תרומת הדשן/א/רט

<< · תרומת הדשן · א · רט · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שאלה רט

פלוני אחד הוליך עמו בתולה אחת מעיר לעיר ואומר שהיא ענייה ורוצה להוליכה אל קרוביה אחר כך נודע שמעוברת היא וכריסה בין שיניה ואמרה לכל שממנו נתעברה וכן יש רגלים לדבר באומדנות ניכרות והוא מכחישה ואמר שלא פעל עמה עול ונתן קצת אמתלא לדבר שאין נכנסין לאזנים לאחר זמן רצתה אותה בתולה להנשא וקראו מקצת יודעי ספר תגר על הנישואין בלא גט מאותו פלוני דנתעברה מיניה כי אמרה שכבר כמה פעמים הבטיחה לישאנה לכך איכא למימר שמא קידשה בביאה ולאותו פלוני יש לו אשה אחרת יש כאן בית מיחוש או לאו:

תשובה יראה דדברים הללו צריכין דקדוק היטב בתלמוד ובפסקי הגאונים בפ' הזורק בגיטין תנן המגרש את אשתו ולנה עמה בפונדק ב"ש אומרים אין צריכה הימנו גט שני וב"ה אומרים צריכה הימנו גט שני ומודים בנתגרשה מן האירוסין שאינה צריכה הימנו גט שני מפני שאין לבו גס בה ומסיק תלמודא התם דמתניתין איירי בשלא ראוה שנבעלה ופליגי דב"ש סברי לא אמרינן הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה וב"ה אמרי הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה אבל כשראוה שנבעלה בין מן האירוסין ובין מן הנשואין לכ"ע צריכה הימנו גט שני דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ור' יוחנן סבר התם כר' שמעון בן אלעזר דכ"ע לא אמרינן הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה ופליגי בראוה שנבעלה דב"ש סברי אדם עושה בעילתו בעילת זנות וב"ה סברי אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות אע"ג דביבמות פ' בית שמאי קאמר ב"ש דאין ממאנין אלא ארוסות ולא נשואות ומפרש רבה ורב יוסף טעמא דב"ש משום דאין אעבב"ז ולהכי נשואה אינה יכולה למאן דלאו אדעתא דהכי נסבה איכא למימר דהתם כיון שראינו דקדשה ודאי אינו רוצה לבעול בע"ז אבל היכא שלא ראינו הקידושין סברי דבעילתו ב"ז וב"ה סברי דלעולם אין אעבב"ז אע"ג דאיתא התם דאפילו נשואה ממאנת משום דכיון דעל ידי קידושין ונישואין בא עליה לא חשיב ליה בעילת זנות כדאמר התם עכ"ל. וז"ל התוספות פ' בית שמאי לפי שאין עבב"ז קשה לרבי יודא דאמרינן בגיטין פ' הזורק גבי המגרש את אשתו ולנה עמו בפונדק דאמרי ב"ש אינה צריכה הימנו גט ומפרש טעמא בגמרא דסברי אדם עושה בב"ז ואין לחוש שקידש בביאה זו אלא בא עליה בלא קידושין ותירץ כיון דגרשה ונתייחד עמה גלי בדעתו דאדעתא דבעילת זנות היא אבל הכא שהיה מתחלה דרך נישואין ובעלמא שאין הוכחה אין לנו לומר שיעשה בב"ז עכ"ל. ואשירי פ' הזורק כתב אהא דאמרי א"א עבב"ז מסתברא דדוקא בגרושתו מן האירוסין דכיון שכבר היתה ארוסתו אימור נתחרט על הגירושין וחזר ובעל לשם קידושין אבל אם ראו עדים שבעל אשה מעלמא אין חוששין לקידושין דהא אמר רבי אלעזר פנוי הבא על הפנויה עשאה זונה ולא אמרינן שבעל לשם קידושין ולא מפליג בין בעל בפני עדים בין בעל שלא בפני עדים וכן נושא אדם אנוסת אביו ומפותת אביו ולא חיישינן שמא בעל לשם קידושין והיא אשת אביו וכן כתב הרמב"ם ז"ל עכ"ל. וז"ל הרמב"ם פרק י' דהלכות גירושין והורו מקצת הגאונים שכל אשה שתבעל לפני עדים צריכה גט חזקה א"א עבב"ז והגדילו והוסיפו בדבר זה עד שהורו שמי שיש לו בן משפחתו חוששין לו ולא תתייבם אשתו שמא שחרר שפחתו ואח"כ בא עליה ויש שהורו שבודאי הוא שחזקה א"א עבב"ז. וכל אילו הדברים רחוקים הם בעיני מאד מדרכי הוראה ואין ראוי לסמוך עליהם שלא אמרוה חכמים חזקה זו אלא באשתו שגרשה בלבד או במקדש על תנאי כו' עד אבל בשאר נשים הרי זו זונה ובחזקת שבעל לשם זנות עד שיפרש שהוא בועל לשם קידושין ואם בשפחה או נכרית שאין בת קידושין שאין חוששין לה כלל והרי הבן בחזקת נכרי או עבד עד שיודע לך בודאי שנשתחררה או עד שנתגיירה עכ"ל. ורב אלפס כתב פ"ב דיבמות אהא דתנן ובנו הוא לכל דבר חוץ ממי שיש לו מן השפחה ומן הנכרית קאמרו רבוותא הנ"מ שפחה דאחריני אבל שפחה דידיה לא דא"א עבב"ז והכי אתמר משמיה דרב נטרונאי דחייב עלה משום בתו וחזינן לגאון אחד דמספקא ליה ומתוך דבריו נקיטינן לחומרא וחולצת ולא מתייבמת ואם קדש הולד אשה צריכה גט מספק ואסור הוא בבת ישראל וגם בשפחה ע"כ דבריו בקוצר. וכתב עליה אשירי רואה אני את דברי רב נטרונאי דאמרינן ודאי שיחררה מעיקרא דאל"כ לא הוי עביד איסור לבעול שפחה ולא מפלגינן בין בא עליה דרך נישואין ובין בא עליה דרך זנות והרמב"ם לא נראה לו דברי הגאון ואין דבריו נראין ע"כ קצרתי. ובא"ז בריש מס' יבמות כתוב בשם ר"ח ורב אלפס דאם הוליד משפחתו בנו הוא דאין אדם עושה בעילתו ב"ז וכתב בתר הכי דהכי עבדינן כרב אלפס ואפילו אמר אח"כ ב"ז בעלתי לא מהימן דכל מקום שהכריעו חכמים לכך נתכוין אינו נאמן לומר לא נתכוונתי לכך עכ"ל וכתב במרדכי פ' האומר בקידושין פסק רבינו ברוך הבא על הפנויה וראו עדים מבחוץ צריכה הימנו גט משום דא"א עבב"ז ואם בא אח"כ אחר וקידשה צריכה הימנו גט והמיימוני פליג ע"כ הרי אילו דברי הגאונים אשר מצאתי בהך עניינא. ומהשתא נבאר שאילתינו הרמב"ם והאשירי שוה בזה דאדם הבא על הפנייה אפילו בפני עדים בדרך זנות אין חוששין בכלום לקידושין כדמבואר לעיל אבל הבא על שפחתו פליגי בסברות הפוכות הרמב"ם סבר דכ"ש הוא דליכא למיחש בשפחתו לבעילת קידושין כדמוכח בהדיא בדבריו ונראה טעמו בזה דבשלמא גבי פנויה ישראלית היה לחוש שמא בעל לשם קידושין משום דאינו מחוסר שום מעשה אחר דכך יכול לבעול לשם קידושין כמו לשם זנות אבל לגבי שפחתו אי נימא דלאו לזנות בעל צריכה למימר דשחררה כבר ושמא לא הוי ליה שהות לזה ולא הוי מצי לאוקומי אנפשיה ואשירי סבר אדרבה שפחתו דבדידיה לחוד תליא מלתא וגם לא צריכינן למימר דבא עליה לשם קידושין אך כיון דאמרינן שחררה ושוב הוליד ממנה בן בנו הוא לכל דבר לכך אמרינן ודאי שחררה כדי שלא יבעול בה בעילת זנות דכל בעילת שפחתו בעילת זנות היא מן התורה כדילפינן מן לא יהיה קדש אבל בפנויה בעלמא דבעינן למימר ודאי בעל לשם קידושין כדי שלא תהא בב"ז אהא איכא למימר דשמא היא לא נתרצה להיות לו לאשה או הוא אינו חפץ בה לישאנה אלא שיצרם תקפם לזנות יחד ומן התורה אינה אסורה לזנות עם הפנויה והשתא לדעת אשירי נוכל לומר דר"ח ורב אלפס וחביריהם דחיישי בשפחתו גבי פנויה מודה דלא חיישינן לקידושין כדסבר אשירי גופיה שיש לחלק אבל לדעת הרמב"ם כיון דהנהו גאונים חיישי בשפחתו כל שכן חיישי בפנויה כדפרישנא אך כתיבנא לעיל דהרמב"ם ואשירי שוו בפנויה דלא חיישינן בה לקידושין ונראה להוכיח מן התוס' בדוכתא תרין דלעיל דלא סבירא להו כמו הרמב"ם ואשירי דבפ' ב"ש קאמרי בהדיא דדווקא גבי המגרש את אשתו כו' דאיכא הוכחה דלשם זנות נתכוון לא חיישי ב"ש לקידושין אבל היכא דליכא הוכחה חיישי והיינו ממש איפכא מסברת אשירי והרמב"ם דכתבו המגרש את אשתו איכא למיחש טפי לקידושין מבאשה דעלמא ואע"ג דב"ש פליג אב"ה בהמגרש את אשתו מ"מ לא אשכחן דסברות הפוכות מדב"ש וק"ל. והתוס' פ' הזורק נמי קאמרי דב"ה דסברי דלעולם א"א עבב"ז אפילו בפנויה דעלמא מדקאמרי לעולם וה"נ סבר רבינו ברוך במרדכי פ' האומר ולפי סברת הרמב"ם ר"ח ורב אלפס וא"ז סברי נמי הכי מכ"ש דשפחה כדברירנא לעיל וא"כ היה קשה מאד להקל ולסמוך אדברי הרמב"ם ואשירי נגד כל הני לכך נראה דאין צד יפה להתיר בנ"ד וכה"ג אלא משום דלא בעל בפני עדים והרמב"ם והאשירי ור"ב כולהו כתבו ונקטו בהדיא בעל בפני עדים דבלא עדים אפילו שניהם מודים אין כאן חשש קידושין ולכך בנ"ד אפילו היה מודה לה שממנו נתעברה אם לא הוו עידי ביאה אין חוששין לקידושין וכ"ת מטעם א"א עבב"ז נימא ודאי בעל בפני עדים דאל"כ הוי ב"ז אפי' בעל לשם קידושין שלא בפני עדים י"ל דלא כ"ע דיני גמירי והרבה סוברים כיון ששניהם מודים עדיפי מעדים וכיון דמכווני לקידושין לא חשיב כלל בעילת זנות וכה"ג אשכחן פ' המדיר דהמקדש במלוה ובעל אין חוששין לקדושין משום דסבור הוא דקדושין קמאי דמלוה מהני ועל דעת קידושין הראשונים הוא בעל ופרש"י התם משום דאין הכל בקיאין בהלכות קידושין תלינן דטעה בקידושי קמאי ואיכא למ"ד התם דבקדושין פחות משוה פרוטה נמי טעו ביה אינשי וא"כ נוכל לומר דכ"ש קידושין בלא עדים ושניהם מודים דטעו בה ותו נראה למימר דכל היכא דטמרי האיש והאשה מאינשי ובאו לגנוב דעת הבריות שלא יסברו כלל שהן משמשין ביחד כנ"ד שהיה ההוא פלוני נתן אמתלאות למה שהוליכה עמו והיה מסתיר מעשיו בכל המקומות כל כה"ג לא חיישינן שהמציא לו עדים לביאתו דחייש דילמא מפקא קלא ובלאו הכי דבר שאינו מצוי הוא שיבעול בפני עדים אפילו אם רואין מבחוץ דביחוד לחוד לא סגי אפילו באלמנה מן האירוסין וכ"ש באשה דעלמא דאין לבו גס בה לגמרי. ולפי זה מתורץ נמי הא דאיתא בפ' נושאין על האנוסה דת"ר אנס אשה מותר ליקח בתה ורמינהי הנטען מן האשה אסור באמה ובבתה ובאחותה כו' והשתא קשה תקשה דמאי איריא משום אונס ופתוי תיפוק ליה דאיכא למיחש בנטען שמא קדשה בביאה הואיל וחשוד הוא עמה נימא דלא עבב"ז ובעל לשם קידושין והמציא לו עדים לכך אלא ע"כ כיון דמטמר מאינשי בעילתו דבר שאינו מצוי כלל שימציא לו עדים לבעילתו וא"כ מסקינן דאפי' כריסה בין שיניה ושניהם מודים אח"כ שנתעברה מפלוני זה לא חיישינן לקידושין הואיל ומטמרי מתחילה וגם ליכא עדים שבעל בפניהם וכ"ש בנ"ד שהוא מכחש בדבר ואומר שלא בא עליה מעולם דמצינו למימר דשמא מנכרי נתעברה דאין לו תורת קידושין או אחד מפריצי בני ברית דלא שייך לומר דא"א עבב"ז הואיל ובלא"ה פרוץ הוא בזנות וחשוד אניאוף וכה"ג איתא פ' כל הנשבעין דקאמר אחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן ודקדק רב אלפס דדוקא אם אינו מוחזק ומפורסם בגניבה אבל אם מוחזק ומפורסם בגניבה אמרינן גנבים הן וכ"כ התוס' שם בשם הרוקח אהא דאמרי עביד איניש דגזים ולא עביד דדווקא בסתם בני אדם אמרי הכי אבל במוחזק לכך לא וה"ה לענין ב"ז וכן היה מעשה שבא לפני במומר שנשא בגיותו עם הגלח בת ישראל שהמירה ג"כ ושהו יחד כמו ב' או ג' שנים ולבסוף חזרה היא לדת האמת וקדשה אחר והתרתי לו משום דודאי היא והמומר לא נתכוונו בהזדווגם יחד בגיותם לשם קידושין כדת משה וישראל אלא לייחד בעלמא כדי שתהא מצויה לו בכל עת ולא לאחר לכך בא עמה אל הגלח לזווגם ואמרתי דהכא לא שייך כלל למימר א"א עבב"ז היכא דיצא מן הכלל בכל עבירות שבתורה ואף כי אותו המומר היה פרוץ בניאוף גם כשהיה ביהדות והבאתי ראייה מפ' כל הנשבעין דלעיל. וכ"נ נמי לדקדק הכי מסמ"ג דכתב אהא דמקדש בפחות מש"פ ובעל אח"כ דמקודשת היא משום דחזקה היא שאין אדם מישראל הכשרים עבב"ז מדנקט הכשרים משמע הפרוצים לא וחוזרני לנ"ד תחילת שאילתנא דאמרינן בירושלמי אם הלכה רופפת בידך הולך אחר המנהג והנה ראינו כמה מעשים שנתעברו הפנויות בנות ישראל ותלו העיבור בפלוני או בפלוני והיה קצת רגלים לדבר ולא שמענו אוסרים ולא לינשא לאחר מטעם חשש קידושין אע"ג דשוויה לנפשיה חתיכה דאיסורא אי הוי חיישינן לקדושין שהרי אמרה לפלוני נבעלתי עוד י"ל צד להתיר משום דהאיש נשוי הוא כבר ואם היה מקדש זו שבעל היה פוגע בחרם רבינו גרשום ז"ל וכה"ג נוכל לומר דאין לחוש שבעל לשם קדושין כדי שלא תהא בב"ז ואדרבה ב"ז עדיפא לעניין חרם רבינו גרשום ומאן לימר לן דהאי איסורא חמירא ליה דילמא האי חמירא ליה דהך בעילת זנות נמי לאו איסור חמור הוא ואת"ל דחמור הוא מ"מ אשכחן לפעמים דאיסור קל חמירא לאינשי מאיסור חמור כדאמרינן פ' הניזקין באתריה דרבי יודא חמירא להו שביעית טפי מחלול שבת כדמוכח התם אע"ג דיש לחלק בהך סברא מ"מ נראה דבסברא כל דהו דחינן להך חזקה א"א מבב"ז כה"ג בנ"ד דיפה כתב הרמב"ם שהדבר רחוק מן הדעת והלב מהסס לומר על איש ואשה שנתפתתו ליצרם ונכנסו לסתור לבעול שיבעול לשם קדושין ועתה בדורותינו אינו מצוי כלל: