שולחן ערוך אבן העזר נה א


דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסעיף זה

שולחן ערוך

הארוסה, אסורה לבעלה מדברי סופרים, כל זמן שהיא בבית אביה; והבא על ארוסתו בבית חמיו, מכין אותו מכת מרדות.

הגה: ואפילו ביחוד אסורים; ולכן ארוס שהוא עם ארוסתו בבית אחד, מברכין שבע ברכות פן יתיחדו (מרדכי פרק קמא דכתובות). ויש אומרים דאין להם לדור ביחד, שמא יקוצו זה בזה (כל בו). ואפילו בשדוכין בלא ארוסין יש לחוש (חדושי אגדה פרק קמא דכתובות).

אפילו אם קדשה בביאה, אסור לו לבוא עליה ביאה שניה בבית אביה, עד שיביא אותה לתוך ביתו ויתיחד עמה ויפרישנה לו; ויחוד זה הוא נקרא כניסה לחופה, והוא הנקרא נשואין בכל מקום. והבא על ארוסתו לשם נשואין, אחר שקדשה, משיערה בה, קנאה, ונעשית נשואה והרי היא כאשתו לכל דבר. וצריך לברך ברכת חתנים בבית החתן קודם הנשואין.

הגה: ויש אומרים דחופה אינו יחוד, אלא כל שהביאה החתן לביתו לשם נשואין (כן כתב הר"ן בשם יש אומרים ריש כתובות). ויש אומרים שהחופה היא שפורסין סודר על ראשה בשעת הברכה (הבית יוסף הביאו). ויש אומרים דחופת בתולה משיצאה בהינומא; ואלמנה, משנתיחדו (תוספות פרק קמא דיומא). והמנהג פשוט עכשיו לקרות חופה מקום שמכניסים שם יריעה פרוסה על גבי כלונסות, ומכניסים תחתיה החתן והכלה ברבים, ומקדשה שם ומברכין שם ברכת ארוסין ונשואין, ואחר כך מוליכים אותם לביתם ואוכלים ביחד במקום צנוע, וזהו החופה הנוהגת עכשיו. ועיין לקמן סימן ס"ב סעיף ט' וסימן ס"א:

מפרשים

חלקת מחוקק

(א) ואפילו ביחוד אסורים:    ה"ה משודכת ג"כ אסורה ביחוד דכל שאסורה בביאה אסורה ביחוד והוא מכלל הגזירה שגזרו על יחוד פנויה כמבואר לעיל סי' כ"ב:

(ב) מברכין ז' ברכות:    פן יתייחדו אף על גב דבסעי' שאחר זה כתב שאין ברכת חתנים עושה נשואין מ"מ ארוס וארוסתו השותין יחד בבית הוי כחצר של שניהם ויחוד דידהו הוי נשואין ומותרת לו אחר הברכ' וכך היו עושין ביהודה ואין איסור אלא חתן הדר בבית אחר ובא אל ארוסתו בבית אביה א"נ דיכול לבא עליה בבית חמיו לשם נשואין וכמו שאכתוב בסמוך בשם הרי"ף והר"ן:

(ג) ביאה שניה בבית אביה:    דק"ל ביאה אירוסין עושה:

(ד) ויתייחד עמה ויפרישנה לו:    אבל אם הביאה לפי שעה לביתו ובא עליה שלא לשם נשואין ושילחה אח"כ לבית אביה אין זה נשואין:

(ה) לשם נשואין אחר שקידשה:    לשון הרי"ף בפרק הע"י כגון דבא עליה בתר דקדיש לה ועדיין לא נכנס עמה לחופה ועיין בר"ן פ"ק דקידושין שהקשה כיון דביאה איסור היא דבא על ארוסתו בבית חמיו לוקה אינו בדין שתקנה וכו' י"ל דאה"נ דאם בא שלא לשם נשואין אלא לשם זנות דאינו קונה ולוקה אבל בא עליה לשם נשואין קונה ואין לוקה דכיון דחופה שהיא צורך ביאה קנה מכל שכן ביאה בלא חופה ע"ש שהאריך עוד בזה:

(ו) דחופה אינו יחוד:    נראה דכ"ע מודו בדין זה דהא הר"ן הביא ראיה לדין זה מן הגמרא דאמרינן אלמנה מן הנשואין אין לה אלא מנה אף על פי שעדים מעידים עליה שלא נסתר' ולא נבעל' וא"כ להדי' נקראת נשואה אף על פי שלא נתיחדה וכתב הר"ן דיליף לה מדכתיב ואם בית אישה נדרה דמשמע דכ"ז שהיא בבית אשה היא ברשותו:

(ז) שפורסין סודר על ראשם:    הב"י הביא דעה זו בסי' ס"א בשם א"ח בשם העיטור וכתב דלאו מילתא היא מדגרסינן בסוכה ירושלמי עד שיכנס לחופה ש"מ מקו' מיוחד כעין כילה שיושבים שניהם עם השושבינין היא חופה וכו' ע"ש:

(ח) דחופת בתולה משיצאת בהינומ':    בגמ' דידן לא נתבאר חילוק בין בתולה לאלמנ' לענין חופה אבל בירושלמי אמרו הלין דכנסין ארמלין בע"ש צריך למכנסה מבע"י דהיינו יחוד משמע אבל הכונס בתולה בע"ש א"צ להתיחד מבע"י כי משעה שיצתה בהנומא נקרא חופה אבל אלמנה שאין יוצאת בהינומא צריכה לה להתייחד עמו מבע"י כדי שלא יהא קונה קנין בשבת והרב הגדול מוהר"ר אליעזר אשכנזי האריך בתשובה אחת על אלמנה שלא נתיחדה מבע"י אם מותר לו לבא עליה בשבת ודעתו להתיר ובספר משאת בנימין סי' ל' האריך בזה ונחלק על הרב הנ"ל ומ"מ נראה אלמנה שיש לה נשואין בליל ה' והיתה נדה ונתייחד' עם החתן ע"י שני שומרים נראה דמותרת לטבול למחר ביום השבת מאחר שנכנסה לביתו ביום ה' קנה אות' וכמ"ש לעיל בשם הר"ן דמיד שבאה לביתו קנה אותה ולא אמרו בירושל' אלא הלין דכנסין ארמלין בע"ש ועדיין לא הית' בביתו קודם שבת ע"כ צריך לייחד מבע"י ומיהו לדעת הרמב"ם דס"ל דחופה של נדה אינו קונה כלל כמבואר לקמן סי' ס' אפשר דה"ה יחוד וכניסה לבית הבעל ג"כ לא מהני כל זמן שאינו ראוי לביאה ועוד אכתוב מזה לקמן סי' ס':

(ט) והמנהג פשוט עכשיו לקרוא חופה וכו':    עיין בב"ח שאנו נוהגין כדברי כולם ובבוקר כשמכסין ראש הכלה זה הינומ' ונקרא חופה לדעת התו' עיין עליו מ"ש בזה ומ"מ נראה פשוט כל זמן שלא נתקדשה אין חופה קונה קודם הקידושין רק כשנתקדשה נקראת למפרע נשואה לדעת התוספת ולדעת שאר הפוסקים לא נגמרו הנשואין עד שמתייחדין יחד אחר החופה ואוכלין שם במקום צנוע:

(י) עיין לקמן סימן ס"א סעיף י"ד כצ"ל:    ושם נתבאר דאפי' הולכין לבית אחר גם שם נקרא חופה:

בית שמואל

(א) מברכים ז' ברכות:    לכאורה קשה מה מהני ז' ברכות דהא כתב בסמוך ז' ברכות בלא חופה לא מהני וי"ל ע"פ מ"ש הר"ן ריש קדושין להרי"ף והרמב"ם אחר הקידושין צריך חופה ואז מותר לבא עליה אפילו לא התכוון לשם נישואין אבל קודם החופה אסור לבוא עליה שלא לשם נישואין אבל אם כוונתו לשם נישואין א"צ חופה א"כ אף לדעת הרמב"ם מותר לבא עליה בבית אביה אלא בבית אביה צריך שיתכוון לשם נישואין והמרדכי סבר בלא ברכות אסורה מ"ה מברכים ז' ברכות ותו לא חיישינן לרשיעי שלא יתכוון לשם נישואין כיון דאיכא היתר לפניו מיהו מה שס"ל להמר' דכלה בלא ברכה אסורה כנדה נראה דהרמב"ם לא ס"ל כן דהא כתב אירס וכנס לחופה ולא בירך ה"ז נשואה גמורה וכשהיא נדה ס"ל דלא מהני כמ"ש בסי' ס' וצ"ל דס"ל להרמב"ם הא דתניא במס' כלה כלה בלא ברכה אסורה כנדה היינו חופה ונקרא ע"ש ברכה כמ"ש בפסקי מהרא"י סי' קע"ב פי' זה ובת' הרא"ש כמ"ש בב"י סי' נ"ז אבל הברכות אין מעכבין מיהו רש"י ותו' ס"ל כפי' המרדכי ברכות ממש קאמר כמ"ש ריש כתובות לפ"ז י"ל לדידהו אם לא ברכו' דינה כנדה ממש ואין לה תוספת כתובה מיהו י"ל אף על גב דתני' דאסורה כנדה מ"מ לאו ממש כנדה ובדיעבד מהני החופה בלא ברכות וע' סי' ס"א:

(ב) ויפרישנה לו:    אבל אם הביאה לפי שעה לביתו ובא עליה לא הוי נישואין ומ"ש ויתייחד עמה היינו יחוד דחזיא לביאה לכן ס"ל להרמב"ם אם היא נדה דינא כארוסה ולפ"ז דבעינן בבתולה יחוד דחזי' לביאה א"כ צ"ל מה דאמר בירו' הני דכנסין ארמלין בע"ש צריכין למכנסה מבע"י היינו ביאה ממש מיהו י"ל הרמב"ם לא פסק כירו' ועי' סי' ס"א:

(ג) והבא על ארוסתו:    הר"ן ריש קידושין הקשה ע"ז ממ"נ אם היה חופה הא קנה אותה בלא ביאה ואם לא היה חופה א"כ ביאה זו באיסור היה ולמה קונה אותה באיסור ותירץ כיון שבא עליה לשם נישואין א"צ חופה וליכא איסור הואיל והיא עומדת לביאה לכן ביאה לשם נישואין קונה בלא חופה:

(ד) וי"א דחופה אינו יחוד וכו':    כ"כ הר"ן ריש כתובות והביא ראיה מש"ס והרמב"ם חולק ע"ז וכתב עד שיבוא לביתו ונתייחד עמה ואף להר"ן דוק' כשהיתה בתולה אצל הראשון אז אף שלא נתייחד עמה הוי חופה מיד כשהביאה לביתו אבל אלמנה לא מהני מה שהביאה לביתו דהא חופה אינו קונה באלמנה לירושלמי הנ"ל והבאה לביתו היינו חופה א"כ דוקא בבתולה מהני אבל לא באלמנה ולא כח"מ שכתב גם באלמנה מהני הבאה לביתו וכן הוא בתשובת מ"ב דלא מהני באלמנה הבאה לביתו ובעי' עכ"פ יחוד דחזי' לביאה לכן אם באת אלמנה על הנישואין לבית החתן בליל ה' והיתה נדה אסורה לטבול בשבת דהא הבאה לביתו לא מהני ולא קנה אותה קודם שבת ולא כח"מ:

(ה) וי"א דחופת בתולה וכו':    ע' ב"ח סי' ס' שם כתב מנהג שלנו הוא לצאת כל הדיעות היינו ביום ו' בבוקר מכסין ראש הכלה בסודר ולערב בעת הקדושין וברכת חתנים פורסין יריעה ע"ג כלונסאות ומעמידים לשם החתן וכלה ומברכים ברכת אירוסין ונישואין אבל עיקר החופה הוא מה שאוכלים החתן והכלה יחד אחר החופה לכן יש למנוע באותה שעה לכנוס שם רבים לפ"ז צריכים ליזהר שאכילה זו תהיה לפני שבת כיון דהיא עיקר החופה, מיהו מ"ש יש למנוע לכנוס שם רבים משמע מועטים יש לכנוס לשם ואין טעם לדבר הא בעי' יחוד דחזי' לביאה, א"כ יש למנוע שלא יכנוס לשם שום אדם כדי שיהיה יחוד גמור:

(ו) ואלמנה משנתייחדו:    היינו ע"פ ירושלמי הנ"ל וע' סימן ס"ג:


באר היטב

(א) אסורים:    ה"ה משודכת ג"כ אסורה ביחוד דכל שאסורה בביאה אסור' ביחוד והוא בכלל גזירה שגזרו על יחוד פנויה.

(ב) יתייחדו:    וא"ל מה מהני ז' ברכות דהא כתב בסעיף ב' ז' ברכות בלא חופה לא מהני. ולמ"ש בשם הר"ן דביאה לשם נשואין קונה בלא חופה ניחא עיין ס"ק ה' ח"מ ב"ש. ולדידי לא קשי' מעיקר' דבסעיף ב' כתב ולא נתייחד עמה בביתו וכו' דאז לא מהני אבל כאן אמר פן יתייתדו באופן דמהני כחופה ודו"ק.

(ג) אביה:    דקיי"ל ביאה אירוסין עושה.

(ד) ויפרישנה לו:    אבל אם הביאה לפי שעה לביתו ובא עליה לא לשם נשואין ושילחה אח"כ לבית אביה אין זה נשואין ח"מ.

(ה) ארוסתו:    הר"ן הקשה ע"ז ממ"נ אם היה חופה הא קנה אותה בלא ביאה ואם לא היה חופה א"כ ביאה זו באיסור היה ולמה קונה אותה באיסור ותירץ כיון שבא עליה לשם נשואין א"צ חופה וליכ' איסור הואיל והיא עומדת לביאה לכן ביאה לשם נשואין קונה בלא חופה.

(ו) לביתו:    דוקא כשהיתה בתולה אז אף שלא נתייחד עמה הוי חופה מיד כשהביאה לביתו. אבל אלמנה לא מהני מה שהביאה לביתו ובעינן על כל פנים יחוד דחזיא לביאה לכן אם באתה אלמנה על הנשואין לבית החתן בליל ה' והיתה נדה אסורה לטבול בשבת דהא הבאה לביתו לא מהני ולא קנה אותה קודם השבת כ"כ ב"ש. והח"מ פסק דגם באלמנה מהני הבאה לביתו ע"ש.

(ז) ע"ל סי' (ס"א) [ס"ב] ס"י:    כצ"ל.





פירושים נוספים

  • להגהות רבי עקיבא איגר על אבן העזר לחץ כאן



▲ חזור לראש