פתיחת התפריט הראשי

סעיף אעריכה


(א) הואיל ונעשית ברשות בעלה יורשנה:    אבל לשאר מילי לא מהני ואין מטמא לה ואינו זוכה במציאתה ואין מיפר נדריה כ"פ רש"י והר"ן וכן משמע מלשון הרמב"ם ועיין בתו' בסוגיא זו דס"ל דמטמא לה ומיפר נדרי' ולכאור' קשה הא בכל הסוגיא דף מ"א משמע מסירה לבעל או לשלוחיו לא עדיף מחופה ולכמה מילי גרע טפי לפ"ז אם לא היתה טהורה אינו יורשה לשיטות הרמב"ם וכ"כ השואל בתשו' הרא"ש בכלל נ"ד וכ"כ בח"מ סי' ס' לפ"ז לפי הירושלמי שהבאתי בסי' נ"ד לא מהני מסירה באלמנה דהא חופה לא מהני באלמנה א"כ תימא מ"ש בס"ס אלמנ' שלא הלכו שלוחיו עמה אין הבעל יורשתה ת"ל אפילו אם הלכו שלוחיו עמה אינו יורש ומרמב"ם שכתב לשון זה אין ראיה משום הרמב"ם לא ס"ל כירושלמי כמ"ש בסי' ס"ג וצ"ל המחבר ס"ל דין מסירה ל"ד לדין חופה כי חופה איירי שאביה עמה או חופה בבית אביה מ"ה בעינן חופה הראוי לביאה אז יורש אותה אבל כשמוסר' לשלוחי הבעל להוליכה לבעל או האלמנ' שהלכה מבית אביה לבית בעלה אז מאותו שעה מחלה ירושתה לבעלה וכ"כ רש"י שם כיון דמסרה אחולי אחיל לכן נראה אפילו אם היא נדה יורש אותה כי דין זה לאו מתורת ביאה הוא ומ"ש בתשו' הרא"ש הנ"ל דאינו יורש כשהיא נדה באמת הרא"ש לא ס"ל כן אלא השואל כתב כן, ומזה נשמע אם באתה לבעלה בשבת אסור לבוא עליה בשבת כי לא הי' לו בה שום חלק וירושתה זוכה מחמת מחילה, ומה שאית' בש"ס מסירתה זו היא כניסתה לחופה אתיא אליב' דרב אשי דאמר דאוכלת בתרומ' אבל לשמואל דקי"ל כוותיה דלא מהני אלא ליורש' אז לאו משום חופה הוא אלא משום מחילה ואלמנ' שהלכה מבית אביה לבית בעלה ואין הבעל ושלוחיו עמה מכל מקום מיד שבאתה לרשות בעלה זכה בירושת' מטעם מחילה ועיין סי' ס' ובט"ז כתב וז"ל ונרא' מזה אפי' אלמנ' דאין חופה קונה בה מכל מקום כאן שהבעל הולך עמה מן החופ' לבית הנשואים קנאה לכל דבר מחמת מסיר' לרשותו ולא אמרו חופה אינה קונה באלמנ' אלא אם אין הולך עמה כי בדורו' ראשונים לא היה עושה חופה על כלונסו' אלא שהי' בית מיוחד לנשואין ולשם הולכים החתן והכלה ואין שייך שם מסירת רשותו דהא לא הלך עמה אלא כל א' בא בפני עצמו ובזה ניחא מה שלא הזכיר רמ"א בסי' נ"ד דבאלמנ' אין חופה קונה לפי שלדידן שהולך החתן עם הכלה מן החופה שלנו לבית הנישואין שיבעלנה שם קונה אותה ע"כ:


(ב) ויש אומרים דבחצר שלו וכו':    כתב המגיד גם הרמב"ם יש לומר לא פליג על זה והנה בחצר שלו אם מתייחד עמה הוי חופה וזוכה בכל דבר לפי זה הבריית' דתני' מסר לשלוחי הבעל או אם יש לו חצר ונכנסה עמו לשם נישואין יורש אותה אבל תרומה אינה אוכלת עד שתכנס לחופה לא אתי למעט אלא מסיר' לשלוחיו דהא חצר שלו הוי חופה וכ"כ רש"י בד"א שמסירה לשלוחיו הוי נישואין ועיין ברמב"ם פ"ו ה' תרומות כתב דין תורה שתאכל תרומה משנתארס' אבל אסרו חכמי' שמא תאכיל תרומה לאביה וכו' והנה בש"ס בכתובות דף כ"ז איתא למתני' הראשונ' ארוס' אינה אוכלת תרומה משום שמא תאכיל לאביה או שמא ימצא בה סמפון והוי קידושי טעות והיא זרה למפרע מאי בינייהו בין שני טעמים הללו קבל עליו המומין תו לא שייך הטעם משום סמפון והטעם משום תאכל אביה שייך, ולמשנה האחרונ' שם אינה אוכלת תרומ' עד שתכנוס לחופה וקאמר שם מתני' האחרונ' ס"ל הטעם משום סמפון וס"ל קודם החופ' אף על גב דבודק בחוץ אם יש בה מום בדיקת חוץ לא הוי בדיק' מ"ה אינה אוכלת בתרומ' עד שתכנוס לחופה ואז בודק בפנים וצ"ע על הרמב"ם למה כתב הטעם משום שמא תאכיל לאביה ולא כתב הטעם משום סימפון כן הקשה בב"ה: