בית שמואל על אבן העזר מו
סעיף א
עריכה(א) שנתקדשה: ד' דברים צריכים להיות, א' שאמרו נתקדשה לשון העבר, ב' שאמרו דקדושין היו היום, ג' שאומרים נתקדשה לפלו', ד' שאמרו נתקדשה בעיר זו, כתב בית חדש וח"מ הנשים אין צריכים לומר נתקדשה לפלוני היום בכאן אלא הקול יוצא כך והנשים אומרים נתקדשה סתם מיהו הטור כתב דצריך לומר נתקדשה פלונית לפלוני וכן כתב הריב"ש דכן הגירסא ברמב"ם אלא דאצ"ל היכן היו הקדושין כי מכלל דבריהן נשמע שנתקדשה במקום שנרות דולקות כן כתב בכ"מ ועיין בסי' ו' מה שכתב שם ביצא קול מזנה:
(ב) שבאו שנים והעידו וכו': נראה אלו ב' צריכי' להיות כשירי' כמה שכתב בסמוך בשם רי"ו, כתב בית חדש אמירות אלו שנים א"צ להיות באותו יום אלא אפילו אם באים אח"כ והעידו שהנשי' היו אומרים נתקדשה היום מהני ולכאורה לא משמע מתשובת הרשב"א דכתב ר' אבא לא פליג על עולא שאלו היה בשעתו בעינן כדעולא שיהיה נרות דולקות ואם לאחר זמן בעינן הקול מפי עדים כר' אבא ומה שכתב בתשובות אלו באו הב"ד לחקור אחר כך אחר הקול עושין היינו חקירה אחר העדים שאמרו שמענו מפלוני ופלוני וכן הר"ן שכתב חקירה אח"כ מהני היינו חקירה אחר עדים ויש ליישב:
(ג) ונשים שמחות וכו': בפרישה מדייק דוקא נשים שמחות עמה ואומרים נתקדשה אבל אם שמחות עמו ואומרים שקידש לא הוי קול:
(ד) נתקדשה סתם: ומה שכתב בשם הטור והריב"ש אפילו אם הנשים אומרים נתקדשה סתם לא מהני אבל א"צ לומר דנתקדשה כאן ובזה מדויק שפיר מ"ש אם אמרו נתקדשה בעיר אחרת לא נקרא קול ש"מ אם לא אמרו בעיר אחרת וגם לא אמרו נתקדשה כאן הוי קול מעלייתא:
סעיף ב
עריכה(ה) וכן אם באו שנים: היינו דאיכא הברה בעיר פלונית נתקדשה לפלוני וכשהב"ד חוקרים אחר הקול בעינן שיבואו שנים ומעידים ששמעו מפלוני ששמע וכו' אבל היכ' דליכ' קול הברה והמולה בעיר לא נקרא קול ב"ח בשם מהר"ל מפראג, כתב רי"ו צריכים להיות כשירי' ולכאורה משמע מש"ס דא"צ להיות כשירי' דהא איתא שם דבעי למפשט מהא דאר"ח עד שישמעו מכשירים נשמע דמבטל קול ולר"ש דאמר דא"צ להיות כשירים אלא אפי' נשים נשמע דאין מבטלין קול וקי"ל דאין מבטלין קול א"כ משמע דא"צ להיות כשירים והיינו טעמא דהרמ"ה שהביא הטור דס"ל אפילו אשה ששמעה מתרי הוי קול מיהו נראה הא דאין מבטלין קול הוא על פי המנהג ולא על פי הדין מ"ה צריכים להיות כשירים דוקא ובטור משמע גם עדות זו ששמעו מפלוני צריכים להעיד שנתקדשה היום מפלוני מיהו הר"ן כתב דא"צ להעיד היום ואפשר דא"צ להעיד ג"כ שנתקדשה לפלוני וכן משמע מל' הרמב"ם והיינו לשון המחבר ועיין בכ"מ מ"ש בשם הריב"ש:
(ו) ראינו כמו שמחת ארוסין: משמע אם לא ראו שמחה לא הוי קול ובהרא"ש וטור ורי"ו לא משמע כן:
(ז) או מתו: כ"כ הרמב"ם והטור כתב דהרמ"ה חולק ע"ז וס"ל דוקא אם אומרי' בשם שני' דחיים עדיין אלא הלכו למ"י אז מרתת שמא יבואו ויכחישו אבל אם אומרים בשם העדים שמתו כבר לא הוי קול מיהו קשה ממ"ש בחושן המשפט סי' ע' דכתב הטור בשם הרמ"ה דס"ל אפי' אם אמר פרעתי בפני עדים שמתו נאמן ויש ליישב ועיין פרישה:
(ח) תרי מתרי: אפילו כל אחד שמע מאחד וכן משמע מהרא"ש ולא כגרס' שלנו בטור שכתב כ"א שמע מתרי ועיין דרישה:
(ט) שלא הוחזק: אפילו אמרו שיש עדים במקום קרוב אין מונעין אותה להנשא ולא פלוג חכמים בין במקום קרוב למקום רחוק מיהו הכל תליא בחקירות ב"ד יראי שמים ועיין ב"י בסי' מ"ב ובד"מ:
(י) ויש לב"ד לחזור ולדקדק: היינו קודם הנישואין דוק' כן כתב הר"ן:
סעיף ג
עריכה(יא) אם יש להסתפק: וכן כתב הטור בכל אלו אין חוששין לקול אפי' לא נתברר לנו שלא היה ש"פ או שהיה קטן תלינן אנן לקולא היינו אם יצא הקול שקידש בחפץ קל תלינן שלא היה ש"פ כמה שכתב בש"ס שקידש באיצפא דתוחלא וכן אם יצא קול שקידש א' מבני פלוני ואחד מבניו הוא קטן תלינן אנן שהקטן קידש אות' כ"כ ברי"ו ובש"ג אף על גב דקי"ל דחיישינן שמא ש"פ במקום אחר ולא תלינן לקולא מ"מ בקול לא מחמירי' בזה ועדיף טפי מקול חלוצה והב"י כתב דהרמב"ם ס"ל נמי כדיעות הללו דאנן תלינן לקולא שהי' קטן או שלא היה ש"פ ובטור לא משמע כן דהא הביא דברי הרמב"ם בל' פלוגתא על דיעה קמייתא כאשר הקשה הב"י בעצמו גם קשה למה השמיט הרמב"ם דינים הללו ויות' מסתבר דהרמב"ם ס"ל הסוגי' איירי שיצא הקול דנתקדשה לחד מבני פלוני או באיצפא ואח"כ נתברר שהיה קטן או שלא הי' ש"פ אז מבטלים הקול לכן לא הביא סוגיא זו כי כבר נשמע ממ"ש הרמב"ם יצא עליה קול וכו' ואין שום חידוש נשמע מסוגי' לכן הביא הטו' דברי הרמב"ם בלשון פלוגת' משום דס"ל דאנן לא תלינן לקולא והרמב"ן פי' ג"כ סוגיא זו כן אליב' דהראב"ד וכ"כ בש"ג ואם יצא קול שנתקדשה וגירש על תנאי ס"ל להראב"ד דלא אמרינן שנתקיים התנאי והרמב"ן ס"ל דתלינן לקולא ואמרינן שנתקיים התנאי והיא גרושה ויש לומר דתליא בפלוגת' הנ"ל למ"ד דתלינן לקולא שלא היה ש"פ תלינן ג"כ לקולא שנתקיים התנאי מיהו אין מוכרח די"ל ש"ה כיון דנתקדשה תו לא מקילין בזה לומר שנתגרשה אבל בפלוגת' דלעיל י"ל דמקילין ואמרי' דלא היה קידושין והיא עדיין בחזקת פנויה, ואין להביא ראיה ממ"ש בשם הרי"ו וש"ג דיצא הקול שנתקדשה לחד מבני פלוני דא"צ לומר לפלוני נתקדשה די"ל מ"ש לחד מבני פלוני הוי כאלו יצא הקול דנתקדשה לפלוני:
סעיף ד
עריכה(יב) אם נראים הדברי' לב"ד: במגיד מבואר היינו שיצא קול שזרק קדושין ואח"כ יצא אמתלא שהי' קרוב לו אם נראי' לב"ד לסמוך על אמתלא זו לא הוחזקה מקודשת אבל אם יצא הקול סתם פלוני קידש פלונית ואח"כ יצא אמתלא שהיה בזריקה וקרוב לו אין לסמוך על אמתלא זו כיון שלא יצא קול אמתלא מיד ח"מ וכן אם אמרו אח"כ שהי' ספק קרוב לו אין מתירין אותה הואיל שיצא קול הראשון שזרק לה סתם גם משמע אם יצא קול הראשון שזרק לה הקדושין ואח"כ אמרו שקידש על תנאי אפילו אמרו שלא נתקיים התנאי לא תלינן לקולא כי קידושין על תנאי לא נכלל בכלל הקול הראשון שיצא שזרק לה קידושין וכתב הר"ן אם בתחלה יצא קול שזרק קידושין ואח"כ נתברר שהיה קרוב לו מתירי' אותה ואם לא נתברר שהיה קרוב לו אסורה להנשא ואם נשאת לא תצא נראה דוקא בכה"ג לא תצא משום שיצא הקול שזרק לה הקדושין י"ל שהיה קרוב לו אבל אם יצא קול סתם דהיא מקודשת תצא מחמת הקול כמה שכתב בסעי' ה':
(יג) שבאו עדים שתלוי בהן הקידושין: משמע דוק' שבאו אלו עדים אבל אם באו העדים שהוציאו הקול אף על גב שאמרו שקר הוא לא מהני וב"ח מדייק מהרא"ש והטור אפי' אם באו העדים שהוציאו הקול ואמרו שקר הוא מהני:
(יד) וי"א דבזמן הזה: כלו' אעפ"י בזמן הש"ס היו מקומות שמבטלין הקול מ"מ בזה"ז חוששין להחמיר אולי אנחנו מאותן מקומות שאין מבטלין הקול אבל בד"מ כתב למיחוש לקול חוששין מדרבנן ובשל סופרים הולכים אחר המיקל וכן פסק הרא"ש בפסקיו ובתשוב' ועיין תשו' מהרש"ל ס"ס כ"א שם כתב אם העדים סמוכי' לכאן לא הוי קול עד ששואלים להעדים:
(טו) קול מקודשת: נראה אפילו אם יצא קול סתם שהיא מקודשת מ"מ הוי קול ושוברו עמו כיון דידוע הוא ששלח הוא סבלונו' ממיל' תלינן הקול שיצא הוא מחמת הסבלונות כמו אם יצא קול שקידש בכלי וחפץ קל כאיצפא דתוחלא ועיין בח"מ:
סעיף ה
עריכה(טז) וקדשה בפנינו: ואם קידש בפני הראשון תלי' בדין אם אמרה לבעלה גרשתני כמ"ש ריש סי"ז:
(יז) לא יכנוס ראשון: כ' הרשב"א אף על גב דהוי ספק ספיקא שמא לא קידש הא' ואת"ל קידש שמא לא גירש וקדושין וגרושין של השני לאו כלום הוא מ"מ לא יכנס מיהו אפשר לומר אם כנס הראשון א"צ לגרש כיון דס"ס הוא ול"ד להא אם כנס השני אסורה לו דשם לית' אלא ספק א' ובח"מ מסופק בדין זה אם הראשון צריך להוציא אותה:
(יח) ה"ז אסורה עליו עולמית: היינו לשניהם אסורה לבעל ולבועל והיינו שהיה עכ"פ עידי יחוד שנתיחדה עם השני אבל אם לא הי' אלא חופה מותרת כיון דקדושי הראשון ספק הוא ועיין תשובת רש"ך ס"א סי' נ"ב:
סעיף ז
עריכה(יט) וגירשה וכו': ואם יצא הקול שגירש ע"ת כתב בר"ן דפליגי בזה הראב"ד והרמב"ן, לראב"ד לא תלינן שנתקיים התנאי והיא בחזקת מקודשת ודוק' שיצא בפ"א קול שגירש עם קול שנתקדשה ולרמב"ן תלינן שנתקיים התנאי והיא פנויה ואסורה לכהן:
סעיף ח
עריכה(כ) אין חוששין לו: וא"צ גט ממנו אפי' נתארסה לישראל וכן מדויק בפרש"י וכ"כ ב"ח:
(כא) אין בודקין אחר הקול להחזיקו: כלומר אין בודקין לברר הקול שנתקדשה כי מה שהעדים אומרים שמענו מפלוני ופלו' והם הלכו למ"י אינו אלא קול ולא דבר ברור ואפילו אם באו לב"ד והעידו כן אין חוששי' וכ"כ רי"ו בענין עדים שאמרו שמענו מנשים והיו הנרות דולקות:
(כב) אם היא מודה: דין זה הוציא מתשובת הרא"ש כלל ל"ה דין ל"ד דכתב שם א' שהוציא קול שקידש אשה והיא מקודשת לאחר ומחמת יראה הלכה האשה ושכרה עידי שקר לכתוב גט על שם זה שהוציא הקול וכתב הרא"ש דלא הוי כהודאה שקידש זה אלא כיון שראתה מחשבותיו של זה מ"ה עשתה כן משמע אם הוי הודאה ממש היתה אסורה להמקדש אף על גב דהיא כבר נתארסה לאחר וכ' הב"י הטעם משום דס"ל להרא"ש אם היא מודה לזה אפי' אחר שנתארסה ונשאת לאחר נאמנת והא דאית' בש"ס דאינה נאמנ' משום שם פ"ב דקדושין היא לא היתה יודעת רק אמרה בשם אמה מ"ה לא מהני אבל אם אומרת ברי נאמנ', ובד"מ השיג עליו וכ' דאינה נאמנת אפילו אם אומר' דידוע לה וכן משמע סוף סימן מ"ח ובד"מ מיישב כמ"ש כאן בהג"ה שיצא קול קודם הקדושין של זה וכו' וכן הסכים ב"ח, מיהו בתשובת הרא"ש ליתא משמעות שיצא קול קודם הקדושין של זה וח"מ פי' התשוב' לא איירי לענין הדין אלא אם הוי הודאה הי' ראוי דרך עצה טובה לחוש לדבריה ויגרש אותה כיון לפ"ד אסורה לו, ולכאורה נ"ל דשם היה עובדא המקדש והיא שניהם יחדיו שכרו העדים לכתוב הגט על שם זה שהוציא הקול מ"ה אי לאו הטעם דעשאו מחמת יראה הוי הודאה גמורה והוא מאמין לה כיון דעצתו היה ג"כ לזה: