ויקיטקסט

תרומת הדשן/א/רז

< תרומת הדשן | א

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שאלה רז

עריכה

ראובן שדך לו את לאה וקבלו קנין סודר שינשאו זה לזה ואח"כ שלח לה סבלונות אי חיישינן כה"ג לקידושין או לא:

תשובה יראה דבתחילה צריכינן לבאר משפט הסבלונות אימת חיישינן להו משום קידושין אי לאו ובתר הכי נבאר משפט שאילתינו בפ' האיש מקדש גרסינן איתמר רב אמר חוששין לסבלונות ופרש"י מי ששדך אשה ושולח לה סבלונות בעדים חוששין שמא קידושין הן ואם נתקדשה לאחר צריכה גט מן הראשון. ודקדקו שם התוספות וכן שאר המחברים מפירש"י דסבר דהך חששא דסבלונות משום דחיישינן שמא עכשיו קידשה ע"י סבלונות הללו. אבל התוס' מסברת עצמן וכן אשירי מפר"ח וכן משמע במרדכי בשם ראבי"ה ויתר גאונים דחששא היא מטעם דחיישינן הואיל ושלח סבלונות שמא קדשה כבר על ידי עדים והלכו להם למדינת הים וכתב אשירי דאיכא משמעות בתלמוד כדפרש"י וכן נמי כפר"ח ובמרדכי כתב דיש לפרש דווקא כשאמר קדשתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים והיא כופרת ואע"ג דאמרינן נקטו דאינו נאמן כה"ג לאוסרה היכא דשלח סבלונות חיישינן ע"כ ומסיק תלמודא באתרא דרובא מקדשי והדר מסבלי חיישינן ולגירסת רבינו חננאל אפי' מיעוט מקדשי והדר מסבלי חיישינן למיעוט כמו נבי גוסס ומים שאין להם סוף דחיישינן למיעוט משום חומרא דאשת איש וכתב במרדכי מתשובת מור"ס דהאידנא חיישינן לסבלונות אע"ג דמסקינן דלא חיישינן אלא באתרא דרובא מקדשי והדר מסבלי מ"מ מי יכניס ראשו לידע מנהג העיר ותו דר"ח גורס דחיישינן למיעוט ע"כ ורב אלפס והרמב"ם נמי סבירי דחיישינן למיעוטא. ובתשובה דא"ז כתב השיב רבינו שמחה זצ"ל זכורני שמורי ריב"א ז"ל שידך בתו לבן אחיו כסבור שהיתה פקחת ונמצא בהפך ולא רצה לכונסה והצריכה מורי רבינו יודא גט מפני הסבלונות ששלח לה עכ"ל ומספר א"ז גדול הועתק לי אותה תשובה דרבינו שמחה באורך וכתב בה דאפילו לפרש"י לא בעי עדים בשולח סבלונות אי הוה באתרא דרובא מקדשי והדר מסבלי משום דהך סברא דשלוח סבלונות חששא ברורה כחזקה שאינה פוסקת שהיא באה מכח הרוב כמו כחזקה אין עדים חתומים על השטר אא"כ נעשה גדול וכן חזקה אין אדם פורע בגו זמנו וחזקה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות דכל הני חזקות באים מן הרוב כלומר רוב בני אדם אין עושין אלא בענין זה אפילו בדיני נפשות סמכינן אחזקה כה"ג וחזקה הפוסקת כגון אשה זו בחזקת פנויה עומדת או בחזקת אשת איש עומדת והכי נמי אית לן למימר דכל השולח סבלונות אחר שידוכין הואיל וכן דרך חיתונים ודאי בתורת קידושין שלח ואנן סהדי כאלו קדשה בפנינו ולא בעי עדים על הקידושין ואע"ג דבעלמא אפילו פי' להדיא לשם קידושין בלא עדים לא מהני אפילו שניהם מודים שאני התם דליכא למימר דאנן סהדי אבל הכא איכא למימר אנן סהדי ומהני שפיר. ותו מסיק בההוא תשובה דעובדא הוי באתרא דמסבלי והדר מקדשי ששלח אחד סבלונות והורו הגאונים הר"ר אברהם והר"י הלבן אם יש עדים ששלחם חוששין וה"ר יצחק וה"ר אלעזר ממיץ הורו אע"ג דליכא עדים חוששין כדמסיק בכתובות רקדו בפניה הוו עדות הכא נמי באותו מלכות הוי רגילות לעשות קנין ונותנין טבעות ומוליכין מנעלים לה ולקרוביה ואין לך עדות גדולה מזה על הסבלונות ע"כ וקצרתי. ועוד העתיק אחד מהגדולים מתשובת הר"ח א"ז וז"ל ונראה דסבלונות יש לחוש אפילו קבלה אשה אחרת דדילמא שליחה שויתה כיון שכבר קבלה קנין על הקנס וכ"ש אם קבל אביה דיש לחוש לפרש"י והא דאמרינן אין דבר שבערוה פחות משנים ע"כ בשעת חיילת הקדושין לא בעיא שנים וראייה מפ' האומר עכ"ל. עוד העתיק מתשובת הרא"ש בדרך הזאת דמסבלי והדר מקדשי אין בסבלונות משום קדושין ואי שיצא קול שהיא אנוסה מחמת הסבלונות לאו קול הוא להצריכה גט כי כן דרך הנשים לומר עכ"ל. ובטור אבן העזר כתב פרש"י חוששין לסבלונות שאם שדכה תחילה ואח"כ שלח לה סבלונות בעדים חיישינן שמא לשם קידושין שלחם וצריכה גט. ורבינו חננאל פירש חוששין לסבלונות היינו משום שמא קדשה כבר בפני עדים והלכו להם למדינת הים ולפי זה אפילו לא שלחם בעדים חוששין להם ויצא קול גם כן מזה שאם יש עדים שלא קדשה אחר השידוכין אין חוששין באלו הסבלונות משום קדושין ולפרש"י חוששין וטוב להחמיר כשני הפי' וכן היא מסקנת אאז"ל עכ"ל אלו הן דברי המחברים והגאונים שמצאתי בענין הסבלונות והנני מבאר הכללות היוצאים מדבריהם רש"י פי' טעם חשש הסבלונות משום דשמא עכשיו קדשה בהני סבלונות וכתב אבן העזר דלפי זה צריך שישלחם בעדים ורש"י פירש נמי הכי מי ששידך אשה ושלח לה סבלונות בעדים משמע דווקא בעדים. והא דכתב רבינו שמחה דלעיל דאפילו לפרש"י לא בעי עדים נראה ליישב ולומר דודאי בעינן עדים בשעת שהמשלח שולח סבלונות אבל בשעת שנותנין הסבלונות להאשה סבר רבינו שמחה דלא בעי עדים התם ונוכל לומר דהאבן העזר נמי מודה בזה דרש"י גופיה נמי לא פי' אלא בשולח סבלונות בעדים וכיון דשולח בעדים אנן סהדי דלשם קדושין שלח ובודאי השליח עשה שליחותו ונתנה לה כאשר צוה המשלח. ובהכי סגי דהוי שפיר עדות של שנים בדבר ערוה כדאמרינן פ' האומר דלבית הלל הן הן עידי יחוד הן הן עידי ביאה ואע"ג דהביאה היא הקדושין והמקדש אשה בביאה והעדים אינם רואים הביאה הואיל ורואין דברים שמתוכו יבא ודאי לידי ביאה חשוב עדות וה"ה שלוח סבלונות כדמפרשינן. ולזה כיון לעיל בתשובת הר"ח א"ז דכתב דבשעת חיילת הקידושין לא בעינן שנים וראייה מפ' האומר כך היא השיטה לפירש"י אבל לפר"ח לא בעינן עדים אפילו בשעת שלוח הסבלונות אלא רק ששניהם מודים שנשתלחו סבלונות הוו כשניהם מודים שקדשה בפני שנים והלכו למד"ה דהוו מקודשת ודאי כדאמרינן פ' האומר והר"י והר"א ממי"ץ דלעיל הוסיפו עוד להחמיר דאפילו לפרש"י לא בעינן עדים בשולח הסבלונות היכן דמנהג הוא לעשות קניין אחר השידוכין ולשלוח טבעות ומנעלים דשוב אנן סהדי דודאי שלח לשם קידושין והוו עדות כמו רקדו בפניה וחשיב שפיר עדות שנים בדבר ערוה דהא גבי רקדו בפניה מפקינן ממונא אההוא סהדותא ולא ילפינן דבעי שנים בדבר ערוה אלא אממון. עוד נראה לי ראייה דלפר"ח אפילו לא קבלה המשודכת הסבלונות בידים אלא הניחה לקבלה קטנה אחת שאינה ראויה להיות שליח כדאיתא בהדיא פ' האומר בגיטין דאין קטנה נעשית שליח לזכות לאחרים אפ"ה חיישינן דכיון דהטעם הוא משום דחיישינן שמא קדשה כבר אפילו אם לא קבלתו היא נמי שלוח סבלונות מגלה לן דקדשה כבר הואיל ובאתרא דמקדשי והדר מסבלי הוא ואין לומר דגילתה היא דלא איתקדשה מדלא קבלתה בעצמה דודאי איכא למימר דמחמת כיסופה היא דעבדי הכי כי כן דרך הנשים וליתא הכי גילוי מילתא מידי אמנם מנהג בגבולינו שכלות מונעות מלקבל סבלונות בידיהם בזמן שמוליכין אותו להם ביום החתונה קודם החופה או ביום שלפניו ואומרים שבשביל חשש קדושין נמנעו ובמה שכתבתי אינו מספיק דאין כאן גילוי מילתא שפיר אע"פ שכולם נוהגים מ"מ אין כאן הוכחה דאימור כולהו מחמת כיסופא עבדי ואע"ג דכתב לעיל בתשובת הר"ח א"ז דחוששין לסבלונות אפילו קבלתו אשה אחרת דדילמא שליחא שויתה משמע דווקא משום דחיישינן דילמא שויתה שליח הא לאו הכי לא היינו כפרש"י דסבר דסבלונות גופיה קדושין הן בעינן שתקבל היא או שלוחה אבל לפר"ח דהסבלונות מוכיחין שקדשה כבר לא בעינן וק"ל. ונראה דפר"ח עיקר הוא דרב אלפס פסק נמי הכי וכן התוספות מקדושין שבידי על שתי פנים בתרווייהו מסקינן כפר"ח וגם מדברי ראבי"ה במרדכי משמע דסבר כפר"ח ואע"ג דרבינו שמחה וחביריו שקלו וטרו אליבא דרש"י מ"מ נראה דרבו המסכימים לפר"ח לכך אית לן לדקדק אליביה תו נראה דאף לפר"ח אם יאמר השולח סבלונות אפי' בשבועה וכן המשודכת שלא קדשו כבר כלל לא מהמנינן ודווקא עדים מהמני כדכתב באבן העזר דלפר"ח אי איכא עדים שלא קדשה כבר מהני משמע דאינהו גופייהו לא מהימני וכן נראה דכיון דפסקו רבנן למילתיה דחיישינן באתרי דמקדשי והדר מסבלי שמא קדשה כבר לא מהימן נגד מאי דקים להו לרבנן וכה"ג כתב בא"ז במס' יבמות גבי בועל שפחתו דכל מקום שהכריעו חכמים את דעתו שלכך נתכוין אינו נאמן לומר לא נתכוונתי לכך ותו כיון דמנהג העיר דמקדשי והדר מסבלי א"כ אי מהימנין ליה שלא קדשה כבר ואפ"ה הוא מסבל והיינו תמורת המנהג והטוען תמורת המנהג אפי' במגו אינו נאמן הכי פסק א"ז פ' הפועלים ומרדכי פ' המקבל בשם ר"ח בשערי דרב האי גאון*): אמנם היה נראה אי לאו תשובת רבינו שמחה דלעיל דכתב דחששא דשלוח סבלונות חזקה שאינה פוסקת היא כמו חזקה דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ה"א דאין להחמיר בה כולי האי ולומר דפסקו רבנן למילתיה לגמרי אלא ה"א דחששה בעלמא היא וכן כתב אשירי בהדיא בלשונו לפרש"י דחשש קידושין איכא ולא אשכחן דפר"ח חולק עליו בהא ולשון התלמוד נמי משמע הכי דקאמר באתרי דמקדשי והדר מסבלי חיישינן וכולה שמעתא קאמר חוששין ואין חוששין. תו נראה דאין כאן אלא חששא ולא חזקה גמורה דפ' המדיר אמרינן אמר רב יוסף בר אבא א"ר אמי המקדש בפחות משום פרוטה ובעל צריכה הימנו גט בהך הוא דלא טעי פי' אין אדם טועה דקידושין פחות משוה פרוטה מהני ובעל אח"כ לשם קדושין ואילו בפ"ב דקדושין תנן המקדש שתי נשים בפרוטה אחת או אשה אחת בפחות משוה פרוטה אע"פ ששלח סבלונות אח"כ אינה מקודשת שע"מ קדושין הראשונים שלח ע"כ ותקשה אמאי אמרינן שע"מ הקידושין שלח הא אמרינן פ' המדיר ליכא מאן דטעי דקידושין בשוה פרוטה מהני אע"כ היינו טעמא דהתם בהמדיר קאי אבעל אחר הקידושין וקים להו לרבנן דחזקה גמורה היא דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ולכך תקנו לחומרא ואמרינן דמסתמא לא טעי וידע דקדושין קמאי פחות משוה פרוטה לאו כלום איכוון ובעל השתא לשם קדושין אבל לגבי שלח סבלונות דבלא"ה אינו אלא חששא בעלמא תלינן לקולא ואמרינן דילמא טעה ושלח ע"מ קדושין הראשונים ואי לאו דלשון אשירי דלעיל מסייעני לא מלאני לבי להביא ראייה לסתור דברי הגאון עכשיו יש לנו לומר דברי האשירי עיקר הן וכדמשמע נמי לשון התלמוד כדפירשתי לעיל ואי הוה הכי דסבלונות אינו אלא חששא בעלמא היא נראה לצדד בהא לקולא כמו שאבאר ונוכל לומר דהא דכתב מהר"מ ומחמיר טובא דחיישינן למיעוט ולא רצה להכניס ראשו ולידע מנהג מקום היינו דווקא בדרא דיליה דהוו רגילים שמקדשים לפעמים קודם הנישואין זמן מרובה כמו שרגילים בימי חכמי התלמוד והכי מוכח בכמה תשובות במרדכי דכתב כמה עובדא הוו בההוא דרא שהיו מקדשין קודם הנישואין ולכך אין לידע בבירור מנהג המקום אי נהגי דמקדשי והדר מסבלי או איפכא אבל עתה בדורותינו בכל גבולינו וכמדומה לי שכן הוא בכל ארץ אשכנ"ז שאין אחד ממאה דמקדש קודם אלא דווקא בשעת הנישואין והחופה והיה גנאי לקדש מקודם ולא עבדו הכי אלא הנהו דמקדשי ברמאות שלא בידיעת הקרובים או ע"י שום אונס כה"ג וא"כ הואיל ולא מקדשי כלל אלא בשעת נישואין ולאחר נישואין לא שייך כלל שלוח הסבלונות דכל מאי דיהיב לה בתר נישואין לאו סבלונות מיקרי תדע דבכל דוכתא תלמודא נקטיה לסבלונות בלשון שלוח והיינו משום שעדיין אינה אצלו ברשותו אבל לאחר נישואין שאצלו היא שייך לומר לשון מתנה ולפי זה איתברר לן דהאידנא מסבלי והדר מקדשי דכל הסבלונות לא משדרי להו אלא קודם הכנסת החופה וקודם החופה לא מקדשין האידנא ואפי' איכא אחד אי שנים דמקדש מקודם מ"מ אפילו לפר"ח דגריס חיישינן למיעוטא נוכל לומר דלמיעוטא דלא שכיח כזה לא חיישינן כדמחלק תלמודא בר"פ בנות כותים לרבי מאיר דסבר דחיישינן למיעוטא בכל מקוה למיעוטא דלא שכיחא כזה לא חיישינן. ומעתה נבאר נ"ד והיה נראה לומר דאע"ג דלא ברירא לי להקל בפשיטות מההוא טעמא דפרישית דבזמנינו דלא שכיח כלל לקדש מקודם שעת הנישואין איתברר לן דבכל מקומינו אתרי דמסבלי והדר מקדשי אינון מ"מ נ"ד דכבר קבלו קניין סודר ואח"כ שלח סבלונות היה סברא לומר דאין כאן בית מיחוש לכ"ע דאמרינן דסבר דקניין סודר מהני שתהא נקנית לו ע"י כך כדמהני לקנות בו בית או שדה ועל דעת אותם קידושין שלח הסבלונות כדתנן בפ"ב במקדש בפחות מש"פ דאייתינהו לעיל וקנין חליפין עדיף טפי מקנין פחות מש"פ כדמוכח בריש קידושין דלא מפיק ליה בקניין חליפין באשה אלא משום דחליפין איתנייהו בפחות משוה פרוטה ואשה בפחות מש"פ לא מקניא נפשה אמנם יש לחלק שפיר ונימא דאע"ג דבתלמודא עדיף ליה קניין חליפין מקניין פחות מש"פ מ"מ לא כ"ע דיני גמירי ולרובא דעלמא פשיטא טפי דלא מהני חליפים באשה מפחות מש"פ ומשום דרוב קידושין על ידי כסף או ש"כ וההמון לא ידעי ובקיאי בשיעורים דבעינן ש"פ אבל קנין חליפין לא חזו אינשו כלל וליכא דטעו בה. והכי מחלק תלמודא התם בהדיא אההיא מתניתין דקתני בה תלת מילין ב' נשים בפרוטה ואחת בפחות מש"פ וכן קטן שקידש ועביד צריכותא אי תני פחות מש"פ ה"א התם הוא דטעי משום דלא קים להו לאינשי בין פרוטה לפחות משוה פרוטה אבל קטן שקידש אימא דכ"ע ידעי דאין קידושי קטן כלום קמ"ל. ונראה לומר דכל היכא דתנא תרי או תלת מילי ותלמודא קעביד צריכותא עלייהו אלמא דסבר תנא דלא נילף חד מחבריה אי איכא לאפלוגי בינייהו וא"כ נוכל לומר דקניין חליפין קים להו לאינשי טפי דלא מהני לענין קידושין מכל הני דתנן גבי שלוח סבלונות ולא אמר כלל דע"מ קידושין הראשונים שלח. ותו נראה בפשיטות דלא דמי נ"ד לההיא דתנן התם נהי דפחות מש"פ הוא או קטן שקדש מ"מ לשם קידושין בהדיא קאתי אבל בנ"ד שלא הזכירו לשם קידושין אלא קבלו קניין סודר שינשאו יחד קרוב הדבר שלא עלה על דעתם מעולם שיגמרו הקידושין על ידי חליפין אלא קנו זה מזה שלא יחזרו בהן כמו שעושים כמה פעמים שקונין זה מזה על ידי סודר דברים שאין הקנין נתפס עליהן וכן נמצא במיימון סוף פ"ה דהלכות מכירה דנוהגין בהרבה מקומות לעשות קניין בסודר דברים שאין לקניין טעם בהן כמו המשחרר עבדו או המגרש אשתו או עשה שליח או מוסר מודעה בכל אלו א"צ כלום לקנין אלא עושים אותה כדי להודיע שמה שאמר וקבל עליו לעשות אינו בדרך שחוק והיתול לפיכך אם אמר בלא קניין שגמר בכל לבו לעשות דבר זה אין צריך יותר כלל ע"כ ולפי זה אין לומר כלל שעל דעת הקידושין הראשונים שלח דלא הוו קידושין מעולם ואי חיישינן בעלמא לסבלונות ה"נ חיישינן להו:

אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/wiki/תרומת_הדשן/א/רז"