פתיחת התפריט הראשי

תשובה ועריכה

שאלת אשה אחת באה ממיורקה מאותן האנוסות ובנה בחקה ונאמר לה מה טיבך ומה טיבו של בן זה ואמרה שאנוס אחד מארץ ארגון תבעה לינשא לו קודם הגזרה כדת משה ויהודית ולא עלתה בידו ולאחר הגזרה בכמו שבוע אחד בא גוי אחד אוהבו של אותו אנוס החפץ בה ודבר על לבה להנשא אליו והיא נתפייסה ונגמר הזווג ביניהם אלא שלא קדשה בעדים ולא נשאת לו בעשרה אלא על ידי גוים בחקות דתם ובכהני במותם וישבה בביתו עמו כאשתו לכל דבר בחזקת אישות והיו יודעין זה אנוסים רבים וישב עמה כמשלש חדשים ונתעברה ממנו וזה פריה והלך האיש ההוא מעבר לים ולא יסף שוב אליה עוד. ילמדנו רבינו מה יהיה משפטה ואם יש לחוש לה אם לא.


תשובה:    אין ספק כי האירוסין או הנשואין תקראם כמו שתרצה שנעשו בנימוסי הגוים ובכהני במותם שאין בהם חשש קדושין אף אם היו בהם עדים כשרים שהרי לא נתקיים בהם נתן הוא ואמר הוא ואף אם נאמר שאין אמירתו מעכבת כיון שנתקבצו יחד כדי להתארס או להנשא והוי כמדבר עמה על עסקי קדושיה ונתן לה ולא פירש דקיימא לן דיו כל שעוסקין באותו ענין. מכל מקום בכאן הרי לא נתן לה כלום רק שהכומר מברך אותם בקול גדול קללה תחשב לו ונותן טבעת לכל אחד.

אבל מה שיש לעיין הוא במה שנתייחד עמה בפרסום ועמדה תחתיו ונתעברה ממנו. ושנינו בגטין פרק הזורק המגרש את אשתו ולנה עמו בפונקדי בית שמאי אומרים אין צריכה הימנו גט שני ובית הלל אומרים צריכה הימנו גט שני. אימתי בזמן שנתגרשה מן הנשואין ומודים בנתגרשה מן הארוסין שאין צריכה ממנו גט שני מפני שאין לבו גס בה. ואסיקנא בגמרא דמתניתין לאו בראוה שנבעלה דבכהאי גוונא ליכא לאיפלוגי בין שנתגרשה מן הנשואין לנתגרשה מן הארוסין ולכולי עלמא צריכה ממנו גט שני שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וחוששין דלשם קדושין בעל. אלא מתניתין בדאיכא עידי יחוד וליכא עידי ביאה דבית שמאי סברי לא אמרינן הן הן עידי יחוד הן הן עידי ביאה ובית הלל סברי סברי אמרינן הן הן עידי יחוד הן הן עידי ביאה ומודים בנתגרשה מן הארוסין שאינה צריכה הימנו גט שני דכיון דאין לבו גס בה לא אמרינן הן הן עידי יחוד הן הן עידי ביאה. וקיימא לן כבית הלל וכמתניתין דאפילו לא ראוה שנבעלה חוששין לקדושין כל שיש עידי יחוד ונתגרשה מן הנשואין שלבו גס בה. אבל נתגרשה מן הארוסין שאין לבו גס בה -- אין חושש לקידושין אלא בשיש עדים שנבעלה. אמנם צריך שיהיו שני עדים ביחד, אם בביאה אם ביחוד. אבל בזולת זה אין חוששין כלל כמו שמבואר בתוספתא: אחד בשחרית ואחד בין הערבים, זה היה מעשה ואמרו חכמים אין צריכה ממנו גט שני.

גם הוסיף הרשב"א ז"ל דדוקא כגון שראה הוא את העדים אבל אם לא ראה הוא את העדים אף על פי שהעדים רואים אותם -- אינה צריכה הימנו גט שני לפי שאדם יודע שהמקדש בינו בלא עצמו לבין עדים‏[1] אינה מקודשת אף על פי ששניהם מודים. הלכך כשבעל זה לא לשם קדושין בעל אלא לזנות בעלמא.

ומן הדין הנזכר במגרש את אשתו ולנה עמו בפונדקי הורו קצת מן הגאונים ז"ל שכל אשה שתבעל בפני עדים צריכה גט חזקה שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות. ולפי דבריהם בכיוצא בזה דגיסי אהדרי‏[2] וגם שלקחה להיות לו לאשה היה נראה לכאורה שצריכה הימנו גט כל שיש עדים שנתיחד כמה אף על פי שאין שם עידי ביאה דבהאי גוונא אמרינן הן הן עידי יחוד הן הן עידי ביאה וכיון שנבעלה אמרינן לשם קדושין בעל דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות.

אמנם הר"ם ז"ל דחה הוראה זו בשתי ידים וכתב שאלו הדברים רחוקים מדרכי ההוראה ואין ראוי לסמוך עליהם שלא אמרו חכמים חזקה זו אלא באשתו שגרשה בלבד לפי שקרוב הדבר שנתיחד עמה או בא עליה לשם קדושין מני שדעתו להחזירה או במקדש על תנאי ובעל סתם שהרי היא אשתו ובאשתו היא שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות עד שיפרש שהיא בעילת זנות או שיפרש שעל תנאי זה בעל. אבל בשאר הנשים כל פנוי הבא על הפנויה אין חוששין לומר לשם קדושין בעל כמו שכתוב זה בפרק י' מהלכות גיטין. וכן הסכים הרשב"א ז"ל והביא ראיה ממה שאמרו נושא אדם אנוסת בנו ומפותת בנו ולא שנא מפותה בפני אחד או בפני שנים. ועוד שלא נזכר דין זה בגמרא בפרק הזורק ובפרק מי שאחזו אלא במגרש את אשתו בלבד.

וכן כתב רבינו מאיר הלוי ז"ל והרבה מן האחרונים ז"ל. וכן כתוב בספר אבן העזר בשם הרא"ש ז"ל. ובתוספתא בריש קדושין תניא כל ביאה שהיא לשם קדושין הרי זו מקודשת ושאינה לשם קדושין אינה מקודשת. ומפשטה משמע דבעינן שתהא בפירוש לשם קדושין וכל שאינה בפירוש לשם קדושין אינה מקודשת. ולפי דעת זו שנראה נכון ושראוי לסמוך עליו, בנדון זה שלא אמר בפירוש לעדים כשנתיחד עמה שהוא מתיחד עמה על דעת לבעול לשם קדושין -- אין חוששין לה.

ואם יאמר אומר אפילו הר"מ ז"ל לא אמרה אלא בפנוי הבא על הפנויה בדרך מקרה דכיון שלא פירש אמרינן דלא נתכוון לשם קדושין אלא לזנות בעלמא אבל זה שנשאה והתנה עמה להיות אשתו הוה ליה כמדבר עמה על עסקי קדושיה בשעה שנתיחד עמה ואין צריך לפרש דהוה ליה כמי שפירש ואמר לעידי יחוד דדעתו לבעול לשם קדושין --

יש להשיב ולומר דאדרבה ואיפכא מסתברא, דאפילו לדעת אותם הגאונים ז"ל שסוברין דבסתם אמרינן לשם קדושין בעל, הכא בנדון זה לא בעל לשם קדושין, דכיון שהתנו בנשואין בחוקות הגוים ובבית במותם ושומעין הקללה מפי הכומר הרי הוא כאילו פירשו שאין דעתם לשם קדושין כדת משה ויהודית אלא בדרכי הגוים שאינן בתורת קדושין וגטין, ואם כן אינה כנשואה אלא שהיא אצלו כמו פילגש בלא כתובה וקדושין.

וכי תימא והא אמרינן בסנהדרין פרק ארבע מיתות דבני נח בעולת בעל יש להן, נכנסה לחופה ולא נבעלה אין להם ומוזהרים הן על אשת איש ונהרגין עליה; ואם כן בנדון זה שבאר שתהיה אשתו כחקות הגוים הרי הוא כאילו אמר לה הרי את אשתי בביאה כדין בן נח -- לא היא, דבן נח אין לו אישות באשתו אלא לחייב את מינו, ר"ל בן נח אחר שבא עליה, אבל ישראל אינו חייב באשת בן נח דבפירוש מעטה קרא "אשת רעהו" פרט לאשת אחרים. ואפילו איסורא מדאורייתא ליכא משום אשת איש אלא מגזרת בית דינו של חשמונאי שגזר שחייב עליה משום נשג"א, גזרה משום אשת איש של ישראל. ולמאן דאמר משום נשב"ז סבירא ליה דאישות לית להו כלל ולא גזרו משום אשת איש כמו שכתב זה הרמב"ן ז"ל בחדושיו פ"ק דקידושין.

ואם כן זה שאף על פי שחטא ישראל הוא לא חלו עלה קדושין כלל להיות אסורה מגזרת בית דינו של חשמונאי כדין גויה למאן דאמר משום נשג"א דאין קדושין בבת ישראל לחצאין.

ועוד דבבן נח אינה צריכה גט דאינן בתורת גיטין וכל שישלחנה הבעל מביתו או תמאן היא בו ותצא מביתו הרי היא כפנויה גמורה. והראב"ד ז"ל כתב שדברי אותן הגאונים קיימין במוחזקין בכשרות שחזקה לא יתפרצו בפני עדים לזנות אבל בחשודין בפריצות עריות אין חוששין לקדושין. וכן כתב הרמב"ם ז"ל (בפרק רביעי מהלכות נחלות) גבי מי שהוליד מן משפחתו ואומר זה בני ומשוחררת היא אמו שהיה ראוי להאמינו לענין שיירש בנכסיו מתוך שבידו לשחררו ולהורישו אפילו הכי כתב הר"ם ז"ל שאין מאמינין אותו ששחררה קודם שבא עליה אלא אם כן הוא ?? או אדם כשר שהוחזק בדקדוקי מצות אבל אם משאר ההדיוטות הוא ואין צריך לומר אם היה מן המפקירין עצמן לכך -- הרי זה בחזקת עבד לכל דבר ואחיו מאביו מוכרין אותו.

ובנדון זה ודאי אין לך פרוצין יותר מאלו ההולכים ברצון נפשם לפני עבודה זרה להשתחוות שם ומעשיהן מוכיחין בפריצותם ובקלותם ואף כי בעונות מאחר הגזרה זולתי יחידים מיעוטה דמיעוטא רבו המתפרצים בזנות של נכריות אף כי בזנות של בת ישראל פנויה נעשה להם כהתר אין צריך לומר בקלי עולם כזה שהוכיח סופו על תחלתו שהניחה מעוברת והלך לו.

ועוד ???? תבעוה לינשא ונתפייסה היתה צריכה לישב נקיים והיתה בחזקת נדה ולא טבלה לנדתה שהרי לא היה להן אז אחר הגזרה מקוה טהרה ואם כן הרי בא עליה ביאת זנות מספק נדה ואם לאיסור כרת התיר עצמו בביאתו איך יחוש לאיסור קל של פנויה. אין צריך לומר לדעת הרמב"ן ז"ל המתיר פילגש בלא קדושין כיון שהיא מיוחדת לו ולדעתו ז"ל אין איסור בפנויה אלא בבא עליה דרך מקרה אם באונס אם בפתוי, אבל הפנויה המיוחדת לאיש מדעת שניהם אין בה ביאת זנות.

ובר מן דין לפי מה שנראה מן השאלה לא היה כאן אפילו עידי יחוד ולכולי עלמא אין חוששין לקדושין בלא עדים ואפילו בעד אחד ואפילו שניהם מודים אין חוששין לקדושיו ואפילו ראוה ב', אחד בשחרית ואחד בין העברים, אין מצטרפים כמו שמבואר בתוספתא שהבאתי למעלה. וגם שצריך שיראה הוא העדים כדעת הרשב"א ז"ל וכן הודו לו המפרשים הבאים אחריו.

ואף על גב דבקטנה שלא מיאנה והגדילה ונשאת לאחר אמר רב אינה צריכה גט מפני(?) דכיון שהגדילה עם הראשון מסתמא בעל לשם קדושין דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ואמרו בשם הרא"ה ז"ל דאפילו עידי יחוד אינה צריכה דכיון דאשתו היא ועומדת תחתיו כולי עלמא ידעי שנתיחד עמה ובא עליה -- זהו דעת יחיד. שכל הראשונים ז"ל כתבו שצריכה לעידי יחוד. ועוד דליכא למנקט כל חומרי הסברות לעגן את זו.

זהו מה שנראה לי בזה. וחתמתי שמי יצחק ב"ר ששת זלה"ה

  1. ^ נלע"ד דצ"ל שהמקדש בינו לבין עצמו בלא עדים -- ויקיעורך
  2. ^ נלע"ד צ"ל אהדדי -- ויקיעורך