טור אבן העזר לה
<< | טור · אבן העזר · סימן לה (מנוקד) | >>
סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
טור עריכה
האיש יכול לעשות שליח לקדש לו אשה, בין אשה סתם בין אשה פלונית. ויאמר לה השליח "הרי את מקודשת לפלוני".
אבל אם אפשר לו לקדשה בעצמה, אסור לקדשה על ידי שליח אלא אם כן מכירה, שמא אחר כן ימצא בה דבר מגונה ותתגנה עליו.
והשליח נעשה עד. לפיכך אם עשה שני שלוחים לקדש לו אשה, אין צריך עדים אחרים. במה דברים אמורים כשאין שם כפירת ממון, כגון שקדשה בשטר, או אפילו בכסף והם אומרים שנתנוהו לשם קידושין והיא אומרת לשם פיקדון, אבל אם יש שם כפירת ממון שאמרה שלא קבלתי כלל, אינן נאמנין.
כתב הרמב"ם ז"ל שאין צריך עדות במינוי השליחות, רק אם השליח והמשלח מודים בדבר, אבל בשליחות האשה שהיא עושה שליח לקבל קידושיה צריך שיהיה בעדים. והראב"ד כתב שגם שליחות האיש צריך שיהיה בעדים. ואדוני אבי הרא"ש ז"ל כתב כדברי הרמב"ם, והיה מפקפק לומר שאף שליחות האשה אין צריך עדים.
וכתב אדוני אבי הרא"ש ז"ל דאפילו לא מינוהו שליח בהדיא, אלא שגילה דעתו שהוא חפץ באשה פלונית ואמר לו לשדכה לו, והלך וקדשה בלא מינוי שליחות, שהיא מקודשת לו. אבל אם לא אמר לשדכה לו והלך וקדשה לו, אינה מקודשת, ולא חיישינן שמא עשאו שליח, לא שנא אם המקדש אביו או איש נכרי לו, ואפילו נתרצה בו בקדושין כששמע אינו כלום.
וכתב הרמ"ה: אם האב הרצה הדברים לפני הבן שהוא רוצה לקדשה לו ושתק הבן והלך האב וקדשה לו, הוו קדושין גמורים, דמחמת כיסופא דאב שתק ועשה שליח לקדשה לו, אבל באינש אחרינא כי האי גוונא הוו ספק קדושין.
כתב הרמב"ם ז"ל: הכל כשרים לשליחות זה חוץ מחרש שוטה וקטן לפי שאינם בני דעת, והעכו"ם לפי שאינו מאמונתינו, וכן העבד לפי שאינו בתורת קדושין. עד כאן.
אמר לשליח "קדש לי אשה במקום פלוני" וקדשה לו במקום אחר - אינה מקודשת. וכן בכל מה שישנה, שאם אמר לו לקדש סתם וקדשה על תנאי, או שאמר לו לקדשה על תנאי וקדשה סתם, או ששינה בתנאי - אינה מקודשת.
אמר לו "קדשה לי והרי היא במקום פלוני" וקדשה במקום אחר, מקודשת, שאינו מקפיד אלא מראה לו מקום.
השולח לחבירו לקדש לו אשה וקדשה לעצמו - הרי זה רמאי, ומה שעשה עשוי, אפילו אמר לה תחילה "פלוני שלחני לקדשך לו" ובשעת נתינת הקדושין אמר לה "הרי את מקודשת לי", סלקא דעתא אמינא "לי" דאמר לעשות שליחותו לקדשך למי ששלחני לקדשך ותהא מקודשת לראשון, אפילו הכי מקודשת לשני. ודוקא שהאשה שמעה והבינה יפה קודם קבלת הקדושין שאמר "הרי את מקודשת לי", שאם לא כן, אדעתא שאמר תחילה לקדש לפלוני קבלה הקדושין. ואם טעה השליח וכשהיה לו לומר "הרי את מקודשת לפלוני" אמר "לי" - אין כאן מיחוש. ואם לא רצתה להתקדש למשלח וקדשה השליח לעצמו - אין נקרא רמאי, ומיהו צריך להודיע אם יוכל.
העושה שליח לקדש לו אשה סתם ומת השליח - אסור בכל הנשים שבעולם שיש להם קרובות שהן ערוה עמה, כגון אם או בת או אחות, שמא קידש לו השליח קרובות. ובאשה שאין לה קרובות פנויות בשעת השליחות, מותר בה אפילו אם הם פנויות עתה קודם שמת השליח, כיון שלא היו פנויות בשעת מינוי השליחות לא חל עליהן השליחות, כיון שהוא בעצמו לא היה יכול לקדשה בשעת השליחות.
אמר לשליח "קדש לי אשה פלונית" והלך הוא בעצמו וקדש את אמה או בתה ואין ידוע איזו נתקדשה ראשונה - שתיהן צריכות גט ואסורות עליו.
עשה שליח וביטל השליחות קודם הקידושין - הרי הוא בטל. ואם אין ידוע אם ביטל השליחות קודם או אחר הקידושין, הוו ספק קידושין.
כתב הרמב"ם ז"ל: העושה שליח לקדש לו אשה והלך וקדשה, השליח אמר לעצמי קדשתי והאשה אומרת לראשון ששלחו נתקדשתי, אם לא עשה השליחות בעדים הרי השליח אסור בקרובותיה והיא מותרת בקרוביו והאשה אסורה בקרובי המשלח והמשלח מותר בקרובותיה, ואם הוחזק השליח בעדים הרי זו מקודשת לראשון. אמרה איני יודעת[1] למי נתקדשתי אם למשלח או לשליח, אם לא הוחזק השליח בעדים הרי זו מקודשת לשני, ואם הוחזק שהוא שלוחו שניהם נותנים גט ואם רצו אחד נותן גט ואחד כונס. עד כאן.
וכתב אדוני אבי ז"ל: בירושלמי בריש פירקין מצאתי דברים הללו ואינם מובנים לי, דנהי דהוחזק השליח בעדים היאך נתקדשה לראשון, הרי עומד וצווח אף על פי שמינני שליח בפני עדים חזרתי משליחותי ולעצמי קדשתי, וברישא נמי למה הותר המשלח בקרובותיה, הרי הוא אומר שעשאו שליח וגם האשה אמרה שנתקדשה לו, ומאי נפקא מינה במה שלא הוחזק השליח בעדים הרי הודה שעשאו שליח. עד כאן. וצריך עיון.
בית יוסף עריכה
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
איש יכול לעשות לו שליח לקדש לו אשה ר"פ האיש מקדש בו ובשלוחו (דף מא.): ומ"ש בין אשה סתם בין אשה פלונית כ"כ הרמב"ם בפ"ג ונראה שכתב כן מדאמרינן בפרק התקבל (דף סד.) האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה ומת השליח אסור בכל הנשים שבעולם משום דחיישינן שמא השליח קדש אמה או בתה או אחותה של זו ומ"מ למדנו משם דמהני שליח אפילו לקדש לו אשה סתם: ומ"ש ויאמר לה השליח הרי את מקודשת לפלוני בכסף זה או בשטר זה פשוט הוא:
ומ"ש אבל אם אפשר לו לקדשה בעצמו אסור לקדשה על ידי שליח בר"פ האיש מקדש (דף מא.) אמר רב יהודה אמר רב אסור לאדם שיקדש אשה עד שיראנה שמא יראה בה דבר מגונה ותתגנה עליו ורחמנא אמר ואהבת לרעך כמוך:
ומ"ש אא"כ מכירה פשוט הוא דהשתא ליכא למיחש שמא יראה בה דבר מגונה ותתגנה עליו שכבר הוא מכירה ואם יש בה דבר מגונה סבר וקביל. ומ"מ ה"ל לכתוב דאף ע"פ שמכירה מצוה בו יותר מבשלוחו כדאמרינן בגמרא ודקדק רבינו לכתוב אם איפשר לו לקדשה בעצמו לומר דאם א"א כגון שהוא במקום רחוק ממנה וא"א לו לילך למקומה לראותה או שהיא כבודה בת מלך פנימה ואין אדם יכול לראותה לא יניח מלקדש בשביל זה דלא אמרו אסור אלא היכא דאפשר כתב מהרי"ק בסי' קע"א כתב בספר תשב"ץ אדם שקידש ארוסתו ע"י שליח אין לו לקדשה אח"כ ע"י עצמו שלא להוציא לעז על קדושין על ידי שליח שיסברו העולם שאינם קדושין והגיה ר"פ על זה מיהו היכא דקדושין הראשונים היו בלא מנין יכול לקדש פעם אחרת בשעת נשואין כדי לברך ברכת אירוסין בעשרה עכ"ל וכ"כ בא"ח ובמרדכי פרק האיש מקדש והשליח נעשה עד פלוגתא דתנאי ואמוראי בפרק האיש מקדש (דף מג.) ואסיקנא והלכתא שליח נעשה עד:
ומ"ש לפיכך אם עשה ב' שלוחים לקדש לו אשה א"צ עדים אחרים מימרא שם:
ומ"ש בד"א שאין שם כפירת ממון וכו' אבל אם יש כפירת ממון וכו' אינם נאמנים ז"ל הרא"ש אמר לשנים צאו וקדשו לי אשה הן הן שלוחיו הן הן עידיו ירושלמי אמר רבי אבין נראין הדברים כשקדש בשטר אבל בכסף נעשין נוגעים בעדותן א"ר יוסי מכיון שהאמינה תורה אפילו בכסף מהימני אמר רבא אתא עובדא קמי דרב ועשה שליח עד וה"ר יונתן הכהן כתב בקדושי כסף היכא דליכא כפירת ממון כגון שהאשה אומרת לפקדון נתנוהו לי והם אומרים לקידושין אמרינן הן הן שלוחיו הן הן עדיו אבל היכא דאיכא כפירת ממון כגון שהאשה אומרת לא קבלתיה כלל לא אמרינן הן הן שלוחיו הן הן עדיו עכ"ל: והר"ן כתב (פרק האיש מקדש דף תרכ"ו) על הירושנמי ודברי רבי יוסי תמוהים דאף ע"ג דמן התורה נאמן מ"מ כיון דתיקון רבנן שבועת היסת נמצא נוגע בעדותן ואיפשר דלהצריכה גט קאמר ולפיכך יש להחמיר בדבר ול"מ כשהיא מכחישתן אלא אפילו כשהיא מודה שקבלתן אינה מקודשת ודאי דכיון שאין נאמנין מצד עצמן אלא מצד הודאתה ה"ל כמקדש שלא בעדים דאפילו שניהם מודים אינה מקודשת ומ"מ מדברי רבי יוסי המוזכרים בירושלמי חוששת וצריכה גט ובעל הלכות ז"ל הביא סתם הא דפסקינן שליח נעשה עד ולא חלק בין קודם תקנה לאחר תקנה וכן הרמב"ם כתב סתם בפ"ג מהלכות אישות השליח נעשה עד ולא חילק בין קדושי שטר לקדושי כסף וכבר השיג עליו הרמ"ך ז"ל עכ"ל: והרב המגיד הביא דברי הרשב"א שהם כמו שכתבתי בשם הר"ן וכתב שדברי הרמב"ם נראין לו עיקר ולא נתן טעם לדבר ונ"ל דיש להם טעם משום דבירושלמי בתר פלוגתא דרבי אבין ורבי יוסי אמר רבא אתא עובדא קמיה דרב ועשה שליח עד ומשמע דבקדושי כסף מיירי ובא להכריע דהלכה כרבי יוסי דהא רב עבד עובדא כותיה ובגמרא דידן נמי כיון שסתמו ואמרו והלכתא שליח נעשה עד משמע דבין בקדושי כסף בין בקדושי שטר קאמר דאל"כ לא הוי שתיק תלמודא מלפלוגי בינייהו וכתב רבינו ירוחם מאחר שנחלקו בו גדולים הוי ספק מקודשת ולגבי הממון ישבעו השלוחים היסת שנתנו לה ואם הם אמרו במנה קדשנו אותה והיא אומרת לא קדשו אותי אלא בפרוטה הם ישבעו היסת שנתנו לה המנה ולעולם היא לא תשבע שאפילו לדברי השלוחים נתנו אותה לה בתורת קדושין והרי הם שלה עכ"ל והמרדכי כתב נראה לראבי"ה דהירושלמי מיירי קודם שתקנו שבועת היסת הילכך עשה רב שליח עד לרבותינו שפירשו בשבועות שבימי התנאים תקנו שבועת היסת משמע דגם בכסף בזמן הזה שליח נעשה עד והוו קדושי ודאי ושליח נעשה עד ובתוספות מצאתי דבירושלמי מיירי אחר שבועת היסת ומשום הכי מחלק רבי אבין בין כסף לשטר דבכסף מחויבי שבועת היסת ונפקי מתורת עדות ויש להסתפק אם האשה מודה שקבלה הקידושין אי מהני עדותן לרבי אבין בכסף והדעת נוטה דכיון דלא מחייבי שבועה דהוי כקידושין בשטר עכ"ל ומהרי"ק כתב בשורש כ"ח פשיטא ופשיטא דאם היה ע"א כשר מבלעדי השליח וגם היה שליח כשר להעיד פשיטא ופשיטא דחשיב כתרי שהרי הלכה רווחת בישראל דשליח נעשה עד עכ"ל ויש לתמוה עליו היאך על דבר שהוא מחלוקת כתב שהיא הלכ' רווחת דאע"ג דבעלמא היא הלכה רווחת הכא אינ' רווחת:
כתב הרמב"ם שאין צריך עדים במינוי השליחות רק אם השליח והמשלח מודים בדבר אבל בשליחות האשה שהיא עושה שליח לקבל הקידושין צריך שיהיה בעדים בפ"ג וכתב הרב המגיד מ"ש רבינו ששליח קבלה צריך עדים מוסכם הוא מן המפרשים ז"ל ונלמד משליח קבלת הגט שאמרו במשנה פרק התקבל (סג:) שצריך עדים במינויו אבל מ"ש ששליח להולכה אינו צריך עדים כיון ששניהם מודים הוא ג"כ מדמיון קידושין לגט וחולק עליו הר"א בהשגות וכבר הסכי' הרשב"א בפ' האיש מקדש לדברי רבינו וכן נראה מן הירושלמי ובגמרתינו (מה:) אמרינן ודילמא שליח שווייה ולא אמרינן בעדים ע"כ והר"ן בר"פ האומר תמה על דברי הרמב"ם והרשב"א ז"ל והעלה דמחוורתא דמילתא דכיון דבקידושין בעינן עדים דילפינן דבר דבר מממון לא מהני הודאה דידהו כשם שהקידושין צריכים עדים כך שליחות הקידושין צריכים עדים ל"ש שליחות דידיה ל"ש שליחות דידה וכן הראב"ד והרמ"ך ז"ל בהגהותיהם עד כאן לשונו וז"ל הריב"ש בתשובה סי' פ"ב אין ספק שכיון שהשליח ואשה שניהם אומרים שנתקדשה כהוגן למשלח ע"י השליח הרי היא מקודשת לו ואינה צריכה קידושין אחרים אע"פ שאין עידי הקידושין בפנינו איברא ודאי שאם בא אחד וקידשה חוששין לקידושיו עד שיבאו עדים ויעידו בקידושי השליח שאין דבר שבערוה פחות משני' ואין חזקת שליח עושה שליחותו מספיק לבטל קידושי שני דאמרי' בפרק התקבל (סד:) דלא איתמר ההיא חזקה אלא לחומרא אבל לקולא לא ולזה אם רצה הבעל למהר ולקדשה בשעת נישואין לרווחא דמילתא כיון שאין עדים בקידושי השליח הרשות בידו אבל לברך ברכת אירוסין לא דהוי ברכה שאינה צריכה והוי איסורא ועד אחד נאמן באיסורין עכ"ל והמרדכי כתב בפרק האיש מקדש שדקדק רבינו יעבץ מהגמרא שא"צ אדם למנות שליח בעדים לקדש או לגרש ואם כופר המשלח לאחר נתינת הגט והקדושין נ"ל דהוי ספק ואזלי' לחומרא שהרי יצא שליחותו מתחת ידו ולראבי"ה נראה דלא הוי קדושין כלל כדאמרינן התם (שם.) מי קא נפיק גיטא מתותי ידוה דלהימנא ע"כ ומ"ש רבינו שהרא"ש כתב כדברי הרמב"ם והיה מפקפק לומר שאף שליחות האשה אין צריך עדים וכן מ"ש עוד בשם הרא"ש דאפילו לא מינהו שליח בהדיא וכו' בפרק האיש מקדש (דף מה:) אהא דגרסינן הנהו בי תרי דהוו שתו חמרא תותי ציפי בבבל שקל חד מינייהו כסא דחמרא יהב לחבריה א"ל מיקדשא ברתיך לברי אמר רבינא אפילו למ"ד שמא נתרצה האב שמא נתרצה הבן לא אמרינן כלומר דאפילו נתרצה הבן אחר כך אינו מועיל דצריך שיעשה את אביו שליח אמרו ליה רבנן לרבינא ודילמא שליח שוייה לא חציף איניש לשוייה לאבוה שליח ודילמא ארצויי ארצי קמיה ושתק כתב הרא"ש כלומר גילה הבן דעתו לאב שהיה חפץ בה וכיון שחפץ בה וזכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו וזכיה הוי מטעם שליחות והוי כאילו עשה את האב שליח לקדשה לו מכאן נראה לדקדק שא"צ עדים במינוי שליחות של קדושין כיון דמודה המקדש שעשאו שליח וכ"כ הרמב"ם ז"ל והראב"ד כתב תמיהא היא זו כיון דפסקינן המקדש בלא עדים אין חוששין לקדושיו ואפילו שניהם מודים א"כ מה מועיל הודאת השליח והמשלח כיון דהודאתם חיובא לאחרינא ויש לחלק דודאי בגמר הדבר שהיא נאסרת לכל אדם הוא דלא מהני הודאה שאין דבר שבערוה פחות משנים אבל למיהוי שלוחו לקדשה לא מהניא הודאתה כמו בשאר שליחות אמנם צריך לדקדק מ"ש דמהניא הודאת האיש ושלוחו לנתינת הקדושין ולא מהניא הודאת האשה ושלוחה לענין קבלת הקדושין והרמב"ן ז"ל דקדק דשליח קבלת הקדושין צריך למנותו בעדים כשליח קבלת הגט ואם נוכל לחלק בין גט שבא להתיר לקדושין שבאים לאסור ונשוה שליחות האיש והאשה בקדושין צ"ע ועוד היה נראה לדקדק משמועה זו שאם גילה דעתו לשדכן שהוא חפץ באשה פלונית ואמר לשדכה לו והלך השדכן וקדשה לו בלא מינוי שליחות שהיא מקודשת לו ולא מסתבר לחלק בין אביו לאיניש דעלמא כיון שזכה מטעם שליחות והרמב"ן ז"ל פירש ודילמא ארצויי ארצי האב מילי קמיה למיהוי ליה שליח לקדושי ליה ושתיק ליה ברא מחמת כיסופא ומסתמא ה"ל שלוחיה ולא משמע הכי דכיון דדילמא שליח שוייה אבן קאי אם איתא דדילמא ארצויי ארצי קמיה אאב קאי הוה ליה לפרושי עכ"ל:
ומ"ש רבינו בשם הרמ"ה אם האב הרצה הדברים לפני הבן וכו' הוא מה שכתבתי בסמוך שכתב הרא"ש בשם הרמב"ן ויש בדברי רבינו קיצור שה"ל לכתוב שהרא"ש חולק עליו והמרדכי פרק האיש מקדש כתב אהא דאמרינן דילמא שליח שוייה באב יש לחוש יותר מבאדם אחר שהוא חייב להשיאו אשה ורגיל לדבר עמו על עסקי קדושין משמע דאי הוה חיישינן דשוויה שליח או אם הבן ודאי שוויה שליח אי ארצי קמיה ושתק ודאי צריכה גט ע"כ :
כתב הרמב"ם ז"ל הכל כשרים לשליחות זה חוץ מחרש שוטה וקטן לפי שאינן בני דעת ועכו"ם לפי שאינו בן ברית וכן העבד לפי שאינו בתורת קדושין בפ"ג וכתב הרב המגיד זה מתבאר בפ"ב דגיטין במשנה ובגמרא והיקש הקדושין לגירושין ידוע בכמה דוכתי וג"כ מתבאר זה בסוגיא פרק האיש מקדש גבי קדושין עכ"ל:
אמר לשליח קדש לי אשה במקום פלוני והלך וקדשה לו במקום אחר אינה מקודשת משנה בפ' האיש מקדש (ד' נ.):
ומ"ש וכן בכל מה שישנה שאם א"ל לקדש סתם וקדשה ע"ת או שאמר לה לקדשה ע"ת וקדשה סתם או ששינה בתנאי אינה מקודשת כ"כ הרמב"ם בפ"ז ופשוט הוא שכיון ששינה בשליחות לאו שלוחיה הוא ויתבאר כן לענין גיטין בסימן קע"א:
א"ל קדשה לי והרי היא במקום פלוני וכו' משנה בפ' האיש מקדש (שם):
השולח לחבירו לקדש לו אשה וקדש' לעצמו ה"ז רמאי ומה שעשה עשוי ר"פ האומ' (דף נח:) האומר לחבירו צא וקדש לי אשה פלונית והלך וקדשה לעצמו מקודשת לשני ובגמ' תנא מה שעשה עשוי אלא שנהג מנהג רמאות:
ומ"ש אפי' אמר לה תחלה פלוני שלחני לקדשך לו ובשעת נתינת הקידושין א"ל הרי את מקודשת לי וכו' שם כתב הרא"ש וא"ת מקמ"ל מתני' דמקודשת לשני וכי בשביל שנהג מנהג רמאות לא תהא מקודשת לו וי"ל דמיירי שא"ל תחלה פלוני שלחני לקדשך לו ובשעת נתינת הקידושין אמר הרי את מקודשת לי דסד"א דלי דקאמר כלומר לעשות שליחותי לקדשך למי ששלחני לקדשך ותתקדש לראשון קמ"ל דמקודשת לשני ומיירי שהאשה שמעה והבינה יפה קודם קבלת הקידושין שאמר הרי את מקודשת לי דאל"כ אדעתא דמה שא"ל תחילה לקדשה לפלוני קבלה הקידושין אבל אם טעה השליח ואמר מקודשת לי אין כאן בית מיחוש דהקדש בטעות לא הוי הקדש עכ"ל וכדבריו כתב המרדכי בפרק הנזכר וכתב שם שכן כתוב בתשובת הר"ם ובהגהות המסכתא ההיא ובתשובת המיימוני דשייכי לספר נשים הביאו תשובת הר"ם הנזכר באורך ומיהו בפ' הנזכר כתב תשובה לה"ר ידידי' דצריכה גט לחומר' וכתב עוד המרדכי בשם ר"ב דהא דאמרינן קדשה לעצמו מקודשת כגון שלא קידש במעות המשלח דא"כ ה"ל כמו קדשה בגזל דאינה מקודשת :
ומ"ש רבינו ואם לא רצתה להתקדש למשלח וקדשה השליח לעצמו אין נקרא רמאי ומיהו צריך להודיע אם יוכל שם רבין חסידא אזל לקדושי אתתא לבריה קדשה לנפשיה והתניא מה שעשה עשוי אלא שנהג מנהג רמאות לא יהבוה ניהליה איבעי ליה לאודועיה אדהכי והכי אחי איניש אחרינא ומקדש לה:
העושה שליח לקדש לו אשה סתם ומת השליח אסור בכל הנשים שבעולם שיש להם קרובות וכו' בפ"ב דנזיר (דף יב.) א"ר יצחק בר יוסף אר"י האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה סתם ומת השליח אסור בכל הנשים שבעולם אמר רבא ומודה ר"י באשה שאין לה בת ולא אם ולא אחות פשיטא לא צריכא אע"ג דאית לה והשתא דשוי שליח איגרוש מ"ט כי משוי שליח היכא דאיהו מצי לקדושי אבל היכא דאיהו לא מצי לקדושי לא משוי שליח וכתבוהו הרי"ף והרא"ש בפ' האיש מקדש והרמב"ם בפ"ט וכתב ה"ה הקשו התוס' בפ' התקבל כל הנשים שבעולם יאסרו לינשא שמא השליח הזה קידשה לזה וא"ת שהן נאמנות לומר לא נתקדשנו א"כ יהא מותר בכל הנשים שאמרו קרובות שבהם לא נתקדשנו לו ועוד כל הקטנות שיש להם אב ומת אחר כך או שהלך למ"ה יאסרו שמא השכיח קדשן ותירצו דעיקרו של דבר אינו אלא משום קנס שעשה שלא כהוגן אבל הרמב"ן נחלק עליהם ואמר שכך הוא הדין שאפי' קטנות שמת אביהם מותרות לפי שהן בחזקת פנויות ואין חזקת שליח עושה שליחותו מוציאן מחזקתן אבל הוא אסור בנשים שיש להם קרובות לפי שאין חזקה של קרובות שאינן באות לדין לפנינו מועלת לו הא אלו באת קרובות ואמרו לא קדשנו שליח ודאי מותר בהם דעד א' נאמן באיסורין וכ"ש הכא דלא אתחזק איסורא וחששא בעלמא היא וכ"ש שמתוך שנאמנות על עצמן נאמנות הן לזה עכ"ל הרמב"ן פ' התקבל והר"ן בפ' הנזכר (דף תקפד.) כתב שלא נתבררו לו דברי הרמב"ן והכריע כדברי התוס' : וכתב הריב"ש בתשובה סימן פ"ב שמדין זה יש ללמוד שהעושה שליח לקדש לו אשה ידועה מיד נאסר בקרובותיה מטעם חזקה זו כל שיש לספק שקדשה השליח עד שתאמר היא לא נתקדשתי ואם השליח אומר קדשתיה למשלח והיא אומרת לא נתקדשתי המשלח אסור בקרובותיה מפני דברי השליח שהוא כמותו והיא מותרת בקרובי המשלח :
אמר לשליח קדש לי אשה פלונית והלך הוא בעצמו וקדש את אמה או בתה וכו' כ"כ הרמב"ם בפ"ט והוא נלמד מהדין שיבא בסמוך:
עשה שליח וביטל השליחות קודם הקידושין הרי הוא בטל ואם אין ידוע אם ביטל השליחות קודם או אחר הקידושין הוא ספק קידושין ג"ז כתב הרמב"ם בפ' הנזכר והוא נלמד מדתנן בפ' עשרה יוחסין (דף עט.) וכן היא שנתנה רשות לשלוחה לקדשה והלכה היא וקדשה עצמה אם שלה קדמו קידושיה קידושין אם של שלוחה קדמו קידושיו קידושין אם אינו ידוע שניהם נותנים גט ואם רצו אחד נותן גט ואחד כונס ובר"פ האומר לחבירו (דף נט) אמרינן לא קדשה עצמה וחזרה בה מהו ר"י אמר חוזרת ור"ל אמר אינה חוזרת ואסיקנא דהלכתא כר"י דאמר חוזרת דאמר אתי דיבור ומבטל דיבור וכתב המרדכי בס"פ האומר דכל שליחות קודם שנגמר יכול לבטלו ואפילו שליחות בקנין. כתב המרדכי בפרק השולח (דף תרט:) לשון רבינו שמחה על אחד שעשה לו שליח לקדש לו אשה ואח"כ חזר וביטל שליחותו בפני ב"ד שלא בפני השליח אני אומר שלא כדין עשה כי אחר תקנת ר"ג הזקן אינו יכול לבטל אלא בפני השליח דכי היכי דשייך תקנת ממזרים ועגונות לענין גירושין ה"נ שייך לענין קידושין פעמים שיגיעו קידושין לידה לאחר שבטלו והיא חשבה שלא בטלו ומעגנה ויתבא או יגיעו לידה קודם שבטלו והיא סבורה שבטלו קודם לכן ואתי לידי ממזרות וה"ג בירושלמי פ' השולח הלכך אין לבטל אלא בפני השליח מיהו אם עבר ובטלו מבוטל דקי"ל כר"נ עכ"ל: אי שוי שליח אחרינא לקידושין ולא בטליה לשליח קמא בפירוש ואזל כל חד מינייהו וקדיש דהי מינייהו הוו קידושין כתב רבינו בסימן ל"ז בשם הר"מ: אם האב יכול ליעשות שליח להוליך קידושין לבתו בוגרת כתב רבינו בסוף סימן ל"ו. כתב ר' ירוחם אם יכול לשלוח קידושין ע"י עכו"ם ואינו מודיעו וממנה בכתבו לישראל שבאותו מקום להיות שליח דינו כדין אם שלח גט על ידו כי בענין זה נחלקו בו הפוסקים עכ"ל ודין זה לענין גט יתבאר בסי' קמ"א ומיהו לענין קידושין נ"ל דלא תלי בההוא פלוגתא דע"כ לא איפליגו אלא בגט משום דכיון שנכתב שם גט עליו ועכו"ם כיון דליתיה בתורת גיטין איכא מאן דסבר לא יהא לו מגע יד בשליחותו אע"ג דלא עביד אלא מעשה קוף בעלמא אבל מעות הנשלחים לישראל לקדש לו בהם אשה אין שם קידושין עליהם עד שיקדש בהם האשה הלכך כשיוליך העכו"ם הקידושין לישראל שפיר דמי לכ"ע ועוד אני אומר דמטעם אחר לא הו"ל לרבינו ירוחם לדמות קידושין לגיטין לענין זה משום דאפילו מ"ד בגיטין שלא יוליך העכו"ם הגט היינו לענין שלא תנשא אבל אם נשאת לא תצא וא"כ לענין קדושין מקודשת גמורה היא מדאוריי':
כתב הרמב"ם ז"ל העושה שליח לקדש לו אשה והלך וקדש וכו' ג"ז בפ"ט ומ"ש בשם הרא"ש עד סוף הסימן בקדושין פ' האומר וז"ל הר"ן בר"פ הנזכר גרסינן בירושלמי לא הוחזק השליח בעדים הוא אומר לעצמי קדשתי והיא אומרת לראשון השני כאומר לאשה קדשתיך והיא אומרת לא קדשתני כלומר והוא אסור בקרובותיה והיא מותרת בקרוביו היא כאומרת לראשון קדשתני והוא אומר לא קדשתיך אמרה איני יודעת חזקה לשני הוחזק השליח בעדים הוא אומר לעצמי והיא אומרת לראשון חזקה לראשון אמרה איני יודעת שניהם נותנין גט ואם רצו אחד נותן גט ואחד כונם ע"כ וטעמא דמילתא דכשלא הוחזק בעדים מסתמא אין האשה רוצה להתקדש לראשון שאינו כאן ואין שליחותו מוחזק ומש"ה כשאומרת איני יודעת חזקה לשני אבל כשהוחזק השליח בעדים היא סומכת על השליחות ומש"ה כשאמרה איני יודעת חוששין לראשון ומיהו כיון שהראשון לא היה כאן והשני כאן חוששין אף לשני ושניהם נותנין גט ומיהו כי אמרי' חזקה לראשון היינו לומר שהראשון אסור בקרובותיה שהרי אומר לה קדשתיך וכתב הרמב"ם בפ"ט דהוחזק היינו שעשאו שליח בעדים ולא הוחזק היינו שלא עשאו שליח בעדים והוא ז"ל אזיל לטעמיה שכתב בפ"ג שהעושה שליח לקדש לו אשה אינו צריך לעשותו בעדים וכתב עליו הראב"ד בהשגות אין בלשון התוספתא אם לא עשה אלא אם לא הוחזק ולעולם שעשאו בעדים אלא שלא היה השליחות מפורסם במקום האשה אבל הוא שאמר לה פלוני עשאני שליח בעדים לקדשך לו ולאחר שעה קדשה סתם והוא אומר לעצמי נתכוונתי והיא אומרת למשלח נתכוונתי כיון שלא היה השליחות מפורסם הראשון מותר בקרובותיה כמי שאמר לא קדשתיך שהשליח מוחה על ידו אבל כל שהוחזק בעדים אף הראשון אסור בקרובותיה שאין מחאת השליח מחאה אצלו לבטל שליחותו ע"כ וגם הוא ז"ל לטעמיה אזיל שדעתו שהעושה שליח לקדש לו אשה צריך לעשותו בעדים ומ"מ במ"ש דבקדושי סתם עסקינן שהשליח אומר לעצמי בתכוונתי והיא אומרת לראשון נתכוונתי תמהני שאם יש בידה לומר לא נתקדשתי לו כשם שהיא מותרת בקרוביו כך היה ראוי שיהא הוא מותר בקרובותיה שכיון שאין המעשה מוכיח כשהיא אומרת לעצמי נתכוונתי ה"ל דברים שבלב ואם המעשה מוכיח בעצמו נלך אחר הוכחתו ואין מקום למחלוקתן לפיכך נ"ל דהכא באומר לעצמי קדשתי בפירוש עסקינן והיא אומרת לראשון נתקדשתי בפירוש ויש כאן עדים שראו הקדושין אבל אינם זוכרים למי נתקדשה והרמב"ם ז"ל סתם דבריו בפרק הנזכר עכ"ל וה"ה כתב מפרש רבינו הוחזק שעשאו שליח בעדים וביאור דבריו שהשליח הזה הודיע לאשה שהוא שליח איש פלוני ואם היה מינויו בעדים היא סומכת על השליחות וחזקה לראשון ואם אמרה איני יודעת שניהם נותנים גט אבל כשלא היה מינויו בעדים היא אינה סומכת כ"כ על השליחות שהרי המשלח יכול לכפור בשליחות ולפיכך כשאמרה איני יודעת חזקה לשני ובהשגות א"א אין בלשון התוספתא אם לא עשה וכו' ואין הכרע בשתי הפירושים אבל נראה מדברי הר"א שאפילו כשהוחזק והיא אומרת לראשון אף השליח אסור בקרובותיה וכן בדין שהרי אומר קדשתיך ואיפשר שאף כן דעת רבינו עכ"ל : כתב המרדכי בר"פ האיש מקדש פסק הקדוש מרדוש דהעושה שליח לקדש לו אשה ומסר לו הטבעת לקדש אפילו איתניס בדרך אינו יכול לעשות לו שליח אחר משום דמילי נינהו ומילי לא ממסרן לשליח ואע"ג דגבי גט קי"ל שליח עושה שליח ולא הוי מילי משום מסירת הגט ה"נ הא איכא מסירת הטבעת לא דמי דגבי גט בע"כ לא הוו מילי שהרי השליח יכול לגרש בע"כ אבל שליח קדושין אם לא תאבה האשה אינה מקודשת הלכך ה"ל מילי ע"כ: טופס שטר שליחות לקדש לו אשה כתב רבינו ירוחם בנתיב כ"ב ח"ג וגם שם כתב טופס שטר שליחות אשה לקבל קדושיה:
בית חדש (ב"ח) עריכה
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
האיש יכול לעשות שליח וכו' משנה ר"פ האיש מקדש בו ובשלותו והאשה מתקדשת בה ובשלוחה:
ומ"ש בין אשה סתם ובין אשה פלונית כ"כ הרמב"ם בפ"ג ומבואר זה בפרק המקבל דהאומר לשלוחו צא וקדש לי אשה ומת השליח אסור בכל הנשים כמ"ש רבינו בסמוך: ומ"ש אבל אם אפשר וכו' שם בגמרא השתא בשלוחו מקדש בו מיבעיא א"ר יוסף מצוה בו יותר מבשלוחו כי הא דרב ספרא מחריך רישא רבא מלח שיבוטא א"ד בהא איסורא נמי אית בה כדרב יודא אמר רב אסור לאדם שיקדש את האשה עד שיראנה שמא יראו בה דבר מגונה ותתגנה עליו ורחמנא אמר ואהבת לרעך כמוך וכי איתמר דרב יוסף אסיפא איתמר האשה מתקדשת בה ובשלוחה השתא בשלוחה מתקדשת בה מיבעיא א"ר יוסף מצוה בה יותר מבשלוחה כי הא דרב ספרא וכו' אבל בהא איסורא ליכא כדר"ל טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו וכתבו התוספות הא דלא מוקמינן לדרב יוסף ארישא וכגון שמכירה משום דא"כ קשה מנ"ל לרב יוסף דבמכירה איכא מצוה בו יותר מבשלוחו דילמא ליכא אפילו מצוה והא דקתני בו ובשלוחו משום דמתניתין מיירי בין מכירה ובין אינה מכירה ותני בו היכא דאין מכירה דאיכא איסורא וחתני בשלוחו היכא דמכירה דליכא אפילו מצוה אבל מסיפא שפיר ידעינן להא דרב יוסף דכיון דבאשה ליכא איסורא אמאי תני בה ובשלוחה בע"כ דאתא לאורויי דמצוה בה יותר מבשלוחה והשתא מסיפא שמעינן נמי לרישא היכא דמכירה דליכא איסורא מ"מ מצוה בו יותר מבשלוחו אלא דמרישא לא ידעינן לה אלא מסיפא ועל פי זה כתב רבינו דאם אפשר לו לקדשה בעצמו אסור לקדשה ע"י שליח אא"כ מכירה דשמא תתגנה עליו וכו' והא דמשמע מדבריו דאם אי אפשר שיראנה יכול לקדשה ע"י שליח מפירש"י למד כך שכתב וז"ל בהא איסורא נמי איכא אם יכול לקדשה בעצמו וקידשה על ידי שליח עכ"ל אלמא דדוקא ביכול לקדשה בעצמו אבל היכא דאי אפשר שרי ע"י שליח והב"י השיג על רבינו וכתב ומ"מ ה"ל לכתוב דאע"פ שמכירה מצוה בו יותר מבשלוחו כדאמרינן בגמרא עכ"ל ונראה דרבינו יפה דקדק שלא כתבו שהרי לא ידעינן להא דרב יוסף דמצוה בו יותר מבשלוחו אלא מסיפא והרי כתבו רבינו במקומו בתחילת סימן ל"ו גבי אשה ומצוה היא שתתקדש ע"י עצמה אם תוכל וכו' דמשם יש ללמוד דה"ה באיש דמצוה ע"י עצמו אם אפשר אלא דכיון שאין דין זה נלמד מרישא גבי איש לא כתבו כאן אלא בסימן ל"ו כשכתב לסיפא דגבי אשה ודו"ק:
והשליח נעשה עד הכי אסיקנא בפרק האיש מקדש ומ"ש בד"א כשאין שם כפירת ממון וכו' כ"כ הרא"ש ע"פ ירושלמי ושכ"כ ה"ר יונתן הכהן ומשמע דס"ל דכשהאשה מודה הוי קידושין ודאי וכ"כ במרדכי שכך הדעת נוטה אבל הר"ן כתב דבקדושי כסף אפילו האשה מודה שקבלתן אינה מקודשת ודאי ולא מהני עדותן אלא להצריכה גט: ומ"ש דביש שם כפירת ממון אין נאמנים דמשמע דאין עדותן עדות וכאילו מקדש שלא בעדים ואינה צריכה אפילו גט במרדכי חולק ע"ז כתב ע"ש רשב"ט אם מינה ב' שלוחים לקדש לו אשה והם אומרים קידשנוה והיא כופרת כיון דתקנו רבנן שבועת היסת אי משתבעי נהי דמיפטרו מלשלם מ"מ כיון שנוגעין בדבר קצת שהרי צריכין לישבע לא הוו קידושי ודאי אלא קידושי ספק וכן היא דעת הר"ן להצריכה גט בין במכחישתן ובין במודה מיהו אפשר דמ"ש הרא"ש היכא דאיכא כפירת ממון לא אמרי' הן הן שלוחיו הן הן עדיו וכן מ"ש רבינו אינן נאמנים היינו דוקא לעשותן קידושין ודאי אין אומרין שהן עדיו שאין נאמנים לעשותן ודאי אבל קידושי ספק מיהא הוי להצריכה גט בין במודה בין במכחישתן והכי נקטינן:
כתב הרמב"ם שא"צ עדים במינוי השליחות וכו' כל זה כתוב באשר"י פרק האיש מקדש הביאו ב"י ומ"ש ל"ש אם המקדשה אביו וכו' פי' דאפי' המקדש אביו אין בידו לקדש אשה לבנו כשלא עשאו הבן שליח לקדש לו וכן אם גילה דעתו שהוא חפץ באשה פלוני' וכו' אפילו היה איש נכרי מהני בלא מינוי שליחות: ומ"ש רבינו בשם הרמ"ה אם האב הרצה וכו' כ"כ הרא"ש ע"ש הרמב"ן שכך פי' הא דקאמר בגמרת ודילמא ארצויי ארצי קמיה ושתק פירוש ודילמא ארצי האב מילי קמיה למיהוי ליה שליח לקדושי ליה ושתיק ליה ברא מחמת כיסופא ומסתמא ה"ל שלוחיה והשיב עליו הרא"ש דלא משמע הכי וכו' והשיג ב"י על רבינו דה"ל לכתוב שהרא"ש חולק עליו עכ"ל ולפעד"נ דס"ל לרבינו דהרא"ש לא נחלק על הדין אלא שעל מה שפירש הרמב"ן ודילמא ארצויי האב מילי קמיה למיהוי שליח לקדשה ליה ושתיק ליה ברא מחמת כיסופא ומסתמא ה"ל שלוחיה דמשמע דס"ל להרמב"ן דדוקא בכה"ג מהני אבל ארצי ארצויי הבן קמיה האב או קמיה אינש אחרינא דחפץ באשה זו לא מהני בלא מינוי שליחות ואהא כתב הרא"ש דלישנא דתלמודא לא משמע הכי אלא אפילו ארצויי ארצי הבן דחפץ באשה זו נמי מהני בלא מינוי שליחות אבל פשיטא דכ"ש הוא להיכא דהאב הרצה הדברים לפני הבן ואמר בפירוש למיהוי ליה שליח דמהני כמ"ש הרמב"ן ואע"פ דלא אמר לשדכה לו דלענין דינא הדין דין אמת כמו שכתב הרמב"ן והרמ"ה מ"מ תימא מ"ש רבינו ע"ש הרמ"ה דבאב הוו קידושין גמורים ובאינש אחרינא ספק קידושין דמנ"ל דמחמת כיסופא שתק דילמא לא שתק אלא לפי שלא נתרצה או שמא נסתפק בדבר ולפיכך שתיק ולמה נאמר באב דהוי קידושין ודאי אבל על מ"ש הרא"ש ע"ש הרמב"ן ל"ק דאיכא למימר דאה"נ דאינן אלא קידושי ספק אבל הרמ"ה דכתב בהדיא דבאב הוי קידושין גמורים קשיא וצ"ע וכן מצאתי למהר"ש לוריא שתמה בזה על דברי הרמ"ה אמר לשליח קדש לי אשה במקום פלוני וכו' פי' אפילו אם יחד לו את האשה פלוני שילח ויקדש אותה במקום פ' אמרינן דקפיד אמקום כדאיתא בפרק האיש מקדש (דף נ') בהאי אתרא רחמו לי ולא יאמרו עלי דבר גנאי ובהאי אתרא סנו לי ממללו מילי דגנאי עילואי ואין צריך לומר בעושהו שליח לקדש לו אשה סתם במקום פ' וקדש לו אשה במקום אחר דפשיטא דאינה מקודשת דס"ל כמי שעושה שליח לקדש לו את רחל וקידש לו את לאה:
השולח לחבירו לקדש לו אשה וקדשה לעצמו הרי זה רמאי ומה שעשה עשוי והיינו דהשליח מקדשה לעצמו במעות שלו כ"כ במרדכי ר"פ האומר ע"ש ר"ב דאי קדשה במעות המשלח ה"ל כמו קדשה בגזל דאינה מקודשת אלא דא"כ קשה הא פשיטא דמקודשת ותירץ הרא"ש דאתא לאשמועינן אע"פ שא"ל תחלה פלוני שלחני לקדשך לו ובשעת נתינת הקידושין א"ל הרי את מקודשת לי סד"א וכו' כדכתב רבינו וכ"כ לשם במרדכי:
העושה שליח לקדש לו אשה סתם ומת השליח אסור בכל הנשים שבעולם שיש להם קרובות וכו' וא"ת כל הנשים שבעולם יאסרו לינשא שמא השליח הזה קדשה לזה וי"ל דמדינא אף המשלח מותר אפילו בנשים שיש להם קרובות כיון דלא איתחזק איסורא וחששא בעלמא היא ולא קנסו אלא מפני שעש' שלא כהוגן לעשות שליח לקדש לו אשה סתם ואסור בנשים שיש להם קרובות אע"פ שאומרות הקרובות לא נתקדשנו אבל הנשים נאמנות על עצמן לומר לא נתקדשנו כ"כ התוספות והר"ן:
כתב הרמב"ם העושה שליח לקדש לו אשה וכו' וצ"ל דאיכא עדים שראו הקידושין אבל אינם זוכרים למי נתקדשה הר"ן ומ"ש ואינם מובנים לי וכו' ונ"ל דאפשר ליישב ולהבין דכשהוחזק שליח בעדים מסתמא נתקדשה לראשון דסומכת האשה על השליחות שודאי שלחו שהרי עשאו שליח בעדים ומצד שליח עצמו חזקה שליח עושה שליחותו הלכך האשה נאמנת לומר לראשון ששלחו נתקדשתי ואף על פי שהשליח עומד וצווח לא משגחינן ביה דאנן סהדי דלא נתקדשה אלא לראשון ומיהו השליח עצמו אסור בקרובי האשה דשוי אנפשיה חתיכה דאיסורא ואם אמרה איני יודע למי נתקדשתי חוששין לראשון כיון שהוחזק השליחות בעדים וגם חוששין לשני כיון שהשני הוא כאן ואומר לעצמי קדשתי והראשון אינו כאן ושניהם נותנין גט אבל כשלא הוחזק השליח בעדים אין כאן מקום לומר חזקה שליח עושה שליחותו כיון שלא הוחזק שהוא השליח וגם האשה מסתמא אינה מוסכמת להתקדש לראשון שאינו כאן ואין שליחותו מוחזק ולפיכך המשלח מותר בקרובותיה דנאמן אצלו השליח שאומר לעצמה קידשה דכיון דעשאו שלא בעדים הרי האמינו על עצמו בכל מה שיאמר אבל לא האמין את האשה על עצמו כשתאמר שקידשה השליח לו ולאסור עליו קרובותיה ומה"ט נמי כשאמרה האשה איני יודע אמרי' מסתמא נתקדשה לשני דכיון שאין הראשון כאן ואין שליחותו מוחזק אין האשה מסכמת להתקדש לראשון אלא לשני גם הר"ן ז"ל כתב מקצת דברים אלו עיין עליו וב"י הביאו: כתב המרדכי ר"פ האיש מקדש פסק הקדוש מרדו"ש דהעושה שליח לקדש אשה ומסר לו הטבעת לקדש אפי' איתניס בדרך אינו יכול לעשות שליח אחר משום דמילי נינהו ומילי לא מימסרן לשליח ואע"ג דקי"ל גבי גט שליח עושה שליח ולא הוי מילי משום מסירת הגט ה"נ איכא מסירת הטבעת לא דמו דגבי גט בעל כרחך מיד כשיגיע ליד השליח מגורשת הילכך לא הוי מילי שהרי השליח יכול לגרשה בע"כ דיד השליח כיד הבעל אבל שליח של קידושין אם לא תאבה האשה אינה מתקדשת הילכך הוה ליה מילי עכ"ל ויש לתמוה דהתם אמר ושילח ושילחה מלמד שהשליח עושה שליח אשכחן בגירושין בקידושין מנא לן וכי תימא נילף מגירושין מה לגירושין שכן ישנו בע"כ אמר קרא ויצאה והיתה מקיש הויה ליציאה מה יציאה משוי שליח אף הויה נמי משוי שליח וכו' מבואר דהתלמוד משוה קידושין לגירושין והקדו"ש מחלק ביניהם גם בסוף פרק התקבל במרדכי בדברי ר"ב בספר החכמה משמע דאין מחלק בזה בין קידושין לגירושין ודוחק לומר דס"ל להקדו"ש דההיקש לא אתא אלא לענין זה שהבעל עצמו יכול לעשות שליח אבל לא לעניין שהשליח יכול לעשות שליח אחר דלענין קידושין הו"ל מילי וכו' דמנ"ל הך סברא להקדו"ש ולחלק ולומר כיון דאם לא תאבה האשה אינה מקודשת דלפיכך ה"ל מילי הרי לא אשכחן דבר זה בתלמוד וגם פשט ההיקש דלגמרי מקשינן הויה ליציאה לענין שליחות וצ"ע:
דרכי משה עריכה
(א) וכבר כתבתי מדינים אלו ס"ס ל"ד וע"ש דהריב"ש חולק על התשב"ץ:
(ב) וכתב עוד הר"ן דלעיל דאם פטר העדים תחילה מן השבועה נאמנים אפילו האשה מכחישתן והוי קדושין בודאי עכ"ל:
(ג) וכתב הריב"ש סי' קצ"ג דאם מודה בפני ע"א לא מהני ואפילו בפני שנים צריך לומר אתם עדי ואם לאו אלא שהודה ואח"כ אמר שאינו אמת נאמן וע"ש:
(ד) ובתשובת מהר"י מינץ כתב כדברי ראבי"ה ואפילו אב שקבל קדושי בתו ואומר ששוויה שליח אם הם כופרים אינה מקודשת:
(ה) ובתשובת הרשב"א סי' אלף ורל"ז אב שנתן טבעת קידושין לאם הכלה ופסק דלאו כלום הוא והאריך שם:
(ו) ובנימין זאב סי' מ"ג כתב שמצא באגודה שמהר"ם הצריכה גט ועיין במרדכי ריש האומר אימת אמרינן הוא עשה שלא כהוגן ואפקעי רבנן לקידושין מיניה:
(ז) מיהו משמע שם דאם עמדו הקרובות ונשאו לאחרים מותר המשלח לישא אותה אשה שנשאו כל קרובותיה:
(ח) ולא משמע כדבריו בתוספות בפ' התקבל שכתבו הא דאסור בקרובות היינו דוקא משום קנס שצוה לקדש סתם אשה משמע הא אם ייחד אשה לשליח אין לאסור מיהו הרמב"ן חולק על טעם זה וכמו שכתב המ"מ והר"ן:
(ט) במרדכי בהגהות דקדושין דף תרפ"ד ע"א. וכתב בתשובת מוהר"ם דאם השליח עומד בדיבורו שקדשה אז הוא אסור בקרובותיה דשוויה נפשיה חתיכה דאיסורא מיהו אם הדר בו ואמר כסבור הייתי שקדשתי לעצמי ועכשיו נזכרתי שקדשתי לשלוחי מותר בקרובותיה אע"ג דשווינהו מעיקרא חתיכה דאיסורא כי הדר ביה שרי אלמא משום חזקה שליח עושה שליחותו מקילינן ולפ"ז אפשר לישב תמיהת הרא"ש במ"ש למטה הרי עומד וצווח כו' די"ל דהכא מיירי שחזר אח"כ ולכך מקודשת לראשון גם מה שתמה ומה נפקא מיניה כו' י"ל דודאי כי עשאו בעדים איכא חזקה שליח עושה שליחותו דלא ניחא ליה דלקרייהו אינשי רמאי דאם קדשה לעצמו מקרי רמאי לכך חזקה דשליח עושה שליחותו אבל אי לא עשאו בעדים ואמר שחזר משליחותו נאמן דליכא כאן חזקה כנ"ל:
(י) במרדכי סוף התקבל כתב י"א דשליח עושה שליח ובהגהת אלפסי פרק קמא דקדושין דף תרל"ח ע"ב דאם מסר לו שטר לקדש בו יכול לעשות שליח אחר אבל אם אמר קדש באיזה כסף שתרצה לא מצי עביד שליח אחר עכ"ל ומשמע שאם מסר לו טבעת קדושין הוי כאילו מסר לו שטר:
- ^ בדפוסים ישנים נדפס בטעות "יודע".