ט"ז על אבן העזר כט

►| ט"ז • על שולחן ערוך אבן העזר כט |◄

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

סעיף א

ע"מ שתחזירהו לי לפי שאין האשה נקנית בחליפין לפי שדרך הוא להחזיר הסודר שמקנין בו הלכך יטעו לו' שהאשה נקנית בחליפין הלכך אפקעינהו לקידושין מיניה כ"כ התו' והרא"ש פ"ק דקידושין:

להחזיר לה לאחר ל' יום כדי לקדשה בה תוך ל' האי כדי לקדש' תוך ל' לית' בתשובת הרא"ש שם אלא וקדשה תוך ל' יום כו' וכן העתיק בד"מ ולא ידענ' למה כ' כאן האי' מלת' ובאמת אין בו צורך דאפילו לא השאילה לו אלא לצורכו והו' קידש' בו מקודשת דהא עיקר החומר' במקדש בדבר השאול הוא מטעם דדמי' למתנה ע"מ להחזיר כדלעיל סי' כ"ח וכאן לא שייך זה דהא שלה הוא ואין שייך חזרה אלא תחזיקהו לעצמה ותו קיי"ל על מריה דהאי פיסק' למה הוצרך לו' שהמתנה שלה היתה עד ל' הא אפילו אם נתנה לו סתם מתנה ע"מ להחזיר יכול לקדש בו כל הנשים שבעולם כמ"ש הרא"ש והב"י בש"ע סי' כ"ח סעיף ך' ובאמת מרי' דהאי פיסק' דברי מהר"ר אביגדור כ"ץ בתשובות הרא"ש שם ואיהו לא ס"ל הא דינא דהמקבל מתנה ע"מ להחזיר יכול לקדש אלא ה"ל כאו' ולהרא"ש אין ה"נ כאן דאפילו בלא אמרה עד ל' יום מצי לקדשהו ואלו נחית רמ"א לדקדוק זה לא היה מעתיק האי פיסק' באופן זה שאו' עד ל' דלפי מה שנפסק לעיל כהרא"ש אין צורך כאן לזה:

סעיף ב

תן מנה לפלוני כולי בגמ' דמקודשת מדין ערב במה שמצינו בדין ערב שמשתעבד למלוה אע"ג דלא מטא הנאה לידיה האי איתת' נמי אע"ג דלא מטיא הנאה לידה קא משעבדה נפשה ואקנה לו:

הלוה מנה לפלוני כו' הטעם דהנאת מלוה בנתינו' פרוטה (שהיתה צריכה ליתן בשביל זה) וא"כ כ"ש באו' לאשה מקודשת לי במנה שאלוה לך מעות:

ואמר לה הרי את כו' כ' המ"מ הטעם דאלו לא אמר היא לא עדיף כשנותן לא' על פיה מאם נותן לידה ואמרה היא דקי"ל דהוי קידושי ספק עכ"ל ויש ללמוד מדבריו דאמירת הבעל מהני כשהיא אומרת תחלה והבעל אומר הן ואח"כ נותן המנה לפלוני דהא עיקר צורך אמירתו דהו' כנותן הוא ואמרה היא משמע שאלו אמר הוא בשע' שאמרה היא היה סגי והטעם נראה דכיון שאמר הוא שבאותו ענין שיתן מנה לפלוני תתקדש והלך עפ"ז ונתן הוה כמדבר עמה תחלה על עסקי קידושי' דא"צ אח"כ בשעת נתינה לו' כלו' דהנתינה עצמה נגררה אחר האמירה שאמר הוא תחלה דהא אמרי' שאו' שנתתי על פיך דמשמע שהנתינה היא ע"פ אמירתה תחלה אלא דלא סגי עד שתהיה גם אמירתו וכל שיש אמירתו מהני אע"פ שהיתה תחלה קודם הנתינה אבל אם לא אמר הוא ג"כ אלא היא לחוד' אמרה לא מהני ולא מקרי מדבר על קידושי' תחלה דלא עדיף מאם אמרה היא לחודה בשעת נתינה דלא סגי ומכאן יש לי ראיה למה שכתבתי בסעי' י"ד סי' כ"ח גבי בשכר שאעשה לך כלי דמהני אפילו לא אמר כלום אח"כ כיון שהוא אמר תחלה דלא כתוס' רי"ד אלא דשם א"צ לאמירתו כלל אח"כ אלא דיו במה שאמר תחלה בשכר שאעשה והיא אומרת (הן) וכן נמי כאן אם אמרה כן שיתן לפלוני ונתן על פי והיינו "כ בהנאת מתנה שנותן לפלוני כ"ז נ"ל ברור:

דברי המגיה כ' ב"ש בס"ק ה' ובט"ז מדייק דאם אמר הוא בשעה שאמר מקודשת אע"ג דהנתינה היה אח"כ ולא אמר כלום אח"כ כו' ומזה ראיה באם אמר התקדשי בשכר שאעשה לך כו' דא"צ לקדש מחדש כו' מיהו יש לדחו' דכאן נותן מיד והנתינה היא הקידושין כו' עכ"ל ואיני רואה כאן שום דחיה דאי מיירי כאן דהנתינה היה תיכף תוך כדי דיבור בודאי לא היה צריך הט"ז להדיוק כלל כיון דאמירתו והנתינה היה תוך כ"ד מה לי אם אמירתו קודם הנתינה או אח"כ בתוך כ"ד נחשב כאלו היה אמירתו ונתינתו כא' ולא היה צריך לדייק זה מהמגי' ואלא ודאי דהט"ז לטעמיה אזיל דבסק"ה כ' כמה ראיות לסתור מ"ש הב"ח דבעי' תוך כ"ד בין נתינות המעות לאמירתו אח"כ וחולק הט"ז עליו וכ' דא"צ תוך כ"ד בין נתינה לאמירה אח"כ ובודאי גם אם היה אמירה קודם ואח"כ הנתינה לא בעי' ג"כ תוך כ"ד דאין לחלק ולו' דוקא באם נתן תחלה דהיא משתעבדת מדין ערב אלא שמחוסרה אמירה כמ"ש הט"ז דבזה הוי אמירה ונתינה כא' משא"כ כשאו' תחלה ואח"כ נותן דלא שייך זה א"כ תוכרח לו' אף אם הנתינה היה תוך כ"ד לאמירה לא הוי אלא ספק קדושין כמ"ש הט"ז בקושיתו על הב"ח דגם כאן נימ' לחומר' דתוך כ"ד לאו כדיבור דמי ואם קידש שני צריכה גט משניהם דכאן לא שייך הני טעמ' שכ' הט"ז באם היה האמירה אחר הנתינה א"כ ק' האיך פסק בש"ע בסי' כ"ז סק"ח בנתן הוא ואמרה היא אם היה מדבר עמה על עסקי קדושין ודאי מקודשת דהוי כאו' הוא ג"כ ולפי הסבר' הנ"ל ק' דאף אם יאמר בפי' תחילה שנותן לה לשם קדושין לא הוי אלא ספק קדושין דשמ' תוך כ"ד לאו כדיבור דמי א"ו דאין חילוק בין אמירה אחר הנתינה או קודם הנתינה לעולם לא בעי' תכ"ד ואם כן אין חילוק אם שהה מעט בין נתינה לאמירה או הרבה וא"כ שפיר מדייק הט"ז מכאן דלא בעי' אמירה מחדש בשעת נתינה באו' בשכר שאעשה לך אף שתהיה הפסק הרבה בין אמירה לעשיה ונתינה אין בכך כלום כמו שכתבנו עכד"ה):

אבל אם הרויח זמן הטעם דרשב"א שהרי היא מקודשת מדין ערב ואין ערב מתחייב בענין זה דאין ערב משתעב' לאחר מתן מעות אלא דוקא בהלו' לו ואני אתן לך שהרי על אומנתו הלוהו וטוב' קהינו בהאי מלת' דק' לי דהא גבי אשה שהיתה חייבת לו ומקדש אותה במה שהרויח לה זמן שי' מקודשת כדלעיל סי' כ"ח סעיף י' והיינו לדעת רש"י ומטעם פירש"י בהאי הנאה שהיתה צריכה ליתן פרוטה לאדם שיפייסנו ע"ז אולי היתה נותנת נמצא בהאי הנאה שמרויח לה הזמן נחשב כמו נתינה פרוטה לידה דהו' דיעה קמיית' דלשם וכן הוא דעת הרי"ף כמ"ש שם הב"י ה"נ כאן במה שמרויח זמן לאותו פלוני הוי כאלו נותן פרוטה לאותו פלוני וא"כ נתינו' פרוטה זו נחשב לשעת מתן מעות של ההלואה שנעשה כבר דע"ז אינה משתעבדה אלא בתר מה שהרויח לו ונחשב נתינה ממש אזלי' ושפיר הוה כמו ערב וא"ל דהרשב"א לא ס"ל כפירש"י אלא כדיעה אחריתי דלשם דהוא דעת העיטור בטור דס"ל בהרווחת לה זמן אינה מקודשת דלא נחשב זה להנאה ע"ז ק' דהא ב"י הבי' שם דהרמב"ן והרשב"א מסכימים לדעת הרי"ף בהלכות והיינו כרש"י שזכרתי וא"כ קשיין דברי רשב"א אהדדי ותו דאי תימא דרשב"א דכאן ס"ל כדיע' בתר' דלעיל דאינה מקודשת במה שמרויח לה זמן דלא נחשבזה לנתינה א"כ למה הוצרך כאן לו' הטעם שאין זה דומה לערב הא פשיט' בלא"ה דלא הוי קידושין דהא אינו נותן כלום ומהי תיתי דיהא הרווח' זמן פלוני עדיף מהרווחת זמן לה לעצמה וצ"ע רב ליישב זה להלכה נ"ל דיש כאן קידושי ספק כנלע"ד זמן מלוה ע"פ איני יודע לחלק לפי טעם הרשב"א בין מלוה ע"פ למלוה בשטר נ"ל שיש כאן ט"ס האי ע"פ וצ"ל זמן לפלוני כו' וכן הוא בתשובת הרשב"א שם ובלבוש העתיק ג"כ על פה ואין זה עיקר הא דאמרי' בסעיף זה דצריך שיאמר הוא בהנאת מתנה זו שנתתי על פיך כו' כ' מו"ח ז"ל דבעי' שיאמר תוך כ"ד לנתינה וכן בכל החלוקות שצריך אמירתו הוא דוק' תוך כ"ד דאל"כ הוי שתיקה דלאחר מתן מעות ולא מהני ולא נהיר' דהא אמרי' בפ' י"נ דף קכ"ט הלכת' דתוך כ"ד כדיבור דמי בר מקידושין ופי' רשב"ם כגון שקידש אשה וחזר ואמר להוי מתנה אין שומעין לו ומקודשת מספק וחומר' מדרבנן הוא וא"כ ה"נ אי תלוי כאן בתוך כ"ד אימ' לך לחומר' דלאו כדיבור דמי ואם קידשה א' צריכה גט משניהם דמה לי חומר' זו או חומר' זו. ותו ק' במאי אמרי' בפ"ק דף י"ב ההוא גברא דקדיש בצפית' אמרו ליה והא לית בי' ש"פ אמר להו תקדוש בד' זוז דאית בה שקלת' ואשתק' פירוש רש"י כלו' שנטלה ולא השליכתו אמר רבא הוי שתיק' דאחר מתן מעות כו' ש"מ דאם היתה אומרת הן היתה מקודשת והא היה אחר כ"ד מן הנתינה לידה דהא הפסיק בנתיים אמירת האנשים והא לית ביה ש"פ והנהו תיבות הן יותר מן כ"ד דהיינו שלום עליך רבי וא"ל דנתקדשה מכח מאמר הראשון דהא הרא"ש כ' להדי' דחזר בו ממה שרצה לקדשה בפחו' מש"פ ותו דהא אית' בסי' כ"ח סעי' ד' בפקדון דאם אחר שנטלתו בתורת פקדון אמר לה כו' הן (ספק מקודשת) (צ"ל ודאי מקודשת) והרי שם יש הפסק בין הנתינה לידה ובין האמירה שלה הן אפ"ה יש קידושין (אלא מצד אחר יש שם ספק) (טעות הוא) וא"ל דהתם היה תתוך כ"ד דא"כ היה אפי' שתיק' מהני אם נאמר דתוך כ"ד (כדיבור) דמי א"ו דבהנהו כולהו מועיל אפי' א' כ"ד והטעם דבההי' דצפית' כיון שאותן ד' זוזי עדיין בידה ואין שם הלואה שפיר מועיל שם אמירתה הן אפי' לאחר מתן מעות דהוי כאלו נותן לה המעו' באותה שעה וכן בההי' דפקדון וכן בהך דהכ' שאמרה תחלה תן מנה ללוני ואקדש לך בזה נשתעבדה מדין ערב להתקדש לו בנתינה זו לפלו' אלא שמחוסר האמירה שלה ושלו וכשיבואו האמירו' נתקדשה והוי כאלו נתנה לפלוני עכשיו דהקדושין התחילו משעת הנתינה ונגמרים בשעת האמירו' מ"ה כתבו כאן דאחר הנתינה אומר לה ה"א מקודשת במה שנתתי כו' ולא נתנו שיעור איזה מקרי אחר הנתינה:

סעיף ה

הילך דינר כו' (וצ"ל סעיף ג' דהיינו אמרה לו תן מנה לפלו' דבהילוך דינר לא שייך קושי' של הרשב"א שמבי' הט"ז דל"ל אדם חשוב דבקבלת מעות היא מקודשת וכן הוא במ"מ) רשב"א הקשה דכאן מקודשת בלא אדם חשוב מ"ש מהילך מנה ואקדש אני לך דבעי' אדם חשוב כמ"ש סי' כ"ז ותירץ המ"מ דשאני התם שהיה מחסרה ממונה לפיכך אם אינו חשוב במה תתקדש אבל כאן אינה חסיר' ממון כלל והיא נהנית שמתקיימת מצותה בממון אחרים עד כאן לשונו ממיל' אם אומרה הילך מנה ותן לפלו' ואתקדש אני לו ה"נ דבעי שיהיה אותו פלוני אדם חשוב ואז מקודשת לו כשיאמר אותו פלוני אחר כך ה"א מקודשת לי בהנאה שקבלתי מעותך כנ"ל:

סעיף ו

אינה מקודשת דמנה אין כאן משכון אין כאן דמשכון פירש רש"י אינה שוה כלום שאין המשכון מתנה עכ"ל פי' שאין מקנה לו גוף המשכון אלא נותן לבטחון ע"מ שיתן לה דינר והרי אין לה בידו כלום ועל מה יחול בטחון:

סעיף ז

מקודשת משלקחה הדינר שזהו כמי שאמר ה"א מקודשת בדינר זה על מנת שאשלים לך עד מנה וכל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי:

וה"ה אם חסר דינר כו' דגם בזה אמרינן ישלים אותו והיא מקודשת והיש חולקים ס"ל דדוקא בנותן דינר אמרי' דישלים דהיא אינה כסיפא למתב' צ"ט דינר אבל אם חסר דינר אחד היא כסיפ' לתבוע דינר אחד ע"כ אינה מקודשת:

וי"א דאפי' בלא חזרה כו' דממילא בטלו הקידושין כיון שאמר מנה זה ואין מנה במילואו לא מהני מה שישלים:

ואם יכולה להוציאו כו' בטור סיים ואם אין יכולה להוציא אינה מקודשת וכתב רמ"ה ואם אמר בתר הכי התקדשי לי בו ושתקה הוי ספק קידושין ופי' ב"י משום די"ל כיון ששתקה הוי מתרצית להתקדש בו כמו שהוא ואיכא למימר דבריו הראשונים שאמר לה במנה דמשמע מנה יפה שאין בו שום דינר רע והא דשתק' לפי שאינ' וששת להשיבו דבר עכ"ל ותימ' לי הא הוי שתיקה לאחר מתן מעות ולאו כלום הוא כדאיתא סי' כ"ח סעיף ד' גבי פקדון ותו הא צריך לחזור וליטול ממנה כדאיתא סי' כ"ח סעיף ג' בהג"ה במקום דלא הוי קידושין וצ"ע:

סעיף ט

מלא מים המים בטלים לגבי כוס מלא יין היין חשוב ואינו בטל לגבי כוס ומ"מ אינו חשיב כ"כ שנאמר שדעת' תהא על היין אבל בשמן במה שבתוכו דחשוב יותר מהכוס דהכוס אינו בטל גבי שמן ויש חולקים ס"ל במים דלא חשיבי דעת' על הכלי ביין עבידי למשתי ומהדר הכוס למריה בשמן או בציר דגים שעשוי לימים רבים לטבול בו והכוס צריך לשמרו בו:

סעיף י

אם אמרה הן זה דעת הרמב"ם וטור ותמה ב"י למה הצריך שתאמר הן דאפי' שתקח וקבל' נמי מקודשת וכן נראה ממ"ש ר' בסמוך בשם הרא"ש עס"ל והיינו מה שזכר רמ"א אח"ז אם אמר לה בשע' כו' שזהו דעת הרא"ש בטור וכתב בד"מ וז"ל אם אמר בשע' שנתנה וקבלה כו' משמע דוקא בכה"ג מהני שתיקח הואיל וחזר ואמר התקדשי לי אבל אי לא חזר ואמר התקדש' לי בשע' שנתן לה רק כששאלה אם אתן לך כו' שתקה אינה מקודשת לכן הצריך רבינו לומר הן וכן היא להרמב"ם (אבל ב"י כ' דדעתו כדעת הר"ן) (זה אינו בד"מ) ולא כדברי ב"י דמשמע מדברי הרא"ש אלו דשתיקה מהני כי לא חזר ואמר לה בשעה שנתן ולכן תמה על רבינו שהצריך לומר הן עכ"ל ונראה דדברי ב"י נכונים ונעתיק המקור דהב"י הבי' תחלה וז"ל והרב המגיד כ' על המעשים אלו כתב הרמב"ן (בנוסח' שלי לא נזכר במ"מ רמב"ן אלא רשב"א אבל נוסח ב"י עיקר כמו שיתבאר אח"ז דרמב"ן לא ס"ל כן) מפני שהי' אומר תחלה בלשון שאלה ואפי' חזר אח"כ ואמר לה בשעת נתינ' התקדשי לי והיא אמרה א' מן הלשונות אלו אינה מקודשת אבל אם שתקה ודאי מקודשת עכ"ל וזה ודאי (קאי) על הגמ' דתחילה אמרה על שאלתו א' מלשונות אלו ודוק' אם אמר תחלה לשון שאלה אז גריעי הני לישני כמו שיתבאר בסמוך וקמ"ל דאף ע"פ שחזר ואמר שנותן דוקא לשם קידושין שלא בדרך שאלה והיא חזרה לומר א' מלשונות אלו אין אומרים שאח"כ שאמרה לשונות אלו לשם קידושין שלא בדרך שאלה מהני קמ"ל דלא כיון שאמר' תחלה כן על לשון שאלה אבל השתיקה שלה אחר אמירת' שנית מהני ולא איכפת לן בריעותא שיש בתשובה ראשונה שלה א' מלשונות אלו דאמרינן דחזרה מדעת' אחר הפעם שנית ממילא אם שתקה בפעם ראשון אחר אמירתו אי יהבינ' לך מתקדשת לי כ"ש דמהני שם השתיקה דא"ל דכיון דאמר תחלה לשון שאלה אי תקבל יהיה קידושין ולא אמר סתם הרי את מקודשת לי בזה חדא דאין חילוק בין ל' שאלה אי בלשון קידושין סתם דגם בלשון סתם אינו יכול לכופה שתקבל הקידושין אלא מגלה דעתו שנותן לקידושין והיא בקבלת' תגלה דעתה שמסכמת בכך וזה נמי ממש באומר לשון שאלה שאינו נותן רק לקידושין והיא שותקת ודאי היא מקבלת לשם כך דאל"כ הוי גזל בידה ואנן לא חשדינן לה בכך ותו לא דאם לא מהני השתיקה בתר שאלה בתחלה למה אמרו בגמ' כל מיהב הב ושדי משדי לאו כלום הוא דיש ריעותא בלשונות אלו ה"ל לומר רביתא דאפי' שתקה לא מהני כיון ששתקה על לשון השאלה אלא פשוט דאין חילוק בין שאלה או סתם לענין שתיקה ומ"ש הרמב"ן מפני שהוא אמר תחלה בלשון שאלה כתב כן לטעם למה אמרי' דהני לישני גריעין נינהו וע"ז נותן טעם דכיון שאומר לשון שאלה והיא משיבה ע"ז לשונות אלו שאין דרך לחשוב לשונות אלו על לשון השאלה אלא דרך להשיב הן או שתיקה לגמרי אבל אם לא היה דרך להשיב לשונות אלו על לשון השאלה אלא דרך להשיב הן או שתיקה לגמרי אבל אם לא היה דרך שאלה אלא היה אומר סתם ה"א מקודשת לי' בדבר זה והיא משיבה א' מלשונות אלו לא הוויין גרועין וכמה יתבאר בדברי הר"ן שנעתיק אח"ז בדברי הרשב"א וכן מבואר בלשון המ"מ שאמר הטעם למעשים אלו שאמרו בגמ' מעשים שאמרו חכמים מלשונות אלו גרועים (מפני) שהוא אמר תחלה לשון שאלה אבל אין ענין שתיקה תלוי בשאלה אלא בכל גוונא הוי שתיקה כהודא וזה יתבאר עוד אח"ז והר"ן כתב וז"ל איכא מ"ד דטעמא דאינה מקודשת משום דאדבור' קמא קסמכה דאמר ליה מעיקר' הב שלא לשם קידושין אבל אי אמר איהו מעיקרא אי יהבינא לך מקודשת (לי ואמרה הבא או הבא מיהבא מקודשת וכן נמי אפי' היכי דאמרה איהי מעיקרא הב אם חזר ואמר לה בשעת נתינה התקדש לי בו ואיהו אמרה הב או הבא מיהב' מקודשת) אבל הרשב"א ס"ל דאפי' לא אמרה איהי מעיקרא מידי כיון דאי א"ל בלשון שאלה אי יהבינ' לך מקודשת לי ואיהי לא אהדר' ליה אין מקדישנ' אלא אמרה הב או הבא מיהב' אפי' חזר ואמר ה"א מקודשת לי בזה לא מהני ולא מידי דעיקר טעמא דאינה מקודשת היינו משום דיכון דכלשון שלאה קאמר לה אם איתא דארצית ה"ל לאהדור' אין מקדישנ' לך ומדלא אהדר' הכי אלא אמרה הב מיהב' ודאי הכי קאמר' בקידושין לא ניחא לי אלא במתנ' ולפיכך אם חזר ואמר התקדשי לי בו אינה מקודשת עכ"ל וקשה על הדיעה ראשונה בשלמ' בחלוק' הראשונה שפי' מקודשת דס"ל דעיקר הריעותא דהנך לישנ' הוא משום שאמרה היא תחלה הב והיינו שלא לשם קידושין אבל בסיפא דאמרה היא תחלה הב ויש ריעותא למה מהני לישנא גריעי שאומר בסוף ונר' דס"ל ג"כ דכל שאומר הוא לשון שאלה הוי לישנא גריעה משא"כ כשאומר סתם לא הוי לשון שאלה גריעה והיינו דתרתי לריעותא בעינן חדא שהיא אומרת תחלה הב. שנית שאומר אח"כ ל' שאלה אז הווין הני לישני לגריעותא אבל הוא אומר תחלה אע"פ שאמר לשון שאלה או שהיא אומרת תחלה הב אלא שלבסו לא אמר דרך שאלה לא הוי גריעותא בהנך לישנא וכ"ש אם היא שותקת וס"ל ג"כ דאעפ"י שהיה ריעותא דהיינו שאמרה היא תחלה וגם הוא אמר לשון שאלה מ"מ אם אח"כ אומר שלא בלשון שאלה מועיל הני לישני דהוא כמו חזרה מדעתה הראשונים אבל הרשב"א חולק בתרתי חדא הוא אומר תחלה יש ריעותא בהך לישני כיון שהוא אומר דרך שאלה שנית כל שיש ריעותא תו לא מהני הזר' אח"כ דהיינו אפי' היא שותקת לבסוף לא מהני כיון דמתחלה היה ריעותא נמצא דלדיעה הא' מהני חזרה אפי' אם אמרה בסוף לשון גירוע רק שהוא לא אמר דרך שאלה בפעם השנית וכ"ש אם שתקה לבסוף והרשב"א ס"ל דאפי' שתיקה לבסוף לא מהני כיון שהיה תחלה ריעותא הן מצד אמירתה תחלה הן מצד שהוא אמר לשון שאלה וכ"ש שאם אומרת בסוף ג"כ הלשון הגרוע והרמב"ן שהביא המ"מ שהעתקתי לפני זה ס"ל דיש חילוק בדבר דאם החזיר' מחמת שהוא לא אמר בסוף דרך שאלה והי' אומרת לשון גרוע לא מהני אבל אם החזר' היא מחמת שהיא שותקת לבסוף מהני אע"פ שבפעם הא' היה ריעותא וא"כ כ"ש אם לא אמרה כלל לשון גרוע אפילו בתחלה רק דשתקה דמהני אע"פ שיש ריעותא מחמת אמירת' תחלה והנה הרמב"ם והטור שכתבו דאם אמרה היא תחלה הב והוא אמר דרך שאלה והיא אמרה הן אז דוקא מקודשת משמע בשתיקה שלה לא מהני כיון שהיה ריעותא תחלה ס"ל כרשב"א שזכרנו כ"ש בסוף דלא מהני השתיקה כיון שאמרה היא תחלה והוא אמר דרך שאלה וא"כ קשה למה כ' הטור בסוף דברי הרא"ש דאם בסוף שתקה וקבלה מהני אע"פ שלא אמר הוא פעם שנית דרך שאלה מ"מ יש ריעותא דהיא אמרה תחלה הב אע"כ דס"ל להרא"ש כרמב"ן שזכרנו א"כ קשיין דברי הטור אהדדי וע"כ יפה הקשה ב"י דדברי הטור תחלה לא אתיין אלא כהרשב"א אבל לא כהרא"ש ונר' דהרמב"ם והטור שכתבו והיא אומרת הן דה"ה אם שתק' אז דמועיל אלא דנתכוין על הסיפא דאם אומר הב מיהב' דלא מהני דדוקא הן צריכה להשיב אם באה להשיב אבל אם לא משיב' כלל ס"ל דמהני כצ"ל בדברי (הטור) ולמעשה אם שתקה הוי ספק קידושין אלא תן לי בלבד פי' שהיא אומרת כן:

וקבל' מקודשת זו דעת הרא"ש אבל הרשב"א ס"ל אינה מקודשת כמו שהעתקתי לפני זה. ע"כ אין כאן קידושי ודאי אלא ספק ולחומרא דהא ספק איסור דאורייתא יש כאן ותמהתי על רמ"א שפסק להקל בזה:

ואם קבלה בשתיקה דבר פשוט שט"ס יש כאן שאין משמע זה כלל בדברי הרא"ש אלא צ"ל ואם לא קבלה כו' וכן הוא בד"מ וז"ל דוקא שתקה הוה קידושין אבל אם חזרה ואמרה מלשונות אלו כולי ובלבוש העתיק כמו שהוא לפנינו והוא שגגה:

בלשון שחוק הן וקבלה כו' פי' שלא אמרה כלל הן אלא מן הלשונות כגון נתן תתן ששם ל' שחוק כמו שזכר קודם לזה וכן הוא במרדכי פ"ק וד"מ מביאו וז"ל ספר ביד רבי היכ' דאינה מבקשת אותו דבר תחלה אלא הוא אמר תחלה אם אתן לך דבר פלוני תהא מקודשת לי ואמרה חבא מיהב' אם היא מקודשת או לא עכ"ל אבל באומרת הן לא מצינו חילוק האיך היא אומרת אותו ומשמע כאן באומרת ל' גרוע אבל אם שתקה אח' אמירתו לשון שאלה היא ודאי מקודשת וזה סיוע למה שזכרתי לפני זה דשתיקה מהני אפילו לא חזר ואמר הרי את מקודשת לי בזה אע"פ שיש ריעות' דהוא אמר דרך שאלה אלא ע"כ דלענין שתיקה אין כאן ריעותא כלל ולא כד"מ שכתבתי בשמו דלא מהני שתיקה אלא אחר שחזר ואמר הרי את מקודשת לי בזה: