פתיחת התפריט הראשי

תשובה ידעריכה

ליקר גיסי רבי יצחק עבד אל חק בן הרופא רבי אהרן עבד אל חק ישמרך אלקים

שאלה:    ראובן שדך את בתו כשהיא קטנה לבן שמעון במיורקא קודם הגזרה ופסק לתת לו בנדוניא סך ת"ק ליטראש. וגם שמעון פסק לתת לבנו מנכסיו בשעת נשואין אלף ליטרין. ובית היה שוה אז יותר מת"ק ליטרין אחר כן באה הגזרה וראובן ושמעון אבדו רוב נכסיהם בגזירה בענין שלא יוכל שום אחד להשלים התנאין שפסקו ביניהם. וגם שאחרי שעברה על שניהם ועל בני ביתם גזרת השמד ויצטרך כל אחד להביא עצות מרחוק ולעשות בתחבולות לצאת מתוך ההפכה ואולי אלו יצאו למזרח ואלו למערב -- על זה היה דעת שניהם שהשדוכין והתנאין ההם יהיו בטלים מעצמם. אחר כן נכנס ראובן לבדו בספינה אחת המפרשת בים כד ללכת בה ארץ ישמעאל להמלט על נפשו ולצאת מאונס השמד והניח אשתו ובני ביתו במיורקה ועמדה הספינה בנמל מיורקה ימים מספר ובתוך הימים ההם שמעון עשה תנאים חדשים עם אשת ראובן ובנה ושדכו הבחורה לבן שמעון. גם עשו שבן שמעון קדש הבחורה ההיא מיד בחשאי והיא עדיין קטנה שלא מדעת אביה. ואם היה עדיין בנמל והיו יכולין לשאול את דעתו ועידי הקדושין היו שני אנוסים שהם קרובים זה לזה והקורבה היא שבת אחי אמו של האחד היא אשת השני. גם העד האחד קודם אלו הקדושין היה מחלל שבתות בפרהסיא אחר הגזרה שהיה כותב בעסקי האנוסים בחצר בשבתות ובמועדים ואין אונס ומכריח אותו על זה רק שהיה עושה לאהבת תועלת השכירות. והעד האחר היה אוכל נבלות וטרפות עם הגוים היה רגיל עמהם תמיד וקראו לו ואכל מזבחם.

ואחר כן נכנס בן שמעון המקדש בספינה ההיא ללכת עם ראובן באשר ילך והגיד לראובן כי בתו נתקדשה לו וראובן חרה לו מאד ויהי כמחריש כי לא חשש לזעוק על זה ולהשמיע במרום קולות יען היה בספינה ומרחיק ללכת עם הבחור המקדש והבת נשארה במיורקה. גם כי ירא מן הגוים שהיו עמו בספינה לפרסם שנתקדשה בתו שלא מדעתו פן יעלילום כי עדיין הם מחזיקים בדת יהודית. אבל בחשאי שלח כתבו לבנו לגעור בו על שעשה את הדבר הזה שלא מדעתו ושאינה מתרצה בקדושין אלו.

ילמדנו רבינו אם יש לחוש בקדושין אלו להצריכה גט אם לאו.


תשובה:    נראה שאין לחוש לקדושין אלו כלל מכמה טעמים.

הטעם הראשון דקיימא לן כעולא דאמר בפרק האיש מקדש דקטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה אפילו מיאון אינה צריכה, וליתא לדרב ושמואל דאמרי צריכה גט וצריכה מיאון דחוששין שמא נתרצה האב דהא רבינא דהוא בתרא קאי כעולא כדאמר התם רבה בר שימי בפירוש מר לא סבר לה להא דרב ושמואל. וכן הסכימו כל הגאונים בפסק זה כמו שכתוב זה בארוכה בהלכות הרי"ף ז"ל. וכן הסכימו כל האחרונים ז"ל דאפילו שדכה אביה לזה שנתקדשה לו אין חוששין שמא נתרצה האב בקדושין דהא רב ושמואל גופייהו לא חיישי אלא בשדכו כדאמר רב נחמן התם וכיון דלא קיימא לן כותייהו אפילו בשדכו אין חוששין. -- אין צריך לומר בנדון זה שלא שדכו לדעת אביה שהרי השדוכין הראשונים של קודם הגזרה שנעשו לדעת אביה כבר היו מבוטלין לפי מה שבא בשאלה.

ודעת הריא"ף ז"ל דאפילו נתרצה האב בפירוש בשעת שמיעה -- אין חוששין להם. וכן הוא בהלכות גדולות. וכן כתב הר"ם ז"ל (פרק ג מהלכות אישות) וז"ל: "נתקדשה קודם שתבגור שלא לדעת אביה אינה מקודשת אפילו נתרצה האב אחר שנתקדשה ואפילו נתאלמנה או נתגרשה מאותן הקדושין אינה אסורה על כהן", עכ"ל.

והרב בעל המאור ז"ל לא השיג על הריא"ף ז"ל בזה, גם לא הראב"ד ז"ל בהשגותיו על הר"ם ז"ל. גם לא הרב רבי משה הכהן בהגהותיו. ורב אחא גאון ז"ל כתב בשאלתות בפרשת ואלה המשפטים דבקטנה לכולי עלמא לא חיישינן שמא נתרצה, דודאי לא נתרצה, כי פליגי בנערה. וכן בלא שדוכי לכולי עלמא לא חיישינן, כי פליגי בנערה ובשידך, דלרב ושמואל חיישינן שמא נתרצה ולרבינא לא נתרצה וקיימא לן כרבינא.

אמנם יש מן האחרונים ז"ל שאומרים דרבינא לא פליג אלא בסתמא דלא חיישינן שמא נתרצה, אבל אם ידענו בפירוש שנתרצה צריכה גט אפילו בקטנה. ואפילו לדבריהם בנדון זה אינה צריכה כלום, שהרי לא ידענו שנתרצה, ואדרבה חרה לו ושלח לגעור בבנו על מה שעשה שלא מדעתו ושאינו מתרצה בקדושין אלו. ועוד, דאפילו לרב ושמואל דסבירא להו דחוששין שמא נתרצה האב אין כאן קדושין, כדאמרינן נתקדשה לדעת והלך אביה למדינת הים ועמדה ונשאת אמר רב אוכלת בתרומה עד שיבא אביה וימחה ורב אסי אמר אינה אוכלת בתרומה שמא יבא אביה וימחה ונמצאת זרה למפרע -- משמע דלכולי עלמא ואפילו רב דסבירא ליה חוששין שמא נתרצה האב, כל שמיחה האב אין כאן קדושין כלל, דמשמע לישנא דנמצאת זרה למפרע דמשמע זרה גמורה. ועוד, מדחיישינן בדרבנן, דהא מדאורייתא בקדושין אכלה. ואם בההיא דנתקדשה לדעת אביה יכול למחות בנשואין, כל שכן כשלא נעשה שום דבר לדעתו.

וכן בירושלמי, קדשה שלא לדעת וכנסה שלא לדעת, זה היה מעשה ובא אביה ועקר קדושיה -- משמע דלגמרי עקרם. ועוד נראה דאפילו אם לא מיחה מיד, ונאמר דלרב ושמואל צריך למחות מיד בשעת שמיעה, אבל כל ששתק בשעת שמיעה חוששין שמא נתרצה אף על פי שמיחה אחר כן, ולא אמרינן הוכיח סופו על תחלתו אלא אמרינן נמלך הוא -- אפילו הכי בנדון זה שהוא בספינה ואינו עמהן בעיר, אין שתיקתו כלום, דהאי דשתיק, משום דכיון שאינו עמהם בעיר סבר מאי אהני לי דאצוח? והיינו דאמרינן עד שיבא אביה וימחה, ולא אמרינן עד שישמע אביה וימחה -- משמע שאין צריך למחות עד שיבוא. ואם כן בנדון זה אף אם שתק בשעת שמיעה, כל שמיחה אחר כן אין כאן קדושין, ואפילו לרב ושמואל, אין צריך לומר אליבא דהלכתא דאין חוששין להם כלל כיון שלא שמענו שנתרצה.

ולא סוף דבר בקטנה, אלא אפילו בנערה שנתקדשה שלא לדעת אביה, דהא קיימן לן כרבי יוחנן דאמר אביה ולא היא. אין צריך לדעת הריא"ף ז"ל והלכות גדולות והר"ם ז"ל, דאפילו נתרצה האב אחר כן בפירוש אינן קדושין, כיון שבשעת קדושין לא ידע. ומשמע דנפקא להו ממאי דאמרינן בשלהי סוגיין "ואם פיתה לשום אישות קדושין למה לה א"ל אביי צריכה קדושין לדעת אביה" -- משמע דלא סגי בשיתרצה האב בקדושין הראשונים. וכן משמע להו דכי אמרינן בפ"י(?) מר לא סבירא ליה דרב ושמואל, לומר דכיון דשדיך ה"ל כארצי קמיה ושתיק ומסתמא כשישמע האב יתרצה, ואי הכי לית ליה דרב ושמואל ולא חיישינן שמא נתרצה, אלא אין רצונו מועיל כלום אחר הקדושין אלא בעינן בשעת קדושין.

וגבי בן נמי ארצי קמיה ושתיק לא הוי כשליח. וכבר כתבתי למעלה שכל הראשונים ז"ל שחברו השגות על ההלכות או על הר"ם ז"ל לא השיגו עליהם בזה -- נראה שהודו להם בדין זה.

גם מה שהוקשה לקצת מן האחרונים ז"ל על דעת ההלכות במה שכתוב שם שאינן קדושין בין נתרצה האב אחר כן בין לא נתרצה -- כבר תרץ הכל הרשב"א ז"ל.

ואם יאמר אומר, הרי כתב בעל הלכות ז"ל: "קטנה שקדשה עצמה או שהשיאה עצמה בחיי אביה אין קדושיה קדושין ואין נשואיה נשואין. וקטנה דאיתיה לאביה במדינת הים ואנסיבתה אמה, דהא מלתא את שאילת כמה זמנין קמי רבנן ואמרי דשפיר עבדת, דנשואין תקינו לה רבנן לקטנה, אי איתיה לאב מיקדשא קדושי תורה, ואי לא, מנסבא בתקנתא דרבנן, וכי גדלה גדלי נשואין דילה, וכד אתי אב לא צריך לקדושין", עד כאן.    ואם כן בנדון זה שקדשוה אמה ואחיה לדעתם הרי הם קדושין בתקנתא דרבנן והיתה צריכה למאן וכיון שהגדילה שוב אינה יכולה למאן וצריכה גט? -- הא ליתא, דאפילו בעל הלכות ז"ל לא קאמר אלא היכא דאיתיה לאביה במדינת הים, אבל בנדון זה שעדיין היה בנמל והיו יכולים לשאול דעתו ולא חששו לו -- בזה אין רצון אמה ואחיה מועילים.

ועוד, דלעולם כל שידע האב ולא נתרצה אין כאן קדושין ולא נשואין, ולא בא לומר בעל הלכות ז"ל אלא שיכולה לעמוד תחת זה ואין ביאתו ביאת זנות, ואם בעל אחר נשואין קודם שיבא האב וימחה אינה צריכה לקדושין אחרים, שעתה אחר שהגדילה הוא בועל לשם קדושין.

ובר מן דין, שחכמי הצרפתים ז"ל דחו דברי בעל הלכות ז"ל בשתי ידים, שלא תקנו נשואין לקטנה אלא בשמת אביה או ביתומה בחיי האב דהיינו השיאה ונתגרשה, אבל בעודו חי אף על פי שהוא במדינת הים – לא. ואיך יתקנו להנשואים? ואדרבה אסורים לישב תחת זה, שמא יקבל בה אביה קדושין מאחר במדינת הים. וכן דעת הרמב"ן ז"ל כמו שכתב זה בחדושיו בפרק האיש המקדש. וכן כתוב בשאלתות דלא יכלה אמה ואחיה לקדושי לברתא אלא היכא דשכיב אבוה, אבל איקום אבוה לא יכלה.

והכריחו כן התוספות, מדטרחינן בגמרא לאשכוחי מיאון בקטנה בחיי אביה, ודחיקנא ואוקימנא בשעושה בה מעשה יתומה בחיי האב וכן דחקינן לשנויי בקדושי, ועוד אליבא דרבי יוסי ב"ר יהודה. הוה להו לאוקומי בשהלך אביה למדינת הים וקדשוה אמה ואחיה, דתקינו לה רבנן נשואין? אלא שמע מינה דאינן נשואין אפילו מדרבנן, כך העלו בתוספות וכך היא מסקנת הרא"ש ז"ל.

גם הרמב"ם בפירוש בפרק י' מהלכות גרושין לא הביא מיאון בקטנה, אלא ביתומה או בשנתגרשה מן הנשואין, ולא הזכיר כלל הלך אביה למדינת הים.    זהו מה שנראה לומר בביטול קדושין אלו מפני שנעשו שלא לדעת אביה.


הטעם השני, שאף אם נעשו לדעת אביה אינן קדושין, מפני קורבת העדים, דבקדושין בעינן שני עדים כשרים, אבל אם הם פסולין אין חוששין להן, דמקדש בפסולי עדות של תורה אין חוששין לקדושיו, וכדאיתא בפרק זה בורר דפסול בעבירה של תורה פסול לעדות אשה בין לאפוקה בין לעיולה. וכן כתוב בהלכות וכן כתב הר"ם ז"ל פרק ד' מהלכות אישות: המקדש בפסולי עדות של תורה אינה מקודשת. ואפילו בעדות אשה שמא מת בעלה, דאקילו בה רבנן, פסול גזלן של תורה כדאיתא ביבמות סוף פרק כיצד. וכו כתוב בהלכות וכן כתב הרמב"ם ז"ל פי"ב מהלכות גרושין, שאין הפסול בעבירה של תורה נאמן להעיד לאשה שמת בעלה אלא במסיח לפי תומו דומיא דגוי. ועדים אלו שהם קרובים זה לזה והקורבה היא שהאחד הוא חתן אחי אמו של האחר -- הרי אלו פסולין מן התורה, שהרי קורבה זו שנויה בפרק זה בורר במתניתין דאלו הן הקרובין, דמני בהדייהו אחי אביו ואחי אמו הם ובניהם וחתניהם, וכל השנויים במשנה ההיא כולן פסולין מן התורה, בין קורבה מצד האב בין קורבה מצד האם, דכולהו מרבינן להו מקרא. וכן הקרובים מחמת אישות, דהא אשה כבעלה נפקא לן מקרא דכתיב "אל אשתו לא תקרב דודתך היא", ובעל באשתו ואשה בבעלה חדא קורבה היא. וכמו שהם פסולין להעיד זה לזה הכי נמי פסולין להעיד זה עם זה כדנפקא לן בגמרא מרבוי הכתוב דאפילו בנים לעלמא, וכמו ששנינו בתוספתא: אין מעידין לא זה את זה ולא זה על זה ולא זה עם זה וכולי.

ועם היות שהר"ם ז"ל כתב פרק י"ג מהלכות עדות שהקרובים מצד האם או מדרך האישות פסולין מדבריהם ולא מן התורה -- כבר סתר דבריו הרשב"א ז"ל בתשובה ואמר שבין שהקורבה מצד האם או מצד אישות כולן פסולין מן התורה, ושהאומרים שיש הפרש בין צד האם לצד האב כבר בארו טענתם שיצא להם זה מפני שאותן קורבות ממדרש חכמים הם, וכדאמרינן התם "אשכחן קרובי האב, קרובי האם מנא לן? אמר קרא אבות אבות תרי זמני וכולי", וכל הבא מן המדרש מדרבנן הוא, וכדמשמע בפרקא קמא דקדושין דאמרינן התם "נראין דברי רבי טרפון בשן ועין ודברי רבי עקיבא בשאר אברים, הואיל וממדרש חכמים הוא".

וכבר דחה רבינו האיי גאון ז"ל דברים אלו בטענות חזקות ובראיות כראי מוצק יצוקות. ותדע עוד, שאם אתה אומר כן, אף קרובי האב מדבריהם, שהרי פשט הכתוב אינו שלא יומתו אבות בעדות בנים ובנים בעדות אבות אלא שלא יומתו אלו בחטא אלו, וכמו שכתוב בדברי הימים "ואת בניהם לא המית ככתוב בתורת משה לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות". וכן לא יהיו קרובי האב פסולין דבר תורה לזכות אלא לחובה, שהרי "לא יומתו" כתיב, ולזכות לא למדו אלא מ"לא יומתו יומתו" תרי זמני.

ואפשר שהרב רבי משה ז"ל הלך בזה בשיטתו שאמר בעיקר השני של ספר המצוות שחיבר שכל הדברים הבאים באחד מי"ג מדות שהתורה נדרשת בהן אינן דאורייתא אלא מדרבנן, זולתי במקומות שאמרו חכמים ז"ל בפירוש שהם דאורייתא. ואם כדבריו יקשה עליו גם כן מפני מה עשה עדות קרובי האב דאורייתא? כמו שאמרנו, מלבד שיש עליו קושיות גדולות חבילות חבילות שהקשו עליו גדולי ישראל, ואחד מהם אחד מרבותי רב גדול ומובהק חיבר ספר המצוות והביא עליו תלי תלים מראיות ודברים מבטלים וסותרים העיקר ההוא.

כל זה כתב הרשב"א ז"ל בתשובה ההיא, ורמז 'אחד מרבותיו' על הרמב"ן ז"ל שחיבר ספר המצות להשיג על הרמב"ם ז"ל. ועל העיקר השני הרמוז למעלה שאמר הר"ם ז"ל שהדברים הבאים באחד מי"ג מדות התורה נדרשת בהם או ברבוי אין ראוי למנותן בכלל המצות שנאמרו למשה בסיני ולקרותן מצות דאורייתא, אלא אם כן יזכירו בגמרא בפירוש שהם דאורייתא, ואם לא יזכירו כן הם דרבנן. והרמב"ן ז"ל בספר הזה סתר דבריו ואמר בהפך, כי אדרבה הם כולם דאורייתא, אלא אם כן יבארו בגמרא שהם אסמכתא כמו שאמרו בהרבה מקומות בתלמוד "מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא", והביא ראייות רבות גדולות ובצורות לעקור העיקר ההוא שהניח הר"ם ז"ל משרש ענף(?). וכתב בסוף דבריו וזה לשונו: "וידעתי כי עוד שמועות רבות סותרות ענינו, כי הספר הזה לרב ז"ל ענינו ממתקים וכולו מחמדים מלבד העיקר הזה, שהוא עוקר הרים גדולים בתלמוד ומפיל חומות בצורות בגמרא, והעניין ללומדי הגמרא רע ומר ישתקע הדבר ולא יאמר", עד כאן לשונו.

וגם הריא"ף ז"ל כן כתב בתשובה שכל הקרובים השנויים במשנת זה בורר פסולין דאורייתא הם. ואף במקדש בפסולי עדות דרבנן כגון משחק בקוביא וכיוצא בו כתב הריא"ף ז"ל בתשובה ההיא שאין חוששין לקדושיו, משום דכל מקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקדושיה מיניה. אלא שבזה לא הודו לו הרמב"ן והרשב"א ז"ל, אלא החמירו בקדושין אלו להצריכה גט כדעת קצת מן הגאונים הראשונים ז"ל, שלא בכל הדברים נאמר אפקעינן רבנן לקדושיה מיניה אלא היכא דאיתמר איתמר היכא דלא אתמר לא אתמר.


הטעם השלישי מפני פסול העדים מחמת עבירה. כי אף על פי שתחלת השמד היה באונס ולא נפסלו לעדות מחמת השמד כיון דאין בית דין עונשין אותו על זה, שהרי אפילו באותן עברות שהדין הוא בם שיהרג ואל יעבור ואם עבר ולא נהרג לא קיים מצות "ואהבת את ה' אלקיך וגומר", ואם עשה כן בפרהסיא דהיינו בפני עשרה מישראל לא קיים מצות "ונקדשתי בתוך בני ישראל" ועבר על "לא תחללו את שם קדשי וכולי" -- מכל מקום כיון שלא חללו אלא מתוך האונס ואין בית דין עונשין אותו דאנוס רחמנא פטריה מ"ולנערה לא תעשה דבר", שהוא אזהרה לבית דין שלא יענשו האנוס וכמו שכתב זה הר"ם ז"ל בפרק כ' מהלכות סנהדרין -- לא נפסלו לעדות. וכמו שכתב הר"ם ז"ל פרק עשירי מהלכות עדות וזה לשונו: "איזהו רשע? כל מי שעבר עבירה שחייבין עליה מלקות זהו רשע ופסול לעדות שהתורה קראה למחויב מלקות רשע שנאמר "והיה אם בן הכות הרשע" וכולי". גם לשון הגמרא בפרק זה בורר "עני מרי ארבעין בכתפיה וכשר?" בתמיה -- דאלמא כל שאין חייב מלקות לא נפסל לעדות, ולזה האנוסים לא נפסלו לעדות מחמת השמד כיון שהיה באונס. גם הרשב"א ז"ל כתב בתשובה: ישראל שנשתמד מחמת יראה אף על פי שחטא ישראל הוא ואף על פי שהיה לו ליהרג ואל יעבור -- מכל מקום כיון שמחמת יראה הוא עושה, ר"ל מפחד שלא יהרגוהו, כיון שאין עליו חיוב בית דין בשביל כך וכתיב "וחי בהם" ולא שימות בהם -- ישראל הוא ושחיטתן מותרת ואין אוסרין יין במגען, עד כאן.

אמנם אף על פי שמחמת השמד שהיה באונס לא נפסל -- זהו במי שכשהוא בינו לבין עצמו נזהר מכל עבירות שלא(?) שבתורה בכל יכלתו. אבל אם אפילו בינו לבין עצמו ובמקום‏[1] יראוהו גוים עובר על אחת מכל עבירות התורה שחייבין עליהן מלקות, כגון שאוכל נבלות וטרפות בין לתאבון בין להכעיס -- פסול לעדות הוא דקיימא לן כאביי דלא בעינן רשע דחמס. ואף על פי דתחלת השמד היה אונס, הרי עובר עתה ברצון כיון שעושה כן אף בינו לבין עצמו ושלא במקום רואים שירא מהם שיעלילוהו וימסרוהו למלכות. וכן אם יכול להשמט מן הגוים ואינו נשמט אלא הולך עמהם ועושה כמעשיהם לאכול מזבחיהם -- אין ספק שהוא נפסל בכך, ואין צריך לומר אם הוא עובד עבודה זרה או מחלל שבת בפרהסיא בפני עשרה מישראל, שזה גוי גמור הוא כיון שעתה עושה זה שלא מחמת אונס.

ולכן עידי אלו הקידושין, אם אמת הדבר שעוברים כמו שכתוב בשאלה מבלי אונס ומכריח אותם -- הרי הן פסולין מן התורה ואין הקדושין כלום כמו שכתבתי בטעם השני. ואפילו לא נפסל כי אם האחד והשני נשאר כשר -- עדיין אין כאן בית מיחוש דהא קיימא לן בפרק האומר דהמקדש בעד אחד אין חוששין לקדושיו ואפילו שניהם מודים.

זהו מה שנראה לי בזה ודברים ברורים הם וחתמתי שמי יצחק ב"ר ששת זלה"ה.


  1. ^ נ"ל דצריך לומר ובמקום שלא יראוהו -- ויקיעורך