר שצריכה גט מספק:

סעיף יב עריכה

אין האשה עושה שליח לקבל קדושיה מיד שליח בעלה.

מיהו אם עשתה, הוי ספק מקודשת (בית יוסף). ועיין לקמן סימן קמ"א סעיף א' גבי גט:



<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן לז | >>

ראו סימן זה בתוך: טור אבן העזר · לבוש · ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:    חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז
שו"ע באתרים אחרים:    תא שמע על התורה ספריא שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org · SefariaENG

כל דיני קידושי קטנה
ובו עשרים ושבעה סעיפים:
אבגדהוזחטייאיביגידטוטזיזיחיטככאכבכגכדכהכוכז

סעיף א עריכה

האב מקדש את בתו שלא לדעתה, כל זמן שהיא קטנה. וכן כשהיא נערה, רשותה בידו וקידושיה לאביה. וכן הוא זכאי במציאתה ובמעשה ידיה ובכתובתה. אם נתאלמנה או נתגרשה מן האירוסין, הוא זכאי בכל עד שתבגר. לפיכך, מקבל האב קידושי בתו מיום שתיוולד עד שתבגר; ואפילו היתה חירשת או שוטה וקידשה האב, הרי היא אשת איש גמורה. ואם היתה בת שלש שנים ויום אחד, מתקדשת בביאה מדעת אביה. פחות מכאן, אם מסרה אביה לקידושי ביאה, אינה מקודשת.

הגה: יש אומרים דאין קידושין תופסין בנפל, ואם קבל אביו בו קידושין והמקדש קידש אחר כך אחותו, צריכה גט (אור זרוע):

סעיף ב עריכה

בגרה הבת, אין לאביה בה רשות, והרי היא כשאר כל הנשים שאין מתקדשות אלא לדעתן.

ואם נשים יכולות להעיד שהיא בוגרת, עיין לקמן סימן קס"ט סעיף י"א וסימן קנ"ה סעיף ט"ו:

סעיף ג עריכה

וכן אם השיאה אביה ונתאלמנה או נתגרשה בחיי אביה, הרי היא ברשות עצמה. ואף על פי שעדיין היא קטנה, כיון שנישאת אין לאביה בה רשות לעולם. אבל אם קידשה, ונתאלמנה או נתגרשה כמה פעמים קודם שתבגר, חוזרת לרשות אביה:

סעיף ד עריכה

נתקדשה קודם שתבגר, שלא לדעת אביה, אינה מקודשת:

סעיף ה עריכה

קידשה אביה בבוקר וקידשה עצמה בערב, ושניהם ביום שנשלם בו ששה חדשים של ימי נערות, ובדקוה ומצאוה בוגרת, מחזיקים אותה בחזקת בוגרת וקידושי האב אינם כלום. ויש מי שאומר, דאפילו אינה מכחישתו לומר שבאו הסימנים בבוקר. ויש מי שאומר, דדווקא מכחישתו, אבל באינה מכחישתו צריכה גט משניהם:

סעיף ו עריכה

אם בתוך הששה חדשים של נערות קידשה אביה שלא לדעתה, והיא קידשה עצמה שלא לדעת אביה, ונמצאו לה סימנים, הוי ספק וצריכה גט משניהם:

סעיף ז עריכה

כשם שיכול האב לקדשה בעצמו, כך יכול לקדשה על ידי שלוחו, או על ידי עצמה, שיאמר לה: "צאי וקבלי קדושיך".

הגה: וצריך לומר לה כן בפני עדים, דהרי שליח קבלה צריך עדים (פסקי מהרא"י סימן נ'), כמו שנתבאר לעיל סימן ל"ה סעיף ג'. ואם גלוי לכל שמכינה לחופה ולקבל קידושיה, כאומר לה בפני עדים דמי (ריב"ש סימן תע"ט). ואין חילוק בין נערה לקטנה (הר"ן פרק קמא דקדושין), וכן עיקר. אבל יש חולקים ואומרים דאין בת קטנה יכולה לקבל קידושיה, אלא האב בעצמו צריך לקבלם (הרי"ף והמרדכי בשם הרא"ם).
וכדי להוציא נפשו מפלוגתא, יחזיק האב יד הקטנה בשעה שמקבלת הקידושין, או יעמוד אצלה כשתקבלן, דהוי כאלו קיבלן בעצמו (כל בו ובתרומת הדשן סימן רי"ג). והכי עדיף טפי משיקבלו בעצמו, דהרי יש אומרים דאסור לקדש בתו קטנה (שם בתרומת הדשן), כמו שיתבאר בסמוך.
וכשמקדש הקטנה אומר לה "הרי את מקודשת לי" (הר"ן פרק קמא דקדושין). ואם אמר: "בתך מקודשת לי", הוי קדושין, דהרי היא במקום אביה עומדת, אף על גב שנותן לה הקידושין (ריב"ש סימן תע"ט).
ואם מקדשה בשטר, כותב בשטר: "בתך מקודשת לי", ובשעה שנותן לה אומר לה: "הרי את מקודשת לי" (שם בהר"ן). ואם שינה בדברים אלו, אפילו הכי הויא מקודשת (שם). וכששולחים הבנות הקטנות למקום אחר, ואין האב אצלן כשמקבלין לקידושיהן, הואיל והכינה להכניסה לחופה ולקידושין הוי כאלו מחזיק בידה בשעת קבלה דמיא (פסקי מהרא"י סימן ל"ג):

סעיף ח עריכה

מצוה שלא יקדש בתו כשהיא קטנה, עד שתגדיל ותאמר: בפלוני אני רוצה.

הגה: ויש אומרים דנוהגין בזמן הזה לקדש בנותינו הקטנות, משום שאנו בגלות ואין לנו תמיד ספוק כדי צרכי נדוניא; גם אנו מתי מעט, ואין מוצאין תמיד זיווג הגון (תוספות ריש האיש מקדש). וכן נוהגין:

סעיף ט עריכה

האב שנתן רשות לשלוחו לקדש בתו, והלך הוא וקידשה לאחר, ושלוחו קידשה לאחר, איזה מהם שקדם הוו קידושין. ואם אינו ידוע איזה קודם, אסורה לשניהם וצריכה גט משניהם:

סעיף י עריכה

אי שוי שליח אחרינא, ולא ביטליה לשליח ראשון בפירוש, ואזל כל חד מינייהו וקידש, בעיא גט מתרווייהו:

סעיף יא עריכה

קטנה או נערה שקידשה עצמה בלא דעת אביה, או נישאת, אינו כלום. ואפילו מיאון אינה צריכה. ואפילו שידכה אביה תחילה. ואפילו נתרצה האב בפירוש אחר הקידושין. ויש אומרים שאם נתרצה האב כששמע, הוו קידושין משעת שמיעה, אפילו אם לא שידך; ואפילו אם לא נתרצה מיד כששמע, אלא שתק ולא מחה ואחר כך נתרצה, הוכיח סופו על תחילתו והוו קידושין משעת שמיעה, אפילו נתאכלו המעות קודם שמיעה.

הגה: ויש אומרים דאם נתאכלו המעות קודם, לא הוי קידושין (מרדכי פרק האיש מקדש בשם רשב"ם וראבי"ה וראב"ן).

במה דברים אמורים? כשלא מיחתה היא או אביה קודם שנתרצה; אבל אם מיחתה היא או אביה קודם שנתרצה, לא הוו קידושין אפילו נתרצה האב אחר כך.

הגה: ויש אומרים דאם שמע האב ושתק ולא מיחה מיד, הוי כאלו נתרצה (שם). ואם לא שמע האב, או שהלך למדינת הים, ונתגדלה הבת ושתקה ולא מיחתה, גדלו הקידושין עמה וצריכה גט (ריב"ש סימן תע"ט). ויש אומרים דבעינן שבעל אחר שנתגדלה (הרשב"א סימן אלף רי"ט). ויש להחמיר כסברא הראשונה:

סעיף יב עריכה

קטנה שקידשה עצמה למי שגילה האב דעתו שהיה חפץ לקדשה, חישינן שמא נתרצה:

סעיף יג עריכה

נתקדשה לדעת אביה, ונישאת שלא לדעתו, בין שאביה כאן בין שהלך למדינת הים, אינם נישואין; ואם מתה, אינו יורשה ואינו מטמא לה.

ויש אומרים דהוא הדין אם מת האב קודם שנישאת, ונישאת (כן משמע במרדכי פרק ב' דקידושין בשם מקצת רבותינו):

סעיף יד עריכה

קטנה שהלך אביה למדינת הים, והשיאוה אחיה ואמה, הוו קידושין וצריכה מיאון. וכי אתי אביה לא בעיא קידושין אחרים. ויש אומרים שאינן קידושין, ואפילו מיאון אינה צריכה. ומכל מקום אין לאסרה עליו משום דתיחשב כפנויה ועומדת אצלו בזנות, כיון שדרך קידושין ונישואין היא אצלו.

הגה: ואפילו בא האב ומיחה, אין לאוסרה עליו ואין ביאתו ביאת זנות, ויכול לעכבה אצלו עד שתגדיל ויגמרו קידושיה, אלא שאם קידשה האב לאחר קודם שתגדיל, צריכה גט מתרווייהו (ריב"ש סימן קצ"ג, ושם כתוב דצריכה גט מהשני, והרב פסק דצריכה מתרווייהו). ויש להחמיר כסברא הראשונה. ויש מחמירים עוד לומר דכל שאביה במדינת הים, אפילו קידשה קטנה עצמה חיישינן שמא אם שמע האב הוי מתרצה, והוי ספק מקודשת (מרדכי פרק האיש מקדש).
מעשה באחד שגירש אשתו, ופסק עמה שהיא תטפל בבנותיו לזונן ולהגדילן ולהשיאן, וכן עשתה, ובא האב ומיחה בנישואי בנותיו הקטנות. ופסקו דאם ציוה להשיאן ולהגדילן, מה שעשתה עשוי ואינו יכול למחות, ובלבד שציוה כן לפני עדים, כי שליח קבלה צריך עדים, כמו שנתבאר לעיל סימן ל"ה סעיף ג'. אבל אם אמר שיהא כח בידה להשיאן כשיגדלו, והיא השיאן בקטנותן, אין במעשיה כלום ויוכל למחות, דהרי שינתה ממה שציוה לה (ריב"ש סימן קצ"ג):

סעיף טו עריכה

המקדש בתו סתם, או שאמר לו: אחת מבנותיך מקודשת לי, אין הבוגרת בכלל, אפילו נתנה לו רשות לקבל קידושיה ושיהיה הכסף שלו. ודווקא דשויתיה שליח לקבל קידושין סתם, ולא אמרה: מפלוני; אבל אמרה: מפלוני, גם היא ספק מקודשת, ושאר הבוגרות אינן בכלל:

סעיף טז עריכה

מי שיש לו שתי בנות, אפילו שתיהם קטנות, ושידך אחת מהן לאחד, ואחר זמן קיבל ממנו קידושין ואמר סתם: "בתך מקודשת לי", אפילו היו עסוקים בה, שתיהן אסורות לו וצריכות גט ממנו.

הגה: ואפילו חזר תוך כדי דבור ופרש: "בתך פלונית", אינו מועיל (מרדכי ריש קדושין בשם ראבי"ה). וכל כי האי גוונא דהוו קידושין שלא נמסרו לביאה, כופין אותו לגרש (רשב"א רל"ו).

המקדש את בתו סתם, אין הבוגרת בכלל:

סעיף יז עריכה

מי שיש לו שתי כיתי בנות משתי נשים, וכולן ברשות שלו לקדשן, ואמר למקדש בשעת הקידושין: קידשתי לך את בתי הגדולה, ואיני יודע אם גדולה שבגדולות או גדולה שבקטנות, אם קטנה שבגדולות שהיא גדולה מן הגדולה שבקטנות, כולן מותרות חוץ מן הגדולה שבגדולות:

סעיף יח עריכה

וכן אם אמר לו: קידשתי את בתי הקטנה, ואיני יודע אם קטנה שבקטנות אם קטנה שבגדולות, אם גדולה שבקטנות שהיא קטנה מן הקטנה שבגדולות, כולן מותרות חוץ מן הקטנה שבקטנות:

סעיף יט עריכה

מי שיש לו חמשה בנים, ועשו כולם את אביהם שליח לקדש להם, ואמר אבי הבנים למי שיש לו חמש בנות: אחת מבנותיך מקודשת לאחד מבני, וקיבל האב הקידושין, כל אחת צריכה גט מכל האחים. מת אחד מהם, כל אחת צריכה ארבעה גיטין, וחליצה מאחד מהם:

סעיף כ עריכה

האב שאמר: קידשתי את בתי ואיני יודע למי, אסורה לכל העולם עד שיאמר: נודע לי למי קידשתי. אפילו לא נודע לו עד שבגרה.

ויש אומרים דאם החתן עמד לפניו תחילה ולא הכירו, ואחר כך אמר שמכירו, אינו נאמן (בית יוסף בשם התוספות):

סעיף כא עריכה

בא אחד ואמר בפני האב (הר"ן ורבינו ירוחם): אני קידשתיה, נאמן, ומותרת לו, כיון שהאב אומר: איני יודע. וכשכונסה, אינו צריך לקדשה. אבל אם האב מכחישו, יש מי שאומר שאינו נאמן אפילו להצריכה גט:

סעיף כב עריכה

באו שנים וכל אחד אומר: אני קידשתיה, שניהם נותנין גט. ואם רצו, אחד נותן גט ואחד כונס.

וצריך קידושין כשכונסה, מאחר שנתגרשה כבר מאחר (הר"ן והרשב"א):

סעיף כג עריכה

בא אחד וכנסה, ואחר כך בא אחר ואמר: אני קידשתיה, אינו נאמן לאוסרה עליו. ויש אומרים דאפילו לא כנסה ממש, אלא כיון שהתירוה לכנוס ככנסה דמי:

סעיף כד עריכה

האשה שאמרה: קידשתי את עצמי ואיני יודעת למי, ובא אחד ואמר: אני קידשתיך, נאמן ליתן לה גט להתירה לעלמא, אבל לא לכונסה. ואם כנסה, אין מוציאין מידו.

ואם יש עד אחד שהוא קידשה, מותר לכונסה לכתחילה (ר"ן פרק האומר):

סעיף כה עריכה

האב שאמר על בתו בעודה קטנה או נערה: קידשתיה וגירשתיה, נאמן לפוסלה מן הכהונה. ודווקא שאמר "גירשתיה" תוך כדי דיבור ל"קידשתיה", אבל היכא שהוחזקה אשת איש על פיו, אינו נאמן לומר לאחר זמן "גירשתיה":

סעיף כו עריכה

אם אחר שבגרה אמר: קידשתיה וגירשתיה כשהיתה קטנה, אינו נאמן:

סעיף כז עריכה

אב שאמר שקידש בתו, ואחר כך קידשה לאחר ואמר: קידושי ראשון היו בפסולי עדות דאורייתא ואינם כלום, נאמן.

ולי נראה, דווקא תוך כדי דיבור נאמן, וכמו שנתבאר בסמוך סעיף כ"ה:


<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן לח | >>

ראו סימן זה בתוך: טור אבן העזר · לבוש · ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:    חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז
שו"ע באתרים אחרים:    תא שמע על התורה ספריא שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org · SefariaENG

המקדש על תנאי וכל דיני תנאי
ובו שלושים ותשעה סעיפים:
אבגדהוזחטייאיביגידטוטזיזיחיטככאכבכגכדכהכוכזכחכטללאלבלגלדלהלולזלחלט

סעיף א עריכה

המקדש על תנאי, אם נתקיים התנאי, מקודשת. ואם לאו, אינה מקודשת, בין שיהיה התנאי מן האיש בין שיהיה מן האשה:

סעיף ב עריכה

כל תנאי צריך להיות בו ארבע דברים, ואלו הן: שיהיה כפול, ושיהיה הן שלו קודם ללאו, ושיהיה התנאי קודם למעשה, ושיהיה התנאי דבר שאפשר לקיימו. ואם חסר התנאי אחד מהם, הרי התנאי בטל, כאילו אין שם תנאי כלל, אלא תהיה מקודשת מיד, כאילו לא התנה כלל.

הזכיר לאו קודם להן וחזר והזכיר הלאו אחר הן, הוי תנאי כאילו הזכיר הן קודם ללאו (הר"ן פרק מי שאחזו):

סעיף ג עריכה

כל האומר: "מעכשיו", או "על מנת", אינו צריך לכפול תנאו ולא להקדים תנאי למעשה, אבל צריך להתנות בדבר שאפשר לקיימו. יש חולקים ואומרים דאפילו באומר: "מעכשיו", או "על מנת", צריך להיות בתנאי כל הארבעה דברים.

הגה: ויש אומרים דאפילו לא פירש כל דיני תנאי, רק אמר סתם שמתנה כתנאי בני גד ובני ראובן, הוי תנאי גמור (הגהות מימוני פרק ו'):


סעיף ד עריכה

יש אומרים דלא בעי שיהיה בתנאי ארבעה דברים אלו אלא במקום דאתי מינייהו חומרא, ולא היכא דאתי מינייהו קולא.

הגה: ויש אומרים עוד, דאף על גב דאיכא כל הני ארבעה דברים, בעינן גם כן שיהיה התנאי בדבר אחד והמעשה בדבר אחר, אבל אם הכל הוא בדבר אחד, אינו תנאי (הרא"ש והטור). ויש לחוש לדבריו לחומרא. התנה עמה שתאכל חזיר או שאר איסור דאורייתא, מקרי אפשר לקיימו (טור). אבל התנה עמה שתיבעל לאסור לה, מקרי אי אפשר לקיימו, שאחר לא יתרצה לה (שם). אבל אם התנה עמה שפלוני יתן לו חצרו, או ישיא בתו לבנו, מקרי אפשר לקיימו, דהרי תוכל ליתן לפלוני ממון הרבה עד שיתרצה לדבר (גם זה שם). ועיין לקמן סימן קמ"ג סעיף י"ב:


סעיף ה עריכה

התנה בשעת הקידושין שלא יהא לה שאר וכסות, תנאו קיים, ואינו מתחייב לה בהם. אבל אם התנה שלא יתחייב בעונה, תנאו בטל וחייב בה.

הגה: דכל המתנה על מה שכתוב בתורה, ואינו ממון, תנאו בטל (דעת עצמו). ויש אומרים דכל מה דתקון רבנן הוי כמו שכתוב בתורה (הגהת מרדכי ריש הכותב):

סעיף ו עריכה

נתן לה פרוטה ואמר לה: התקדשי לי בזה על מנת שאתן ליך מנה, כשיתקיים התנאי יחולו הקידושין למפרע, אף על פי שלא אמר: "מעכשיו", שכל האומר: "על מנת", כאומר: "מעכשיו" דמי. ואם קבלה קידושין מאחר קודם שיתקיים התנאי, ואחר כך נתקיים התנאי, אין קידושי השני כלום. ואם אמר לה: על מנת שאתן ליך מנה תוך שלושים יום, אם נתן לה תוך שלושים יום, הוו קידושין למפרע; ואם לא נתן תוך שלושים יום, אינה מקודשת. ואם קבלה קידושין מאחר תוך שלושים יום, מקודשת ואינה מקודשת עד שלושים יום, וכי שלמו שלושים יום, אם לא קיים ראשון תנאו, פקעו קידושי קמא וגמרו קידושי בתרא ואינה צריכה גט מראשון. ואם קיים ראשון תנאו, אינה צריכה גט משני:


סעיף ז עריכה

לא אמר לה: על מנת, אלא אמר: אם אתן ליך מנה תוך שלושים יום תהא מקודשת לי בפרוטה זו, אין הקידושין חלים אלא משעה שנתנו לה. לפיכך, אם קידשה אחר קודם שיתקיים התנאי, מקודשת לשני.

ועיין לקמן סוף סעיף ט', בסמוך:


סעיף ח עריכה

האומר לאשה: הרי את מקודשת לי על מנת שירצה אבי, רצה האב, מקודשת; לא רצה, או ששתק או שמת קודם שישמע הדבר, אינה מקודשת:

סעיף ט עריכה

על מנת שלא ימחה אבי, ושמע ומחה, אינה מקודשת; לא מחה, או שמת, הרי זו מקודשת. ועיין בסמוך סוף סעיף י'.

מת הבן ואחר כך שמע האב, מלמדין את האב שיאמר: איני רוצה, כדי שלא יהיו קידושין ולא תיפול לפני היבם. ויש אומרים, דאומר: על מנת שירצה, דינו כאומר: על מנת שלא ימחה. ויש מי שאומר, שדינו כאומר: על מנת שישתוק:


סעיף י עריכה

אמר: על מנת שיאמר הן, אף על פי שאמר בתחילה: איני רוצה, כל שחזר ואמר: הן, נתקיים התנאי. ולכן לעולם הוי ספק, עד שימות האב. והאומר: על מנת שישתוק, אם שתק בשעת שמיעה, מקודשת, אף על פי שחזר ומחה.

הגה: מיהו, אם לא היה בביתו כששמע, וכשבא לביתו מחה, הוי מחאה, דמה ששתק בתחילה משום שלא היה בביתו (כך משמע לריב"ש סימן י"ד וקצ"ג).

ואם מחה בשעת שמיעה, אפילו חזר ונתרצה, אינה מקודשת. מת האב עד שלא שמע, מקודשת. והאומר: על מנת שלא ימחה, כל זמן שמחה נתבטל התנאי, אפילו נתרצה בשעת שמיעה.

ויש אומרים, דאם אמר: "הן" פעם אחת, שוב אינו יכול למחות (טור):


סעיף יא עריכה

מת הבן, מלמדין את האב שימחה, כדי שלא תזקק ליבם:

סעיף יב עריכה

אמר לה: התקדשי בפרוטה על מנת שאעשה עמך כפועל או אדבר עלייך לשלטון, אם יש עדים שעשה עמה כפועל או דיבר עליה לשלטון, מקודשת בוודאי; ואם אין עדים, מקודשת מספק:


סעיף יג עריכה

לא נתן לה כלום, ואמר לה: התקדשי לי בשכר שאעשה עמך כפועל או שאדבר עלייך לשלטון, אינה מקודשת, שישנה לשכירות מתחילה ועד סוף והוה לה מקדש במלוה:


סעיף יד עריכה

על מנת שיש לי מנה, אם ידוע בעדים שיש לו מנה, מקודשת בוודאי; ואם אין ידוע, מקודשת מספק, אפילו הוא אומר: אין בידי:


סעיף טו עריכה

על מנת שיש לי מנה ביד פלוני, אם ידוע בעדים שיש לו מנה ביד פלוני, מקודשת בודאי; ואם אין ידוע, מקודשת מספק, אפילו אומר אותו פלוני: אין לו בידי:

סעיף טז עריכה

על מנת שיאמר פלוני שיש לי מנה בידו, אמר: יש לו בידי, מקודשת; לא אמר: יש לו בידי, אינה מקודשת:

סעיף יז עריכה

על מנת שיש לי מנה במקום פלוני, אם יש לו באותו מקום, הרי זו מקודשת; ואם אין לו באותו מקום שאמר, הרי זו מקודשת מספק, שמא יש לו באותו מקום והוא מתכוון לקלקלה:


סעיף יח עריכה

על מנת שאראך מנה, אינה מקודשת עד שיראנה מנה שלו. ואפילו הראה לה מנה שיש לו בעסקא מאחרים, אינה מקודשת.

הגה: ויש אומרים דאפילו הגיע מחלקו מן הרווח מנה, אינה מקודשת, מאחר שעדין לא חלקו (ר"ן פרק האומר). הראה לה מנה משלו, והיא משועבדת לבעל חוב, מקודשת (ר"י בשם הרמ"ה). לא היה לו בשעת קידושין, והרוויח אחר כך והראה לה, יש אומרים דמקודשת (טור). אבל באומר לה: על מנת שיש לי, לכולי עלמא בכהאי גוונא אינה מקודשת (סברת הרב), ולא חישינן דילמא מראה לה בתר הכי למהווי ספק קידושין (טור). אמר לה: על מנת להביא לה מאתים זוז, דינו כמו בעל מנת שאראך מנה, וצריך להיות משלו (הרשב"א בתשובה, הובאה בבית יוסף):


סעיף יט עריכה

על מנת שיש לי בית כור עפר, אם יש עדים שיש לו, הרי זו מקודשת; ואם לאו, הרי זו מקודשת מספק, שמא יש לו, והוא אומר: אין לי, כדי לקלקלה:

סעיף כ עריכה

הרי את מקודשת לי בזה על מנת שיש לי בית כור עפר במקום פלוני, אם יש לו באותו מקום, מקודשת בודאי; ואם לאו, מקודשת מספק, שמא יש לו שם והוא מתכוון לקלקלה:


סעיף כא עריכה

על מנת שאראך בית כור עפר, הרי זו מקודשת, ויראנה; ואם הראה ששכר מאחרים, או שלקח באריסות, אינה מקודשת.

הגה: אבל יש לו קרקע שמעלה ממנו מס, הרי היא מקודשת, דהא הקרקע שלו, ובלבד שיהא לו בכדי בית כור עפר שאינו מעלה מס, דעל מנת שיהא לו בית כור עפר שלו גמור משמע (הר"ן פרק האומר):

סעיף כב עריכה

היה לו בית כור עפר והיו בו בקעים עמוקים עשרה טפחים או סלעים גבוהים עשרה טפחים, אם היו הבקעים מלאים מים, הרי הן כסלעים ואין נמדדין עמו, מפני שאינם ראויים לזריעה; ואם אינם מלאים מים, נמדדים עמו, מפני שהן ראויים לזריעה. ובור מלא מים, אף על פי שאינו בר זריעה, נמדד עמו:


סעיף כג עריכה

בית כור עפר שאמרו, צריך שיהיה במקום אחד.

וסלעים ובקעים אינן מפסיקין, אף על פי שאינן נמדדים עמו (הר"ן פרק האומר בשם הרשב"א).

אבל אם היה בשנים או בשלשה מקומות מחולקים לגמרי, אין מצטרפין:

סעיף כד עריכה

על מנת שאני עשיר, ונמצא עני, או עני ונמצא עשיר; על מנת שאני כהן ונמצא לוי, או לוי ונמצא כהן; נתין ונמצא ממזר, או ממזר ונמצא נתין; בן עיר ונמצא בן כרך, בן כרך ונמצא בן עיר; על מנת שביתי קרוב למרחץ ונמצא רחוק, רחוק ונמצא קרוב; על מנת שיש לי שפחה או בת גדולה או אופה ואין לו, על מנת שאין לו ויש לו; על מנת שיש לו אשה ובנים ואין לו, על מנת שאין לו ויש לו; בכל אלו, או שאמר: התקדשי לי בכוס זה של יין ונמצא של דבש, או דבש ונמצא מים, כגון שהיה מכוסה ולא הכירה בו עד אחר כך – בכל אלו והדומה להם, אפילו אמרה: בליבי היה להתקדש לו אפילו לא יתקיים התנאי, אינה מקודשת, לא שנא אם קבלה היא הקידושין, לא שנא אמרה לשליח לקבלם בתנאי ושינה השליח.

וכן אם היא הטעתו, אפילו אמר: בליבי היה לקדשה אף על פי שהטעני, אינה מקודשת.

הגה: אלא אם כן אמרה כן בפירוש בשעת הקידושין ושמע הבעל ושתק (טור). וכן אם היא הטעתו (ואמר בפירוש ואף על פי שלא יהיה כן), קידושיו קידושין.

אבל אם כנסה סתם ואמר: כסבור הייתי שהיא כוהנת, והיא לויה, או לויה והיא כוהנת, עשירה והיא עניה, עניה והיא עשירה, הרי זו מקודשת:


סעיף כה עריכה

על מנת שאני יודע לקרות, צריך שיקרא התורה ויתרגם אותה תרגום אונקלוס הגר.

ויש אומרים דאם יודע לקרות ולתרגם שלשה פסוקים, סגי.

ואם אמר לה: על מנת שאני קראה, צריך להיות יודע תורה נביאים וכתובים בדקדוק יפה:

סעיף כו עריכה

על מנת שאני יודע לשנות, צריך להיות יודע המשנה.

ויש אומרים דאם יודע מדרשי התלמוד, מקודשת (טור בשם הרא"ש).

ואם אמר: על מנת שאני תנאה, צריך להיות יודע לקרות המשנה וספרא וספרי ותוספתא של רבי חייא:

סעיף כז עריכה

על מנת שאני תלמיד, כל ששואלין אותו דבר אחד בתלמודו, ואומרו, ואפילו בהלכות החג שמלמדים אותן ברבים מדברים הקלים סמוך לחג כדי שיהיו כל העם בקיאין בהם:

סעיף כח עריכה

על מנת שאני חכם, כל ששואלים אותו דבר חכמה, דהיינו דבר התלוי בסברא, בכל מקום, ואומרה:

סעיף כט עריכה

על מנת שאני גיבור, כל שחבריו מתיראים ממנו מפני גבורתו:


סעיף ל עריכה

על מנת שאני עשיר, כל שבני עירו מכבדים אותו מפני עשרו:

סעיף לא עריכה

על מנת שאני צדיק, אפילו רשע גמור, הרי זו מקודשת מספק, שמא הרהר תשובה בלבו:

סעיף לב עריכה

על מנת שאני רשע, אפילו צדיק גמור, הרי זו מקודשת מספק, שמא הרהר עבודת אלילים בלבו:

סעיף לג עריכה

על מנת שאני בן עיר, ונמצא בן עיר ובן כרך; על מנת שאני בשם, ונמצא בשם ובורסקי (פירוש אומן לעבד העורות); על מנת ששמי יוסף, ונמצא שמו יוסף ושמעון; הרי זו מקודשת. אבל אם אמר לה: על מנת שאין שמי אלא יוסף, ונמצא שמו יוסף ושמעון; שאיני אלא בן עיר, ונמצא בן עיר ובן כרך; שאיני אלא בשם, ונמצא בשם ובורסקי, אינה מקודשת:


סעיף לד עריכה

המקדש את האשה וחזר בו מיד הוא או היא, אף על פי שחזרו בתוך כדי דבור, אין חזרתם כלום והרי היא מקודשת:

סעיף לה עריכה

המקדש על תנאי, וחזר אחר כמה ימים וביטל התנאי, אף על פי שביטלו בינו לבינה שלא בפני עדים, בטל התנאי והרי היא מקודשת סתם. וכן אם היה התנאי מן האשה וביטלה אותו בינה ובינו, בטל התנאי. לפיכך, המקדש על תנאי ובעל סתם, או כנס סתם, הרי זו צריכה גט אף על פי שלא נתקיים התנאי, שמא ביטל התנאי כשבעל או כשכנס.

ואם קידשה אחר, צריכה גט משניהם (דעת עצמו):


סעיף לו עריכה

אמר לה: התקדשי לי בפרוטה זו על מנת שאתן ליך מנה, ואחר כך אמר שאינו רוצה לקיים תנאו לעולם, אין כופין אותו לקיימו, אלא קידושיו בטלים ואינה צריכה גט. ומכל מקום בעל נפש לא ישאנה בלא גט, שמא אחר כך יאמר שרוצה לקיים התנאי, לקלקלה על השני. ואם אמר שעדיין רוצה לקיימו, אין יכולים לכופו כל שנים עשר חודש, כדין זמן שנותנים לבתולה, ומשנים עשר חדש ואילך כותבין עליו איגרת מרד. ואם מת קודם שקיים התנאי, אפילו חליצה לא בעיא. ואם מחלה היא התנאי בחיי המקדש, גמרו הקידושין מיד, כאילו קיימו. וכל זה כשלא כנסה, אבל כנסה, מקודשת מיד, דמסתמא בשעת כניסתה לחופה מחלה לתנאי, וחייב ליתן לה כתובתה:


סעיף לז עריכה

מי שהלך למדינת הים וקידש על תנאי: אם באתי מכאן עד שנים עשר חודש תהיה מקודשת מעכשיו, וקודם שהלך נתרצו שניהם להאריך הזמן, ועבר שנים עשר חדש ולא בא, ובא קודם הזמן האחרון, הוי קידושין, דכל מעשה שנעשה על תנאי יכול לבטל התנאי או להוסיף או לגרוע ממנו (הרא"ש ור' ירוחם). ואפילו נתאכלו המעות, הוו קידושין למפרע כשנתקיים תנאי השני:


סעיף לח עריכה

בקידושין, תנאי שהוא לטובתו, כגון על מנת שאין בה מומין או שאין עליה נדרים, יכול לבטלו. אבל אם הוא לטובת האשה, כגון על מנת שאתן ליך מאתים זוז, נהי שהתנאי יכול לבטל, מכל מקום אינה מקודשת אם לא יתן לה מאתים זוז:


סעיף לט עריכה

האומר לאשה: הרי את מקודשת לי חוץ מפלוני, כלומר שלא תאסר עליו, אלא תהיה אשת איש לכל העולם ולפלוני כפנויה, הרי זו מקודשת מספק. אבל אם אמר לה: הרי את מקודשת לי על מנת שתהיה מותרת לפלוני, הרי זה מקודשת ותהיה אסורה עליו כשאר העם, מפני שהתנה בדבר שאי אפשר לקיימו.

הגה: אם חולקין אם נתקיים התנאי או לא, יש אומרים דכל תנאי שהוא בקום ועשה אין אחד מהם נאמן לומר שקיים תנאי שהיה עליו לקיים, אלא צריך עדים; אבל תנאי שהוא בשב ואל תעשה, כל אחד מהם נאמן, אם אין שכנגדו מכחישו (הר"ן פרק האומר בשם האחרונים). ויש אומרים דאפילו בקום ועשה נמי נאמן, כל שאין כנגדו מכחישו (הרמב"ן ור"י):



<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן לט | >>

ראו סימן זה בתוך: טור אבן העזר · לבוש · ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:    חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז
שו"ע באתרים אחרים:    תא שמע על התורה ספריא שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org · SefariaENG

המקדש את האשה על מנת שאין עליה נדרים ומומין, ועל מי להביא ראיה אם נמצאו
ובו שבעה סעיפים:
אבגדהוז

סעיף א עריכה

המקדש את האשה על מנת שאין עליה נדרים, ונמצא עליה אחד משלשה נדרים אלו שדרך בני אדם להקפיד עליהם: שלא תאכל בשר, או שלא תשתה יין, או שלא תתקשט במיני צבעונים - אינה מקודשת. ואינה צריכה גט (טור).

והוא הדין לנדרים שבינו לבינה דהוי בכלל נדרים שדרך בני אדם להקפיד עליהם. נמצא עליה נדר חוץ מאלו, אף על פי שהוא אומר: מקפיד אני אפילו על זה, הרי זו מקודשת. ואם אמר לה: על מנת שאין עליך כל נדר, אפילו נמצא שנדרה שלא תאכל חרובין, אינה מקודשת. ויש מי שאומר שחוששין שמא תלך אצל חכם ויתיר לה ולכן אסורה להנשא בלא גט:


סעיף ב עריכה

היו עליה נדרים, והלכה אצל חכם והתירה, מקודשת. ואפילו היא אשה חשובה. במה דברים אמורים, שהתירה חכם קדם שנודעו לבעל, אבל אם נודעו לבעל קדם שהתירה, מיד נתבטלו הקדושין. ויש מי שאומר, שאם היא אשה חשובה, אפילו אם קודם שנודעו לבעל התירה חכם, היא ספק מקודשת.

ואם קדשה על מנת שאין עליה נדרים, ובעל סתם, עיין לעיל סימן ל"ח סעיף ל"ה:


סעיף ג עריכה

המקדש את האשה על מנת שאין בה מומין, ונמצאו בה אחד מן המומין הפוסלים בנשים, אינה מקודשת. נמצא בה מום אחר חוץ מאותם המומין, אף על פי שאמר: מקפיד אני אפילו על זה, הרי זו מקודשת:


סעיף ד עריכה

ומה הן המומין הפוסלים בנשים?    כל המומין הפוסלים בכהנים פוסלים בנשים, ויותר עליהם בנשים: ריח רע, וזיעה, וריח הפה, ויש אומרים דאף ריח החוטם (מרדכי בשם הר"ם), וקול עבה, ודדיה גסים מחברותיה טפח, וטפח בין דד לדד, ונשיכת כלב ונעשה המקום צלקת (פרוש, שנתרפאה המכה וקרם עליה עור ולא נשאר אלא רשם המכה), ושומא (פרוש, וירואה בלע"ז רש"י) שעל הפדחת, אפילו היתה קטנה ביותר, ואף על פי שאין בה שער, וזו היא השומא שיתירה אשה על הכהנים, והוא שעומדת תחת כיפה שבראשה, פעמים נראית ופעמים אינה נראית, שאם תמיד נראית, הרי ראה ונתפיס, ואם תמיד אינה נראית, אינו מום.

הגה: ואם יש מרחץ בעיר, אפילו מומין שבסתר אין מבטלים. במה דברים אמורים, כשדרך הבנות לילך למרחץ בגלוי, אבל במקום שאין הבנות הולכות למרחץ, רק בלילה ובהחבא, אפילו מומין שבגלוי מבטלין. נכפה, אם הוא לזמן קבוע, הוי מום שבסתר; ואם אינו לזמן קבוע, הוי מום שבגלוי. ועיין לקמן סימן קי"ז עוד מדיני מומין. יש אומרים דנכפה וריח הפה אין חילוק בין מרחץ בעיר או לא (רבי ירוחם נתיב כ"ג):

סעיף ה עריכה

המקדש אשה סתם, ונמצאו עליה אחד מן המומין הפוסלים בנשים, או נמצא עליה אחד מנדרים שדרך בני אדם להקפיד עליהם, הרי זו מקודשת מספק:

סעיף ו עריכה

קדשה על מנת שאין בה מומין, והיו בה מומין והלכה אצל רופא ורפא אותה, אינה מקודשת. אבל אם התנה האשה (על מנת) שאין בו מומין, והיו בו מומין והלך אצל רופא ורפאו, הרי זו מקודשת, שאין גנאי לאיש במומין שכבר נתרפאו, והאשה אינה מקפדת על זאת:

סעיף ז עריכה

קדשה על מנת שלא יהיו בה מומין, ונמצאו בה מומין ורפאן הרופא, הרי זו מקודשת למפרע:



<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן מ | >>

ראו סימן זה בתוך: טור אבן העזר · לבוש · ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:    חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז
שו"ע באתרים אחרים:    תא שמע על התורה ספריא שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org · SefariaENG

דין המקדש לאחר זמן, כגון לאחר שתלד ודומיו
ובו שמונה סעיפים:
אבגדהוזח

סעיף א עריכה

האומר לאשה: הרי את מקודשת לי בפרוטה זו לאחר שלשים יום, אף על פי שנתאכלו המעות בתוך שלשים יום, הרי זו מקודשת לאחר שלשים יום; ואם חזר בו בתוך השלשים יום, או חזרה היא, אינה מקודשת.

הגה: ויש אומרים דאם קדשה בשטר ואינו בעין לאחר שלשים יום, אלא נקרע או נאבד תוך שלשים, אינה מקודשת (הר"ן פרק האומר).
המקדש אשה לשלושים יום, מקודשת לעולם (שם)
:


סעיף ב עריכה

בא שני וקדשה בתוך שלשים יום, הרי זו מקודשת לשני לעולם, לפי שבשעה שקדשה השני לא היתה מקודשת ותפסו בה קדושי שני ונעשית אשת איש, ולאחר השלשים יום כשיבואו קדושי ראשון ימצאו אותה אשת איש, ונמצא הראשון כמי שקדש אשת איש שאין קדושין תופסין בה.

אבל אם מת השני או גירשה תוך שלשים, חזרו קדושי ראשון (טור בשם יש אומרים) ולכן צריכה גט מן הראשון, ויש חולקין (טור בשם הרא"ש):

סעיף ג עריכה

האומר לאשה: הרי את מקודשת לי בפרוטה זו מעכשיו ולאחר שלשים יום, ובא אחר וקדשה בתוך השלשים יום, הרי זו מקודשת מספק לשניהם; לפיכך, שניהם נותנין גט, בין בתוך השלושים יום ובין לאחר השלושים יום:

סעיף ד עריכה

אמר לה: הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר שלשים יום, ובא אחר ואמר: הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר עשרים יום, ובא אחד ואמר: הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר עשרה ימים, אפילו הם מאה על הסדר הזה, קדושי כולם תופסין בה וצריכה גט מכל אחד ואחד, מפני שהיא ספק מקודשת מכולן:

סעיף ה עריכה

האומר לאשה: הרי את מקודשת לי בפרוטה זו לאחר שאתגייר, לאחר שתתגיירי, לאחר שאשתחרר, לאחר שתשתחררי, לאחר שימות בעלך, לאחר שתמות אחותך, אינה מקודשת, לפי שאינו יכול עתה לקדשה:

סעיף ו עריכה

האומר ליבמה: הרי את מקודשת לי בפרוטה זו לאחר שיחלץ ליך יבמיך, הרי זו ספק מקודשת:

סעיף ז עריכה

הנותן שתי פרוטות לאשה, ואמר לה: הרי את מקודשת לי היום באחת, ובאחת לאחר שאגרשך, הרי זו מקודשת, וכשיגרש אותה תהיה ספק מקודשת. אבל אם נתן פרוטה לאשת איש ואמר לה: הרי את מקודשת לאחר שתתגרשי, או אם נתן פרוטה לאשתו ואמר לה: הרי את מקודשת לי לאחר שאגרשך, אינו כלום:

סעיף ח עריכה

האומר לחברו: אם תלד אשתך נקבה תהא מקודשת לי, אינו כלום; ולהרמב"ם וקצת מפרשים, אם היתה אשת חברו מעוברת והוכר העובר, הבת מקודשת, וצריך לחזור ולקדשה מאביה לאחר שתלד, כדי שיכניסנה בקדושין שאין בהם דופי:



<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן מא | >>

ראו סימן זה בתוך: טור אבן העזר · לבוש · ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:    חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז
שו"ע באתרים אחרים:    תא שמע על התורה ספריא שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org · SefariaENG

דין המקדש שתי אחיות, או הרבה נשים והיו בהם נכריות
ובו ארבעה סעיפים:
אבגד

סעיף א עריכה

מקדש אדם כמה נשים כאחד, והוא שיהיה שוה פרוטה לכל אחת ואחת. ויכולה אחת מהן לקבל הקדושין בשביל כולן, לדעתן:

סעיף ב עריכה

המקדש שתי נשים כאחת, שאסור לישא שתיהן משום ערוה, אינן מקודשות. כיצד? כגון שקדש אשה ובתה, או שתי אחיות כאחת, שאמר "הרי שתיכן מקודשות לי", אינן מקודשות ואין שום אחת מהן צריכה גט. ואם לא קדש אלא אחת, ולא פירש איזו, כגון שאמר לאב "אחת מבנותיך מקודשת לי", וקבל האב הקדושין, או אם שתים או שלש אחיות עשתה אחת מהן שליח לחברתה לקבל קדושיה, ונתן בידה, ואמר לה "אחת מכן מקודשת לי", כולן צריכות גט ממנו, ואסור לבוא על שום אחת מהן, שמא היא אחות אשתו:

סעיף ג עריכה

קידש נשים רבות כאחת, והיו בהן שתי אחיות (או) אשה ובתה, אם אמר "הראויה מכן לביאה מקודשת לי", הרי כולן מקודשות לו חוץ משתי אחיות או אשה ובתה וכיוצא בהן. ואם אמר "כולכן מקודשות לי", נכריות מקודשות ואחיות אין מקודשות; ויש אומרים שאף נכריות אינן מקודשות, הלכך נכריות מקודשות מספק. ואם אמר "אחת מכולכן מקודשת לי", כולן, בין נכריות בין אחיות, מקודשות מספק:

סעיף ד עריכה

אם היתה בתוך הנשים שקדש שפחה או כותית, או שהיא ערוה עליו כגון אשת איש או בתו או אחותו וכיוצא בהן, ואמר "הראויה מכן לביאה מקודשת לי", שאר נשים מקודשות. ואם אמר: כולכן מקודשות לי, שאר נשים מקודשות מספק:



<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן מב | >>

ראו סימן זה בתוך: טור אבן העזר · לבוש · ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:    חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז
שו"ע באתרים אחרים:    תא שמע על התורה ספריא שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org · SefariaENG

אין מקדשין אלא לרצון האשה ובפני שני עדים
ובו חמישה סעיפים:
אבגדה
 
העריכה בעיצומה
שימו לב! דף זה (או קטע זה) עדיין לא גמור והוא לא מציג את היצירה בשלמותה.

דף זה (או קטע זה) נמצא כעת בשלבי הקלדה. אם יש באפשרותכם להמשיך את ההקלדה - אתם מוזמנים.

  • סימן זה נכתב בכתיב חסר. יש להפוך כל המילים החסרות לכתיב מלא ולמחוק תבנית בעבודה והודעה זו

סעיף א עריכה

אין האשה מתקדשת אלא לרצונה. והמקדש אשה בעל כרחה, אינה מקודשת. אבל האיש שאנסוהו עד שקדש בעל כרחו, הרי זו מקודשת, ויש אומרים שאינה מקודשת, הלכך הוה לה ספק.

הגה: אמרה תחלה: קדשני, וזרק קדושין לתוך חיקה ואמר לה: הרי את מקודשת לי, ונערה בגדיה תוך כדי דבור להשליך ממנה הקדושין, ואומרת שלא כונה מתחלה רק לשחוק בעלמא, אפילו הכי הוי מקודשת (תשובת מוהר"ם סוף ספר נשים). ואין הולכים בענין קדושין אחר אמדנות והוכחות המוכיחות שלא כונה לשם קדושין (שם). לקח יד האשה בחזקה שלא ברצונה וקדשה, והיא לא זרקה הקדושין, הוי מקודשת. אף על פי שמתחלה באונס היה, ונתן לה סתם ולא אמר לה כלום, הואיל ובתחלה דבר עמה מקדושין (הגהות מרדכי סוף גטין). היה חייב לה מעות ואמרה לו: תן לי מעותי, וכאשר התחיל לתן אמר לה: הרי את מקודשת לי, וזרקה היא המעות מידה, אינן קדושין (טור בשם תשובת הרא"ש):


סעיף ב עריכה

המקדש שלא בעדים, ואפילו בעד אחד, אינם קדושין. ואפלו שניהם מודים בדבר. ואפילו קדשה בפני עד אחד ואחר כך קדשה בפני עד אחר, זה שלא בפני זה, אינה מקדשת.

הגה: ויש מחמירים אם מקדש לפני עד אחד (טור בשם סמ"ג) אם שניהם מודים; אבל אם אחד מכחיש העד, אין לחוש (כך מפרש הרשב"ץ לדעת הסמ"ג). ובמקום עגון ודחק, יש לסמך אדברי המקלין. ואין חלוק בין אומר העד שנתקדשה לפניו לבד, או שאומר שנתקדשה לפני שנים והוא לבד ראה, והאחרים אומרים שלא ראו (בית יוסף, וכן משמע בתשובת הרשב"א). וכן אם קדש לפני שנים, והאחד מהם קרוב, הוי כמקדש לפני עד אחד. ועין לקמן סימן מ"ז סעיף ג':


סעיף ג עריכה

צריך שיראו המקדש והמתקדשת את העדים, אבל אם ראו אותם שנים מהחלון והם רואים ואינם נראים לו או לה, אינה צריכה ממנו גט.

הגה: ואפלו שמעו העדים שאמרה שמקבלת לקדושין, יכולה לומר: יודעת הייתי שאין קדושין בלא עדים וכונתי לשחק בו (ריב"ש סימן רס"ו). ודוקא שאומרת שכונה לשחק בעלמא, אבל אם מכחשת שקבלה כלום, והעדים מעידים שקבלה, שוב אינה נאמנת לומר: לשחק כונתי, והוי קדושין (מהר"ם פדוואה סימן ל"ב):

סעיף ד עריכה

קדש בפני עדים, אפלו לא אמר: אתם עדים, מקודשת.

הגה: ואפלו יחד עדים, יכולים אחרים שראו המעשה להעיד (ריב"ש סימן תע"ט). וצריכים העדים לראות הנתינה ממש לידה או לרשותה, אבל אם לא ראו הנתינה ממש לידה, אף על פי ששמעו שאמר: התקדשי לי בחפץ פלוני, ואחר כך יצא מתחת ידה, אינן קדושין עד שיראו הנתינה ממש (תשובת רשב"א סימן תש"פ). ואין הולכין בזה אחר אומדנות והוכחות. מי שקדש דרך חור שבכותל, כגון שאחת פשטה ידה דרך חור ובא אחד ונתן לה קדושין, והחור צר ואי אפשר לראות אותה בשעת קידושין, והיא אומרת שלא שמעה שקידשה, נאמנת במגו שיכולה לומר שלא היתה ידה רק יד אחרת (רשב"א אלף קע"ט), ובלבד שלא יהיו עדים המכחישים אותה. כל עדות שלא נחקר בבית דין, לא מקרי עדות לענין קדושין (כך משמע במרדכי ריש אחד דיני ממונות). ולכן אפילו אמרו עדים חוץ לבית דין שנתקדשה, יכולים לחזור בהם בבית דין לומר: לא נתקדשה. וכן להפך (תשובת הרשב"א הובאה בבית יוסף). עדי קידושין אינם צריכים דרישה וחקירה, אם לא בדבר שנראה שיש בו רמאות (רשב"א אלף ר"ט). מצאו כתוב בשטר: פלוני קידש פלונית, ועדים חתומים בו, כל זמן שאין השטר מקויים, אין לחוש לקידושין (הגהות מרדכי דקדושין). ודלא כיש מי שמחמיר בדבר (מהרי"ק שרש ע"ד):


סעיף ה עריכה

המקדש בפסולי עדות דאוריתא, אינן קדושין. אבל בפסולי עדות דרבנן, או בעדים שהם ספק פסולי תורה, אם רוצה לכנס חוזר ומקדש בעדים כשרים. ואם לא רצה לכנס, צריכה גט מספק. ואפלו כפרה האשה ואומרת: לא קדשתני, כופין אותו לתן גט. וכן דין כל קדושי ספק, אם רצה לכנס חוזר ומקדש ודאי, ואם לא רצה לכנס צריכה גט ממנו מספק, ואם עמד אחר וקדשה, הרי זו מקודשת לשני מספק, וצריכה גט משניהם, או מגרש ראשון ונושא שני; אבל לגרש (שני) ולכנס ראשון, לא.

הגה: החשוד על העריות, אף על פי שאין עדים שבא על הערוה, רק שחשוד בעלמא (תוספות והרא"ש), פסול לעדות אשה, בין לענין קדושין בין לענין גרושין (הרמב"ם). המקדש לפני פסולי עדות דאוריתא מכח רשעתן, כגון לפני אנוסים או שאר רשעים, יש אומרים חישינן לקדושין, דלמא חזרו בתשובה (ר"י מינץ סימן י"א, וכן כתב בארחות חיים בשם רש"י). ויש מקלין (בית יוסף ומהר"מ פדוואה סימן ל"ז). מיהו, אלו האנוסים שהצרכו להמיר מכח יראה, ואי אפשר להם למלט על נפשם, ובצנעה מקימים המצות, הם כשרים לעדות (ריב"ש סימן י"א). יש אומרים הא דאמרינן המקדש בפסולי עדות דרבנן חוששין לקדושין, הינו בקדושי דאוריתא, אבל בקדושי דרבנן ועדים פסולים מדרבנן, אין חוששין לקדושין כלל (בית יוסף בשם הרשב"ץ בתשובה):



<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן מג | >>

ראו סימן זה בתוך: טור אבן העזר · לבוש · ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:    חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז
שו"ע באתרים אחרים:    תא שמע על התורה ספריא שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org · SefariaENG

אין קידושין לקטן, ודיני קטן וקטנה אם הגדילו
ובו שני סעיפים:
אב

סעיף א עריכה

קטן שקדש או נשא, אינו כלום, דלא תקנו רבנן נשואין לקטן. ואסור להשיאו אשה בעודו קטן.

הגה: מיהו, אם כבר נשאה, אין צריך לגרשה, ומותרת לעמוד עד שיגדיל (מרדכי ריש הבא על יבמתו, וכן משמע באשרי פרק האיש מקדש).

ואפילו שלח סבלונות משהגדיל, אינו כלום, דלא חיישינן שמא שלח לשם קדושין. אבל אם יש עדים שנתיחד עמה משהגדיל, צריכה גט, משום דמסתמא בעל לשם קדושין. ואם קיימה משהגדיל, כתובתה קיימת ואין צריך לכתוב לה כתובה אחרת. ודוקא מנה ומאתים, אבל תוספת אין לה.

הגה: לא כתב לה כתובה כשהוא קטן - כשיגדיל אינו כותב לה רק מנה, דהא ההיא שעתא לאו בתולה היא (הגהות אלפסי ריש מי שהיה נשוי):


סעיף ב עריכה

המקדש את הקטנה היתומה, או קטנה שיצתה מרשות אביה, אימתי ממאנת וכל דיניה יתבאר בסימן קנ"ה.

הגה: ועיין לקמן סימן קס"ט מי נאמן על קטן וקטנה אם נתגדלו.
ספק אם הם גדולים או קטנים, הוי ספק קדושין.
יכולין בית דין לפסוק להשיא את הקטנה, כמו שיש רשות לאמה ולאחיה, ויכולין להתנות שאם תמאן תאבד כל אשר לה. אבל אין להם רשות להשיא את הקטן (נמוקי יוסף פרק חרש). ועיין לקמן ריש סימן קנ"ה:



<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן מד | >>

ראו סימן זה בתוך: טור אבן העזר · לבוש · ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:    חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז
שו"ע באתרים אחרים:    תא שמע על התורה ספריא שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org · SefariaENG

קדושי חרש שוטה וקטן עריות וחייבי לאוין
ובו שנים עשר סעיפים:
אבגדהוזחטייאיב

סעיף א עריכה

חרש וחרשת אינם בני קדושין מן התורה, בין נשאו כיוצא בהן בין חרש שנשא פקחת בין חרשת שנשאת לפקח; אבל חכמים תקנו להם נשואין. לפיכך, אם בא פקח וקדש אשת חרש הפקחת, הרי זו מקודשת לשני קדושין גמורים, ונותן גט והיא מותרת לבעלה החרש:


סעיף ב עריכה

שוטה ושוטית אין להם קדושין לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים, לא שנא עם כיוצא בהם לא שנא עם פקחים.

הגה: ודוקא שוטה גמור; אבל אם דעתו צלולה, אף על פי שהיא דלה וקלושה הרבה (ר"י בשם הרמ"ה), וכן עתים שוטה ועתים צלול, ולא ידענו העת שהוא עומד בדעתו, חוששין לקדושין (גם זה שם):

סעיף ג עריכה

שכור שקדש, קדושיו קדושין אפילו נשתכר הרבה; ואם הגיע לשכרותו של לוט, אין קדושיו קדושין. ומתישבין בדבר זה:

סעיף ד עריכה

סריס שקדש, בין סריס חמה בין סריס אדם, וכן אילונית שנתקדשה, הוי קדושין, ויש אומרים שאילונית ודאית אינה מקודשת:


סעיף ה עריכה

טמטום ואנדרוגינוס שקדשו, או שקדשם איש, קדושיהם ספק וצריכין גט מספק.

ויש אומרים דאנדרוגינוס ודאי זכר (טור בשם התוספות והרא"ש):

סעיף ו עריכה

המקדש אחת מכל העריות לא עשה כלום, שאין קדושין תופסין בהן. חוץ מהנדה, שהמקדש נדה מקודשת קדושין גמורים, ואין ראוי לעשות כן:


סעיף ז עריכה

המקדש אחת מהשניות או מאסורי לאוין או מאסורי עשה, הרי זו מקודשת קדושין גמורים, חוץ מיבמה שנתקדשה לזר, שאינה מקודשת אלא מספק:


סעיף ח עריכה

המקדש גויה או שפחה אינו כלום, שאינן בני קדושין. וכן גוי ועבד שקדשו ישראלית, אינו כלום:

סעיף ט עריכה

ישראל מומר שקדש, קדושיו קדושין גמורים. וצריכה ממנו גט. ואפילו זרעו שהוליד משהמיר, אם קדש אותו זרע ישראלית, קדושיו קדושין. ודוקא שהולידו מישראלית, אפילו מומרת. אבל אם הולידו מן הגויה, דינו כגוי, אפילו היה המוליד ישראל שאינו מומר.

אבל ישראלית מומרת שיש לה זרע עם הגוי, שקדש, קדושיו קדושין (מרדכי סוף החולץ):


סעיף י עריכה

כותי שקדש, צריכה ממנו גט:

סעיף יא עריכה

מי שחציו עבד וחציו בן חורין שקדש ישראלית, הרי זו ספק מקודשת:


סעיף יב עריכה

המקדש מי שחציה שפחה וחציה בת חורין, צריכה גט. ואם עד שלא נתן לה גט, נשתחררה, ואחר כך קדשה אחר, מקודשת לשניהם, וצריכה גט משניהם, או מגרש ראשון ונושא שני. ואם מתו, אחיו של אחד חולץ, ואחיו של שני או חולץ או מיבם:



<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן מה | >>

ראו סימן זה בתוך: טור אבן העזר · לבוש · ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:    חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז
שו"ע באתרים אחרים:    תא שמע על התורה ספריא שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org · SefariaENG

שחוששין לסבלונות ולכתובה
ובו שלושה סעיפים:
אבג

סעיף א עריכה

מקום שנהגו לשלוח סבלונות לארוסה אחר שתתארס, ובאו עדים שראו סבלונות הובלו לה, חוששין שמא נתקדשה וצריכה גט מספק, אף על פי שרוב אנשי העיר אין משלחין סבלונות אלא קודם הקדושין, אף על פי שלא שלח הסבלונות בעדים (טור, וכן כתב הר"ן פרק בתרא דקדושין). ומקום שנהגו כולם לשלוח סבלונות בתחלה ואחר כך מקדשים, אף על פי שלפעמים שולחין דרך מקרה אחר קדושין, הואיל ואין מקפידים בכך (שם בהר"ן) וראו סבלונות, אין חוששין לה. ורש"י פירש שחשש הסבלונות הוא שמא הם עצמם ניתנו לקדושין.

הגה: ולכן אפילו יש עדים שלא קידשה כבר, חיישינן שמא הסבלונות לשם קידושין. ויש לחוש לשני הפירושים להחמיר (טור). וכל זה ששולח סתם, אבל אם פירש בהדיא ששולח לה לשם סבלונות, ליכא למיחש לפירוש רש"י (הר"ן פ"ב דקדושין). וכל שכן אם אמר ששולח לשם דורון בעלמא, אפילו אמר שהחתן שלח לכלה (מהרי"ק שרש קע"א). וכל זה מיירי בדשידך תחלה, אבל בלא שדוכין ליכא למיחש לכולי עלמא (רשב"א אלף רכ"ג). וכל היכא דחיישינן, אפילו אמרו שניהם שלא כיוונו לשם קדושין (הר"ן ומהרי"ק שרש כ"ח) ונשבעו על זה -- אינם נאמנים (תרומת הדשן סימן ר"ז).
יש אומרים דכל סבלונות ששלח מיד אחר השידוכין יום או יומים, אין לחוש להם כלל. ואפילו שלח לה אחר כך גם כן. דמאחר ששלח לה תחלה אנו רואים דמסבל ואחר כך מקדש, ואין חוששין לסבלונות (מהרי"ק שרש קע"א). וכל חששא דסבלונות אינו אלא להצריכה גט לכתחלה, אבל אם כבר נישאת -- לא תצא, ואזלינן בספקא להקל (שם).
יש אומרים דאם לא שלח לה הסבלונות בעדים אין חוששין לפירוש רש"י שהסבלונות הן עצמן קדושין, ואפילו למאן דאמר המקדש בעד אחד חוששין לקדושין, בסבלונות ליכא למיחש (מהרי"ק שרש כ"ח וק"א וקע"א). ויש מחמירין אם שלח בעדים, אף על גב דלא היו עדים בנתינה לאשה (תרומת הדשן סימן ר"ז).
יש אומרים דכל זה מיירי דהכלה קבלה הסבלונות בעצמה, אבל במקום שדרך הכלות שאין מקבלין הסבלונות, רק אחר מקבל להן, אין חוששין להם (מהרי"ק שרש קע"א). ויש אומרים שאין לחלק בין שלח לה הסבלונות או אם החתן נותן לה בעצמו, וכן עיקר (תשובת רשב"א ק"פ וקפ"ט), ודלא כיש מי שהחמיר לומר דבמקום שהחתן בעצמו נותן לה חוששין בכל ענין (תשובת הרב מהר"ש).
יש אומרים דבמקום דהיה לנו למיחש שעשה איסור אם היה כונתו לקדש בשליחות הסבלונות, כגון ששלח בשבת (מהרי"ק שרש קע"א) או שיש חרם בעיר שלא לקדש כי אם בעשרה (בית יוסף בשם הריטב"א), אין חוששין לסבלונות שמא הם קדושין.
לא שלח לה החתן בעצמו, רק אבי החתן שלח, (ריב"ש סי' תע"ט) -- לא חישינן לפרש"י שמא הסבלונות עצמן הם קדושין, אפילו אמר השליח: "החתן שלח לך". וכל זה מיירי דידעינן בודאי בשליחות הסבלונות, אבל בקלא דסבלונות לא חיישינן לכולי האי (פסקי מהרא"י סימן רכ"ו):


סעיף ב עריכה

האידנא, נהגו בכל מלכות ארץ ישראל ומצרים ותוגרמה שלא לחוש לסבלונות, זולתי בקונסטנטינא שחוששין להם.

הגה: היה מנהג בעיר, ונתבטל, הולכין אחר עכשיו (ריב"ש סימן ה'). לא היה מנהג בעיר, כגון שהיא עיר חדשה, נדון כמחצה על מחצה (הר"ן פ"ב דקדושין). ויש אומרים דיש להחמיר אפילו במקום דכולי עלמא מסבלי והדר מקדשי, אם לא שיש עוד צד היתר אצל זה (תרומת הדשן סימן ר"ז ובפסקיו סימן ע"ד).
ונראה לי, דאם החתן אמר שלא שלח רק לסבלונות בעלמא, לכולי עלמא ליכא למיחש בכהאי גוונא. וכן מעשים בכל יום, לפעמים חוזרים בשדוכים, והסבלונות חוזרים, ולא נהגו להצריכה גט הואיל והוא במקומות בזמן הזה דכולי עלמא מסבלי והדר מקדשי, והחתן אינו אומר ששלח לשם קדושין:


סעיף ג עריכה

חוששין לכתובה, שאם כתב לה כתובה, אף על פי שלא הגיע לידה, אם דרך מקצת אנשי העיר שמקדשין ואחר כך כותבים כתובה, חוששין שמא נתקדשה, אף על פי שאין שם סופר מצוי, ואין אומרים שמא הסופר נזדמן לו וכתב. ואם דרך כל אנשי העיר שכותבין הכתובה קודם הקדושין - אין חוששין לקדושין:



<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן מו | >>

ראו סימן זה בתוך: טור אבן העזר · לבוש · ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:    חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז
שו"ע באתרים אחרים:    תא שמע על התורה ספריא שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org · SefariaENG

דיני קלא בקדושין ואם מבטלין הקול
ובו שמונה סעיפים:
אבגדהוזח
 
העריכה בעיצומה
שימו לב! דף זה (או קטע זה) עדיין לא גמור והוא לא מציג את היצירה בשלמותה.

דף זה (או קטע זה) נמצא כעת בשלבי הקלדה. אם יש באפשרותכם להמשיך את ההקלדה - אתם מוזמנים.

  • סימן זה נכתב בכתיב חסר. יש להפוך כל המילים החסרות לכתיב מלא ולמחוק תבנית בעבודה והודעה זו

סעיף א עריכה

פנויה שיצא עליה קול שנתקדשה היום לפלוני בעיר זו -- חוששין לה והרי היא ספק מקודשת, אף על פי שאין שם ראיה ברורה.

וכל קול שלא הוחזק בבית דין -- אין חוששין לו. וכיצד הוא הקול שתחזק זו בו שהיא מקודשת? כגון שבאו שני (עדים) והעידו שראו הנרות דולקות, ומטות מוצעות, ובני אדם נכנסים ויוצאים, ונשים שמחות לה ואומרות: ״נתקדשה פלונית [היום]״. אבל אם שמעו אותן אומרות: ״פלונית תתקדש היום״ -- אין חוששין לה, שמא נזדמנו לקדש ולא נתקדשה.

הגה: וכן אם אמרו ״נתקדשה״ סתם, ולא אמרו: ״לפלוני״, או שאמרו: ״נתקדשה בעיר אחרת״ -- לא מקרי קול (טור):

סעיף ב עריכה

וכן אם באו שנים ואמרו: ראינו כמו שמחת ארוסין, ושמענו הברה, ושמענו מפלוני ששמע מפלוני שנתקדשה פלונית בפני פלוני ופלוני והלכו להם העדים למדינה אחרת או מתו, הרי זה קול שמחזיק אותה מקודשת.

הגה: ויש אומרים דלא הוי קול אלא כששמעו תרי מתרי, אבל חד מתרי, לא (טור בשם הרא"ש והר"ן והמגיד משנה בשם הרשב"א). ואין חוששין לקול, אלא כשהחזק בבית דין, שבית דין חקרו בדבר ושמעו שיש ממשות בקול, כמו שנתבאר, אבל כל זמן שלא החזק בבית דין לא, אם לא במקום שיש חזקה טובא שנתקדשה, אז לא בעינן החזק בבית דין (מהרי"ק שרש פ"ז). ויש לבית דין לחזר (ולדקדק) אחר הקול, כדי לברר אם יש בו ממשות (בית יוסף בשם התשב"ץ ובשם הרשב"א):


סעיף ג עריכה

במה דברים אמורים, שלא היה שם אמתלאה. אבל אם היה שם אמתלאה, ושמעו האמתלאה כששמעו שנתקדשה, לא החזקה מקודשת. כיצד היא האמתלאה, פלונית נתקדשה על תנאי או קדושי ספק, כגון שאומרים שזרק לה קדושין ספק קרוב לו ספק קרוב לה, או אם יש להסתפק אם יש בקדושין שוה פרוטה, או שהיה קטן, לא הוחזקה, אלא שואלין אותה וסומכים על דבריה, הואיל ואין שם ראיה ברורה ולא קול חזק:


סעיף ד עריכה

יצא עליה קול שנתקדשה לפלוני, ולאחר ימים אמרו: אמתלאה, אם נראים הדברים לבית דין שהוא כן, סומכין על האמתלאה ולא החזקה מקודשת. ואם לאו, הואיל ולא נשמעת האמתלאה בעת שנשמעו הקדושין, אין חוששין לאמתלאה.

הגה: נתברר אחר כך ששקר היה הקול, כגון שבאו העדים שתלו בהן הקדושין ושנתקדשו בפניהם, ואומרים: לא היו דברים מעולם, מבטלין קלא (טור בשם הרמ"ה). ויש אומרים דבזמן הזה אין מבטלין קלא (בית יוסף שכן דעת הרמב"ם וכן משמע מהרי"ף וכן כתב הר"ן פרק המקדש). שלח לה סבלונות, והוא בדרך שאין חוששין לסבלונות ששלח לה, אף על גב דיצא עליה מזה קול מקודשת, אין חוששין לקול, שכן דרך לקרא לסבלונות, קדושין (כן משמע בתשובת הרא"ש כלל ל"ה). וכל מקום שאין צריכין להחמיר, אין להחמיר בקול כלל, כדי שלא יתן יד לרשעים שיוציאו קולות על בנות ישראל לעגנן או להוציא מהן ממון (בית יוסף בשם הרשב"א):


סעיף ה עריכה

יצא עליה קול שהיא מקודשת לפלוני, ובא אחר וקדשה בפנינו, בודקין על קדושי ראשון שהם בקול, אם באו עדים ברורים בראיה ברורה שהיא מקודשת לראשון, אין קדושי שני כלום; ואם לאו, מגרש ראשון שקדושיו בקול, ונושא שני שקדושיו ודאי. ואם גרש השני, לא יכנס ראשון, שמא יאמרו: החזיר גרושתו מן הארוסין אחר שנתארסה לאחר. ואם כנסה שני קדם שגרש ראשון, הרי זו אסורה עליו עולמית, אף לאחר שגרש ראשון.

ועין לעיל סימן ל"א סעיף ד':


סעיף ו עריכה

יצא עליה קול שהיא מקודשת לפלוני, ויצא קול אחר כמותו שהיא מקודשת לאחר, אחד מגרש ואחד כונס, בין ראשון ובין אחרון:


סעיף ז עריכה

יצא עליה קול שנתקדשה לפלוני וגרשה, אין חוששין לאסרה משום הקדושין, ואסורה לכהן משום קול הגרושין:

סעיף ח עריכה

קול היוצא אחר הנשואין, או אפלו אחר ארוסין, לומר שנתקדשה לאחר תחלה, אין חוששין לו.

הגה: ואפלו אם יצא קול כבר, רק שלא החזק בבית דין עד לאחר שנתארסה, אין בודקין אחר הקול להחזיקו (כן כתב הבית יוסף בשם הרמב"ן). מיהו, אם היא מודה אחר כך שנתקדשה לראשון, אסורה לבעלה (כך משמע מתשובת הרא"ש כלל ל"ה), הואיל ויצא הקול תחלה. (הרב נתן טעם לשבח לחלק בין נדון דידן ובין ההיא שאמרה טמאה אני וכו'). ועין לקמן סוף סימן מ"ח:



<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן מז | >>

ראו סימן זה בתוך: טור אבן העזר · לבוש · ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:    חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז
שו"ע באתרים אחרים:    תא שמע על התורה ספריא שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org · SefariaENG

עדים המכחישין זה את זה בקדושין; או היא אומרת: נתקדשתי, וחזרה
ובו ארבעה סעיפים:
אבגד

סעיף א עריכה

שנים אומרים: ראינו שנתקדשה, ושנים אומרים: לא ראינו שנתקדשה, הרי זו מקודשת, אפילו כולם דרים עמה בחצר, לא ראינו אינו ראיה, שאפשר שנתקדשה בצנעה:


סעיף ב עריכה

שנים אומרים נתקדשה, ושנים אומרים לא נתקדשה; לא שנא שזרק לה קדושיה - שנים אומרים קרוב לו, ושנים אומרים קרוב לה; לא שנא אמרו השנים שמעולם לא היה לה ספק קדושין -- לא תנשא. ואם נשאת - תצא. ואם נישאת לאחד מעדיה, ואומרת: ברי לי שלא נתקדשתי - לא תצא:

סעיף ג עריכה

עד אחד אומר נתקדשה, ועד אחד אומר לא נתקדשה -- אם אמר שמעולם לא היו בה ספק קדושין -- תנשא לכתחלה. ואם זרק לה קדושין, אחד אומר קרוב לו ואחד אומר קרוב לה -- לא תנשא. ואם נשאת, לא תצא. ועין לעיל סימן מ"ב סעיף ב':

סעיף ד עריכה

אמרה היא בעצמה: נתקדשתי, וחזרה ואמרה: פנויה אני. תוך כדי דבור - נאמנת; לאחר כדי דבור - אינה נאמנת.
ואם נותנת אמתלאה לדבריה, שאמרה כן תחלה כדי שלא יקפצו עליה אנשים שאינם מהוגנים וכיוצא בזה, וראינו בדבריה ממש, הרי זו נאמנת. ואם לא נותנת אמתלאה, או שנתנה ואין בה ממש, אינה נאמנת. ואם קדשה אחר, הוי ספק קדושין. לפיכך, נותן לה גט ותהיה אסורה עליו ועל הכל, עד שיבוא ארוסה.

הגה: ויש אומרים דכל זה מיירי באמרה "נתקדשתי" סתם, אבל אמרה "נתקדשתי לפלוני", שוב אינה נאמנת לומר "פנויה אני", דלאו כל הימנה לחוב לו ולהפקיע עצמה ממנו:



<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן מח | >>

ראו סימן זה בתוך: טור אבן העזר · לבוש · ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:    חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז
שו"ע באתרים אחרים:    תא שמע על התורה ספריא שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org · SefariaENG

אמר לה קדשתיך, והיא אומרת: לא, או להפך
ובו שבעה סעיפים:
אבגדהוז

סעיף א עריכה

האומר לאשה: קידשתיך, והיא אומרת: לא קידשתני, הוא אסור בקרובותיה והיא מותרת בקרוביו:


סעיף ב עריכה

קידשתני, והוא אומר: לא קידשתיך, הוא מותר בקרובותיה והיא אסורה בקרוביו:


סעיף ג עריכה

קידשתיך, והיא אומרת: לא קידשת אלא בתי, הוא אסור בקרובות האם והאם מותרת בקרוביו; ומותר בקרובות הבת, והבת מותרת בקרוביו:


סעיף ד עריכה

קידשתי את בתך, והיא אומרת: לא קידשת אלא אותי, הוא אסור בקרובות הבת, והבת מותרת בקרוביו; ומותר בקרובות האם, והאם אסורה על קרוביו:


סעיף ה עריכה

כל אלו שטוענין הקידושין, כשטען הטוען שהיו שם עדים והלכו להם למדינה אחרת או מתו; אבל אם הודו שהיו הקידושין בלא שני עדים, אין כאן קידושין:


סעיף ו עריכה

כל מקום שאמרנו שאמרה אשה לאיש: קידשתני, והוא אומר: לא קידשתיך; מבקשים ממנו שיכתוב לה גט להתירה.

הגה: ואז נאסר בקרובותיה, הואיל ונתן לה גט. אבל אם הוא אומר: קידשתיך, והיא אומרת: לא קידשתני, וכפאו לגט משום חשש הנמנע לנשאה, אין האשה נאסרת בקרוביו מחמת הגט (הגהות מרדכי דקדושין):


סעיף ז עריכה

מי שאמר: "קודם שקידשתי את אשתי קידשתי את אחותה בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים, ולא גירשתיה", והרי היא נשואה, אינו נאמן לאוסרה על בעלה כל זמן שלא יביא עדים. ואפילו אם תאמר היא: אמת שקידשתני, אינה נאמנת לאסור עצמה על בעלה. ואפילו אם יביא עדים שקידשה, אם נתקדשה אחות אשתו בפניו, אינה נאסרת על בעלה. וזה אסור באשתו, שכיון שאמר שקידש אחותה תחילה, נאסר בקרובות שתיהן. ועין לעיל סוף סימן מ"ו:



<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן מט | >>

ראו סימן זה בתוך: טור אבן העזר · לבוש · ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:    חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז
שו"ע באתרים אחרים:    תא שמע על התורה ספריא שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org · SefariaENG

קדש אחת מחמש נשים וכל אחת אומרת אותי קדש
ובו שלושה סעיפים:
אבג

סעיף א עריכה

המקדש אחת מחמש נשים וכתב לה כתובה, ואינו יודע איזו היא, וכל אחת מהן אומרת: אני היא, אסור בקרובות כולן ונותן גט לכל אחת ואחת ומניח כתובה ביניהם ומסתלק. ואם קידש בביאה, קנסו אותו חכמים שיתן כתובה לכל אחת ואחת:


סעיף ב עריכה

המקדש אשה וחזר בו מיד, ואמר שהמעות יהיו מתנה, אפילו תוך כדי דבור, אין חזרתו כלום וצריכה גט:

סעיף ג עריכה

כל מי שאינו בקי בטיב גיטין וקידושין לא יהא לו עסק עמהם להורות בהם, שבקל יכול לטעות ויתיר את הערוה וגורם להרבות ממזרים בישראל:



<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן נ | >>

ראו סימן זה בתוך: טור אבן העזר · לבוש · ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:    חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז
שו"ע באתרים אחרים:    תא שמע על התורה ספריא שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org · SefariaENG

מתי חוזרין הקדושין והסבלונות, ודיני קנסות
ובו שבעה סעיפים:
אבגדהוז

סעיף א עריכה

המקדש את האשה, בין שחזרה היא בה ובין שחזר הוא, בין שמת הוא בין שמתה היא או שגרשה, אין הקדושין חוזרין לעולם. אפילו קדשה באלף דינר, הרי הם מתנה גמורה שאין לה חזרה. ואם היו קדושי טעות, חוזרים המעות. וכן אם היתה ממאנת. וכן אם היו קדושין על תנאי ולא נתקיים התנאי. וכן אם היו קדושי ספק.

וכל זה לא מיירי אלא מן הארוסין, אבל מן הנשואין, הקדושין חוזרין (מהרי"ל סימן ס"א):

סעיף ב עריכה

המקדש אחותו, המעות מתנה; מפני שהכל יודעים שאין קדושין תופסין בעריות, ואין זה טועה אלא גמר ונתן לשם מתנה:

סעיף ג עריכה

השולח סבלונות לבית חמיו, בין מרובין בין מועטין, בין שאכל שם סעודת ארוסין בין שלא אכל, בין שמתה היא בין שמת הוא, או שחזר בו האיש, יחזרו הסבלונות כולם חוץ מהמאכל והמשתה. וכן מעות, וכן כלים מועטין ששלח לה להשתמש שם בבית אביה, אם נשתמשה בהם ובלו או אבדו, אינם משתלמין; אבל אם היו קיימים, חוזר הכל וגובה אותם בבית דין, שהדבר ידוע שלא שלחם אלא דרך נוי בלבד.

הגה: ויש אומרים דאפילו בדבר מאכל ומשתה ודברים מועטים דאין חוזרים - דוקא כשאכל שם החתן, ואז אפילו מה שהוא בעין אינו חוזר. אבל אי לא אכל שם, חוזר הכל (שם טור).

חזרה היא בה, חוזר הכל. ואפילו המאכל והמשקה נותנת דמיו בזול, דהיינו שאם היו דמי המאכל והמשקה ששה, משלמת ארבעה. ואם היה מנהג המדינה שיעשה כל אדם סעודה ויאכיל לרעיו או יחלק מעות לשמשים ולחזנים וכיוצא בהם, ועשה כדרך שעושים כל העם, וחזרה בה, משלמת הכל, שהרי גרמה לו לאבד ממון; והוא שיהיו לו עדים כמה הוציא.

(ויש אומרים דכל זה מיירי במה ששלח לאחר ארוסין, אבל קודם ארוסין, לאחר שדוכין, חוזר הכל (נמוקי יוסף פרק מי שמת וכן כתב הריטב"א). ויש חולקים (בית יוסף בשם הרשב"א):

סעיף ד עריכה

המשדך בתו לחבירו, ושלח לו בגדים ותכשיטין, ואחר כך נתבטלו השדוכין, וחזר בו החתן או חמיו, יחזיר מה ששלח לו, דכי היכי דהדרי סבלונות דשלח איהו לה, הדרי מאי דשלחה איהי לדידיה, דאמדן דעתה הוא שלא שלחה לו אלא על דעת שיכניסנה לחופה:

סעיף ה עריכה

ראובן שדך בתו לשמעון בקנין ושבועה והשלישו שטרות, ואחר כך ארע שהמירה אחות המשודכת, יכול שמעון לחזור בו ופטור מהקנין ומהשבועה ומחיוב השטר דהיינו הקנסות שעשו ביניהם. ואם החזיר השליש השטר למשודכת, לא עשה כלום. והוא הדין אם נשתטית המשודכת, שיוכל המשדך לחזור בו. וכן אם קלקל המשודך מעשיו, יכולה המשודכת לחזור בה ופטורה מהקנין ומהשבועה ומחיוב השטר. ואם החזיר השליש השטר למשודך, לא עשה כלום.

הגה: ויש אומרים דכל זה קודם ארוסין, אבל אחר ארוסין נסתחפה שדהו (מהרי"ק שרש ק"א). ועיין ביורה דעה סימן רכ"ח סעיף מ"ג וסימן רל"ב שם סעיף ט"ז:

סעיף ו עריכה

כשרוצין לעשות הבטחות לשדוכין, עושים בענין שלא יהא אסמכתא, דהיינו שעושים שטר מזה שחייב לחברו מנה, ואחר שחייב עצמו מנה (מתנה עם אבי הכלה) שאם יקיים השדוכין ויכנס לחופה עם משדכתו זאת הרי החוב מחול לו, ואחר כך עושים שטר שחברו חייב לזה מנה, ומתנה עמו שאם יכניס בתו לחופה עם זה המשדך יהא החוב מחול לו, ומניחים שני שטרות אלו ביד שליש.

הגה: ויש אומרים דכל קנסות שעושים בשדוכין אין בהם משום אסמכתא (תוספות פרק איזהו נשך והרא"ש פרק ד' דנדרים). וכן המנהג פשוט לגבות קנסות שעושין בשדוכין, וכמו שיתבאר בחשן המשפט סימן ר"ז. ודוקא אם כבר נכתבו שטרי הקנסות, אבל אם קבלו קנין על מנת לכתוב השטרות, וקודם שנכתבו חזר אחד בהם ומחה בעדים שלא לכתוב השטרות, הרשות בידו למחות בשטר (תשובת הרא"ש כלל ל"ד), וכמו שיתבאר בחשן המשפט סימן ל"ט וסימן רמ"ג.
יש אומרים דמי שפוסק על בתו (שם כלל מ"ג) או על בת בתו (הרשב"א סימן תשע"א) או קרובתו שתנשא לפלוני, ואחר כך אין הבת רוצה, דהפוסק פטור מן הקנס, דזה מקרי אונס אף על גב דלא התנה, ובלבד שלא יהא ערמה בדבר. ועיין לקמן סוף סימן ע"ז. וכן בשאר אונסים, כגון שמת הפוסק, אין יורשים צריכין לקיים, ופטורים מן הקנס. ודוקא בפסיקא בעלמא פטורים מן הקנס, אבל אם נתחייב עצמו בשטר, חייבין יורשיו לשלם, ולא מהני אונס, ועיין לקמן סימן נ"א (שם תמצאנו).
שנים ששדכו ביניהם והיו דרים בעיר אחת ועשו קנס ביניהם, ואחר כך יצא אחד מן העיר ורצה שהשני ילך אחריו לקדש, אם אינו רוצה, פטור מן הקנס (ריב"ש סימן קע"ז ובתשובת הרמב"ן סימן רע"ח).
ועיין בחשן המשפט סימן י"ב (סעיף ט') אם רוצה העובר ליתן הקנס, אם מחיב לקיים הדבר מצד קבול הקנין:

סעיף ז עריכה

אם נותן משכון לחברו להבטיחו שלא יחזור בו מהשדוכין, צריך שיאמר: אם אחזור בי תזכה בכך וכך ממון בגוף חפץ זה.

הגה: שנים שנשבעו זה לזה שישאו זה את זה, ועבר אחד מהם, או שאחד נשבע לבד, נתבאר הכל ביורה דעה סימן רל"ו.

דיני שדכנות עיין בחשן המשפט סוף סימן פ"ז וסוף סימן קפ"ה וסימן רס"ד[1]:


  1. ^ שם בסעיף ז -- ויקיעורך



<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן נא | >>

ראו סימן זה בתוך: טור אבן העזר · לבוש · ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:    חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז
שו"ע באתרים אחרים:    תא שמע על התורה ספריא שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org · SefariaENG

דברים שנקנו באמירה אם ניתנו ליכתב
ובו סעיף אחד:

סעיף א עריכה

איש ואשה שהיו ביניהם שדוכין, ואמר לה: כמה את מכנסת לי, כך וכך, ואמרה לו: וכמה אתה נותן לי או כותב לי כך וכך,

ואין חילוק בזה בין נשואין ראשונים לשניים (כן נראה מהרמב"ם וכן כתב הריב"ש סימן שמ"ה);

וכן האב שפסק על ידי בנו ובתו: כמה אתה נותן לבנך כך וכך, וכמה אתה נותן לבתך כך וכך;

הגה: ודוקא בדברים כאלו שביד האב לקיים, אבל אם פוסק על בנו שיעשה איזה דבר, כגון לילך אחריה למקום אחר -- אינו נקנה באמירה, דאין זה תלוי באב רק בבן (מרדכי פרק הנושא ובפרק מי שמת);

עמדו וקדשו -- קנו אותן הדברים ואף על פי שלא היה ביניהם קנין; ואלו הן הדברים הנקנים באמירה. והוא שיהיו הדברים שפסקו מצויים ברשותם, שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. ודברים אלו לא נתנו ליכתב, לפיכך אפילו נכתבו, אינם כשטר שיטרוף בהם ממשעבדים. במה דברים אמורים? כשפסק האב לבתו, בין קטנה בין גדולה, או לבנו ובנשואין הראשונים,

ויש אומרים דבעינן דעמדו וקדשו מיד ולא הפסיקו בדברים אחרים, אבל הפסיקו בדברים אחרים -- לא (טור), וכן אם קדשו ואחר כך פסקו, לא מהני (תוספות פרק נערה). ויש אומרים דבעינן גם כן דהתנו כן ביחד, אבל אם עשו בלא תנאי אלא כל אחד אומר מעצמו, אינו נקנה באמירה (ריב"ש סימן שמ"ה);

אבל אח שפסק לאחותו, או אשה שפסקה לבתה, וכן שאר קרובים, וכן האב שפסק לבנו או לבתו, בנשואין שניים -- לא קנו אותם הדברים עד שיקנו מיד הפוסק שהוא נותן כך וכך.

הגה: הדברים הנקנים באמירה, או שפסק האב וקנו מידו -- הוי כשאר חוב, ואפילו מת האב קודם שנשאת, החתן מוציא מן היורשין, ואפילו ממשעבדי, כשאר חוב (ריב"ש סימן קכ"ט). ויש אומרים דאין מנכין לבת מירושתה, הואיל וזכתה בהן בחיי האב; אבל אם אמר: אתן כך וכך, וכן חתן שפסק לעשות לה כתובה כך וכך, ובשעת הנשואין חוזרין בהם, עיין בחשן המשפט סימן רמ"ה אם צריך לקיים מצד הקנין, אבל מצד הקנס שפסקו על עצמן ודאי צריך לקיים, ולכן נהגו לעשות תנאים חדשים קודם הנשואין, כן נראה לי.

וכל הדברים שנתבארו כאן שאינן נקנין באמירה, היינו דוקא במתנה מרובה, ולעשיר; אבל הפוסק לעני, צריך לקיים משום דהוי כנדר (בית יוסף בשם ר"מ וכן הוא בירושלמי); וכן בעשיר מתנה מועטת, אית בה משום מחסרי אמנה אם חוזר בו (בית יוסף בשם הרשב"ש).

ועיין בחשן המשפט סימן רמ"ט בהלכות מתנה.

החתן צריך לשלם שכר התנאים, אם לא נכתב רק שטר אחד (נמוקי יוסף פרק גט פשוט). אבל אם נכתבו שני שטרות -- כל אחד משלם שלו.

כל מה שפוסקין צריכין ליתן קודם שיכנס, אבל לא יוכל לומר: כנס ואחר כך אתן, אבל אם רוצה להשליש המעות, הרשות בידו (הגהות אלפסי).

ועיין בחשן המשפט (סימן ע"ג סעיף ח') מי שנשבע ליתן נדוניא לחתנו והוא מרגיל קטטה עם הבת (מהרי"ק שרש פ"א):



<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן נב | >>

ראו סימן זה בתוך: טור אבן העזר · לבוש · ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:    חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז
שו"ע באתרים אחרים:    תא שמע על התורה ספריא שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org · SefariaENG

הפוסק מעות לחתנו ואינו רוצה ליתן לו
ובו סעיף אחד:

סעיף א עריכה

הפוסק מעות לחתנו והלך האב למדינה אחרת, או שאין לו, יכולה היא לומר לבעל: אני לא פסקתי על עצמי, או כנס בלא נדוניא או פטרני בגט. אבל אם פסקה היא על עצמה, ולא הגיע ידה -- הרי זו יושבת עד שתמצא מה שפסקה או עד שתמות.

במה דברים אמורים? בגדולה; אבל בקטנה שפסקה על עצמה -- כופין אותו ליתן גט, או יכנס בלא נדוניא.

הגה: וכל זה כשאין יד האשה משגת ליתן מה שפסק אביה, אבל אם ידה משגת -- צריכה ליתן מה שפסק אביה, ואינה יכולה לומר: כנס או פטר (הגהות אלפסי פרק שנו דיני גזרות ותשובת מימוני סוף הלכות אשות).

וכל זה לא מיירי אלא קודם שנשאה, אבל לאחר שנשאה ודאי לא יוכל לבגוד באשתו משום שאין נותנין לו מה שפסקו לו, אלא חייב בכל דבר שאיש חייב לאשתו (הגהות מרדכי פרק שני דיני גזרות).

מי שפסק לתת לבתו, ואחר כך אומר שנתן לבתו -- לא מהני, אלא צריך לתת לזוג (מהרי"ל סימן קל"ו). ועיין לעיל סימן ב' שלא יתקוטט אדם בעבור נדוניא אף על פי שפסקו לו:



<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן נג | >>

ראו סימן זה בתוך: טור אבן העזר · לבוש · ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:    חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז
שו"ע באתרים אחרים:    תא שמע על התורה ספריא שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org · SefariaENG

דין הפוסק לבנו או לבתו, אם קנו. ודין אם נפלה לפני היבם, ודין מתה הבת
ובו שלושה סעיפים:
אבג

סעיף א עריכה

האב שפסק על ידי בתו, לא קנתה הבת אותה המתנה עד שיכנוס אותה בעלה. וכן הבן לא קנה עד שיכניס, שכל הפוסק אינו פוסק אלא על מנת לכנוס. לפיכך, הפוסק מעות לחתנו או לבנו, ומת קודם שיכנוס, ונפלה לפני אחיו ליבם, יכול האב לומר ליבם לאחיך הייתי רוצה ליתן, ולך איני רוצה ליתן. ואפילו היה הראשון עם הארץ והשני חכם, ואף על פי שהבת רוצה בו:

סעיף ב עריכה

יש מי שאומר, שהפוסק לבתו כגון שאמר בשעת קדושין: כך וכך אני נותן לבתי, קנתה הבת לענין שאם נתיבמה לא מצי למימר לאחיך הייתי רוצה ליתן, שהרי לבתו פסק ולא פקעו הקדושין שמכחם יבמה אחיו:

סעיף ג עריכה

הפוסק מעות לחתנו בשעת הקדושין, ונתנם לו קודם החופה, ומתה הבת ויש לה בן, יחזיר המעות לאב, שכל הפוסק דעתו על מנת לכנוס. ויש מי שאומר, דהני מילי בפוסק לחתנו, אבל מי שנותן לבתו סתם שתנשא בו, ולא הזכיר שתנשא לפלוני, קנתה אותה מתנה, וכיון שנתקדשה, אף על פי שבטלו הקדושין כשמת הארוס, אין האב יכול לחזור בו.

הגה: מי שנדר מעות להשיא יתומה, ומתה, עיין ביורה דעה סימן רנ"ג.
הפוסק מעות לחתנו או לבתו, וכנסה, ואחר כך מתה הבת ועדיין לא נתן, יש אומרים שזכה בהן הבעל וצריך ליתן לו כל מה שפסק (רש"י והרמב"ם והר"ן ומרדכי בשם ר"י הלבן); ורבנו תם פירש דלא זכה בהן הבעל; ומכח ספק לא מפקינן ממונא מן האב (תרומת הדשן שכ"א ומהרי"ק שרש צ"א והגהות מימוני) כל זמן שלא באו פעם אחת ליד החתן (מרדכי פרק נערה), אפילו בא ליד שליש מכח שניהם (שם בתרומת הדשן).
ויש אומרים דאם באו ליד שליש, זכה בהם (מרדכי), וכן אם העמיד לו ערבות (הגהות מרדכי), אבל בלא זה, אפילו עשה האב עליו שטר וזקפן עליו במלוה ויש לו בנים ממנה, לא זכה בהן הבעל (תרומת הדשן סימן שכ"א), ולא מפקינן מן האב; אבל אם תפס החתן לא מפקינן מיניה, דיכול לומר קים לי כסברא הראשונה (מרדכי).
וכל זה שלא בא פעם אחת ליד החתן בחיי הבת, אבל אם בא לידו פעם אחת, אף על פי שהחזיר ליד האב, זכה בכל. ואין חילוק בכל זה בין פוסק לבתו או לבנו ומת (כן משמע מלשון התקנה, וכן כתב הגהות מרדכי בשם מוהר"ם).
עוד תקן רבנו תם וחכמי צרפת, שאף אם כבר נתן האב הנדוניא, אם מתה האשה או האיש תוך שנה ראשונה בלא זרע קיימא, חוזר הכל לאב או ליורשי המת. ויש אומרים עוד, דאף בשנה שניה יחזרו חצי הנדוניא (הכל במרדכי), וכן המנהג פשוט במדינות אלו שנוהגים בזה כתקנת קהלות שו"ם (= שפיר, ורמיזא, מגנצא).
ודוקא מה שהוא בעין, חוזר. אבל מה שהוציא או נאבד, פטור, ובלבד שלא בזבז לאחר מיתה רק לצרכי קבורתה (גם זה שם).
יש אומרים דאם החתן רוצה למכור נכסים תוך שנתיים, יורשים יכולים למחות מהאי טעמא (הגהות אלפסי פרק מציאת האשה). ועיין עוד מאלו הדינין לקמן סימן קי"ח:



<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן נד | >>

ראו סימן זה בתוך: טור אבן העזר · לבוש · ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:    חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז
שו"ע באתרים אחרים:    תא שמע על התורה ספריא שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org · SefariaENG

דין הפוסק לבנו או לבתו, ומת
ובו סעיף אחד:

סעיף א עריכה

מי שצוה לתת לבתו כך וכך מעות לפרנסתה ליקח בהם קרקע, בין שהיה שכיב מרע בין שהיה בריא, ומת, והרי המעות ביד השליש, ואמרה הבת: "תנו אותם לבעלי, כל מה שירצה יעשה בהם" --

  • אם היתה גדולה, ונשאת -- הרשות בידה;
  • ואם עדיין מאורסה היא -- יעשה שליש מה שהשלש בידו;
  • ואם עדיין קטנה היא, אפילו נישאת -- אין שומעין לה, אלא יעשה שליש כמו שצוה האב.

(ויש אומרים דבעינן שהשלש מתחלה לכך, ועיין בחשן המשפט סימן רצ"ב):



<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן נה | >>

ראו סימן זה בתוך: טור אבן העזר · לבוש · ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:    חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז
שו"ע באתרים אחרים:    תא שמע על התורה ספריא שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org · SefariaENG

דין הארוסה לענין מזונות וקבורה וירושה, ואם יש לה כתובה
ובו שבעה סעיפים:
אבגדהוז

סעיף א עריכה

הארוסה, אסורה לבעלה מדברי סופרים, כל זמן שהיא בבית אביה; והבא על ארוסתו בבית חמיו, מכין אותו מכת מרדות.

הגה: ואפילו ביחוד אסורים; ולכן ארוס שהוא עם ארוסתו בבית אחד, מברכין שבע ברכות פן יתיחדו (מרדכי פרק קמא דכתובות). ויש אומרים דאין להם לדור ביחד, שמא יקוצו זה בזה (כל בו). ואפילו בשדוכין בלא ארוסין יש לחוש (חדושי אגדה פרק קמא דכתובות).

אפילו אם קדשה בביאה, אסור לו לבוא עליה ביאה שניה בבית אביה, עד שיביא אותה לתוך ביתו ויתיחד עמה ויפרישנה לו; ויחוד זה הוא נקרא כניסה לחופה, והוא הנקרא נשואין בכל מקום. והבא על ארוסתו לשם נשואין, אחר שקדשה, משיערה בה, קנאה, ונעשית נשואה והרי היא כאשתו לכל דבר. וצריך לברך ברכת חתנים בבית החתן קודם הנשואין.

הגה: ויש אומרים דחופה אינו יחוד, אלא כל שהביאה החתן לביתו לשם נשואין (כן כתב הר"ן בשם יש אומרים ריש כתובות). ויש אומרים שהחופה היא שפורסין סודר על ראשה בשעת הברכה (הבית יוסף הביאו). ויש אומרים דחופת בתולה משיצאה בהינומא; ואלמנה, משנתיחדו (תוספות פרק קמא דיומא). והמנהג פשוט עכשיו לקרות חופה מקום שמכניסים שם יריעה פרוסה על גבי כלונסות, ומכניסים תחתיה החתן והכלה ברבים, ומקדשה שם ומברכין שם ברכת ארוסין ונשואין, ואחר כך מוליכים אותם לביתם ואוכלים ביחד במקום צנוע, וזהו החופה הנוהגת עכשיו. ועיין לקמן סימן ס"ב סעיף ט' וסימן ס"א:

סעיף ב עריכה

המארס את האשה וברך ברכת חתנים, ולא נתיחד עמה בביתו, עדיין ארוסה היא. שאין ברכת חתנים עושה הנשואין, אלא כניסה לחופה:

סעיף ג עריכה

ארס וכנס לחופה, ולא ברך ברכת חתנים, הרי זו נשואה גמורה, וחוזר ומברך אפילו אחר כמה ימים. וצריך לכתוב כתובה קודם כניסה לחופה, ואחר כך יהיה מותר באשתו:

סעיף ד עריכה

אין הארוס חייב במזונות ארוסתו, אלא אם כן היתה בת הניזנת מהאחין, שהרי אין לה מזונות מאחיה אלא עד שתתארס או עד שתבגר, וזו אינה בוגרת כדי שתזון עצמה.

ויש אומרים דאינו חייב במזונותיה כל עיקר (טור בשם הרא"ש):

סעיף ה עריכה

ארוסה שמתה, אם היה הארוס כהן, אינו מטמא לה. ואם מת הוא, אינה חייבת לטמא לו, ואינו יורשה, ואינו חייב בקבורתה, אלא אביה יורשה ואביה קוברה.

והוא הדין אם נשאה במקום שלא זכה בנדוניא (סברת הרב), כדרך שנתבאר סוף סימן נ"ד. (וע"ל סי' ס"ט סעיף ה'):

סעיף ו עריכה

המארס את האשה וכתב לה כתובה, ולא כנסה לחופה, עדיין ארוסה היא ואינה נשואה, שאין הכתובה עושה נשואין; ואם מת או גרשה, גובה עיקר כתובה מבני חורין, ואינה גובה תוספות כלל, הואיל ולא כנסה. אבל אם ארס אשה ולא כתב לה כתובה, ומת או גרשה והיא ארוסה, אין לה כלום, ואפילו העיקר, שלא תקנו לה עיקר כתובה עד שתנשא או עד שיכתב.

ויש אומרים דארוסה יש לה כתובה (הרא"ש והר"ן והטור), אבל נוהגין כסברא הראשונה:

סעיף ז עריכה

המארס את בתו ונתאלמנה או נתגרשה מן הארוסין, אפילו כמה פעמים, קודם שתבגר, כתובתה של אביה. נשאת, ונתאלמנה או נתגרשה מן הנשואין, אין לאביה בה כלום, אפילו בראשונה:



<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן נו | >>

ראו סימן זה בתוך: טור אבן העזר · לבוש · ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:    חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז
שו"ע באתרים אחרים:    תא שמע על התורה ספריא שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org · SefariaENG

כמה זמן נותנים לארוסה
ובו ארבעה סעיפים:
אבגד
 
העריכה בעיצומה
שימו לב! דף זה (או קטע זה) עדיין לא גמור והוא לא מציג את היצירה בשלמותה.

דף זה (או קטע זה) נמצא כעת בשלבי הקלדה. אם יש באפשרותכם להמשיך את ההקלדה - אתם מוזמנים.

  • סימן זה נכתב בכתיב חסר. יש להפוך כל המילים החסרות לכתיב מלא ולמחוק תבנית בעבודה והודעה זו

סעיף א עריכה

המארס אשה, ושהה כמה שנים, ותבעה לנשואין והרי היא נערה, נותנים לה שנים עשר חדש מיום התביעה לפרנס את עצמה ולתקן מה שהיא צריכה לה, ואחר כך תנשא. תבעה אחר שבגרה, נותנים לה שנים עשר חדש מיום הבגר. וכן אם קדשה ביום הבגר, נותנין לה שנים עשר חדש מיום הקדושין, שהוא הבגר. קדשה אחר שבגרה, אם עברו עליה שנים עשר חדש בבגרותה ואחר כך נתקדשה, אין נותנין לה אלא שלשים יום מיום התביעה. וכן המארס את הבעולה, נותנין לה שלשים יום מיום התביעה:

סעיף ב עריכה

כשם שנותנין זמן לאשה משתבעה הבעל לפרנס את עצמה, כך נותנין זמן לאיש לפרנס את עצמו משתבעה האשה אותו; וכמה זמן נותנין, כמו שנותנין לה, אם שנים עשר חדש שנים עשר חדש, ואם שלשים יום שלשים יום:

סעיף ג עריכה

הגיע זמן שנתנו לאיש ולא נשאה, נתחיב במזונותיה אף על פי שלא כנס. ואם עכבו אנס, כגון שחלה הוא או היא, או שפרסה נדה, או שהגיע זמן באחד בשבת שאינו יכול לכנס, אינו חיב לזונה.

הגה: ודוקא שחלה תוך הזמן, אבל הגיע הזמן ולא כנסה, ואחר כך חלה, חיב במזונותיה אף על גב דהשתא הוא אנס (מרדכי ריש כתבות ובפרק החולץ סי' ל"ב):

סעיף ד עריכה

המארס את בתו קטנה, ותבעה הבעל לנשואין, בין היא בין אביה יכולין לעכב שלא תנשא עד שתגדיל ותעשה נערה; ואם רצה לכנס, כונס, ואין ראוי לעשות כן.

הגה: ואם היא ובעלה מתרצים לכנס, והאב מת, אין הקרובים יכולים למחות, אף על פי שהיא חולנית והוא ממהר לכנס כדי לירשה (מרדכי פרק האיש מקדש):



<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן נז | >>

ראו סימן זה בתוך: טור אבן העזר · לבוש · ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:    חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז
שו"ע באתרים אחרים:    תא שמע על התורה ספריא שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org · SefariaENG

היה לה חצר בדרך ונכנסה עמו
ובו סעיף אחד:
 
העריכה בעיצומה
שימו לב! דף זה (או קטע זה) עדיין לא גמור והוא לא מציג את היצירה בשלמותה.

דף זה (או קטע זה) נמצא כעת בשלבי הקלדה. אם יש באפשרותכם להמשיך את ההקלדה - אתם מוזמנים.

  • סימן זה נכתב בכתיב חסר. יש להפוך כל המילים החסרות לכתיב מלא ולמחוק תבנית בעבודה והודעה זו

סעיף א עריכה

הבעל קודם לכל אדם בירושת אשתו. ומאימתי יזכה בירושתה, משתצא מרשות האב, ואף על פי שעדיין לא נכנסה לחופה, הואיל ונעשית ברשות בעלה, יירשנה. כיצד, האשה שנתארסה ומסרה אביה לבעלה, או לשלוחי בעלה, או מסרוה שלוחי האב לבעלה או לשלוחיו, ומתה בדרך קדם שתכנס לחופה, אף על פי שהנדוניא עדין בבית אביה, בעלה יורשה.

ועין לעיל סוף סימן נ"ג ולקמן סימן קי"ח. ויש חולקין אם הנדוניא לא הגיע לידה (טור בשם רבנו תם).

וכן אם הלך האב או שלוחי האב עם הבעל, ונכנס עמה בדרך לחצר ונתיחד עמה שם לשם נשואין, ומתה, הרי זה יירשנה בעלה. אבל אם עדין האב עם הבעל להוליכה לבית בעלה, או שהלכו שלוחי האב עם שלוחי הבעל, או עם הבעל, אפלו נכנס הבעל עמה לחצר ללון כדרך שלנין עוברי דרכים בפונדק אחד, הואיל והאב או שלוחיו עמה, ועדין לא נתייחד עמה לשם נשואין, אם מתה יירשנה אביה, אף על פי שנדוניתה בבית בעלה. וכן אם היתה בוגרת או יתומה או אלמנה, והלכה היא בעצמה מבית אביה לבית בעלה, ואין עמה לא בעלה ולא שלוחיו, ומתה בדרך, אין הבעל יורש אותה.

הגה: ויש אומרים דבחצר שלו, או של שניהם, סתם יחוד הוי לשם נשואין (הר"ן פרק נערה); ובחצר שלה, או שאינה של שניהם, סתם יחוד הוי ללון (המגיד משנה בשם הרמב"ן והרשב"א):



<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן נח | >>

ראו סימן זה בתוך: טור אבן העזר · לבוש · ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:    חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז
שו"ע באתרים אחרים:    תא שמע על התורה ספריא שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org · SefariaENG

כמה כסות יתן לבתו
ובו שני סעיפים:
אב

סעיף א עריכה

צוו חכמים שיתן אדם מנכסיו מעט לבתו, וזהו הנקרא "פרנסה".

המשיא את בתו סתם, לא יפחת לה מכסות שפוסקין לאשת עני שבישראל. במה דברים אמורים, שהיה האב עני; אבל אם היה עשיר, הרי זה ראוי ליתן לה כפי עשרו:

סעיף ב עריכה

התנה עם החתן להכניסה לו ערומה -- לא יאמר: לכשתבוא לביתי, אכסנה; אלא מכסה אותה ועודה בבית אביה:



<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן נט | >>

ראו סימן זה בתוך: טור אבן העזר · לבוש · ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:    חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז
שו"ע באתרים אחרים:    תא שמע על התורה ספריא שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org · SefariaENG

המשיא בנו גדול בבית, קנאו
ובו ארבעה סעיפים:
אבגד
 
העריכה בעיצומה
שימו לב! דף זה (או קטע זה) עדיין לא גמור והוא לא מציג את היצירה בשלמותה.

דף זה (או קטע זה) נמצא כעת בשלבי הקלדה. אם יש באפשרותכם להמשיך את ההקלדה - אתם מוזמנים.

  • סימן זה נכתב בכתיב חסר. יש להפוך כל המילים החסרות לכתיב מלא ולמחוק תבנית בעבודה והודעה זו

סעיף א עריכה

המשיא בנו גדול בבית, קנה הבית; והוא שיהיו נשואין ראשונים לזה הבן, ולא השיא האב בן זכר אחר קדם לו, ולא שייר האב בזה הבית שיחד לו, כלום. אבל אם שייר שם אפילו פך אחד, לא קנה הבית.

ויש אומרים דבעינן גם כן שישיא לו בתולה, ושיהא לאב בית אחר לדור בו (טור):


סעיף ב עריכה

יחד לו בית וכלי בית, אף על פי ששיר בבית כלי אחד לעצמו, או היה לו שם אוצר וכיוצא בו, קנה כלי הבית, אבל הבית לא קנה:

סעיף ג עריכה

יחד לו בית ועליה; בית קנה, עליה לא קנה. וכן אם יחד לו בית ואכסדרה; בית קנה, אכסדרה לא קנה:

סעיף ד עריכה

שני בתים זו לפנים מזו, לא קנה אלא האחד שנשא בו:



<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן ס | >>

ראו סימן זה בתוך: טור אבן העזר · לבוש · ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:    חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז
שו"ע באתרים אחרים:    תא שמע על התורה ספריא שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org · SefariaENG

דיני השושבינות
ובו סעיף אחד:

סעיף א עריכה

כשנושא אדם אשה, דרך שרעיו ומיודעיו שולחין לו מעות כדי שיתחזק על ההוצאה שמוציא במשתה, ואלו המעות נקראים "שושבינות". ושושבינות זו אינה מתנה גמורה, שלא שלח לו זה אלא שאם ישא הוא אשה יחזור וישלח לו כמו ששלח לו. לפיכך אם נשא זה אשה ולא החזיר לו השושבינות -- הרי זה תובעו בדין ומוציא ממנו. ויש בזה כמה חילוקים. ולפי שבזמן הזה לא נהגו לתבוע תביעה זו ראיתי שלא להאריך בזה.



<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן סא | >>

ראו סימן זה בתוך: טור אבן העזר · לבוש · ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:    חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז
שו"ע באתרים אחרים:    תא שמע על התורה ספריא שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org · SefariaENG

חופה לענין מה קונה
ובו שני סעיפים:
אב

סעיף א עריכה

כיון שהכניס האיש ארוסתו לחופה, אף על גב שלא נבעלה, הרי היא כאשתו לכל דבר, וגובה עיקר כתובתה ותוספת, אם תתאלמן או תתגרש. במה דברים אמורים, כשראויה לביאה. אבל אם היתה נדה, ואחר כך כנסה לחופה ונתיחד עמה, אינה כאשתו, אלא לכל הדברים היא עדיין כארוסה, מאחר שהיתה נדה. ויש אומרים דדוקא לענין שלא תגבה התוספת היא עדיין כארוסה, אבל לכל שאר דברים הרי היא כנשואה.

הגה: ועיין לעיל ריש סימן נ"ה מהו נקרא חופה. וצריכין לכתוב הכתובה קודם החופה, כדי שתהא חופה הראויה לביאה (הרמב"ם פרק י' דאישות). ולמאן דאמר דחופת נדה הוי חופה אף על פי שאינה ראויה לביאה, הוא הדין אם לא כתב כתובה; ומכל מקום נוהגים לכתחלה לכתבה קודם לכן. אשה חולנית חולת מות, אף על פי שכונסה עם המטה תחת החופה כדי שיירשנה בעלה, אינו חופה כלל, מאחר שאינה ראויה כלל לביאה, ואין בעלה יורשה (תשובת הרא"ש כלל נ"ד).
כנסה לחופה ולא ברך ברכת חתנים, הוי חופה גמורה, דאין הברכות מעכבות; ומברך אחר כמה ימים (טור סימן ס"ב), ולכתחלה יברך אותה קדם שיתיחד עמה (כך משמע בתשובת הרא"ש). ועיין לעיל סימן נ"ה. ונהגו עכשיו לברך תחת החופה, קודם שנתיחד עמו. ונהגו שהחתן והכלה מתענין ביום חופתן, (ועיין בארח חיים סימן תקע"ג) אם קדש בטעות, והיו לו נשואין עמה, ואחר כך נודע שהקדושין היו בטעות, אף על פי שחוזר ומקדשה אין צריך לברך שנית שבע ברכות, וסגי לה בברכות הראשונות. יש אומרים לעשות החופה תחת השמים, לסימן טוב שיהא זרעם ככוכבי השמים:

סעיף ב עריכה

כשר הדבר שלא תנשא עד שתטהר.

ועכשיו המנהג שלא לדקדק, ואין ממתינין; ומכל מקום טוב להודיע לחתן תחלה שהיא נדה (מרדכי פרק אף על פי בשם ר"י):



<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן סב | >>

ראו סימן זה בתוך: טור אבן העזר · לבוש · ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:    חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז
שו"ע באתרים אחרים:    תא שמע על התורה ספריא שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org · SefariaENG
סימן זה במהדורה המודפסת

מתי מברכין ברכת חתנים, ואם אוכלין בהרבה בתים
ובו שלושה עשר סעיפים:
אבגדהוזחטייאיביג

סעיף א עריכה

צריך לברך ברכת חתנים בבית החתן קודם נשואין, והן שש ברכות. ואם יש שם יין, מביא כוס יין ומברך על היין תחלה, ומסדר את כולם על הכוס, ונמצא מברך שבע ברכות. ואם אין יין מצוי, מברך על השכר:

סעיף ב עריכה

יש לאדם לשא נשים רבות כאחד, ביום אחד, ומברך ברכת חתנים לכולם כאחד; אבל לשמחה, צריך לשמח עם כל אחת שמחה הראויה לה, אם בתולה שבעת ימים, ואם בעולה שלשה ימים, ואין מערבין שמחה בשמחה.

הגה: ואין לעשות חופת שתי אחיות ביחד (סמ"ק בשם ספר חסידים). ויש אומרים דאף בשתי נכריות יש ליזהר שלא לעשותן כאחת, משום איבה, שמא יכבדו אחת יותר מחברתה (מרדכי פרק קמא דמועד קטן). ואין נזהרין מזה, ואדרבא יש מכונים לעשות חופות עניות עם חופות עשירות, משום מצוה (הגהות מימוני בשם ר"י מפריז):

סעיף ג עריכה

אם יש שני חתנים יחד, מברכים ברכת חתנים אחת, לשניהם.

הגה: ואפילו לא היו החתנים ביחד, אלא שהיה דעתו על שניהם, כמו שנתבאר ביורה דעה סימן רס"ה לענין מילה. ויש אומרים דאין לברך לשני חתנים ביחד, משום עין הרע (הגהות מימוני פרק י' דאשות), וכן נוהגין לעשות לכל אחד חופה בפני עצמו ולברך לכל אחד, אבל לאחר הסעודה מברכין להרבה חתנים ביחד, אם אכלו ביחד:

סעיף ד עריכה

אין מברכין ברכת חתנים, אלא בעשרה גדולים ובני חורין, וחתן מן המנין, בין כשאומרים אותם בשעת נשואין בין כשאומרים אותם אחר ברכת המזון, אבל כשאין אומרים אחר ברכת המזון, אלא ברכת אשר ברא, אינו צריך עשרה. ומכל מקום שלשה בעינן (הר"ן פרק קמא דכתובות) :

סעיף ה עריכה

מברכין ברכת חתנים בבית חתנים אחר ברכת המזון, בכל סעודה וסעודה שאוכלין שם, ואין מברכין ברכה זו לא עבדים ולא קטנים:

סעיף ו עריכה

עד כמה מברכים ברכה זו, אם היה אלמן שנשא אלמנה, מברכין אותה ביום ראשון בלבד. ואם בחור שנשא אלמנה, או אלמון שנשא בתולה, מברכין אותה כל שבעת ימי המשתה. ואלו שבעה ימים מתחילין מיד לאחר שבע ברכות שברך בראשונה (תשובת הרא"ש כלל כ"ו):

סעיף ז עריכה

ברכה זו שמוסיפים בבית חתנים היא ברכה אחרונה משבע ברכות, שהיא ברכת אשר ברא.

הגה: ויש אומרים דאף אשר ברא אין מברך כל שבעה אלא כשמזמנין אחרים, אבל אם אוכל עם בני ביתו אין מברכין (הר"ן בשם הרמב"ן) וכן נוהגין.

במה דברים אמורים, כשהיו האוכלים הם שעמדו בברכת הנשואין ושמעו הברכות, אבל אם היו האוכלים אחרים, ולא שמעו ברכת נשואין בשעת נשואין, מברכין בשבילם אחר ברכת המזון שבע ברכות, כדרך שמברכין בשעת נשואין, והוא שיהיו עשרה, וחתן מן המנין. ויש אומרים שאפילו היו בשעת החופה ושמעו הברכות, אם לא אכלו שם עד עתה, מקרי פנים חדשות ומברכים בשבילם שבע ברכות אחר ברכת המזון, וכן פשט המנהג.

הגה: ויש אומרים דאם היו שם פנים חדשות, אף על פי שאין אוכלין שם, מברך בשבילם לילה ויום (הר"ן פרק קמא דכתובות):

סעיף ח עריכה

יש אומרים שאינם נקראים פנים חדשות אלא אם כן הם בני אדם שמרבים בשבילם. ויש אומרים דשבת ויום טוב ראשון ושני הוי כפנים חדשות בסעודת הלילה ושחרית, אבל לא בסעודה שלישית, וכן פשט המנהג.

הגה: ועכשו נהגו במדינות אלו לברך שבע ברכות בסעודה שלישית, ואפשר משום דרגילים לבוא פנים חדשות. ויש אומרים מטעם דרגילין לדרש, והדרשה הוי כפנים חדשות:

סעיף ט עריכה

יש אומרים שאין לומר ו' ברכות על כוס ברכת המזון, אלא מביא כוס אחר ואומר עליו ו' ברכות, וחוזר ולוקח כוס של ברכת המזון ואומר עליו: "בורא פרי הגפן". ויש אומרים שאין צריך, אלא על כוס של ברכת המזון מברך שבע ברכות, וכן פשט המנהג.

ובמדינות אלו נוהגין כסברא הראשונה. ויש אומרים דאפילו ל"אשר ברא" לחוד בעינן שתי כוסות (מ"כ מנהגים ישנים).

וברכת ארוסין וברכת חתנים אומרים אותה על שני כוסות, אפילו מקדש בשעת החופה.

ונוהגין להפסיק ביניהם בקריאת הכתבה (כן כתבו התוספות ואשר"י):

סעיף י עריכה

יש אומרים שאם החתן יוצא מחופתו, אפילו כלתו עמו, והולכים לאכל בבית אחר, אין אומרים שם ברכת חתנים; והני מלי כשדעתו לחזר אחר כך לחופתו, אבל אם הולך לגמרי לבית אחר וכל החבורה עמו, ונעשה אותו בית עיקר, גם שם נקרא חופה ומברכין ברכת חתנים. וכן לפעמים שהולכין החתן והכלה לעיר אחרת, צריך לברך שם ברכת חתנים, אם הוא תוך שבעה ואין דעתו לחזור (בית יוסף):


סעיף יא עריכה

בני החופה שנתחלקו לחבורות, אפילו אם אכלו בבתים שאינם פתוחים למקום שהחתן אוכל, כולם מברכין ברכת חתנים; לא מבעיא אם השמש מצרפן, אלא אפילו אין השמש מצרפן, כיון שהתחילו לאכל אותם שבשאר בתים כשהתחילו אותם של בני החופה, כולם חשובים כאחד לברך ברכת חתנים, כיון שאוכלים מסעודה שהתקינו לחופה:

סעיף יב עריכה

השמשים האוכלים אחר סעודת נשואין, יש אומרים שאין מברכים שבע ברכות, ויש אומרים שמברכין, ולזה הדעת נוטה:

סעיף יג עריכה

הסועד בבית חתנים, משיתחילו להתעסק בצרכי סעודת נשואין ולהכינה, עד שלשים יום אחר הנשואין, מברך: "נברך שהשמחה במעונו שאכלנו משלו"; אם היו עשרה, מברך: "נברך אלהינו שהשמחה במעונו" וכו', והם עונים: "ברוך אלהינו שהשמחה" וכו'; וכן סעודה שעושים אותה אחר הנשואין, מחמת הנשואין, עד שנים עשר חדש, מברך: "שהשמחה במעונו"; והאידנא ערבה כל שמחה, ואין אומרים: "שהשמחה במעונו", אלא בשבעת ימי המשתה. ומכל מקום נראה, דאף לאלמון שנשא אלמנה אומרים: שהשמחה במעונו, בשלשה ימים שהוא שמח עמה:



<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן סג | >>

ראו סימן זה בתוך: טור אבן העזר · לבוש · ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:    חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז
שו"ע באתרים אחרים:    תא שמע על התורה ספריא שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org · SefariaENG

בעילת מצוה וברכתו
ובו שני סעיפים:
אב

סעיף א עריכה

מותר לבעול בתולה בשבת. הבועל את הבתולה, כיון שבעל בעילת מצוה פורש מיד, אפלו היא קטנה שלא הגיע זמנה לראות ולא ראתה. ומיהו, אותה בעילה גומר כדרכו באבר חי. ואפילו בדקה ולא מצאה דם, טמאה, שמא ראתה טיפת דם כחרדל וחיפהו שכבת זרע. וצריכה שתפסוק בטהרה ותבדוק כל שבעה. ולא תתחיל לבדוק עד יום חמישי לשימושה, כשאר אשה ששימשה ואחר כך ראתה. ונוהג עימה כשאר נידה, לעניין הרחקה, אלא שנידה גמורה אסור לו לישן על מיטתה אפילו כשאינה במיטה, והכלה מותר לו לישן באותו מיטה לאחר שעמדה מאצלו, אפילו בסדין שהדם עליו.

ועיין ביורה דעה סימן קצ"ג:


סעיף ב עריכה

ויש אומרים שאחר שמצא בתולים מברך: "ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם, אשר צג אגוז בגן עדן" וכו'.

ויש אומרים דאין מברכין אותה בלא כוס (תא"ו נתיב כ"ב ח"ג בשם רבנו נסים):



<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן סד | >>

ראו סימן זה בתוך: טור אבן העזר · לבוש · ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:    חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז
שו"ע באתרים אחרים:    תא שמע על התורה ספריא שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org · SefariaENG

זמן נשואי בתולה וברכתה, ואלמנה, ואם אינו רוצה לעשות סעודה
ובו ששה סעיפים:
אבגדהו

סעיף א עריכה

הנושא בתולה צריך לשמוח עמה שבעה ימים, שלא יעשה מלאכה, ולא ישא ויתן בשוק, אלא אוכל ושותה ושמח עמה, בין אם הוא בחור בין אם הוא אלמון.

וחתן אסור בעשית מלאכה, ואסור לצאת יחידי בשוק (ר"ן פרק קמא דכתובות ובפרקי ר' אליעזר):

סעיף ב עריכה

הנושא את הבעולה צריך לשמוח עמה שלושה ימים, בין בחור בין אלמון. ויש אומרים דבחור שנשא בעולה צריך לשמוח עמה שבעה ימים.

והאשה יכולה למחול על שמחתה (ר' ירוחם נתיב כ"ב):

סעיף ג עריכה

יש אומרים שאין נושאין נשים לא בערב שבת ולא באחד בשבת, גזרה שמא יבוא לידי חילול שבת בתקון הסעודה. ויש מתירין. וכן פשט המנהג לישא נשים בערב שבת, והוא שיטרח בסעדת הנשואין שלושה ימים קדם הנשואין. ומקום שאין בית דין יושבים בו אלא בשני ובחמישי בלבד, בתולה נשאת ביום רביעי, שאם היתה לו טענת בתולים ישכים לבית דין. ומנהג חכמים שהנושא את הבעולה ישאנה בחמישי, כדי שיהיה שמח עמה שלושה ימים: חמישי בשבת וערב שבת ושבת, ויוצא למלאכתו יום ראשון.

ונהגו שלא לישא נשים אלא בתחילת החדש, בעוד שהלבנה במלואה (הר"ן סוף פרק ארבע מיתות), ועיין ביורה דעה סימן קע"ט:

סעיף ד עריכה

אם החתן אינו רוצה לעשות סעודה, וקרובי הכלה רוצים שיעשה סעודה, כופין אותו שיעשה סעודה לפי כבודו ולפי כבודה:

סעיף ה עריכה

אין כונסין בתולה לחופה בשבת, לפי שעל ידי החופה זוכה במציאתה ובמעשה ידיה, והוה לה כקונה קנין בשבת. ואלמנה, אין חופה קונה בה, אלא על ידי יחוד של ביאה זוכה במציאתה ובמעשה ידיה, לפיכך צריך להתיחד עמה קודם שבת, כדי שלא יהא כקונה קנין בשבת.

ועיין באורח חיים סימן של"ט:

סעיף ו עריכה

אין נושאין נשים בחול המועד, לא בתולות ולא אלמנות, ולא מייבמים; אבל מחזיר גרושתו מן הנישואין, אבל לא מן הארוסין:



<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן סה | >>

ראו סימן זה בתוך: טור אבן העזר · לבוש · ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:    חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז
שו"ע באתרים אחרים:    תא שמע על התורה ספריא שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org · SefariaENG

מצוה לשמח חתן וכלה, ודין מת וכלה
ובו ארבעה סעיפים:
אבגד

סעיף א עריכה

מצוה לשמח חתן וכלה ולרקד לפניה ולומר שהיא נאה וחסודה (פירוש מן ותשא חן וחסד לפניו) אפילו אינה נאה. הגה: ומצינו שרבי יהודה בר אילעי היה מרקד לפני הכלה ומבטלין תלמוד תורה להכנסת כלה לחופה (דברי הרב) (פ"ק דמגילה ופ' האשה שנתארמלה).

סעיף ב עריכה

אסור להסתכל בכלה, (אבל מותר להסתכל בתכשיטין שעליה או בפריעת ראשה) (טור).

סעיף ג עריכה

צריך לתת אפר בראש החתן במקום הנחת תפילין זכר לאבילות ירושלים דכתיב "לשום לאבילי ציון פאר תחת אפר". הגה: ויש מקומות שנהגו לשבר כוס אחר שבע ברכות וזהו מנהג נוהג במדינות אלו שהחתן שובר הכלי שמברכין עליו ברכת אירוסין (כל בו) וכל מקום לפי מנהגו. עוד נוהגים להתענות ועיין לעיל סי' ס"א. ודין זריקת אוכלין לפני חתן וכלה, עיין בא"ח סי' קע"א.

סעיף ד עריכה

מת וכלה שפגעו זה בזה מעבירין את המת מלפני הכלה ליתן לה את הדרך.