טור אבן העזר נב

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט
צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · אבן העזר · סימן נב (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    alhatorah.org Sefaria.org
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

מפרשים בהמשך הדף (שלימות: 75%):    בית יוסף ב"ח דרכי משה ד"מ הארוך דרישה פרישה

טורעריכה

הפוסק מעות לחתנו ולא רצה ליתן והחתן אינו יכול להוציא מידו, כגון בנשואין שניים או שאין לו, והחתן אינו רוצה לכנוס אלא אם כן יתן לו מה שפסק - יכולה היא שתאמר "או כנוס או פטור אני לא פסקתי לך כלום".

אבל אם היא פסקה על עצמה - או תתן או תשב עד שתלבין ראשה. וכתב הרמב"ם: במה דברים אמורים בגדולה, אבל בקטנה שפסקה על עצמה כופין אותו ליתן גט או יכנוס בלא נדוניא. עד כאן. ויש אומרים דאפילו פסקה היא, אם בפני אביה פסקה, אומרים לו או כנוס או פטור, וכך היא מסקנת אדוני אבי ז"ל.

בית יוסףעריכה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

הפוסק מעות לחתנו ולא רצה ליתן והחתן אינו יכול להוציא מידו כגון בנישואין שניים או שאין לו והחתן אינו רוצה לכנוס אלא א"כ יתן לו מה שפסק יכולה היא שתאמר או כנום או פטור וכו' בפרק בתרא דכתובות (דף קח: קט.) תנן הפוסק מעות לחתנו ופשט לו את הרגל תהא יושבת עד שתלבין ראשה אדמון אומר יכולה היא שתאמר אילו אני פסקתי לעצמי הייתי יושבת עד שתלבין ראשי אבא פסק עלי מה אני יכולה לעשות או כנוס או פטור אר"ג רואה אני את דברי אדמון ואיפסיקא בגמרא הלכתא כאדמון:

ומ"ש רבינו והחתן אינו יכול להוציא מידו כגון בנישואין שניים או שאין לו נתבאר בדברי הרא"ש שכתבתי בסי' שקודם זה:

ומ"ש אבל אם היא פסקה על עצמה או תתן או תשב עד שתלבין ראשה שם בגמרא (דף קט.) מתניתין דלא כי האי תנא דתניא לא נחלקו על הפוסק מעות וכו' שיכולה היא שתאמר אבא פסק עלי וכו' על מה נחלקו על שפסקה היא על עצמה שחכמים אומרים תשב עד שתלבין ראשה אדמון אומר יכולה היא שתאמר כסבורה אני שאבא נותן עלי ועכשיו שאין אבא נותן עלי מה אני יכולה לעשות או כנוס או פטור אר"ג רואה אני את דברי אדמון וכתב הרי"ף וקי"ל כתנא דידן וכ"פ הרמב"ם בפרק כ"ג מהלכות אישות והרא"ש כתב וקיימא לן כתנא דידן וי"א כיון ששאל רבא לרב נחמן הא דהלכה כאדמון אפילו בברייתא נמי והשיב לו ר"נ דבכל מקום קאמר אלמא דס"ל כתנא דברייתא והלכתא כותייהו עד כאן לשונו ולא נתבאר דעת הרא"ש אם הוא פוסק כתנא דידן או אם פוסק כתנא דברייתא אבל רבינו סובר שפוסק כתנא דברייתא וכדברי יש אומרים מפני שהביא דבריהם לבסוף ולפיכך כתב בסמוך ויש אומרים שאפילו פסקה היא אם בפני אביה פסקה אומרים לו או כנוס או פטור וכך היא מסקנת אדוני אבי הרא"ש ז"ל ולי נראה דאין הכרע בדבריו ואדרבא יש להוכיח שפוסק כתנא דמתניתין וכמו שאכתוב בסמוך כתב המרדכי ירושלמי מתניתין בשפוסק במעמדה אבל לא פסק במעמדה אפילו רבנן מודו וכתב הר"מ דבגמרא דידן איפכא דהואיל ופסק במעמדה הוה ליה כאילו היא עצמה פסקה ומ"ש דהיינו דוקא אם בפני אביה פסקה וכו' וכתב הרי"ף והשתא דתקינו רבנן למורדת למיתב לה גט לאלתר ל"ש פסק עליה אביה ל"ש פסקה היא כדאמרה ליה או כנום או פטור כייפינן ליה ויהיב לה גיטא בעל כרחיה והרמב"ם חלק עליו שכתב בפכ"ג מהלכות אישות כלשון הזה אם פסקה היא על עצמה ולא הגיע ידה ה"ז יושבת עד שתמצא מה שפסקה או עד שתמות ולמה לא תפטור עצמה במורדת שהמורדת והיא ארוסה הבעל רוצה לכונסה והיא אינה רוצה אבל זו אין הבעל רוצה בה עד שתתן הנדוניא שפסקה והיא רוצה בו שהרי היא אומרת לו או כנוס או פטור עכ"ל והר"ן כתב על דברי הרי"ף והרמב"ם ומ"מ כבר כתבתי למעלה שדעת האחרונים ז"ל שלא לנהוג עכשיו בתקנת מורדת עכ"ל וזה דעת הרא"ש ועל כן השמיט מפסקיו דברי הרי"ף ז"ל :

וכתב הרמב"ם ז"ל בד"א בגדולה אבל בקטנה שפסקה על עצמה כופין אותו ליתן גט או יכנוס בלא נדוניא בפכ"ג מהלכות אישות והוא מבואר שם תנא בד"א בגדולה אבל בקטנה כופין לבעל ליתן גט ומשמע דאמתניתין קאי והרי"ף שהשמיטה משמע דסבירא ליה דאברייתא קאי וכדפרש"י וכיון דלא קי"ל כברייתא השמיט מאי דאיתמר עלה והרא"ש שהשמיט הא דבד"א בגדולה וכו' משמע דס"ל כהרי"ף והרמב"ם דהלכה כתנא דידן ולא כברייתא שלא כדברי רבינו שהוא סבור דהרא"ש פסק כתנא דברייתא וי"א דאפילו פסקה היא וכו' וכן היא מסקנת א"א ז"ל כבר נתבאר בסמוך: אם אבי הקטנה נשבע לתת הנדן לזמנים ומקצת הזמנים לא הגיעו אינו חייב ליתן הנשאר בידו מאחר שהוציאו ערעור על בתו שזינתה מהרי"ק שורש פ"א:

בית חדש (ב"ח)עריכה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

הפוסק מעות לחתנו וכו' בפרק בתרא דכתובות תנן הפוסק מעות לחתנו ופשט לו את הרגל תשב עד שתלבין ראשה אדמון אומר יכולה היא שתאמר אילו אני פסקתי לעצמי אשב עד שתלבין ראשי עכשיו שאבא פסק עלי מה אני יכולה לעשות או כנוס או פטור אר"ג רואה אני את דברי אדמון ובגמרא מתניתין דלא כי האי תנא דתניא א"ר יוסי ב"ר יודא לא נחלקו אדמון וחכמים על הפוסק מעות לחתנו ופשט לו את הרגל שיכולה היא שתאמר אבא פסק עלי מה אני יכולה לעשות על מה נחלקו על שפסקה היא על עצמה שחכמים אומרים תשב עד שתלבין ראשה אדמון אומר יכולה היא שתאמר כסבורה אני שאבא נותן עלי ועכשיו שאין אבא נותן עלי מה אני יכולה לעשות או כנוס או פטור אר"ג רואה אני את דברי אדמון תנא בד"א בגדולה אבל בקטנה כופין. כופין למאן אילימא לאב איפכא מיבעי ליה אלא אמר רבא כופין לבעל ליתן גט א"ר יצחק בן יצחק משמיה דחזקיה כ"מ שאמר ר"ג רואה אני את דברי אדמון הלכה כמותו א"ל רבא לר"נ אפי' בברייתא א"ל מי קאמר במשנה בכל מקום שאמר ר"ג קאמר ופירש"י בד"א. אברייתא קאי: איפכא מיבעי ליה. אם באת לכוף את האב איפכא מסתברא טפי לפי שהגדולה תנאה תנאי: אפי' בברייתא. כשפסקה היא לעצמה עכ"ל אבל התוס' ס"ל דבד"א אמתני' קאי והא דקאמר איפכא מ"ל היינו משום דמיירי דפסק האב במעמדה לה כדמוקי בירושלמי דהשתא בגדולה תנאה תנאי ותנאי קטנה לאו כלום הוא ומסיק כופין לבעל ליתן גט לקטנה אבל גדולה הואיל ובמעמדה התנה הרי הוא כמו שהיא עצמה התנית עכ"ל וכ"כ במרדכי ע"ש הר"ם וכתבו עוד התוס' ואפי' בברייתא א"ל אין כ"מ קאמר תימא היכי מצי למיפסק הלכה כתרוייהו כברייתא וכמתני' והלא דבריו סותרים זה את זה דבמתני' קתני אילו אני פסקתי וכו' וברייתא קתני סבורה אני וכו' י"ל ה"פ ואפי' בברייתא כלומר למאי דס"ל לתנא דברייתא דבפסקה היא בעצמה פליגי קאמרת דהילכתא כוותיה וא"ל כל מקום קאמר למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה והרי"ף לאחר שהביא המשנה והברייתא כתב וקיימא לן כתנא דידן והשתא דתקינו רבנן למורדת למיתב לה גט לאלתר ל"ש פסק עליה אביה ול"ש פסקה איהי בדא"ל כנוס או פטור כייפינן ליה ויהיב לה גיטא בעל כרחיה וזהו שהשמיט הא דתנא בד"א בגדולה וכו' דאע"ג דלמאי דפסק כתנא דידן הודה אדמון כשפסקה על עצמה שתשב עד שתלבין ראשה והיינו דוקא בגדולה וכו' כדקתני בברייתא אליבא דרבנן דהכי ס"ל לאדמון דמתני' מ"מ השתא דתקינו למורדת וכו' אפילו בגדולה שפסקה לעצמה כופין אותו ליתן גט אבל דברי הרא"ש צ"ע דמדלא הביא הא דכתב הרי"ף והשתא דתקינו רבנן למורדת כו' אלמא דנמשך לשטתו שלא לכוף לגרש אף במורדת גופא וכמ"ש בפרק אע"פ ויתבאר בס"ד לקמן בסימן ע"ז א"כ אי איתא דהרא"ש פסק כתנא דידן ה"ל לאתויי הא דתני בד"א בגדולה וכו' שהרי בפסקה לעצמה דמודה אדמון דמתניתין שתשב עד שתלבין ראשה וא"כ ודאי דוקא בגדולה וכו' כי היכי דס"ל לרבנן דברייתא ה"נ ס"ל לאדמון דמתניתין וצריך לומר דדעת הרא"ש במסקנתו כי"א דקי"ל כאדמון דברייתא ואפילו בגדולה כופין אותו ליתן גט או יכניסנה לו דהא דקתני בד"א בגדולה אינו אלא לרבנן דברייתא דבפסקה לעצמה תשב עד שתלבין ראשה אבל לאדמון לעולם כופין זו היא דעת הרא"ש אבל הרמב"ם בפכ"ג מאישות פסק כתנא דידן וחלק על הרי"ף ואמר שאין כופין אותו ליתן גט בפסקה לעצמה כמו שכופין במורדת דלפ"ז ודאי היכא דפסקה לעצמה דתשב עד שתלבין ראשה לאדמון אינו אלא בגדולה וכו' ולכך כתב הרמב"ם לחלק בפסקה לעצמה בין גדולה לקטנה דלאדמון דמתניתין דין פסקה לעצמה כמו לרבנן רברייתא דדוקא בגדולה וכו' כדפירש' ודו"ק והשתא נתבארו דברי רבינו שמ"ש תחלה הפוסק וכו' ומחלק בין אב שפסק להיא שפסקה לעצמה כ"פ הרי"ף והרמב"ם דקי"ל כתנא דידן ומ"ש בשם הרמב"ם דוקא בגדולה וכו' מבואר טעמו דהכי ס"ל לאדמון דמתני' דהלכתא כוותיה בפסקה לעצמה כי היכי דסבירא להו לרבנן דברייתא:

ומ"ש וי"א דאפילו פסקה היא וכו' פירוש דאפילו בגדולה שפסקה על עצמה כופין אותו ליתן גט לאדמון דברייתא דהלכה כר"נ דאמר בכל מקום שאמר ר"ג הלכה כאדמון בין במשנה בין בברייתא ומה שקשה היאך אפשר למיפסק כמתני' וכברייתא כמו שהקשו בתוספות ס"ל לרבינו דאין סותרין זה את זה דמתני' דמודה אדמון דבפסקה לעצמה תשב עד שתלבין ראשה היינו דוקא בפסקה שלא בפני אביה וברייתא דס"ל לאדמון דיכולה היא שתאמר כסבורה אני שאבא נותן עלי וכו' היינו דוקא בפסקה לעצמה בפני אביה וז"ש רבינו בסברת י"א אם בפני אביה פסקה אע"ג שלא כתוב כך באשיר"י אלא ודאי דרבינו הכריח לפרש כך לפי סברת י"א דלא קשיא הלא מתניתין וברייתא סותרים זה את זה ולמה פסק כברייתא ולכן פירש דאינן סותרים והכי משמע דקאמר כסבורה אני דאבא נותן עלי וכו' דאי לאו דפסקה בפני אביה לא היתה סבורה שאביה יתן מה שהיא פוסקת שלא מדעתו ולפי זה ניחא הא דאיתא בירושלמי דמתני' בשהאב פסק במעמדה וקאמר אדמון אילו אני פסקתי לעצמי בלא מעמד האב תשב עד שתלבין וכו' אבל ברייתא ה"פ על מה נחלקו על שפסקה היא לעצמה במעמד אביה וכו' דומיא דלא נחלקו באב הפוסק דאפילו פסק במעמד בתו נמי לא נחלקו שיכולה שתאמר אבא פסק עלי מה אני יכולה לעשות ודכוותא קאמר דנחלקו בפסקה היא לעצמה במעמד אביה והשתא ניחא הא דקאמר ר"נ מי קאמר במשנה בכל מקום שאמר ר"ג קאמר אפילו בברייתא דאלמא כפשטא היא דבין במשנה בין בברייתא הלכה כאדמון ואין דבריו של אדמון סותרים זה את זה וא"צ לפרש בדוחק כפירוש התוספות גם לא כפירוש הרמב"ן והר"ן דלא על ברייתא זו שהיא חולקת על משנתינו קאמר ר"נ בכל מקום הלכה כאדמון אלא שאם תמצא ברייתא שחלקו בה אדמון וחכמים בדבר אחר שלא באו לחלוק על משנתינו וכו' שזה ודאי דוחק גדול אבל למאי דפרישית בדעת רבינו לסברת י"א ניחא דליכא קושיא ולא דוחק וסברת י"א זו היא דעת בעל המאור דפסק כר"נ דכ"מ שאר"ג רואה אני את ד"א הלכה כמותו ואפי' בברייתא ע"ש:

ומ"ש וכך היא מסקנת א"א הרא"ש ז"ל מבואר הוא מתוך מ"ש מדהשמיט הרא"ש הא דתנא בד"א בגדולה וכו' וב"י פירש שהרמב"ם מפרש דהא דתנא בד"א בגדולה וכו' קאי אמתניתין ולהרי"ף ולהרא"ש קאי אברייתא וגם לפירושו צריך לדחוק אליבא דהרמב"ם דבד"א בגדולה דקאי אמתני' ובפסקה לעצמה קאי אדיוקא דמתניתין דס"ל לאדמון בפסק האב א"ל או כנוס או פטור אבל בפסקה לעצמה תשב עד שתלבין ראשה בד"א בגדולה וכו' וזה דוחק גדול דלישנא דבד"א משמע דאגופא דמתניתין א"נ אגופא דברייתא קאי לא אדיוקא אין ספק דמה שכתבנו הוא הנכון: ומ"ש רבינו והחתן אינו יכול להוציא מידו כגון בנשואי שניים וכו' כ"כ לשם התוספות ואע"ג דהתוספות כתבו עוד או שאין הבעל רוצה לטרוח ולהביאו לדין וכ"כ המרדכי לשם מ"מ רבינו לא כתבו דמילתא דפשיטא היא כיון דיש לו אב לשלם למה לא יכופנו לשלם והיאך ס"ד דרבנן שתשב עד שתלבין ראשה ולכך לא כתבו הרא"ש בפרק הנושא וגם רבינו נמשך אחריו שלא הזכירו: כתב בהגהת אלפסי בפסקה היא לעצמה לאדמון דברייתא דיכולה היא שתאמר כסבורה הייתי שאבא נותן עלי וכו' דאם יש בידה ליתן ואינה נותנת הרשות בידו לעגנה כל זמן שירצה ואינו לא כונס ולא פוטר עכ"ל ופשוט הוא עוד כתב בשלטי גבורים במרדכי פרק הנושא דהשיב הר"ם דהיכא דכבר כנסה והאב פשט לו הרגל שאיגו נותן לו מה שפסק עמו שאינו יכול לבגוד באשתו בשביל זה וההוא דכתובות בדלא כנסה כדמשמע לישנא דאדמון או כנוס או פטור אלמא מיירי בדלא כנסה אבל כנסה סביר וקביל ונתחייב לה הכל כמו שכתוב בספר כתובה ואנא אפלח ואוקיר וכו' עכ"ל ונראה ודאי דרישא דמתניתין נקט בלישנא היכא דאב פסק לבתו אבל ה"ה אפילו פסקה היא לעצמה ואפילו שלא בפני אביה כיון שכבר כנסה אינו יכול לבגוד באשתו כיון שכבר נתחייב לאשתו בכל וסביר וקביל מיהו אם יש בידה ליתן ואינה נותנת ב"ד כופין אותה עד שתתן מה שפסקה לעצמה מיהו בתשובת מיימונית סוף הלכות אישות משמע דכשיד האשה משגת חייבת ליתן לו אפילו לא פסקה לעצמה אלא אביה פסק לה ואינה יכולה לומר לו או כנוס או פטור ונראה דהה"נ כשכבר כנסה דאע"פ דאינו יכול לבגוד באשתו וכו' מ"מ כופין אותה ליתן כיון שיש בידה ליתן אע"פ שלא פסקה היא לעצמה אלא האב פסק לה וצ"ע למעשה כתב בהגהות שלטי הגבורים דפרק מציאת האשה באלפסי הפוסק לחתנו לא יוכל לומר כנוס ואח"כ אתן לך מה שפסקתי אלא נותן לו ואח"כ כונס והוא שהיה יכול לכנוס מיד ואם רצה ליתן לו ע"י שליש הרשות בידו עכ"ל:

דרכי משהעריכה

(א) ובהגהות אלפסי דף תקל"ה פ"ב דייני גזירות כתב ואם יש בידה ליתן הרשות בידו לעגנה עד שתתן עכ"ל וצ"ע דהרי היא לא פסקה שנכוף אותה ליתן ובתשובת מיימון שבסוף הלכות אישות סי' כ"ח משמע כדברי הגה"ה הנ"ל שכ"מ שיכולה האשה לקיים הפסק של אביה לא יכולה למימר או כנוס או פטור וע"ש כי האריך באלו הדיינים השייכים לסימן זה וכתבתי מקצת אותה תשובה לקמן סי' ע"ה:

(ב) וע"ל סי' ע"ז מדין מורדת. כתב הגהות מרדכי ע"א דף תקמ"ז פ' שני דייני גזירות תשובת מוהר"ם על אחד שפשט הרגל לחתנו ולא נתן לו מה שפסק עמו אינו יכול לבגוד באשתו בשביל זה כיון שכבר כנסה סביר וקביל וחייב בכל מה שאיש חייב לאשתו עכ"ל בהג"ה אלפסי ע"א דף צ"ט הפוסק לחתנו לא יכול לומר לו כנוס ואחר כך אתן לך מה שפסקתי אלא צריך ליתן ואח"כ כונס והוא שהיה יכול ליכנס מיד ואם רצה ליתן לו ע"י שליש הרשות בידו כתב מהרי"ו בתשובה סימן קל"ו בא' שפסק לנדן בתו ואח"כ טען שנתן להבת לא מהני אלא צריך ליתן להזוג. כתב מהרי"ק שודש כ"א מי שישבע ליתן סך לנדן ועתה טוען האב שאינו רוצה ליתן כי האיש הרגיל קטטות עמה ומוציא עליה שם רע ועתה ירא שמא לאחר שיתן מעותיו ירגיל יותר קטטות ויוציאה ופסק שם דהדין עם האב וע"ש כי האריך. כתב הרא"ש בתשובה כלל ד" סי' ד' ראובן נשבע לתת לבתו סך גדול ובאותו פעם היה עשיר ואח"כ העני אם יש לו חפצים ושאר דברים חוץ מבית דירתו וכלי תשמישו חייב למכור חפציו להשיא בתו אבל אם אין לו א"צ למכור ביתו וכלי תשמישו דאדעתא דהכי לא נשבע ופטור משבועתו וע"ל סוף סימן ס"ו דאין לאדם לריב משום הנדוניא ואם עושה כן אינו מצליח: