פתיחת התפריט הראשי

סעיף אעריכה


(א) האב שפסק ע"י בתו:    כן הוא ל' הרמב"ם וי"ל דלא פליג על יש מי שאומר ומ"ש ע"י בתו היינו שפסק לחתנו ליתן לו כשישא בתו וכ"כ בח"מ:


(ב) או לבנו:    כ"כ מהרי"ק שורש ע"ג ושם מבואר אפילו אם כבר כנס ומת תוך השנה הראשונה אחר הנישואין ונפלה לפני בנו השני ליבום לא זכה היבם דקי"ל דמחזירי' הנדוניא תוך שנה הראשונ' ובד"מ כתב דמהרי"ק איירי דמת קודם הנישואי' א"י כונתו:

סעיף בעריכה


(ג) לענין שאם נתיבמה:    אבל אם ליכא יבם לא זכתה לישא לאחר כ"כ הרא"ש לפרש דברי ר"ה מיהו בר"ן לא משמע כן:

סעיף געריכה


(ד) אין האב יכול לחזור:    אם מתה כתב מהרש"ל וב"ח דלא זכו יורשים אלא יוחזר להאב דהא הוא נתן ע"מ שתנשא ולא נתקיים התנאי אלא בזה יפה כחה דאם היא חי אף שאין כאן יבם זכתה לישא לאחר ול"ד לדין שבסמוך דלא זכתה לישא לאחר דשם פסק האב בעת הקדושין אומדנא הוא דפוסק דוקא כשתנשא לאיש זה או לאחיו דעדיין לא פקעה קידושין של זה אבל לא לאיש אחר אבל כאן שפוסק או נתן קודם הקדושין שתנשא או /אז/ אם נתקדשה פ"א ומת הארוס זכתה לישא לאחר ואין חילוק בין פסק לנתן וכללא הוא אם נותן לבתו סתם הוי מתנה גמורה ואם מתה ויש לה בן יורש הבן ואם פוסק ע"מ שתנשא לפלוני אין לה שום זכות בממון אלא כשתנשא לפלוני ואם פוסק ע"מ שתנשא ולא אמר לפלוני אז אם נתקדשה לאחר ומת ונשאת לאחר זכתה במעות אבל אם לא נשאת ומתה לא זכה בנה ואם פוסק בעת הקדושין אפילו אם פסק סתם אין לה זכות במעות אא"כ כשתנשא להמקדש או לאחיו כנ"ל עיקר וכ"כ בט"ז, ובדרישה כתב אפי' אם מתה זכו היורשים כיון שנתן לה וכבר נתקדשה, ואין להביא ראיה לדינים אלו מדין מי שנדר להשיא יתומה כמ"ש בסמוך וביורה דעה ובחושן המשפט סי' רנ"ג די"ל כאן שהוא נכדו ויורש שלו שאני מיהו למ"ש מהרש"ל וב"ח בפשיטות אם מתה דלא זכו יורשים נשמע מכ"ש אם נדר להשיא ליתומ' דלא זכו יורשים וא"י איך כ"כ בפשיטו' ולא קשה להו מדין מי שנדר ליתומה:


(ה) מי שנדר מעות:    עיין סי' קי"ח בענין תקנת שו"ם ושם כתבתי דאין לדמות זה לדין דהתם:


(ו) י"א שזכה בהן הבעל:    דין זה נובע מסוגיא פנ"ש דף מ"ז דאתמר שם כתב לה פירות כסות וכלים פרש"י דאיירי הסוגי' בארוס' מ"ה אתמ' שם מתה לא זכה הבעל ואינו יורש אבל אם היא נשוא' זכ' הבעל אף על פי שעדיין הכל ביד אבי' וכן הוא דעת הרמב"ם פנ"ב וכן הוא דעת הרמב"ן במלחמות וכתב גם הרי"ף ס"ל הכי ותו' כתב דאיירי בנשואין אפ"ה אם מתה לא יירש הבעל כיון שעדיין לא בא ליד החתן דאומדנ' הוא דלא כתב לה אלא כדי שתהנה בתו אפי' אם מתה כמה שנים אחר הנישואין אפי' יש לה בנים מן הבעל והא דלא אמרינן אומדנ' בפוסק מזונות לבת אשתו דקי"ל אפי' אם מתה אשתו חייב ליתן מזונות לבת אשתו ולא אמרינן אומדנ' דלא מחייב את עצמו ליתן לה מזונות אלא בחיי אשתו משום דלא אמרי' אומדנ' בחייבות היינו כשזה שהוא חייב לו הוא חי משא"כ אם מת לכן שם בת אשתו הי' חי חייב ליתן לה מזונות אבל כאן אומדנ' שחייב את עצמו ליתן לבתו היינו שתהנ' היא והוא מת וע' סי' צ"ו וכ' בהג"א נ"מ שלא בא לידה כגון שמת מורישה בחייה יורש הבעל וכ"כ בתשו' מהרי"ל סימן ס"ד /ס"א/ וכן הוא לקמן ריש סימן צ וכן מתנות שנותנים לכבוד חתן וכלה ולא בא ליד החתן אבל נ"מ שנתן אביה דומה לנדוני' וע' סימן קי"ח ואפשר מתנות מה שהאב נותן לחתן וכלה נמי דומה לנדוניא כי כל מה שהאב נותן אומדנא הוא שלא נתן אלא כדי שתהנה בהן אבל ירושה שנפל לה או מתנה מאחרים ליכא אומדנ' וזוכה הבעל, ובסי' קי"ח כתבתי בשם תשובת מהר"א מזרחי ותשו' מהרשד"מ מה שאינו מפורש זוכה הבעל מיהו שם איירי כשהבעל מוחזק:


(ז) אפי' באו ליד השליש:    הנה בת' מהרי"ל הנ"ל מחלק דין זה לשלשה אופנים, מ"ש בתשו' מיימוני אם בא ליד השליש לא זכה הבעל איירי דהשלישו שלא יתן להבעל עד זמן הקצוב ומתה הבת תוך הזמן אז לא זכה הבעל, ומ"ש המרדכי דיחלוקו איירי כשהשליש סתם, ואם עשאו שליש לטובת הזוג שירוויח לטובתם אף על גב דקצבו זמן ומתה הבת תוך הזמן זכה הבעל ובהג"מ כתב אפי' אם נתרצו שחמיו ישא ויתן במעות נדוני' לטובתו זכה הבעל:


(ח) וכן אם העמיד לו ערבות:    אז גמר ומקנה כאלו הוציא מידו ליד החתן עיין בהג"מ מיהו בתשו' הרב רמ"א סי' פ"ט כ' אפילו אם העמיד ערבות לא זכה הבעל וא"י למה פסק כאן בפשיטו' דערבות מהני, עוד כתב שם אפילו קנין לא מהני ולא זכה:


(ט) וזקפן עליו במלו':    כ"כ בת"ה אפילו אם נתן שטר חוב לא זכה הבעל והטעם הוא דאומדנא היא שלא פסק אלא כדי שתהנה בתו ובזה ניחא דלא תקשה דהא בש"ח יכול להתחייב אפי' לא היה חייב כלל כמ"ש בחושן המשפט אלא כאן גרע טפי מחמת אומדנ' והש"ג כתב כשזקף במלוה זכה הבעל ושם בתשובת רמ"א כתב דהוי ספיק' דדינ' ואין מוציאים מיהו לדעת תו' בכתובות דף ט' בכה"ג מוציאים ממון משום דהוי ספק ספיקא אם הלכת' כרש"י או כר"ת ואם הלכת' כר"ת עדיין ספק הוא שמא אם זקף במלוה זכה וכ"פ בתשו' בן לב סי' כ"א ותשו' רש"ך ס"א סי' ט"ז דמוציאין ממון אם יש ספק ספיקא וע' תשוב' מהר"י לבית הלוי סי' כ"ב ובט"ז פסק אם נתן ממרנ"י כנהוג במדינות פולין דאין כותבים מי הוא המלוה יש לפסוק כש"ג משום תכף שיצא הממרנ"י מידו חייב הוא לשלם לכל מי שמוציא הממרנ"י והוא יחזור על חתנו נמצ' דהאב נקר' המוצי' מחתנו:


(י) אבל אם תפס החתן:    ע' ת' מהרי"ק שורש צ"ד ותשו' רב בצלאל סי' ל"ה ובתשוב' מהר"י לבית הלוי בענין קים לי כהאי, ובסמ"ע סי' כ"ה הביא דברי מהרי"ק דכתב בשאר פלוגת' י"ל דא"י לומר קים לי כהאי אלא דוקא בפלוגת' זו רש"י ור"ת דמסתבר טעם דרש"י ור"ת היה אחרון מ"ה הולכים אחר התפיסה מיהו במ' סוף כתובות פסק בכל פלוגת' י"ל קים לי כהאי וכ"פ בתשובה לבית מהר"י הלוי מיהו א"י לומר קים לי כהאי אלא היכ' דאיכ' שני פוסקים דס"ל כן והרא"ש והטור אם הם נחשבים כשנים עיין בחושן המשפט סי' ע"ז והרמב"ם והמגיד הם נחשבים כשנים וע' תשו' בן ששון סי' מ"ב, והרמב"ם ורבותיו הם כחד כי רבותיו הם אף על פי שנ' בל' רבים שם בתשו' מהרא"י וא"י לומר במקום א' קים לי כהאי וקים לי כהאי גם היכ' דאיכ' פלוגת' אם י"ל קים לי כהאי א"י לומר קים לי כי האי דס"ל דיכול לומר קים לי כהאי תשו' בן ששון סי' קס"ב כתב בד"מ בשם הת"ה דוק' אם תפס החתן קודם שנולד הספק היינו קודם שמת' אשתו ואפי' אם היה ביד החתן בחיי אשתו חפציו של חמיו בתורת שאלה ואחר מית' רוצה לתפוס לא מהני וכ"כ בט"ז, ובספר בית הלל כתב על דין זה כ' בעל ש"ך בחיבורו ס' תקפו כהן על מעשה שהיה בק"ק ווילנא ואני הייתי באותו פעם בעסק ישיבת דין זה ופסקנו הלכה למעשה דמהני תפיסה ולא כת"ה כ' עוד שם מדברי הת"ה מ"ש אפילו הי' ביד החתן בתורת שאלה יש ללמד עכשיו דיש תקנות מדינה במדינות פולין לענין בורח שכל ב"ח שלקח איזה פרעון מן הבורח תוך י"ב שבועות קודם שנעשה בורח חייב להחזיר ויחלקו כל הב"ח אם היה אצל ב"ח איזה דבר בפקדון והבורח לא תבע ממנו קודם הבריחה צריך להחזיר ויחלקו בין כל הב"ח והוא ג"כ יקח חלק אפילו אם אין לו ש"ח רק אמר שחייב לו בע"פ מהני התפיסה שזה חייב:


(יא) ואין חילוק בכל זה וכו':    באמת לא מצינו בשום פוסק דכתב כן אם פוסק לבנו ומת דפטור ליתן גם בח"מ הקשה על הרב מנ"ל דין זה ואפשר לדחוק קצת וליישב אבל עיקר הוא דהג"ה זו שייך לסוף הסימן וכ"כ בספר ב"ה:


(יב) עוד תקן ר"ת וכו':    עיין בתוס' שם ובמרדכי ובהג"מ שתקנה היה על איש ואשה ובהג"מ דקידושין כתב על איש לא תקנו ובד"מ כתב מנהג בתקנו' קהלו' שו"ם דאין לחלק בין בת לבן ולעולם בשנה הראשונ' חוזר הכל ובשנה שניה חוזר החצי ובתשו' מהרי"ל כתב בשם ה"ר יקיר יש לספק אם תקנו כשמת הבעל להפקיע את הכתוב' או דלמא מאחר שהפקיעו ירושת הבעל שהוא דאורייתא מכ"ש שהפקיעו כתובה והעיקר הוא לעשות פשרה לפי חכמי המקום, ומהר"מ כתב שלא שמע שתקנו להפקיע את הכתוב' גם בתשו' ה"ר עזריאל כתב בהדי' ר"ת לא תיקן אלא לגבי דידיה ולא גבי האשה והוא מסיים וכתב על כל זאת הרי כתב במרדכי ובהגמי"י על כל איש ואשה וכו' אין אומרים למי שלא ראה את החדש וכו' משמע דס"ל עיקר כדעת המרדכי ובתשו' מהרי"ק שורש ע"ג כתב כבר נהגו אם מת החתן תוך שנה הראשונ' מחזירים כל הממון ליורשי החתן לבד מה שנותנים בשביל הכתוב' איזה דבר מועט מכל זה נשמע אפילו מן כתובת מאתיים מה שנותנין לבתול' פוחתין ומדלא קצב כמה פוחתי' משמע דס"ל למהרי"ק כה"ר יקיר דנותנים לה לפי חכמי המקום ולפי הענין, ובסי' הקודם כתבתי בשם מהרי"ק אם מת בנו והיא נפלה לפני בנו השני ליבום מ"מ מחמת התקנ' הנ"ל זכה האב ומחזירי' לו הכל ובשנ' שניה מחזירי' לו החצי היינו אם הניח רק כשיעור הכתוב' מחזירים לו החצי והיא תפסיד החצי ואם הניח הרבה בודאי אין לה זכות ליטול יותר מכתוב' אבל סך הכתוב' תטול ואם עולה החצי לשיעור הכתוב' ותוספ' כתוב' תטול גם ת"כ וכל זה לא איירי לענין נדוניא כי הנדוני' היא חוב גמור וכן תוס' שליש נרא' דהוי כחוב נדוני' ולא תפסיד אלא איירי כאן לענין מנה ומאתי' שתקנו חז"ל או מה שהוסיף לה מדעתו ועיין סי' קי"ח שם מבואר אם התקנה הי' גם על נ"מ ואם מתה תוך שנה הראשונ' והוא מחזיר הכל אינו חייב בקבור' תשו' מיי' והיינו אם אינו יורש נ"מ ועיי' תשו' מהרי"ל שם:


(יג) תוך שנה הראשונ':    כתב בתשו' מהרשד"מ סימן קכ"ה אם שנה מעובר' ומתה בחדש י"ג כיון דאינו מפורש בתקנה וע"פ הדין הבעל יורש את אשתו אמרינן התקנ' לא הי' אלא ברוב השנים שהם י"ב חדש ואם מתה בחדש י"ג זכה הבעל, מיהו בתשו' מהרי"ו סימן ס"ח פסק כל מקום דתניא שנה חדש עיבור בכלל:


(יד) בלא זרע קיימא:    עיי' תשו' בן ששון סימן י"ט שם מאריך בזה ופסק התקנה הי' שיחי' שלשים יום אחר מיתתו לפי תקנות סולתלינ"ה אבל באמת כשנולד בן ל' יום אף שימות מיד אחר מיתת' דינו כולד קיימא, ונרא' אף לענין תקנו' שו"ם הדין כן כשיחי' אחר מיתת' אפילו יום א' והוא בן ל' זכה הבעל ועיין סימן קי"ח:


(טו) חוזר הכל לאב:    עיין סימן קי"ח דינים אלו ובמרדכי איתא דאינו חייב להחזיר מיד אלא עד ל' יום שהוא זמן ב"ד חייב להחזיר ובתוך ל' יום משמע דיכול לזון מן הנדן וכ"כ בח"מ:


(טז) וכן מנהג פשוט במדינות אלו:    לפ"ז אפילו לא נכתב בתנאים מה שמנהג לכתוב מחמת עידור וקטט יעמוד כתקנות שו"ם הוי כאלו הי' נכתב כ"כ בח"מ וכ"מ בד"מ סי' נ"ה משום כל הנושא על דעת מנהג הוא נושא מיהו דוקא דהוא יודע המנהג כמ"ש הרשב"א בתשובה:


(יז) אבל מה שהוציא:    כתב באגוד' פ' נ"ש וז"ל שוב נתקנ' היכא שמת' תוך שנתה בלא ולד של קיימא שיחזיר לנותני הנדוניא או ליורשי הנדוניא מה שנשאר בידו מן הנדוניא ולא הוציא על חליה ועל קבורת' ע"כ נשמע מה שהוציא על רפואות על צרכי קבור' מנכה מן הנדוניא ואם הי' לו הפסד במשא ומתן נראה דמנכה ג"כ ואם הי' לו ממון שלו ג"כ מחשב ההפסד על שניה' ומעשר שסילק מן הסך הנדן נרא' דמנכה ג"כ:


(יח) יורשים יכולים למחות:    שלא ימכור כלומר מנ"מ תוך הזמן הנ"ל אפי' אם היא מרוצה שימכור: