פתיחת התפריט הראשי

טור אבן העזר מ

טורעריכה

קדשה לאחר זמן, כגון שנתן לה פרוטה ואמר לה "תהא מקודשת לי לאחר ל' יום" - הרי זו מקודשת לאחר ל' יום, אפילו נתאכלו המעות שאינן בעין לאחר ל' יום.

ואם חזר בו הוא או היא תוך ל' יום - בטלו הקדושין.

בא אחר וקדשה תוך ל' יום - מקודשת לשני ובטלו קדושי ראשון, אפילו מת השני או גרשה תוך ל' יום. ויש אומרים שאם מת השני או גרשה תוך ל' יום שחזרו קדושי הראשון, ולא נהירא לאדוני אבי ז"ל.

אמר לה "מעכשיו ולאחר ל' יום" ובא אחר וקדשה תוך שלשים יום - אסורה לשניהם לעולם, אלא אם כן יתן לה האחר גט ותהא מותרת לשני, אבל לעלמא אסורה עד שיתנו שניהם גט.

ואם אמר לה הראשון "מעכשיו ולאחר ל' יום" ואמר השני "מעכשיו ולאחר כ' יום" ואמר השלישי "מעכשיו ולאחר י' ימים" - לדעת רבינו חננאל ורב אלפס צריכה גט משלשתן, וכן כתב הרמב"ם, ולדעת אדוני אבי ז"ל אינה צריכה גט אלא מראשון ומאחרון.

אמר לה "תהא מקודשת לי לאחר שאתגייר" או "לאחר שתתגיירי", "לאחר שאשתחרר", "לאחר שתשתחררי", "לאחר שימות בעליך", "לאחר שתמות אחותיך" - אינה מקודשת. ואם אמר ליבמה "לאחר שיחלוץ ליך יבמיך" - הוו ספק קדושין.

נתן לה שתי פרוטות ואמר לה "באחת התקדשי לי עתה ובאחת לאחר שאגרשך" - הרי זו מקודשת, ולכשיגרשנה הרי זו מקודשת עד שיגרשנה פעם שני מקידושי פרוטה שנייה.

אבל אם נתן פרוטה לאשת איש ואמר לה "תהא מקודשת לי לאחר שתתגרש", או אם נתן פרוטה לאשתו ואמר לה "תהא מקודשת לי לאחר שאגרשך" - אינו כלום, והרמ"ה כתב דהויא ספק מקודשת.

האומר "אם תלד אשתך נקבה תהא מקודשת לי" - אינו כלום. וכתב הרמב"ם: היתה אשת חבירו מעוברת והוכר העובר הבת מקודשת, וייראה לי שצריך לחזור ולקדשה מאביה לאחר שתלד כדי שיכנסנה בקידושין שאין בהן דופי. והרמ"ה כתב דאפילו הוכר העובר אינה מקודשת.

בית יוסףעריכה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

קדשה לאחר זמן כגון שנתן לה פרוטה ואמר לה הרי את מקודשת לי לאחר ל' יום הרי זו מקודשת לאחר שלשים יום אפילו נתאכלו המעות וכו' ריש פ' האומר (דף נח:) תנן האומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר ל' יום ובא אחר וקידשה בתוך ל' יום מקודשת לשני ובגמרא (דף נט.) לא בא אחר וקדשה בתוך ל' יום מהו רב ושמואל דאמרי תרווייהו מקודשת ואע"פ שנתאכלו המעות מ"ט הני זוזי לא למלוה דמו ולא לפקדון דמו לפקדון לא דמו פקדון ברשות' דמרא אתאכלי והני ברשותא דידה מתאכלי למלוה נמי לא דמו מלוה להוצא' ניתנה האי בתורת קידושין יהבינהו ניהלה ופירש"י ואע"פ שנתאכלו המעות בתוך ל' יום. דכי בעי קידושין למיחל ליתנהו למעות אפ"ה חיילי: לאו למלוה דמו. דנימא המקדש במלוה אינה מקודשת: ולא לפקדון דמו. דנימא אי לא נשתייר בה ש"פ אינה מקודשת: להוצאה ניתנה. מקמי דניתחלי קידושין וכי א"ל התקדשי לי בה לאו דידיה הוא ולא מידי יהיב לה אבל אלו לא ניתנו לה להוצאה אלא על מנת שתתקדש בהן ולהכי כי אכלה לקידושין דידה קא אכלה ולכי מטא זימנא מיקדשא וכתב הר"ן למלוה נמי לא דמו וכו' כלומר דנהי דמלוה דעלמא אינה קונה היינו משום דמשעה ראשונה שלה היא וכשהוא מקדש בה לא יהיב לה מידי אבל בזו שמתחלה על דעת קידושין נתן אף על גב דהשתא ליתנהו לזוזי מעיקרא מקניא נפשה בהנהו זוזי דיהב לה אע"פ שאם תחזור בה תהא חייבת להחזיר המעות דמ"מ הדבר ברשותה ומהא משמע שאם הוא חוזר בו אינה חייבת להחזיר דאי לא במאי מיקדשא הרי אינם קנויים לה עד סוף ל' והרי נתאכלו בינתים כדאמרן זה נ"ל וכתב עוד הר"ן ודוקא בקידושי כסף הוא דאמר מקודשת משום טעמא דכתיבנא אבל בקידושי שטר אם נקרע או אבד ודאי אינה מקודשת כיון דבשעתא דחיילא קידושין ליתיה בעולם וכדאמרינן לקמן בגמ' לענין גט איכא בינייהו שנתקרע הגט או אבד ואפילו איתיה בעיניה נמי דוקא בישנו בידה או ברשותה אבל עומד בר"ה לא ומיהו כתב הרשב"א שאם יש בנייר ש"פ מקודשת דה"ל כמקדש בכסף דבקידושי שטר דעתייהו נמי אניירא והכי מוכח בפרק האיש מקדש (מח.) המקדש בשטר ר"מ אומר מקודשת וכו' וחכ"א שמין את הנייר אם יש בו ש"פ ואוקימנא התם בשטר אירוסין שאין עליו עדים א"נ שנכתב שלא לשמה דלא מהני מדין שטר ואפילו הכי אם יש בו ש"פ מהני מדין כסף אלמא בקידושי שטר נמי דעתייהו אניירא והרי הוא כמתקדשת בכסף הלכך אף על פי שנשרף מקודשת כדין מקדש בכסף דמקדש בשטר נמי דעתייהו אשוייה דניור ולפי דעתי זו היא שאמרו בירושלמי שהביא הרי"ף בריש מכילתין הדא דתימא בשטר שאין בו ש"פ עכ"ל וגם ה"ה כתב פ"ז כתבו הרמב"ן והרשב"א דדוקא בקידושי כסף אבל בקידושי שטר אם נאבד השטר או נשרף תוך ל' יום אינה מקודשת דומה לדין הגט וכתב הרשב"א ודאי אם יש בנייר ש"פ הרי היא מקודשת דה"ל כמקדש בכסף ע"כ:

ומ"ש רבינו ואם חזר בו הוא או היא תוך ל' יום בטלו הקידושין שם בגמרא אמתניתין דבסמוך לא בא אחר וחזרה בה מהו ר"י אמר חוזרת דאתי דיבור ומבטל דיבור ור"ל אמר אינה חוזרת וידוע דהלכה כר"י ופירש"י וחזרה בה בתוך ל' יום. אמרה אי איפשי באותן קידושין וכתב הר"ן והדבר פשוט שכשם שהיא חוזרת כך הוא חוזר וכן כתב הרמב"ם בפ"ז דבין חזר הוא בין חזרה היא אינה מקודשת:

ומ"ש בא אחר וקדשה תוך ל' יום מקודשת לשני ובטלו קידושי ראשון זהו דין המשנה שהזכרתי בסמוך וגמרא א"ר מקודשת לשני לעולם וכתב הרמב"ם בפ"ז שהטעם לפי שבשעה שקדשה השני לא היתה מקודשת ותפסי בה קידושי שני ונעשית א"א ולאתר ל' יום כשיבואו קידושי ראשון ימצאו אותה א"א ונמצא הראשון כמי שקידש א"א שאין קידושין תופסין בה וכתב ה"ה ומתוך מ"ש רבינו ולאחר ל' יום כשיבואו קידושי ראשון וכו' נראה שהוא סובר כדעת הרמב"ן שאם גירשה שני בתוך ל' חלו קידושי ראשון וכן מפורש בירושלמי לפיכך אם מת השני בתוך שלשים יום או גירשה חלו עליה קידושי האחר ע"כ אבל הרשב"א חולק בזה ואמר דכל שקדשה אחר הרי חזרה בה מקידושי ראשון ובאותה שעה נפקעו לגמרי ושוב אינם חלין ואין לה חזרה גדולה מקבלת קידושי שני ואין סומכין על הירושלמי בזה אלו דבריו עכ"ל והרא"ש כתב שראה מן המפרשים שדקדקו מהמשנה דלא פקעי לגמרי קידושי ראשון אלא אם מת שני או גירשה בתוך ל' חלו קידושי ראשון ותמה עליהם משום דמכי פשטה ידה וקבלה קידושין מאחר כבר חזרה בה מקידושי ראשון והר"ן הביא דברי הרמב"ן ודקדק מדברי הרמב"ם שהוא סובר כמותו והביא דברי הרשב"א וראיותיו ודחה אותם וכתב בסוף דבריו והיאך ניקל לדחות הירושלמי מפני ראיות הללו אלא ודאי ראוי לחוש ולהצריכה גט עכ"ל :

אמר לה מעכשיו ולאחר שלשים יום ובא אחר וקדשה תוך שלשים יום אסורה לשניהם לעולם וכו' שם (דף נח:) במשנה מעכשיו ולאתר שלשים יום ובא אחר וקדשה בתוך שלשים יום מקודשת ואינה מקודשת ובגמרא (דף נט:) אמר רב מקודשת ואינה מקודשת לעולם ושמואל אמר מקודשת ואינה מקודשת עד ל' יום לאחר ל' יום פקעי קידושי שני וגמרי קידושי ראשון ופירש"י מקודשת ואינה מקודשת לעולם. ואפילו לאחר ל' עומדת בספק קידושי שניהם ואסורה לשניהם בלא גט אחד וידוע דהלכה כרב ומפרש בגמרא טעמיה משום דמספקא ליה אי תנאה הוי או חזרה הוי ופירש"י מספקא ליה. האי לאחר שלשים יום תנאה הוי אם לא אחזור בי תוך ל' יום יהיו קידושין מעכשיו אי חזרה הוי ממאי דאמר מעכשיו וקאמר איני אומר מעכשיו אלא התקדשי לי לאחר ל' הילכך לעולם היא בספק דאי הוי תנאה קידושי ראשון חיילי קידושי שני לא חיילי ואי חזרה קידושי שני חיילי קידושי ראשון לא חיילי:

ומ"ש ואם א"ל הראשון מעכשיו ולאחר ל' יום ואמר השני מעכשיו ולאחר כ' יום ואמר השלישי מעכשיו ולאחר י' ימים לדעת ר"ח והרי"ף צריכה גט משלשתן וכו' שם (דף ס) אמר אביי ולטעמיה דרב בא אחד ואמר לה הרי את מקודשת לי ולאחר ל' יום ובא אחר ואמר לה הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר כ' ימים ובא אחר ואמר לה הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר י' ימים מראשון ומאחרון צריכה גט מאמצעי אינה ריכה גט מה נפשך אי תנאה הוי דקמא קידושי דהנך לאו קידושי אי חזרה הוי דבתרא קידושי דהנך לאו קידושי פשיטא מהו דתימא האי לישנא משמע תנאה ומשמע חזרה ותיבעי גיטא מכל חד וחד קמ"ל עולא א"ר יוחנן אפילו ק' תופסין א"ל רב משרשיא לרב אשי אסברא לך טעמיה דר' יוחנן שוו נפשייהו כי שרגא דליבני דכל חד וחד רווחא לחבריה שבק ופירש"י לטעמיה דרב. דמספקא ליה בחזרה ותנאה: בא אחד ואמר מעכשיו ולאחר שלשים ובא אחר ואמר מעכשיו ולאחר עשרים. שכלו של שני בתוך של ראשון ואם דראשון חזרה ה"ל דשני קידושין דהא ראשון הדר ביה ממעכשיו. ובא אחר ואמר מעכשיו ולאחר עשרה. וה"ה בהאי בתרא אם קדשה סתם הואיל ולא בא אחר אחריו מה לי ולתנאו אלא סידרא נקט ותנא: אי חזרה הוי. דבתרא הוו קידושין שלא בא אחר אחריו וגמרו קידושיו לאחר עשרה והנך קמאי לאו קידושי: האי לישנא משמע תנאה ומשמע חזרה. שתי הלשונות במשמע יש אומרים בלשון תנאי ויש אומרים בלשון חזרה ואיכא למימר להאי תנאה ולהאי חזרה ותיבעי גיטא מכל חד דילמא קמא לחזרה מיכוון וחלו של שני ושני לתנאה איכוין וחלו קידושיו ואין של ראשון ואחרון קידושין ובעיא גיטא מאמצעי ואיכא למימר דקמא תנאה ושלו קיימין ואיכא למימר דכולהו חזרה ושל אחרון לבד קיימין קמ"ל דלאו תרווייהו משתמעי מינה אלא ספק תנאה ספק חזרה ואי תנאה הוי לכולהו הוי תנאה ואין לשון חזרה כלל ואי חזרה הוי לא הוי ביה לישנא דתנאה כלל וממ"נ דאמצעי לא הוי קידושין: אסברא לך. דהא ליכא למימר טעמיה דר"י משום דקסבר שתי לשונות במשמע ומספקינן לגבי האי בתנאה ולגבי האי בחזרה דא"כ לא שייך למיתני תופסין דאין תפיסה אלא באחד מהם ואנן לא ידעינן בהי מינייהו ומדקאמר תופסין משמע דס"ל שיש בה צד קידושין לכולן ע"כ וסיים בה הר"ן אלא טעמיה משום דכיון דלא נגמרו קידושי שום אחד מהם כל חד שביק רווחא להיות נתפסין בה קידושי שני כמי שסידר לבנים ונותן הלבנה מקצתה על לבנה זו ומקצתה על חבירתה כדי שישאר ריוח לסידור לבנה אחרת ויהיה סידורו נקשר ולא יפול וה"נ כל חד שבק רווחא ולפיכך קידושי כולן נתפסין בה בודאי ואליבא דר' יוחנן ל"ש לזמן הראשון ול"ש אמר מעכשיו ולאחר מ' שהוא לאחר זמנו של ראשון תפסי נמי קידושי שני דהא רווחא שבק קמא לכל מאן דמקדש לה תוך ל' יום אבל לרב דמספקא ליה אי תנאה הוי אי חזרה הוי אילו קדשה שני לאחר מ' אין לחוש לקידושיו שכבר חלו קידושי ראשון בין דהוי תנאה בין דהוי חזרה ע"כ והרמב"ם כתב בפ"ז הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר ל' יום ובא אחר ואמר הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר כ' יום ובא אחר ואמר הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר י' אפי' הן ק' על הסדר הזה כולן תופסין בה וצריכה גט מכל א' וא' מפני שהיא ספק מקודשת מכולן וכתב ה"ה בהלכות לא הביאו אלא הא דרב ושמואל בלבד ושם כתב וקי"ל כרב וכן הכריע הרמב"ן ז"ל ואע"ג דרב ור"י הלכה כר"י הא סוגיין מכרען כרב ועוד דכי פסקינן כרב דאמר ספיקא הוי אנו יוצאין ידי כל החששות שאין לך חומרא גדולה בקידושין מספק קידושין ומן הטעם הזה פסק רבינו כרב ומן הטעם הזה לא רצה לסמוך על הא דאביי דאית בה קולא דאמר דמאמצעי אינה צריכה גט משום דהאי לישנא דמעכשיו ולאחר זמן כיון דפליגי בה אמוראי אנן לא מכריעים ביה אלא נקטינן לכולהו חומרי ומספקינן ליה בתנאה לחוד ובחזרה לחוד ובתנאה וחזרה כהדדי וחיישינן לכל מאי דאיכא למיחש זה נראה בדעת רבינו ובהלכות שלא כתבוה הא דאביי אלא הא דרב בלבד בלא נתינת טעם לדבריו ויש מי שפוסק כר"י וכן דעת הרשב"א ז"ל עכ"ל והרא"ש כתב רב אלפס לא כתב הא דאביי וגם הרמב"ם כתב דצריכה גט מכל א' וא' מפני שהוא מקודשת לכולן מספק ותימא הוא בעיני למה לא יהא הלכה כאביי דהא ליכא מאן דפליג עליה ור"ח פסק כר"י וטעמא דידיה משום דאמרינן במסכת י"ט דהלכה כר"י כנגד רב ושמואל ומסתבר הכא כפסק רב אלפס משום דפריך לר"י ממתני' דמהיום ולאחר מיתה גט ואינו גט ואיצטריך לשנויי אליביה גזירה אטו מהיום אם מתי וסוגיא דתלמודא בכל דוכתא משום דמספקא לן אי תנאה הוי אי חזרה הוי ועוד בפרק בתרא דגיטין (פב:) דחיק תלמודא למצוא אשת שני מתים ולר"י משכחת לה בכה"ג עכ"ל והר"ן כתב ולענין הלכה כתב הרי"ף דהלכתא כרב ור"ח כתב דהלכה כר"י והרמב"ן הכריע כדברי הרי"ף משום דסוגיין בעלמא בפרק יש נוחלין (קלו.) וביבמות כרב וכתב דהלכתא כאביי אליבא דרב דהא ליכא מאן דפליג עליה ומה שהשמיטה הרי"ף מפני שלא רצה לפרסם בה קולא לחוש לדברי מי שפוסק כר"י והרמב"ם ז"ל כתב אמר לה הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר ל' יום וכו' אפילו הם ק' על הסדר הזה כולם תופסין בה וכו' ודברים תמוהים הם הרבה שכיון שהוא פוסק כר"י שאפי' הם ק' כולם תופסין בה למה כתב שהיא מקודשת לכולן בספק והרי סוגייתנו מוכחת דלר"י קידושי ודאי נינהו ובגמ' נמי פרכינן יבומי נמי תתייבם וכבר השיג עליו בזה הרמ"ך ואפשר שמפני שנסתפק לו אי קי"ל כרב אי כר"י כתב שאפי' ק' תופסין בה בספק אבל עדיין אינו מספיק לי מפני שכתב אפי' ק' על הסדר הזה משמע דוקא בשכלה זמנו של שני בתוך זמנו של ראשון וכבר כתבתי דלר"י אפי' אמר לה שני מעכשיו ולאחר מ' קידושין תופסין ולא נתבררו לי דבריו והרשב"א סובר דהלכתא כר"י וההיא דפרק יש נוחלין ודיבמות לא מכרע למיפסק כרב ולדברי הפוסקים כר"י דשיורא הוי המקדש בשטר מעכשיו ולאחר ל' יום צריך שיהיה השטר קיים לאחר ל' יום שאע"פ שמעכשיו מתחילין הקידושין לחול אינם קונין קנין גמור עד לאחר ל' יום וכדאמרינן בירושלמי דכל ל' יום קונה ואינו קונה לאחר ל' יום קונה קנין גמור הלכך בעינן שיהא השטר קיים וברשות' בשעה שהוא גומר קנינו אבל בכסף לא צריך דהא קי"ל האומר לאשה הרי את מקודשת לאחר ל' יום מקודשת אף על פי שנתאכלו המעות עכ"ל ודברי הרשב"א בדינים אלו בתשובה בסימן תש"ו ויש לדקדק בדברי הרא"ש שנראה מדבריו שהרי"ף סובר שצריכה גט מכל אחד ואחד וא"כ היינו כר"י ומה זה שכתב אח"כ ור"ח פסק כר"י ומסתבר הכא כפסק רב אלפס ומשמע דפליג ר"ח ארב אלפס ואיפשר לומר דאע"ג דבין להרי"ף בין לר"ת צריכה גט מכל אחד מ"מ לאו מחד טעמא הוא דטעמא דר"ח משום דפסק כר"י והרי"ף פסק כרב אלא דמספקא ליה דילמא לא קי"ל כאביי דאמר דלרב לא מספק' לן בהאי לישנא אי משמע תנאה אי משמע חזרה אלא בהא נמי מספקינן אליבא דרב ואע"ג דלא נפקא לן בינייהו מידי לענין דיכא לא נמנע הרא"ש מלכתוב מחלוקתם וטעם הדבר ומלהכריע דמסתבר כרב אלפס ומ"ש רבינו דלהרא"ש אינה צריכה גט אלא מראשון ומאחרון הוא מפני שכתב ותימא הוא בעיני למה לא יהא הלכה כאביי דהא ליכא מאן דפליג עליה:

אמר לה תהא מקודשת לי לאחר שאתגייר או לאחר שתתגיירי וכו' עד אינה מקודשת משנה בפ' האומר (דף סב.) ופרש"י טעמא דאינה מקודשת משום דהוי דשלב"ל ועכשיו אין בידו לקדשה:

ומ"ש ואם אמר ליבמה לאחר שיחלוץ ליך יבמיך הוי ספק קדושין שם במשנה האומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שאתגייר וכו' לאחר שיחלוץ ליך יבמיך אינה מקודשת וכתב הר"ן לרב דאמר בפרק האשה רבה (צב:) דאין קדושין תופסין ביבמה אתי שפיר ושמואל דאמר התם בעניותינו צריכה גט כלומר דמספקא ליה אי תפסי אי לא מוקי לה כר"ע דאמר אין קדושין תופסין בחייבי לאוין והכי מוקי לה ר"ל התם ולדידן דקי"ל כשמואל ולא קי"ל כר"ע הויא ספק מקודשת דדילמא תפסי בה קדושין השתא וה"ל כאומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר ל' יום עכ"ל וכך הם דברי הרא"ש ז"ל והרמב"ם כתב בפ"ז האומר ליבמה הרי את מקודשת לי לאתר שיחלוץ ליך יבמיך ה"ז מקודשת הואיל ואילו קדשה עתה היו קדושין תופסין בה מספק וכתב הרב המגיד כדברי הר"ן דלדידן דקיימא לן דיבמה יש בה ספק קידושין אף כאן היא ספק מקודשת דבר פשוט הוא לפי הסוגיא שבפרק האשה רבה וכן כתבו מן המפרשים ז"ל ע"כ נראה מדבריו דלהרמב"ם נמי האומר לאחר שיחלוץ ליך יבמיך הויא ספק מקודשת ואיפשר שהיה גורס בדברי הרמב"ם הרי זו ספק מקודשת אבל לספרים דידן דגרסי הרי זו מקודשת נראה דמקודשת גמורה היא דכיון דעכשיו נמי תפסי בה קדושין מספק לא הוי דשלב"ל כיון שהיא דבר שבא לעולם כשהוא מקדשה עכשיו שיחולו הקדושין לאחר שיחלוץ לה יבמה ש"ד ועיין מ"ש רבינו ירוחם בשם הרמ"ה:

נתן לה ב' פרוטות וא"ל באחת התקדשי לי עתה ובאחת לאחר שאגרשך הרי זו מקודשת וכו' בפרק האומר (דף סב.) גרסינן תנן התם אין תורמין מן התלוש על המחובר ואם תרם אין תרומתו תרומה בעא מיניה רב אשי מרבי יוחנן אמר פירות ערוגה זו תלושים יהיו תרומה על פירות ערוגה זו מחוברים לכשיתלשו ונתלשו מהו א"ל כל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי אלא הא דאמר רבי אושעיא הנותן פרוטה לאשתו וא"ל הרי את מקודשת לי לאחר שאגרשך אינה מקודשת ה"נ לר"י דהוו קדושין נהי דבידו לגרשה בידו לקדשה תפשוט דבעי רב אושעיא הנותן ב' פרוטות לאשה באחת א"ל התקדשי לי היום ובאחת א"ל התקדשי לי לאחר שאגרשך תפשוט מינה דלא הוו קדושי דילמא כי היכי דתפיס קדושי השתא תפסי נמי לאחר כן ופרש"י בידו לקדשה. בתמיה וכי בידו לקדשה אם יגרשנה שמא לא תתרצה בקדושיו: דלמא כי היכי דתפסי וכו'. כלומר להכי מספקא ליה לרב אושעיא בהא משום דאיכא למימר דלמא סביר' לן מגו דאי בעי לקדושי השתא מקדש תפסי בה קדושין לאחר זמן מהשתא אבל המקדש את אשתו לא חזיא השתא למיתפס בה קדושי שהרי מקודשת ועומדת היא ומשמע דבעיין לא איפשיטא הלכך ספק מקודשת הויא וזה דעת הרמ"ה שכתב רבינו בסמוך אבל הרמב"ם כתב בפ"ז הנותן ב' פרוטות לאשה ואמר לה הרי את מקודשת לי היום באחת ובאחת לאחר שאגרשיך ה"ז מקודשת וכשיגרש אותה תהיה מקודשת עד שיגרש פעם שנייה מן קדושי פרוטה שנייה. וכתב ה"ה והר"ן בשם הרשב"א דאיפשיטא לן מדוכתא אחריתי דאמרינן בפרק אע"פ גבי מקדיש מעשה ידי אשתו ומי איכא מידי דהשתא לא קדיש ולקמיה קדיש מתקיף לה רבי ינאי אלמה לא אילו האומר לחבירו שדה זו שאני מוכר לך לכשאקחנה ממך תקדוש מי לא קדשה מתקיף לה רבי ירמיה מי דמי התם בידו להקדישו הכא אין בידה לגרש את עצמה אלמא כל שבידו להקדיש עכשיו חייל לקמיה אע"פ שיבא בינתים זמן שלא יהא ראוי להקדיש ואף כאן כיון דשניהם רוצים עכשיו בכך בידם הוא שתתקדש מעכשיו ולעולם אף על פי שכשיתן לה גט לא תהא ברשותו להתקדש לו כיון שביד שניהם עכשיו שתתקדש לעולם אפילו קדושין דלאחר גירושין מהני ומיהו כתב בתשובה דמסתברא דקדושי בתרא לא עדיפי מהאומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר ל' יום שכל שלא אמר מעכשיו יכולין לחזור בהם בתוך ל' וכאן נמי הרי לא א"ל מעכשיו ולא עוד אלא אפילו א"ל מעכשיו ולאחר שאגרשיך י"ל כן שהרי א"א להם לחול מעכשיו שכבר היא אשתו מחמת קדושין הראשונים וכתב הר"ן על זה ואני חוכך להחמיר ולומר דלא מיפשטא בעיא דרב אושעיא מהתם דפרק אע"פ דהתם היינו טעמא שכיון שבידו להקדישה עכשיו יכול הוא ג"כ להקדישה לאחר זמן לפי שאותו הקדש עצמו שהוא מקדיש לאחר זמן אף מעכשיו הוא יכול להקדישו דכי קאמר שדה זו שאני מוכר לך היינו שאמכור לך משא"כ בקדושי אשה שאותה קדושי שנייה א"א שתחול עכשיו שהרי היא מתקדשת קדושי ראשונה דבבת אחת נותן לה ב' פרוטות הללו ואומר כן ואיכא למימר דקדושי שנייה דלאחר גירושין לא חיילי עכ"ל. ול"נ דאפשר לומר עוד דהרמב"ם נמי סבר דלא איפשיטא בעיא דרב אושעיא ומאי הרי זו מקודשת דקאמר הרי זו מקודשת מספק והכי דייק לישניה שכתב וכשיגרש אותה תהיה מקודשת עד שיגרש אותה פעם שנייה דמשמע תהיה מקודשת לענין שצריך שיגרש אותה פעם שנייה מקדושי פרוטה שנייה ולא לענין אחר שאם פשטה ידה וקבלה קדושין מאחר צריכה ממנו גט דאל"כ כך ה"ל לכתוב וכשיגרש אותה יחולו קדושין שנייה ודברי הרשב"א בתשובה בדין זה בסימן תש"ו :

ומ"ש רבינו אבל אם נתן פרוטה לא"א ואמר לה תהא מקודשת לי לאחר שתתגרש משנה בפרק האומר (שם) וטעמא משום דהוי דשלב"ל ועכשיו אין בידו לקדשה: ומ"ש או אם נתן פרוטה לאשתו ואמר לה תהא מקודשת לי לאחר שאגרשיך אינו כלום נתבאר בסמוך שהוא מימרא דרב אושעיא: כאן יש חסרון מבואר בדברי רבינו וכן צריך להגיה ולכתוב והרמ"ה כתב דהויא ספק מקודשת האומר אם תלד אשתך נקבה תהא מקודשת לי אינו כלום וכתב הרמב"ם היתה אשת חבירו מעוברת וכו' וכן מצאתי בספר מדוייק:

ומ"ש והרמ"ה כתב דהויא ספק מקודשת ארישא קאי שכתב נתן לה ב' פרוטות וא"ל באחת התקדשי לי עתה ובאחת לאחר שאגרשיך וכבר נתבאר בסמוך דפשטא דמילתא הכי הויא דבעיא דרב אושעיא לא איפשטא:

האומר אם תלד אשתך נקבה תהא מקודשת לי אינו כלום משנה בפרק האומר (שם) וטעמא משום דהוי דבר שלב"ל:

וכתב הרמב"ם היתה אשת חבירו מעוברת והוכר העובר הבת מקודשת בפ"ז וטעמו מדגרסינן בגמרא עלה דמתניתין דבסמוך תניא כותיה דר"י דאמר כל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי אין תורמין מן התלוש על המחובר וכו' יתר על כן אמר ר"א ב"י אפילו אמר פירות ערוגה זו תלושים יהיו תרומה על פירות ערוגה זו מחוברים פירות ערוגה זו מחוברים יהיו תרומה על פירות ערוגה זו תלושים לכשיביאו שליש ויתלשו והביאו שליש ונתלשו דבריו קיימין כלומר אף על פי שאין בידו לתלוש ולהפריש דתבואה שלא הביאה שליש לאו תבואה היא ואיכא עלה תרי לישני בגמרא ובלישנא בתרא אמרינן אמר רבה לא אמר רבי אליעזר ב"י אלא בשחת דבי כבשא אבל בשחת דבי שקיא לא כלומר דתרתי בעינן שתהא התבואה כבר שחת כלומר שיהא ראוי לקצור ולהאכיל לבהמה אבל באגם כלומר שאין התבואה עדיין אלא צמחים רכים לא דכיון דלא חשיב לא חייל עליה שם למפרע ובעינן נמי שיהא האי שחת דבי כבשא כלומר שדה בית הבעל ששותה ממי גשמים אבל בשחת דבי שקיא דהיינו שדה בית השלחין שצריכה להשקות לא אמר וכיון דעבידא דפסדא כי לא משקה לה כדמיבעי לה כמי שלא בא לעול כלל הוא ורב יוסף אמר אפי' בשחת דבי שקיא כלומר הואיל והגיע לכלל שחת ואמרינן עלה כמאן אזלא הא דתניא האומר לחבירו אם ילדה אשתך נקבה תהא מקודשת לי לא אמר כלום א"ר חנינא ל"ש אלא שאין אשתו מעוברת אבל אשתו מעוברת דבריו קיימין כמאן בשהוכר עוברה ודברי הכל כלומר דבין לרבה בין לרב יוסף הוכר עוברה בעינן דומיא דשחת דהאי נמי לשחת דבי כבשא דמי שגמרו בידי שמים הוא הלכך מהניא מדראב"י ובתר הכי גרסינן אמר אביי ראב"י ור"מ ורבי כולהו ס"ל אדם מקנה דשלב"ל ואע"ג דמוקים לראב"י בשטה דאלמא ס"ל דלית הלכתא כותיה סובר הרמב"ם דלא פליג בהדי רבה ורב יוסף בדינא דכולהו מודה דשחת דבי כבשא דבר שבא לעולם הוא ומהני בתרומה ואשתו מעוברת נמי כשהוכר עוברה מקודשת מיהו רבה ורב יוסף טרחי לאוקמי מלתיה דראב"י בשחת דהוי דבר שבא לעולם כי היכי דתיקום אליבא דהלכתא דקי"ל משנת ראב"י קב ונקי ואביי ס"ל דראב"י אפילו באגם ואפילו בפחות מכן אמר דקסבר אדם מקנה דשלב"ל ומש"ה אוקמיה כשטה ומיהו כולהו מודו דשחת והוכר עוברה בא לעולם מיקרי וכתב הר"ן ואע"ג דראב"י בעי דילמא משיביאו שליש ויתלשו והכא לא אמר משתלד איכא למימר דכיון דאמר אם ילדה תהא מקודשת כאומר לכשתלד דמי ואחרים אומרים דרבי חנינא מוקי לה דאמר בהדיא לכשתלד אבל הרמב"ם ז"ל כתבה באומר אם ילדה וכתב עוד הר"ן ולפ"ז מזכה לעובר בשהוכר עוברה קנה ולא מחוור דפרק מי שמת (קמא:) משמע דכל עובר ממעטינן אפילו הוכר לא מיקרי בא לעולם ורבה ורב יוסף נמי ס"ל כאביי דלראב"י אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ורבי חנינא נמי דאמר בשהוכר עוברה מקודשת משום דס"ל דראב"י קאמר הכי והאי דדחקי רבה ורב יוסף לפרושי מילתיה בשחת לאו משום דתיקום אליבא דהלכתא אלא משום דלישניה דראב"י מוכח דבעינן בא לעולם קצת ואוקמא אביי לדראב"י בשטה הילכך ליתא לדראב"י ואפילו בשחת דבי כבשא והאומר אם ילדה אשתך נקבה מקודשת לי אע"פ שהוכר עוברה אינה מקודשת ע"כ. והרי"ף השמיט משנה זו ומאי דאתמר עלה ונראה שהוא סובר כדברי האומר שאע"פ שהוכר עוברה אינה מקודשת ומפני כך לא הוצרך דין המשנה דמהנך דקתני מתניתין לאחר שאתגייר לאחר שתתגיירי וכו' אינה מקודשת משום דהוי דבר שלא בא לעולם נשמע לאומר אם ילדה אשתך נקבה דאינה מקודשת וכ"נ שהוא דעת הרא"ש שכתב המשנה כצורתה וממילא משמע דבכל גווני אינה מקודשת וכתב ה"ה שיש מפרשים סבורים כן שאע"פ שהוכר עוברה אינה מקודשת וכן דעת ההשגות ודבר זה מחלוקת הוא בין הראשונים ג"כ ורבינו האי כדעת ההשגות ויש לחוש לדברי רבינו וקצת מפרשים ע"כ:

ומ"ש ויראה לי שצריך לחזור ולקדשה מאביה לאחר שתלד וכו' הם דברי הרמב"ם בפ"י:

ומ"ש והרמ"ה כתב דאפילו הוכר העובר אינה מקודשת כבר נתבאר שיש סוברים כן:

בית חדש (ב"ח)עריכה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

קדשה לאחר זמן אפי' נתאכלו המעות שאינן בעין לאחר ל' יום מימרא דרב ושמואל ר"פ האומר ויהיב טעמא דהני זוזי לא לפקדון דמו דהמקדש בפקדון שלא נשתייר בו ש"פ אינה מקודשת דפקדון ברשותא דמרייהו קא מתאכלי והני ברשותא דידה קא מתאכלי למלוה נמי לא דמו מלוה להוצאה ניתנה הני בתורת קידושין יהבינהו ניהלה פירש"י להוצאה ניתנה. מקמי דנתחלי קידושין וכי א"ל התקדשי לי בה לאו דידיה הוא ולאו מידי יהיב לה אבל אלו לא ניתנו לה להוציאן אלא ע"מ שתתקדש בהן ולהכי כי אכלה דידה אכלה ולכי מטא זימנא מיקדשא עכ"ל פירוש לפירושו דהמקדש במלוה כיון דבשעת הלואה להוצאה ניתנה ובשעה שמקדש אותה במלוה איננה חשובה בעין אפילו היו המעות בעין לאו מידי קיהיב לה אבל הני זוזי שלא ניתנו להוצאה אלא ע"מ שתתקדש בהן ואילו לא היתה רצונה להתקדש בהן היתה מחוייבת להחזיר לו ואם היו המעות בעין היתה צריכה להחזיר אותן המעות גופייהו שהרי כיון שחזרה בו חייבת להחזירם ממש שלא ניתנו לה להוציאם אלא ע"מ שתתקדש בהן ואפילו אינן בעין מ"מ כיון שעשתה שלא כדין להוציאם מחוייבת להחזיר מעות אחרים תחתיהם הילכך שפיר קיהיב לה מידי בשעה שהקידושין חלים וכ"כ המרדכי פרק האומר כשהקשה מהאומר לחבירו משוך פרה זו ותהא קנויה לך לאחר ל' יום דצ"ל מעכשיו ולאחר ל' יום ותירץ דבקנין משיכה דלאחר ל' יום אין בו ממש בעינן דקאמר מעכשיו אבל באשה הנקנית בכסף אילו לא היתה מקודשת אע"פ שנתאכלו המעות היתה צריכה להחזיר המעות הילכך אצ"ל מעכשיו וכ"כ הרא"ש בתשובה כלל ל"ה על מי שהאריך הזמן ובא קודם זמן האחרון והביאו רבי' לעיל סוף סי' ל"ח דכ' באותה תשובה דה"ט דאפי' נתאכלו כיון שאם נתבטלו הקידושין הראשונה היתה צריכה להחזיר לו המעות יכולה היא להתקדש לו באותם שחייבת לו דלא דמו למלוה וכו' כמו שהועתק בב"י לשם ואיכא לתמוה אמ"ש הר"ן כאן איפכא וז"ל דלא דמו למלוה דהכא מתחלה ע"ד הקידושין נתנם אע"ג דהשתא ליתנהו לזוזי מעיקרא מקניא נפשה בהנהו זוזי דיהיב לה אע"פ שאם תחזור בה תהא חייבת להחזיר המעות דמ"מ הדבר ברשותה וכו' דמשמע מלשונו דאם לא היתה מחוייבת להחזיר המעות כ"ש דהוי קידושין וי"ל דר"ן הכי קאמר דל"מ אם לא היתה צריכה להחזירם כלל אפי' חזרה בה משום דקידושין לטיבועין נתנו בכל ענין שיתנו לשם קידושין אין המעות חוזרים א"כ פשיטא דלא דמו למלוה כל עיקר אלא אע"פ דלפי האמת אם חזרה בה צריכה להחזיר המעות וא"כ איכא למימר דבהא דמו למלוה שצריכה לשלם מה שלותה ממנו ואפ"ה קאמר דלא דמו למלוה דבכל ענין צריכה להחזירם משא"כ הכא דברשותה הוא שלא להחזיר כשלא תחזור בה אבל המרדכי והרא"ש לא קאמרי אלא דכיון דצריכ' להחזיר אותן המעות ממש שנתן לה אם הן בעין ואם אינן בעין צריכ' להחזיר אחרים תחתיהם א"כ לא דמו למלוה דכיון דלהוצאה ניתנה א"צ ליתן אותם מעות גופייהו אפי' הם בעין וכדפי' ודו"ק:

ואם חזר בו הוא או היא וכו' שם קאמרינן חזרה בו תוך ל' ר' יוחנן אמר חוזרת דאתי דבור ומבטל דבור ר"ל אמר אינה חוזרת לא אתי דבור ומבטל דבור והלכה כר' יוחנן וכתב הרמב"ם דה"ה חזר הוא וכ"כ רבינו ונראה דס"ל דהא דנקט פלוגתייהו בחזרה היא לרבותא דר' יוחנן נקטיה דאע"ג דתפסה קידושין בידה ואינה מחזרת לו אפ"ה אתא דבור ומבטל דבור ובטלו הקידושין מיד ומכ"ש כשחזר הוא דאין דבר מעכב עליו מלחזור דהלא כשחזר הוא אינה חייבת להחזיר לו הקידושין וכדכתב הר"ן לשם:

בא אחר וקידשה וכו' טעמו דמכי פשטה ידה וקבלה הקידושין מאחר כבר חזרה בה מקידושי ראשון ודעת י"א היא דכשקידשה השני תוך ל' נעשית א"א הלכך לא חלו קידושי ראשון בסוף ל' על אשה שהיא א"א דאין קידושין תופסין בא"א וא"כ כשמת השני או גירשה דפנויה היא חלו קידושי הראשון בסוף ל' על הפנויה והיא דעת הרמב"ם ושכך הוא בירושלמי וכן נראה מדברי הרמב"ם בפ"ז ומסקנת הר"ן דראוי לחוש לחומרא להצריכה גט מראשון וכתב עוד דאפי' הניח השני אח וזקוקה לו לייבם אפ"ה צריכה גט מראשון עכ"ל:

א"ל מעכשיו ולאחר ל' וכו' שם פליגי בה רב שמואל והלכה כרב דאסורה לשניהם לעולם ודלא כשמואל דאמר עד ל' אסורה לשניהם ולאחר ל' פקעי קידושי שני וגמרו קידושי ראשון ואם גרשה ראשון לאחר ל' שריא לעלמא דליתא והטעם משום דמספקא לן אי תנאה הוי וקידושי ראשון חיילי קידושי שני לא חיילו או דילמא חזרה הוי וקידושי שני חיילי קידושי ראשון לא חיילי הלכך מספיקא אסורה לשניהם לעולם אא"כ יתן לה האחד גט ותהא מותרת לשני ולעלמא אסורה עד שיתנו שניהם גט וצ"ע אם ר"ל דאפי' השני יכול ליתן גט והראשון כונס דיכול להיות דהשני הוא הראשון והראשון הוא השני דאי חזרה הוא קידושי שני חיילי דהוא הראשון או שמא דהכא נמי בעינן שיגרש ראשון וכו' אבל לא יגרש שני וישא ראשון שמא יאמרו מחזיר גרושתו משנשאת כדלעיל בסי' ל"א ולקמן בסי' מ"ו ע"ש: כתב במרדכי פ' האומר דהיכא דקאמר אלא כגון שא"ל הרי את מקודשת לי מעכשיו ולא תהא מקודשת לי אלא לאחר ל' יום פשיטא דמשמעותיה תנאה ולא חזרה וע"ש עוד דמתרץ מאי שנא דבא"ל משוך פרה זו וקנה אותה מעכשיו ולאחר ל' יום דלא מספקא לן אי חזרה הוי אלא פשיטא לן דתנאה הוי ובאשה מספקא לן:

ואם א"ל הראשון מעכשיו ולאחר ל' יום ואמר השני וכו' שם קאמר אביי דלרב דמספקא ליה מראשון ומאחרון צריכה גט מאמצעי אינה צריכה גט ממה נפשך אי תנאה הוי דקמא קידושין דהנך לאו קידושין אי חזרה הוי דבתרא קידושין דהנך לאו קידושין עולא א"ר יוחנן אפי' ק' תופסין קידושי ודאי ורב אלפס לא הביא הא דאביי ודר' יוחנן אלא להא דרב ושמואל בלבד וכתב וקי"ל כרב משמע דס"ל לחומרא דצריך גט משלשתן דמספקא ליה לרב נמי דילמא הך לישנא משמע תנאה ומשמע נמי חזרה ואי דקמא תנאה חלו קידושי ראשון בלבד ואי דקמא חזרה ודשני תנאה חלו קידושי שני בלבד ואי דקמא ודשני תרווייהו חזרה חלו קידושי בתרא הילכך צריכה גט משלשתן אף לרב ודלא כאביי והרמב"ם כתב כלשון שאמר ר' יוחנן אפי' הן ק' על הסדר הזה קידושי כולן תופסין בה וסיים ואמר וצריכה גט מכל א' וא' מפני שהיא ספק מקודשת מכולן והיינו כרב וז"ל הרא"ש רב אלפס לא כתב הא דאביי וגם הרמב"ם כתב דצריכה גט מכ"א ואחד מפני שהיא מקודשת לכולן מספק ותימה הוא בעיני למה לא יהא הלכה כאביי דהא ליכא מאן דפליג עליה ור"ח פסק כר' יוחנן וכו' ומסתבר הכא כפסק רב אלפס וכו' עכ"ל פי' דר"ח פסק כר' יוחנן דכולן תופסין קידושי ודאי ומסתברא הכא כפסק רב אלפס דקי"ל כרב וכולן קידושי ספק הן וליכא הכא קידושי ודאי מיהו הרא"ש גופיה כבר גילה דעתו דהלכה כאביי אליבא דרב דמאמצעי אינה צריכה גט דהא ליכא מאן דפליג עליה דאביי וזה טעם דברי רבינו שכתב לדעת ר"ח ורב אלפס צרוכה גט משלשתן וכ"כ הרמב"ם ולדעת א"א הרא"ש א"צ גט אלא מראשון ומאחרון דאע"ג דלר"ח כל שלשתן קידושי ודאי הן מדאורייתא ואי מיית חד מינייהו והיא ערוה לאחיו פוטרת צרותיה מן החליצה ומן הייבום אבל לרב אלפס דקידושי ספק הן אינה פוטרת מ"מ לגבי גט הושוו דצריכה גט משלשתן משא"כ להרא"ש דאינה צריכה גט מהאמצעי ומ"ש ב"י דליכא בין פסק רב אלפס ופסק ר"ח שום נפקותא לענין דינא אלא מחלוקתם בטעם הדבר והכריע הרא"ש דמסתבר דהטעם כרב אלפס אין ספק דתקפה עליו משנתו כשכתב זה והדבר ברור ופשוט כדפרישית דנ"מ לענין דינא טובא אלא לענין דצריכה גט משלשתן הושוו: כתב הר"ן ומביאו ב"י דלר' יוחנן אם אמר ראשון מעכשיו ולאחר ל' יום והשני אמר מעכשיו ולאחר מ' יום תפסי נמי קידושי. שני אבל לרב אילו קדשה שני לאחר מ' יום אין לחוש לקידושיו שכבר חלו קידושי ראשון בין דהוי תנאה בין דהוי חזרה עכ"ל ונראה לי דמדברי ה' המגיד משמע דלא ס"ל הכי שהרי כתב לפרש דעת הרמב"ם דפסק כרב ולא פסק כר' יוחנן דכי פסקינן כרב דאמר ספיקא הוי אנו יוצאין ידי כל החששות שאין לך חומרא גדולה בקידושין מספק קידושין וכו' עכ"ל ואי כפירוש הר"ן א"כ אין אנו יוצאין מחששא זו כשקידשה שני לאחר מ' יום דלרב אין חוששין לקידושין ולר' יוחנן חלו קידושין שני אלא ודאי דסבירא ליה דלר' יוחנן נמי אם קידשה לאחר מ' יום אין חוששין לקידושין דלא קאמר אפילו מאה תופסין אלא דוקא בסדר הזה וכן משמע מדברי רבינו שכתב דלדעת ר"ח ורב אלפס צריכה גט משלשתן וכך כתב הרמב"ם ואי הוה סבירא ליה כמ"ש הר"ן אף לענין גט לא היו שוין דלרב אלפס דפסק כרב אם קידשה שני לאחר ארבעים יום אין חוששין לקידושין וכך כתב הרמב"ם בפי' אפילו הן ק' על הסדר הזה אבל לר"ח דפסק כר"י אפילו קידשה שני לאחר מ' יום נמי חלו קידושי שני אלא ודאי דלר' יוחנן נמי אם קידשה שני לאחר מ' יום לא חלו קידושי שני כלל והכי משמע מדברי כל שאר הפוסקים ודלא כהר"ן: עוד כתב הר"ן על דברי הרמב"ם וז"ל ודברים תמוהים הם הרבה שכיון שהוא פוסק כר"י שאפילו הם ק' תופסין בה ולמה כתב שהיא מקודשת לכולן מספק וכו' הבין ממה שכתב הלשון שא"ר יוחנן דאלמא דפוסק כר"י וכ"כ בהגהת מיימונית וז"ל כתב כרבי יוחנן דאמר הכי עכ"ל והדבר פשוט שכאשר הבין הרא"ש שהרמב"ם פוסק כרב הוא האמת וכך פירש ה' המגיד ואף על פי שכתב כלשון ר' יוחנן הלא מפורש בדבריו דספק קידושין הן דלא כר"י אלא כרב ולא כתב האי לישנא דרבי יוחנן אלא לאורויי דלאו דוקא קאמר רב ראשון ושני ושלישי אלא אפי' הן ק' כולן תופסין מספק על הסדר הזה. ואיכא למידק דלמאי דפירש לעיל במקדש לאחר ל' יום ובא אחר וקידשה תוך ל' יום דבטלו קידושי ראשון ואפילו מת שני או גירשה דטעמא משום דמכי פשטה ידה וקבלה קידושין מאחר אין לך חזרה גדולה מזו וכמו שכתב הרא"ש להדיא א"כ במעכשיו לאחר ל' יום כשקדשוה ג' על הסדר הזה נמי נימא דאינה צריכה גט אלא מן האחרון דכיון דפשטה ידה וקבלה קידושין מאחר אין לך חזרה גדולה מזו וי"ל דבלא מעכשיו דמדינא היא מקודשת לשני אמרינן דאין לך חזרה גדולה מזו אבל במעכשיו ולאחר ל' יום אי אמרינן תנאה הוא אשת איש דראשון היא וכי פשטה ידה וקבלה קידושין מאחר ה"ל כאשת איש דעלמא דהשטאה בעלמא קא משטה ביה א"נ אדם יודע שאין קידושין תופסין בא"א וגמר ונתן לשם מתנה הלכך אע"ג דמספקא לן דילמא חזרה היא ליכא למימר בזו אין לך חזרה גדולה מזו דשמא אינו אלא תנאה:

א"ל תהא מקודשת לי לאחר שאתגייר וכו' משנה לשם ובלאחר שיחלוץ ליך יבמיך נמי תנן אינה מקודשת ואתיא כר"ע דאין קידושין תופסין בחייבי לאוין אבל למאי דקי"ל כשמואל דקידושין תופסין ביבמה מספק וכדלקמן בסי' קנ"ט וכדלעיל בסי' ו' וסימן י"ח א"כ כי היכי דאי מקדש ליבמה השתא ה"ל מקודשת מספק יש בידה לקדשה עכשיו קרינן ביה ולא הוה ליה דבר שלא בא לעולם הלכך אם א"ל לאחר שיחלוץ ליך יבמיך נמי הוי ספק קידושין ולא דמי לא"ל לאחר שאתגייר וכו' דכיון דעכשיו לא הוו קידושין כלל ה"ל דבר שלא בא לעולם מיהו נראה דכשקדשה הראשון לאחר ל' יום וקדשה שני לאחר שימות בעליך דחלו קידושי שני דלאו דבר שלא בא לעולם הוא כיון דבידו לקדשה תוך ל' יתבטלו קידושי ראשון כדלעיל:

נתן לה ב' פרוטות וכו' עד והרמ"ה כתב דהויא ספק מקודשת בעיא דבעיא ר' אושעיא פ' האומר ולא אפשיטא ולכן כ' הרמ"ה דהוי ספק מקודשת אבל הרמב"ם פסק ה"ז מקודשת וכשיגרש אותה תהיה מקודשת עד שיגרש אותה פעם שנייה מן קדושי פרוטה שנייה וכדברי רבינו בסברא הראשונה שכתב בסתם וכתב ה' המגיד שטעמו דאותה בעיא איפשטא לן מסוגיא בפ' אע"פ ושכך היא דעת הרשב"א וכ"כ הר"ן הביאו ב"י וכתב עוד ב"י שנ"ל דמה שכתב הרמב"ם ה"ז מקודשת אינו אלא לענין זה שצריך שיגרש אותה פעם שנייה מקדושי פרוטי שנייה אבל לא לענין אחר שאם פשטה ידה וקבלה קדושין מאחר צריכה גם ממנו גט דאינם קידושי ודאי אלא קידושי ספק דאל"כ כך ה"ל לכתוב וכשיגרש אותה חלו קידושי שנייה עכ"ל והדברים מבוארים דמ"ש רבינו והרמ"ה כתב דהויא ספק מקודשת לא קאי אמ"ש לפני זה אבל אם נתן פרוטה לאשת איש וכו' או לאשתו כו' דבזו מודה הרמ"ה דאינו כלום דכיון דאין בידו לקדשה עכשיו דבר שלא בא לעולם הוא וכן אשתו מקודשת ועומדת היא ולא חזיא למיתפס בה קידושין אלא ארישא קאי היכא דנתן לה ב' פרוטות. כו' וכדפירש' ופשוט הוא וכ"כ ב"י: האומר אם תלד אשתך וכו' עד סוף הסי' מבואר בב"י טעם מחלוקת זו:

דרכי משהעריכה

(א) והרמב"ם כ' דאפי' הניח השני אח וזקוקה לו ליבם אפ"ה צריכה גט מראשון עכ"ל כתב הר"ן ריש האומר המקדש אשה לל' יום מקודשת לעולם ומדברי הרמב"ם נראה דוקא כשמקדש בכסף אבל בשטר לא ולא נראה וכו':

(ב) וז"ל שם דלמאן דמצריך גט מכולן יכול לגרשה מיד ולמ"ד דא"צ גט מן האמצעי אינן יכולין לגרשה עד שיגיע הזמן שתלו בו התנאי וע"ש הטעם:

(ג) וכ' דאפילו אם אמר נתכוונתי שהקידושין יהיו חלין מעכשיו אינו כלום דדברים שבלב אינן דברים עכ"ל וע"ש שהאריך: