פתיחת התפריט הראשי

תשובה ה'עריכה

הוניין לכהן אחד שלא הזכיר שמו

הגיעתני שאלתך אתה הכהן הפלמוני המדבר באותה הבחורה אשר ארשת לך כפי נמוס הנוצרים ואחר כך נתת לה סבלונות בגדי פשתן ומשי ואחר כך עמדת עמה בחצר אחת וגם נתיחדת עמה ואמרת שיש בכל זה עדים, גם שהוא מפורסם במיו"רקה. ועתה אבי הנערה חוזר בו וממאן מלתתה לך. ואתה טוען שכבר היא מקודשת לך, הן מן הסבלונות הן מן היחוד דהן הן עידי יחוד הן הן עידי ביאה ואין אדם עושה בעילתו בעילת זנות. ושאלת להודיעך דעתי בלשון מבואר.


דע לך כי אין מדרך בעלי הוראה להורות בריב שנפל בין ב' כתות אם לא בהיותו נשאל מן הדיין או משתי הכתות יחד, פן יטעים האחד דבריו לחכם וצדיק הראשון בריבו ובא רעהו וחקרו, וצריך לסתור הדין ואיכא זילותא לחכם. גם כי יש לחוש שמתוך תשובת החכם ילמוד לשקר.

אמנם להיות הדרך רחוק ביננו למען לא אשיבך ריקם אשיבך מעט בקצרה מבלי שאעתיק תורף השאלה למען לא תלקח ראיה גמורה מדעתי רק שתהיה לך לבדך.

אין ספק כי הארוסין ההם או השדוכין, תקראם כמו שתרצה, שנעשו בנימוסי הגוים אין בהם חשש קדושין אף אם היו בפני עדים כשרים, שהרי לא נתקיים בהם 'נתן הוא ואמרה היא', אף אם נאמר שאין אמירתו מעכבת כיון שנתקבצו יחד להתארס והוי כמדבר עמה על עסקי גיטה וקדושיה ונתן לה ולא פירש דקיימא לן ד(?)כל שעוסקין באותו ענין -- מכל מקום בכאן הרי לא נתן לה כלום רק שהכומר מברך אותם בקול גדול קללה תחשב לו ונותן טבעת לכל אחד.

ולענין הסבלונות דקיימא לן חוששין לסבלונות באתרא דמקדשי והדר מסבלי, בזה יש פירושים. כי יש מי שפירש חוששין לסבלונות שהם נתנו לשם קידושין כיון שאין מנהג המקום לשלוח סבלונות קודם קדושין. ולפי פירוש זה צריך שיהיו עדים רואין שתקבל הסבלונות בידיה או שינתנו לתוך חיקה כדרך שאר קדושין אלא שאין צריך לפרש שנתנו לשם קדושין כיון שכבר היא משודכת לו ודרך המקום לקדש קודם סבלונות דמסתמא אינו משנה(?) ממנהג המדינה ועל דעת קדושין שלח.

ולפי דעת זה המפרש והגרסא שיש לו בגמרא צריך שיהיה המנהג לרוב בני המדינה כי בזולת זה לא נחוש לסבלונות עצמן שנתנו לשם קדושין כיון שלא פירש. ולפירוש זה בנדון שלך הדבר ברור שאין חוששין להם שנתנו לשם קדושין אף אם היו שם עדים שקבלה אותה הבחורה בשעה שנשתלחו לה לפי שהדבר ידוע שלא היה מנהג מי"ורקה שהרוב יקדשו ואחר ישלחו הסבלונות. ואף אם היה זה מנהגם הנה בעונות כבר נתבטל המנהג ההוא בשעת השמד וכיון שאין בה מנהג לקדש קודם סבלונות אין לחוש לסבלונות שיהיו נתנין בתורת קדושין כיון שלא פירש או לא היה מדבר עמה על עסקי קדושיה וכל שכן בנדון שלך שכבר התחלתן בשדוכין כמנהג הנוצרים אם באונס אם ברצון שיש לומר שלפי מנהג הנוצרים ועל דעת אותן שדוכין הוא שולח דומה למה ששנינו במקדש בפחות משוה פרוטה דאף על פי ששלח סבלונות אין חוששין להן שעל דעת הקדושין הראשונות הפסולים הוא שולח.

ואחרים פירשו שלעולם אין חוששין לסבלונות שהם עצמם יהיו נתנין לשם קדושין. ומה שאמרו בגמרא חוששין לסבלונות רצונו לומר חוששים שמא נתן לה קדושין בפני עדים קודם ששלח לה סבלונות. ולפי פירושם והגרסא שיש להם בגמרא אף באתרא דרובא מסבלי והדר מקדשי חוששין למיעוטא דמקדשי והדר מסבלי משום חומרא דאשת איש שמא זה הוא מן המעוט וקודם ששלח הסבלונות קדש אלא באתרא דכולהו מסבלי והדר מקדשי ליכא למיחש למידי. וזהו פירוש רוב הגאונים והר"מ ז"ל.

ואף אם אפשר לפי פירושם דאף בעיר שאין בה מנהג חוששין לסבלונות שמא קדש קודם לכן -- מכל מקום בנדון שלך הרי אתה מודה שלא קדשת בכסף קודם הסבלונות אלא שאתה טוען שהסבלונות נתנו לשם קדושין ולדעת אלו אין לחוש כלל לסבלונות עצמן לומר שנתנו לשם קדושין.

ואם באת לטעון ולומר שקודם קדושין קדשת בביאה -- אין חוששין לזה, שהרי מנהג כל מקומות ישראל שלא לקדש בביאה דרב מנגיד אמרן דמקדש בביאה וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל (פרק ג מהלכות אישות), אם כן אין חוששין לסבלונות לומר שמא קדש בביאה.

ומה שטענת מן היחוד שהיה לשם קדושין -- גם לזה אין חוששין דלא אמרינן הן הן עידי יחוד הן הן עידי ביאה אלא בהמגרש את אשתו מן הנשואין ולנה עמו בפונדקי מפני שלבו גס בה -- אז היחוד ראיה מכיון שנתיחד עמה חוששין שמא לשם קדושין החזירה ובעל. אבל מן האירוסין שאין לבו גס בה -- אין היחוד ראיה שבעל עמו ששנינו בפרק הזורק בגטין ומודים בשנתגרשה מן הארוסין שאינה צריכה ממנו גט שני מפני שאין לבו גס בה. ואף על פי שהמקדש בביאה אין צריך שיראו העדים הביאה רק היחוד לבד אף על פי שאין לבו גס בה -- התם הוא שאומר לה בפני העדים התקדשי לי בביאה ושניהם נסכמים בזה והם מתיחדים בפני העדים כמו שכתב הר"ם ז"ל (פ"ג מהלכות אישות). אבל בלא אמירה כלל המתיחד עם האשה אין אומרין שבא עליה.

ועוד שבנדון זה אף על פי שראו עדים שבא עליה כיון שלא פירש לשם קדושין -- אין אומרין אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ולשם קדושין בעל. שכיון שאתה טוען על הסבלונות שהם לשם קדושין -- הרי הביאה היא על דעת קדושין הראשונה ואינם כלום כמו שאמרו בכתובות פרק המדיר בהמקדש במלוה או בפחות משוה פרוטה ובעל דאיכא מאן דאמר התם דעל דעת קדושין הראשונים הוא בועל ולא אמרינן אדם יודע שאין הקדושין הראשונים כלום וגמר ובעל לשם קדושין. ואף על גב דקיימא לן כמאן דאמר צריכה גט -- היינו מטעמא דאדם יודע. אבל בדבר שהוא ראוי לקדשוין גמורים אלא שלא פירש לשם קדושין -- בהא לא אמרינן אדם יודע שהסבלונות אינן קדושין וגמר ובעל לשם קדושין כיון שהוא אומר שנתנן לשם קדושין.

ומה שאמרת ממה שכתב הר"מ ז"ל וכן אם בא שנים ואמרו ראינו כמו שמחת אירוסין ושעמנו הברה וכולי -- אינו ענין לזה דהתם הוא משום דכיון שאומרים ששמעו מפי עדים שהלכו להם נתקדשה פלונית הרי זה קול לקדושין אבל בכאן לא שמעו אלא שנתארסה בחק הגוים או שנתיחדה ואין כאן קול על הקדושין כתקנן והוי כההיא דאמרינן בשלהי פרק המגרש ההיא דנפיק עלה קלה דאתקדשה בחיצפא(?) דתוחלא וכולי אפילו למאן דאמר לא מבטלין קלא הכא מבטלין מימר אמרי עיינו רבנן בקדושי ולא הוו בהו שוה פרוטה. וכן באידך מימר אמרי עיינו רבנן בקדושי וקדושי קטן הוו וזו היא אמתלא ששנינו בגטין יצא שמה בעיר מקודשת מקודשת ובלבד שלא תהא שם אמתלא.

ולזה שמע בקולי איעצך ויהי אלקים עמך לא תשא על הבחורה ההיא שמע שוא לעגנה ימי' בדברי שקר, ואף אם הם עושין לך אונאה ורמאות שלא כדין לפי דבריך -- השלך על ה' יהבך והוא יתבע עלבונך, כי האלקים יבקש את נרדף ושערי אונאה לא ננעלו.

אבל בדינא ודיינא תוכל לתבוע מהם ההוצאות שעשית בעדם ושכר הטורח שטרחת בעדם אחר שנדרו לך בשכרך לתת לך הבחורה ועתה חוזרים בהם. גם אם היו ביניהם חיובי קנסות כמו שהיה נהוג בין היהודים כל זה תוכל לבקש לפני שופטי ארץ וטוב לך.

זה כתבתי לפי מה שנזכרתי מן המעט אשר היה לפני כי בעונותי לבי סחרחר עזבני כחי לרוב טרדותי וגם ספרי אין אתי וגם פה לא מצאתי מאומה מפירושין חדושין ותוספות רק ספרי הר"מ ז"ל וגמרא. ונדון זה תלוי בהלכות מרובות וחמורות והרוצה לכתוב בו כל הראוי צריך לעיין בהלכות ההם ובספרי המפרשים(?) בעיון נמרץ.

נאם הגבר ראה עני בשבט עברתו העלוב - יצחק ב"ר ששת זלה"ה