ט"ז על אבן העזר נג
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סעיף א
עריכה(בטור הוא סי' נ"ג) יכול האב לומר ליבם כו' פירש"י אבל לאחיו (או) יתן או תשב עד שתלבין ראשה והקשה הר"ן דהא קי"ל כאדמון דיכולה לומר או כנוס כו' אפי' בפסקה על עצמה אלא צ"ל הפי' שאלו היו אחיו קיים היה יכול להוציא ממנו בדיינים דדברים אלו נקנים באמירה וראוי לנו לעיין בישוב פירש"י דח"ו לומר עליו לא הורגש במשנה מפורסמת דאדמון ומי הכניסו לפרש המשנה דפ' מציאת האשה גבי היבם דוקא כרבנן דאדמון ונ"ל דיש לדקדק בפלוגתא דאדמון דאמר שם יכולה לומר אבא פסק עלי מה עלי לעשות דמשמע כשהיא תובעת אותו ויכולה לומר כן ממילא יש לה זכות לכופו שלא ישב בטל ממנה אע"פ שאינה רוצה לכוף את האב שיתן לו מה שפסק אבל האב עצמו אינו יכול לכופה לכך דודאי יכול לומר עתה מה לך כיון שאינך נותן הפסיקה בזה ודאי גם אדמון מודה דאז יכול החתן לומר לא אשא את בתך עד שתתן לי אבל במשנה דגבי יבם שפיר יכול לכוף גם האב לומר חלוץ או יבם כיון דליכא חיוב על האב ליתן לו (דיכול לומר) לאחיך הייתי רוצה כו' וזה מבואר מן המשנה שם דק אעסיק באמירת האב ליבם ע"כ יש חילוק בין אחיו ובין היבם אבל באמירת הבת באמת אין חילוק ובכל גוני תכוף אותו שהיא מקושרת לו ותאמר או כנוס כו' כנ"ל נכון לדעת רש"י ומו"ח ז"ל רוצה ליישב פירש"י דשם גבי יבם מיירי בפסקה על עצמה דאז אדמון מודה לרבנן לתנאי דמתני' ודבר זה אינו דפסקה היא איך שייך לומר לאחיך הייתי רוצה כו' מה לו לדברים אלו הלא אם יבם אותה והוא כל הממון שלה לדידה דזכה בה ובממונא דהא דאמרי' במשנה דאדמון פסקה ע"ע כו' היינו שאין לה נכסים כמ"ש הטור בהדיא או שאין לו והיינו ג"כ אין לה דאלו יש לה ודאי צריכה ליתן כמ"ש רמ"א סעיף א' דאם ידה משגת כו' משא"כ במשנה דיבם ודאי יש לה שהרי אומרות לאחיך הייתי נותן כו':
סעיף ב
עריכהשהפוסק לבתו כו' ראיתי לפרש תחלה דברי הרא"ש והטור בעסק זה על משנה דפוסק כו' ביבם בפ' מציאת האשה וז"ל ופי' הרב האי גאון ודוקא בפוסק לחתנו אבל אם פסק לבתו כגון שאמר בשעת קידושין הריני נותן לבתי כך וכך קנתה הבת ואע"פ שמת החתן אינו יכול לומר לא פסקתי לבתי אלא ע"מ שתבא לידי נשואי החתן מ"מ שתינשא בו ואם לא ניסת ומתה והיה לה בן לא יירש אותו הבן אותו הממון אבל אם נתייבמה לא מצי לומר לאחיך הייתי רוצה כו' שהרי לבתו פסק ולא פקעו הקידושין עכ"ל הרא"ש וכתב רש"ל ע"ז פי' מאחר שאין בנה יורש אותו הממון ממילא אף היא לא קנתה דבמה זכתה וממילא יכול לחזור בו כשניסת לאחר שהיא עדין לא זכתה עכ"ל הבין הרב רש"ל דמ"ש הרא"ש דודאי לא פסק אלא ע"מ כו' הוא דרך הוכחה כלומר כיון דלא קנתה לענין הבן לא קנתה גם לדברי אחר אם מת החתן ואין זה במשמע הלשון דא"כ תליא תניא בדלא תניא דהיא גופיה מנא ליה דאמאי לא נימא שבאמ' ירשה הבן אלא נראה דאין כאן הוכחה אלא בדים זה גופיה פליג הרא"ש עם הכותב דהכותב לא ראה בדברי הרב האי אלא מה שמחלק בין פוסק לחתן או לבתו וסובר הכתוב דבבתו קנתה בכל גווני ואם תמות ירשה הבן וע"ז חולק הרא"ש ומסתבר' דלא ירשה הבן והוע ע"ד זה שבסמוך יתבאר בנותן לבתו מתנה שלא בשע' הקידושין ואומר ע"מ שתנשא לפלוני או אם ימות אותו פלוני לא זכתה כלל וכאן מיירי בנותן לבתו בשעת הקידושין הוי נמי דינא כי ממש אפי' אמר לה סתם כאלו אמר בפי' לפלוני דהא בקידושין דידיה עסיק עכשיו וא"כ לא זכתה לשום דבר בממון זה אלא החילוק שבין פוסק לחתן ובין לבתו אינו אלא לענין היבם דהיינו בפוסק לחתן ומת ונתייבמה יכול לומר איני נותן לך אבל אם אמר לבתו הריני נותן לך בשעת הקידושין ומת ונתייבמה חייב ליתן להיבם אותו סך דכיון שזכתה הבת עכ"פ בשע' הקידושין להחתן והיבם יבמה מחמת אותן קדושין אז הוי היבם במקום אחיו אבל בלאו הכי אין לה זכות אחר מיתת החתן אלא הם של אב:
סעיף ג
עריכההפוסק מעות לחתנו כו' זה לשון הגאון שהביאו הרא"ש והטור עד סוף הסעיף רק במקום שכתוב כאן ויש מי שאומר דה"מ בפוסק לחתנו אבל מי שנותן לבתו סתם זה אינו שם אלא בלשון זה אבל במי שנותן כו' והביא בדרישה דברי רש"ל ועל מה שאמר בסוף אין האב יכול לחזור בו וז"ל אבל אם מתה אין הבן יורשה נ"ל דהא נתן ע"מ שתנשא ולא נתקיים התנאי אבל כ"ז שלא מתה קנתה המתנה שהרי בידם לקיים התנאי דהא נתן בסתם ע"מ שתינשא אבל לעיל היכא דליכא יבום שלא זכתה בו היינו משום שאמר אני פוסק לבתי ולא הזכיר ע"מ שתינשא אלא מכח אומדנא הוא שלא נתן אלא ע"מ שתנשא לו א"כ לית ליה מידי בגווה עכ"ל ואני תימה בזה שחילק בין אמר סתם מכח אומדנא ובין אומר כפירוש דהא כתב בהדיא הרי"ף והרא"ש והרמב"ם ע"פ הירושלמי דסתם היה ע"מ לכנוס ונלע"ד לפרש דברי הגאון בדרך זה דאם אומר לבתו שלא בשעת קידושין אני נותן לך ע"מ שתנשאי לפלוני אין לה שום זכות רק בנשואי פלוני ולא בנשואי אחר ולא לירש הבן וכן אם אומר בשע' קידושין סתם שנותן לבו הוי כמו שאומר לפלוני כיון שעוסק בקידושין שלו ודינא ג"כ כן כמו שזכרנו אבל אם אמר שלא בשע' קידושין ע"מ שתנשאי סתם אז יש לה זכו' לענין נשואין דהיינו אפי' בנשואי אח אם ימות הראשון אבל לא לירושת הבן וכמ"ש רש"ל ואם שלא בשעת הקידושין אמר לבתו סתם הריני נותן לך מתנה ולא זכר שום נשואין ודאי הוי שלה לכל דבר שבעולם אפי' לירוש' הבן נמצא שלא בא הגאון אלא לחלק בין שעת קידושין או לא דברישא אמר בשעת הקידושין ואז אין חילוק בין אומר להחתן או לבתו והא דנקיט הגאון פסק המעות לחתנו לא תידוק מיניה אבל לא לבתו אלא תרווייהו שוין כיון שהואר בשעת קידושין ואין לה זכות בעולם אלא לאותן קידושין דוקא ותו לא אפילו בנשואי אחר וחד מנייהו נקט דהיינו פסק לחתן שכן אורחא דמלתא אח"כ אמר בסיפא דאם נותן שלא בשע' קידושין ואמר בפירוש ע"מ שתנשא דאלו לא אמר אז ע"מ שתנשא הוי שלה לגמרי אפילו לירושת הבן אלא דבהזכיר ע"מ שתינשא הוי שלה לענין נשואין הן בזה הן באחר אם ימות זה אבל לא יורשה הבן כלל הדברים דבנותן לבתו שלא בשע' הקידושין ולא זכר שום נשואין דזה לא מקרי כלל פוסק לבתו דפסיק' שייך דוקא בשעת קידושין אבל זה מקרי נותן הוה ככל מתנות ושלח הוא לכל מילי אלא דאם הזכיר נשואין יש חילוק אם אמר לפלוני אין לה זכות בעולם רק לנשואי פלוני ולא לאחר ואם אמר סתם נשואין יש לה רשות אפי' בנשואים אחר אבל לא בדבר אחר כ"ז שלא בשעת קידושין מקרי פוסק ואז אין חילוק בין פוסק לחתנו או לבתו והוי כאומר לפלוני שלא בשעת קידושין שזכרנו ואין לה זכו' זולת זה בנשואי החתן ותו לא רק לענין יבם יש חילוק בשע' קידושין בין פוסק לחתן או לבתו לענין אם נתייבמה כמו שזכרנו לעיל בדברי הרא"ש וכאן בדברי הגאון לא מיירי כלל ביבם ובדרישה כתב דבע"מ שתנשאי סתם כגון שנתקדשה אעפ"י שמת קנתה לגמרי ולא נהיר' לע"ד דא"ת מאחר שנתקיים התנאי הוי המעות שלה א"כ גם באם תנש' לפלוני נימא הכי א"ו שלא מקרי נתקיים התנאי דהא לא ניפת אלא נתקדשה לחוד ומת ע"כ הוה עיקר דמלתא כמו שזכרנו בס"ד:
ור"ת פי' דלא זכה בהן הבעל פי' מכח אומדנ' בח"מ סי' ס"א הקשיתי אהדדי, הך דנדונית חתנים דאזלי' בתר אומדנ' אההיא משנה דר"פ הנוש' המקבל עליו לזון בת אשתו דאפי' אם מתה אשתו חייב לזון בתה ושם תירצתי ע"פ העיון בתו' פ' נערה אליב' דר"מ דהעיקר לרבנן דר"ג דל זכה החתן בנדוני' הוא מטעם שכ' האב בשעת הפסיקה שיבואו הנכסים עם בתה מבית אביה לבית בעלה ומ"ה אעפ"י שקנתה כ"ז שמחוסר מעשה דהיינו ההובאה מאבי' לבעל לא זכה וע"כ אזלי' בתר אומדנ' כגון זה שאין החתן מוחזק פירושו דוקא שהאב החזיקו דהיינו שנתן לו אבל לא מהני מה שתפס מעצמו אפילו בחיי אשתו לר"ת אם לא מצד שיכול לומר קים לי כרש"י ואז מהני מה שתפס בחיי אשתו וע' בת"ה סי' שכ"א וע"כ לקמן מהמשנה שזכרנו דשם לא חסר מידי מהפסיקה שלו ע"ש:
דברי המגיה כתב ב"ש סק"י ותו' כתבו דאיירי בנשואה אפ"ה אם מתה לא ירש הבעל בלא בא עדיין לידו דאומדנ' הוא שלא כ' לה אלא כדי שתהנה בתו כו' והא דלא אמרי' אומדנ' בפוסק מזונות לבת אשתו ולא אמרי' אומדנ' דלא חייב א"ע ליתן לה מזונות אלא בשביל משום דלא אמרי' אומדנ' היכ' דזה שהוא חייב א"ע ליתן לו הוא חי דהיינו בת אשתו שהו' התחייב עצמו ליתן לה והו' חי בזה לא אמרי' אומדנ' משא"כ כאן שפסק לבתו ומתה אמרי' אומדנ' עכ"ל וצ"ל לדבריו דהאומדן הוא שלא תהנה רק בתו ולא חתנו דאי הוי אומדן גם שיהנה חתנו א"כ הרי חתנו חי הוא ולמה לא יזכה חתנו עכ"פ בחצי חלק שלו דהא לא אמרי' אומדן דלא כ' לו אלא בשביל בתו דכיון דחי הוא וכ"ש אי היה פוסק לחתנו דאז אפי' מתה בתו מחויב ליתן לחתנו כיון שחתנו חי לא אמרי' אומדנא דבשביל בתו כ' כמו בבת אשתו דלא אמרי' בשביל אשתו נתן דאין לחלק כלל ולומר דשם לא יהנה אישה כלל ממה שנתן לבתה אבל כאן רוצה שיהנה בתו דודאי אם היה בתו בחייה מחויב ליתן לו מה שהתחייב עצמו אף אם יקח חתנו כל מה שנתן לעצמו ולא יתן שום דבר ממנה לבתו דהיינו אם היה עשיר בלא"ה וא"צ כלל לפסיקתו גם אחר נתינתו לא יצטרך למעות אלו שנתן לו ולא יהנה בתו ממנה אעפ"כ מחיוב ליתן לו מה שהתחייב עצמו א"כ גם במתה בתו מחויב ליתן לחתנו כיון דהפסיק' היה לחתנו והוא חי כנ"ל לדבריו וזה לא משמע כלל דהרי רמ"א לא חילק כלל בין פוסק לחתנו או לבתו ועל ב' חלוקות אלו כ' ופי' ר"ת לא זכה בהן הבעל וגם בתוס' שם כתב בפי' דאנן סהדי שאין דעת האב ליתן נדוני' זה אלא ע"מ שתהנה בתו ממנה כמו הבעל הרי שכתבו בהדי' דגם הבעל יהנה ממנה א"כ לפ"ד יתן לו עכ"פ החצי חלק שלו כיון שהו' חי ועו' דא"כ מאי מקשה הגמרא לימא בפלוגתא דראב"ע ורבנן קא מפלגי כו' דלמא כ"ע כרבנן והא דגוב' את הכל ולא אמרי' אומדנ' משום דמה שהוא חייב הוא חי ודומה לבת אשתו דאף שפסק בשביל אשתו ומתה מחויב ליתן לה מכח שהיא בעצמה חייב ה"ה כאן כיון דזו שכ' לה חי גובה את הכל דמידי דהו' כאלו כ' לה איזה מתנה אם מת אח"כ דמחויב ליתן אחר מותו ה"ה כאן גובה אחר מות' דהא משום אומדן אינה מפסידה כלום כיון שהוא חי וגם היה לשנות בגמ' אבע"א ראב"ע ואב"א רבנן וגם דמשני הש"ס דכ"ע כראב"ע ומחלק מדיד' לדידי' לר' נתן דמדידי'לדידה לא כתב לה אלא ע"מ לכנוס ולפ"ד הוא איפכ' דלא אמרי' אומדן זה כיון שהוא חי והו' חייב עצמו ליתן לה ובמדידה לדידי' הוא ג"כ להיפך כיון דלא חייב האב א"ע אלא לבתו והו' מתה אמרי' אומדן כמ"ש אלא ודאי דלענין אומדן אין חילוק בין אותו שהוא חייב חי או לא וקושיות הט"ז קיימ' לפ"ד מ"ש מפוסק לזון בת אשתו דלא אמרי' שם אומדן וע"ש תירוצו כי קושי' הנ"ל מוצאו מדברי הט"ז וגם מה שהקשה הב"ש ר"ס צ' בשטר חצי זכר לפי תירוץ הט"ז לק"מ עכד"ה:
אפי' עשה האב עליו שטר כו' בד"מ מביא קודם לזה בשם הגהת אלפסי דאם זקפ' עליו במלוה כאלו בא ליד החתן דמי ואח"כ מביא דעת ת"ה סי' שכ"א דלא מהני וכ"פ רמ"א כאן וטעמ' דת"ה שם כיון דבטעמ' תליא מלתא אפילו זקפה עליו במלוה אית' להאי טעמ' ונלע"ד דאם נתן האב ממרנ"י לחתן כפי מה שנהגו האידנ' במדינה זו יש לפסוק כהג"ה אלפסי הנ"ל בממרנ"י מחייב עצמו אף לפי שאינו חייב לו כלל כדאית' בח"מ סי' ג' דאם כותב על עצמו שמשעב' עצמו נגד כל שמביא כתב זה אעפ"י שבאמת ידוע שאינו חייב לו כלום מ"מ חייב מחמת ששיעב' עצמו נגדו וה"נ בממרנ"י דהא בהחזיקה האב (להחתן) פעם א' במעות אמרי' אחר זה דגמר והקנה לו האב בכל גוונא וה"ה נמי בזה שתיכף שיצאה הממרנ"י מידו חייב הוא לכל מי שיבאנו עליו אף על פי שלא חייב לאותו המוציא כלל אין לך גמר והקנה גדול מזה דהא אם יוציאנה אחר יצטרך לשלם לו והו' יחזור על חתנו במה שנתן הממרנ"י לאחר נמצא דהאב נקרא מוצא מהחתן כנלע"ד ברור:
אבל אם תפס החתן כו' דוקא קודם שמתה כ"כ ד"מ בשם ת"ה סי' שכ"א:
ואין חילוק בכל זה בין פוסק לבתו כו' ז"ל ד"מ בשם המרדכי ומצאתי בשם רבינו ברוך שהקהילות עשו תקנה על כל איש ואשה שעשו נשואין (וניפטר) א' מהם בתוך שנתיים בלא זרע קיימא שיחזיר חצי הנדוני' ותכשיטים ליורשי המת עכ"ל ומ"ח כתב רמ"א כאן ואין חילוק בכל זה בין בתו או לבנו ומת ולכאורה יש לפרש הך מלתא דגבי איש שמת אין אחריות כתובת אשתו ע"ז הממון ומעשה בעשיר א' שהשי' את בנו בת טובים בלא נדוני' ופסק לבנו אל זהובים ותוך חצי שנה לנשואין מת הבן ולא היה לו שום ממון זולת מה שפסק לו אביו כיון שצריך להחזירו לכאו' לא גבי' כתובה מזה העזבון וזה לא נשמע ולא נראה ותו דא"כ גם ב"ח שזה היה חייב לו ג"כ לא יגבה מזה הממון וזה ודאי אינו מסתברא אלא פי' דבר זה הוא בפוסק להזווג סך ממון ביחד שיהיה שלהם לעולם כמו בפוסק לחתנו ומתה הבת ה"נ בזה אם מת הבן אין להאשה זכות עוד מחמת פסיקת חמי' אבל בענין תשלומי ב"ח או פרעון כתובה שלה כל החיובים שיש לאשה על בעלה נוטלת מזה הממון וזה פשוט לע"ד וא"ל באמת למה תגבה כתובתה מזה הממון י"ל דמעיקרא כשפוסק לבנו מכנים עצמו לספק זה באם ימות תוך זמן שתטול כתובתה מזה ודומה לזה כתבו התוס' ספ' נערה דף כ"ז ד"ה שלא כתב כו' וז"ל כל הלוקח פרה מחברו ונטרפה אנן סהדי שלא ע"מ כן לקחת וי"ל דהתם אנן סהדי שבאותו ספק הוא רוצה ליכנס והא דסוף הגוזל אלא מעתה יבמה שנפלו לפני מוכה שחין תיפוק ליה בלא חליצה דאדעת' דהכי לא קידשה כו' ה"נ גבי כתובה הכניס אב עצמו כספק זהו שאם ימות הבן שתגבה האשה כתובה דאל"כ תמנע עצמה מלהינשא לו ובדוכת' טובה מצינו שחשו רבנן משום חינה כההיא דיש אלמנה ניזונת דהיינו כי היכא דלא תמאן האשה להינש' לאישה ה"נ ודאי כן הו באין לו שום ממון להגבות' זולת זה כנ"ל ברור: