פתיחת התפריט הראשי

סעיף אעריכה


(א) בעל כרחה אינה מקודשת:    אף על גב דקי"ל מוכר בע"כ זביניה זבינא והיא הוי כאלו מכרה את עצמה לבעלה אית' בש"ס כיון שעשה הבעל שלא כהוגן אפקעינהו רבנן הקידושין דק"ל כל המקדש על דעת רבנן מקדש, ואם כפאו אותו לקדש כתב המגיד דלא אמרינן דדומה לכפאו אותה דאשה א"י לצאת ממנו ולהפקיע את עצמה ממנו אבל איש יכול לגרש בע"כ מ"ה היא מקודשת, ולכאורה י"ל בזה"ז אחר תקנות ר"ג דאין מגרשין בע"כ א"כ שוה דין האשה לאיש ואפשר בכה"ג שקידש ע"י כפיה לא תיקן ר"ג ויכול לגרש בע"כ וכ"כ בט"ז, ומוכח ממגיד דס"ל אם קונה בע"כ קנה דאל"כ מהיכ' תיתי לו' אם כפאו אותו לקדש דקידושיו קידושין הם דהא הוא קונה בע"כ אף על גב דיכול לגרשה בע"כ מ"מ איך קונה בע"כ אלא צ"ל דס"ל דקונה בע"כ כמו במוכר אלא דה"א לדמות כפיה שלו לכפיה שלה לזה נתן המגיד טעם לדבריו דל"ד משום דהוא יכול לגרש בעל כרחה וכן מוכרח מהסמ"ג דקונה בע"כ דהא סביר' ליה הסוגי' איירי כשאנסוהו אותו וגירס' שלו היא עשתה שלא כהוגן ש"מ קנין באונס קונה, וי"א שהבי' היינו מ"ש הטור בשם הרי"ף והעיטור וכן אית' בחושן המשפט סוף סימן ר"ה בשמו דס"ל קנין באונס לא קנה ושם פסק כוותיה הרב רמ"א ותימ' דהא מבואר כאן לדעת פוסקים אלו קונה בע"כ וכן הקשה בח"מ, וכתב הראב"ד דאיירי הכא דאנסוהו אותו ואמר רוצה אני והמגיד כתב דא"צ לו' רוצה אני ועיין בסמ"ע ריש סימן ר"ה ועיין סי' קל"ד ואם קידש אותה בעת שהיה נים ולא נים תיר ולא תיר מעשיו קיימים רשב"ץ:


(ב) קדשני וזרק קדושין:    ומכאן נמי משמע דא"צ רצון על הזריקה אלא אם היה רצון על הקדושין וזרק לה הקידושין מקודשת וכ"כ בט"ז:


(ג) והיא לא זרקה:    אף על גב הנתינה היה בע"כ אמרינן אי לא ניח' לה לישדנהו ושם בסי' כ"ח פסק בשם הרמ"ה אם זרק לה הקידושין לא הוי קידושין ומשמע אפילו לא ניערה הקדושין ולכאורה משמע דהרמ"ה חולק על הג"מ שהביא כאן וכ"כ הח"מ והקשה על הרב רמ"א איך הבי' שם דעת הרמ"ה וכאן הביא דעת הג"מ, ושם כתבתי הסבר' זו לישדנהו לא אמרינן אלא אם היה בתחלה ברצון אז אמרינן לישדנהו ואם לא זרקה הקדושין אמרינן רצונה לקבל הקדושין כאשר היה רצונו לקדש וכן י"ל עובד' בהג"מ היה ג"כ בתחלה היה רצונה להתקדש לו ואח"כ לקח ידה בחזקה אז אמרינן לישדנהו ואם לא ניערה הקדושין הוי קדושין כיון שהיה בתחלה רצון שלה:


(ד) וזרקה וכו':    ואם לא זרקה אף על גב שחייב לה כיון שלא אמר לה הא לך מעות שאני חייב לך מקודשת כמ"ש בסי' כ"ח בשם הר"ן מיהו מ"ש היה חייב לה לכאורה קשה אפי' לא חייב לה וזרקה אין חשש קידושין כמ"ש בסי' ל' ואפשר דקמ"ל אפי' חייב לה מ"מ בעינן דזרקה ובזה מיושב קושית מהרש"ל על הטור דהקשה מה קמ"ל שהבי' תשו' הרא"ש ולמ"ש ניח' דקמ"ל דין זה כמ"ש הר"ן:

סעיף בעריכה


(ה) לפני ע"א:    אבל לפני שני' /נשים/ לכ"ע אין לחוש רשב"ץ:


(ו) אם א' מכחיש:    אם השני מודה לדברי העד מחלק הב"ח (צריך לומר הח"מ) וכתב אם א' מכחיש ואומר שלא היה קידושין כלל אז זה שאמר כדברי העד שהיה קידושין צריך לחוש אבל אם א' מכחיש ואמר שהיה קידושין אלא כוונתו היה לשחוק אז אף השני א"צ לחוש אף על גב דאית' בסמוך דאינו נאמן לומר לשחוק כוונתי היינו כששני עדים מעידים אבל נגד ע"א נאמן במיגו דהיה יכול להכחישו ואנ"ל דהא דומה לאומר חטפתי ודידי חטפתי דא"נ במיגו דהיה יכול להכחישו כמ"ש בתוס' פ' חזקת הבתים בשם ריב"א ובחושן המשפט סי' ע"ה גם ח"מ משיג עליו ומ"ש הרשב"א אם אמר משטה הייתי הוי הכחשה היינו כשאומר בעת הקידושין אמר בפי' להשטות ולא לשם קידושין:


(ז) והוא לבד ראה:    באשר דין זה הוא סתם כאן והוכרח אני להאריך קצת והכלל העולה מדין זה אם מקדש לפני ע"א פליגי הפוסקים ואם אמר בפני קידש אותה ובפני פלוני ואותו פלוני מכחישו כתב הת"ה דיש לדמות לדין מ"ש בסי' ז' ובסי' קט"ז התולה דבריו בחבירו אם חבירו יכול להכחישו ופליגי בזה הרמב"ן והרא"ש לרמב"ן יכולין להכחישו ולהרא"ש אין מוציאין ממון ע"פ הכחשת אותו פלו' וחוששין לחומר' לפ"ז אף כאן חיישינן לחומר' מיהו י"ל דמותרת אפי' לדעת הרא"ש כיון דהם מכחישים זא"ז אוקמינן אותה על החזקה והיא בחזקת פנויה ומותרת, לפ"ז מותרת בין אם אמר העד בפני ובפני כמה אנשים היו הקדושין וכולם הלכו למ"י ולא נשאר כאן אלא אחד ואותו א' מכחישו ואז לא הוי תולה דבריו בחבירו כיון שאמר שהיו שם כמה אנשים מ"מ מותרת מטעם דאוקמינן אותה אחזקתה מיהו מטעם חזקה לפעמים אף שהיתה בחזקת פנויה ל"א דאוקמיה אחזקה כמ"ש בתוס' פ"ב דכתובות כשידוע לנו שזרק לה קדושין לפני ב' עדים ואותם ב' עדים מכחי' זא"ז אם הי' קרוב לה או לו אתרע החזקה ול"א אוקמינן על החזקה ואין היתר בדבר אלא מטעם דתולה דבריו בחבירו והר"ן כתב אפילו אם א"י לנו אלא שני עדים מכחישים זא"ז אם היה קרוב לו או לה אסורה משום דאמרינן שמא זה שאמר קרוב לו טעה והיה באמת קרוב לה ועיין במגיד פ"ט שם כתב בשם הראב"ד והרמב"ן והרש"ד /והרשב"א/ בסוגי' פ"ד דכתובות א' אומר נתקדשה וכו' איירי דהיא אינה מכחשת אותו אלא העד מעיד דאביה קיבל קידושין בשבילה והיא א"י וא' אומר דלא קיבל אז לא תנש' לכתחלה אבל אם היא מכחישה אותו מותרת להנש' לפ"ז נשמע נמי דס"ל דלא אמרינן דאוקמינן אותה על החזקה דהא הסוגי' איירי דמכחישים זא"ז אם אביה קיבל קידושין ומ"מ היא אסורה לכתחלה וא"ל לשיטות הרמב"ן למה היא אסורה הא הוי תולה עדותו בחבירו די"ל באומר שהיו כמה אנשים גם י"ל הסוגי' אתי' אליב' דמ"ד דחוששין לקדושין בפני ע"א כמ"ש הר"ן בשם הרמב"ן ואז לא הוי תולה דבריו בחבירו וע' ביורה דעה סימן קכ"ז ומדינים אלו נשמע לדין דהתם אם היה ליין חזקת היתר ושני עדים מכחישים זא"ז אם נתנסך אז לדעת תוס' היין מותר כי אוקמיה היין על החזקה, ואם לא היה ליין חזקת היתר ועדים מכחישים זה את זה היין אסור וע"כ ס"ל מ"ש בש"ס ע"א בהכחשה אינו נאמן היינו אם הבעל דבר מכחישו אבל אם עד אחד מכחישו חוששים לעד האוסר כן מוכח לשיטת' וכן הוא לשיטת הראב"ד והרמב"ן והרשב"א דאיירי לשיטה דהי' א"י להכחיש ועידים מכחישים זה את זה אסורה להנש' לכתחלה נשמע מזה אם היה בכה"ג הכחשה ביין היה היין אסור אם אין הבעל דבר מכחיש לעד האוסר לפ"ז מוכח מ"ש הרב רמ"א ביורה דעה שם בשם תשובת הרשב"א ע"א בהכחשה לאו כלום היינו עד המתיר אינו כלום ואסור ועיין בש"ך שם, וא"ל לאסור היין ל"ד להא דהיא אסורה לכתחלה דהא הרשב"א בתשובה שהבי' הב"י סס"ז מדמה להוצי' ממון לדין זה שהיא אסורה לכתחלה, ואם ע"א אומר בפני ועוד אחד נתקדשה ואותו פלוני אינו כאן צריכים לחוש לעדותו והיינו מ"ש בסי' מ"ז ע"א אומר נתקדשה וע"א אומר לא נתקדשה וכו' איירי דע"א אומר דנתקדשה לפני ולפני עוד א' וטעמ' דעד א' מכחיש אותו אבל אם אינו מכחישו צריכים לחוש לדבריו ואם נשאת לא תצא כיון דליכ' שני עדים:


(ח) והא' מהם קרוב:    והא דלא נפסל השני בצרופו כאשר מבואר בחושן המשפט סי' ל"ז דשניהם נפסלים אפילו אם יבוא השני להעיד מחדש לא מהני וכ"כ הסמ"ע סי' ל"ז ובסי' מ"ה אלא דוק' כשחתומים העדים אז מהני כשהכשר מעיד מחדש אבל בע"פ לא מהני וכן מוכח בש"ס פ"ק דמכות בסוגי' מה יעשו שני אחים וכו' וצ"ל דמיירי כאן בגווני דלא נתבטל העדות ושם פליגי הרי"ף והרא"ש אימת נתבטל העדות וכ"כ בח"ע /בח"מ/ גם י"ל דלא נתכוין לשם עדות ומ"מ מה שמעידים היום מהני אף על גב דלא נתכוונו לשם עדות, שוב ראיתי לשיטות הרא"ש א"צ לזה אלא אף על גב דנתכוונו לשם עדות והעידו כבר ס"ל דנתבטלו העדות היינו לענין דהב"ד א"י לפסוק על פיהם אבל כאן בעת הקדושין עדיין לא נתבטלו עדותן א"כ הקדושין היו קידושין כשירים א"כ אף על גב דהב"ד א"י לפסוק ע"פ עדותן מ"מ המקדש קידש לפני כשירים, וכן אם קידש רק לפני שנים וא' מהם קרוב והעידו כבר לפני הב"ד מ"מ בעת הקידושין היה הקדושין לפני ע"א ובספר ב"ה כתב היכ' דשניהם מודים מהני עדות של הכשר ולית' דהא ילפינן מקר' דעד קרוב מבטל העדות והוי כאלו היה מקדש לפני עדות פסולי' ולא מהני הודאה שלהם אלא נ"ל כמ"ש ואם העד קרוב לראובן ורחוק לבתו המתקדשת אם אבי' מקבל הקדושין פסול לעדות כי האב הוא עיקר בעל הדבר אף על גב לענין ממון צוואה יש מכשירים בכה"ג כמ"ש בחושן המשפט סי' ל"ג ועיין תשו' רש"ך ח"א סי' ב':

סעיף געריכה


(ט) א"צ ממנו גט:    אף על גב בממון אפי' קי"ל כל שראו העדים את הלואה אפי' בהכמנה מעידין כמ"ש בחושן המשפט סי' פ"א דשם בלא עדות נמי חייב ולא אברי סהדי אלא לשקר' אבל קידושין בלא עדים לא מהני כ"כ הריב"ש:


(י) וכוונתי לשחוק:    כאן הולכים אחר הכוונה כיון שהיה בלא עדים שהם לא ראו העדים ולדעת מהר"מ פדוואה שהבי' בסמוך אם כוונתם היה לשם קידושין מהני אפילו שלא ראו העדים מ"ה מחלק בין אם אמרו לשחוק היה כוונתם לבין אם מכחישים אבל לדעת מהרי"ט אפי' אם היה כוונתם לשם קידושין לא מהני והטעם משום התורה הפקיעה הקדושין ותדע דאל"כ למה נאמנת לומר לשחוק כוונתי ולא חיישינן שמא ערמה הוא אלא ודאי דלא מהני הקדושין:


(יא) שוב אינה נאמנת:    בח"מ השיג על דין זה ופוסק לא כהר"מ פדוואה ואפילו אם הם מוכחשים מעדים מ"מ כיון שלא ראו העדים לא הוי קידושין וכתב הטעם משום אנן סהדי דלא קבלה לשם קידושין ובחדושי מהרי"ט כתב אפילו אם היה כוונתם לשם קידושין לא מהני כמ"ש בסמוך ואם הקדושין היה לפני עדים פסולים והם לא ידעו דעדים הם פסולים ועדים אחרים כשירים ראו ג"כ מרחוק הקדושין והם לא ראו את העדים אלו י"ל דתלי' בשני טעמים הללו לטעם שכתב הח"מ הוי קידושין דהא כוונתם היה לשם קידושין כיון דלא היו יודעים דהם פסולים אבל לטעם מהרי"ט אף בכה"ג לא הוי קידושין:

סעיף דעריכה


(יב) עד שיראו הנתינה ממש:    במ' פ' האומר כ' אפי' לא ראו הנתינה אין לבטל הקדושין אם ראו דבר המוכיח יכול להעיד כאלו ראו גוף המעשה דהא אמרינן הן הן עידי יחוד הן הן עידי ביאה אף על גב דלא ראו הביאה מ"מ אם ראו היחוד הוי כמו שראו הביאה והרשב"א בתשובה כתב דוק' בביאה אמרינן כן משום דא"א לראות כמכחול בשפופרת גם י"ל אש בנעורת ואינו שרפה אבל בקדושין צריכים לראות המעש' ממש ועיין ברמב"ם פי"ז ה' עדות ובח"מ סוף סימן צ' שם כתב בשם הרמ"ה דיני ממונות מתקיים בידיעה בלא ראיה לפ"ז י"ל בקדושין ג"כ מהני בלא ראיה וס"ל כמרדכי כי לענין דרישה וחקירה קי"ל קידושין דומה לד"מ ועיין סי' י"א בעידי כיעור קי"ל דבעינן דרישה וחקירה כמו בד"נ אף על גב לענין צירוף העדים קי"ל דדומה לד"מ כמ"ש שם א"כ אם עידי קידושין א"צ דו"ח ש"מ דדמי' לגמרי לד"מ:


(יג) שלא שמעה:    היינו דהיתה יודעת דהיה עדים בצד האחר והעדים אף על גב שלא ראו אותה מ"מ ראו שנתן הקדושין ליד שהיה פשוטה דרך החור ועכשיו נמצ' אצלה הקדושין אמרינן דהיא קבלה והוי כעדי יחוד דמהני אף על גב דלא ראו הביאה ול"ד לדין שבסמוך דלא מהני משום שם לא ראו הנתינה כלל אבל כאן ראו הנתינה והיה קידושין אלא כשאומרת שלא שמעה נאמנת במיגו וכתב בתשו' רשב"א אפילו אם העדים אומרים דאפשר לשמוע אינו אלא חשש' כיון דלא אמרו בודאי שמעה מ"ה נאמנת במיגו ועיין בד"מ ועיין סי' מ"ה מ"ש בזה:


(יד) א"צ דו"ח:    כ"כ הרשב"א והריב"ש ועיין בדק הבית וכ"כ בתשו' בן ששון סי' י"ז והנ"י בפ"א ד"מ אף על גב לאסור על בעלה בעינן דו"ח שם הטעם משום עיגון או משום דין מרומה שהרי האשה מכחשת וכן בעידי קידושין היכא דהיא מכחשת בעינן דו"ח ועיין בכ"ה בחושן המשפט סי' ל' ועיין תשו' מ"ב סי' נ"א שם פסק עידי קידושין שבאו לאסור אותה ע"כ העולם בעינן דו"ח אבל עידי גט א"צ דו"ח ועיין תשו' מהרש"ל סי' ל"ג ומ"ש כאן כל עדות שלא נחקר וכו' לכאורה תמוה דהא פסק דא"צ דו"ח ודוחק לומר אם היא מכחשת אז בעינן דו"ח ועיין בחושן המשפט סי' כ"ט אם נותן חרם בב"ה מי שיודע עדות יבוא ויגיד:


(טו) מצאו כתוב בשטר וכו':    בודאי אם הם מודים דנתקדשה הוי קידושין אלא איירי דא' מהם אומר מזויף הוא מ"ה ל"ד למ"ש בסי' י"ז מצא כתוב פלוני מת משיאין את אשתו וס"ל להג"מ דצריך קיום מדאוריית' כשטוען א' מזויף הוא ומ"ש ריש לקיש עדים החתומים על השטר הוי כמו שנחקרו עדותן בב"ד וא"צ קיום לא קאמר אלא כשאין א' אומר מזויף אלא בא לגבות שלא בפני בעל הדבר והסמ"ע הביא דברי הג"מ זה בסימן מ"ו ומהרי"ק שורש ע"ד חולק על הג"מ וס"ל אפילו כשא' טוען מזויף א"צ קיום מדאוריית' והש"ך שם מאריך בזה ופוסק כמהרי"ק שוב ראיתי בתשו' מהרשד"מ סימן א' מאריך בזה ובסימן קמ"א כתבתי דהרמב"ם וכמה פוסקים ס"ל כהג"מ, ומ"ש הלבוש בהג"ה זו כבר השיג עליו הש"ך, והרשב"א בתשו' סי' אלף ר"ט כתב אפילו אם הכתב מקוים יש לחוש שמא כתבו העדים בלא ריצוי הצדדים ואז דינו כפנקס ולא כשטר ואין מקבלין עדותן דהוי עדות מפי כתבם ול"א בזה חזקה אין עדים חותמים אלא בריצוי הצדדים ונראה מ"מ אף לדעת הרשב"א עדיין יש חשש שמא יבואו העדים ויעידו ע"ז כמ"ש בתשו' שהבי' הב"י בענין עדות שהעידו חוץ לב"ד, בזה ניח' קושית הב"י על תשובת רשב"א סי' ר"י ושם חשש לענין כתב קידושין ותירץ הב"י דשם איירי לענין ד"מ וליתא כי שם איירי מדיני ממונות ובתשו' מהר"א בן ששון סימן רכ"ט השיג נמי על הב"י בזה ולמ"ש ניח' דחשש מטעם הנ"ל שמא יבאו העדים ויעידו ואם נכתב בכתב שנכתב מדעתם אז לכ"ע מקבלים עדותן כמו בשאר שטרות דקי"ל עדים החתומים כמי שנחקרה עדותן בב"ד ולא כהג"מ בקדושין דס"ל דוק' לענין ממון מהני עדות בשטר ולא בעדות קדושין דהוי מפי כתבם ודברי הגה זו סתומים ולא פי' דאיירי דמפורש בכתב שכתבו מדעתם, ואם הוצי' א' שטר קידושין ועדים אומרים שביקש מהם לזייף שטר קידושין פ"א מחזיקים גם את כתב זה שמזויף וע' תשובת רשב"א שהבי' הב"י בסי' זה ושם כתב ג' טעמים לזה ונ"מ למ"ש לעיל כי בתירוץ אחד כתב לענין ממון קי"ל דאין מוציאים עם שטר כזה, וכאן כשאתה באתה לאסור אותה הוי כאלו אתה מוצי' אותה מחזקת היתר, ואם הוציא קול שקידש אותה ואומר דיש לו עדים ויצאו מעיר ולא הרחיקו מותרת ול"ח לדבריו אפילו אם אומר דיבואו היום או מחר אפילו אם אומר פלוני ופלוני הם עידיו ואפילו אם היא משודכת שלו לא משגיחין בדבריו כמ"ש בתשו' רמ"א סימן ל' ומחמת קול אין חשש כשאינו קול מוחזק כמ"ש לקמן סימן מ"ו מיהו למעשה הכל מסור לחקירת הדיינים וע' בב"י:

סעיף העריכה


(טז) בפסולי עדות דאוריית':    הנה הקרובים מצד האם ס"ל להרמב"ם דהם פסולים מדרבנן כמ"ש בחושן המשפט סימן ל"ב /ל"ג/ אלא הב"י כתב סוף סימן זה בשם הרשב"ץ דהרמב"ם ס"ל ג"כ דהוא פסול מדאוריית' אלא שאין נכלל בכלל מנין המצות אבל לכל מילי דינו כדאוריית' וע' תשובת הרמב"ן סימן קי"א וש"ג פ' ז"ב דף ער"ה ובמגיד וכ"מ ריש ה"א כתבו ג"כ לענין קדושי כסף שכתב הרמב"ם שהוא מד"ס היינו לענין שאין נכלל בכלל המנין המצות לפ"ז אם קידש לפני קרובי האם הקדושין בטילים לפ"ז מה שהבי' הרב רמ"א סימן ל"ג בחושן המשפט דעת הרמב"ם לא נ"מ לדינ' ועיין בש"ך שם מיהו מ"כ שהבי' הב"י מוכח דס"ל קרובי האם מדרבנן לכן הבי' הרב רמ"א בחושן המשפט דעת הרמב"ם:


(יז) חוזר ומקדש:    ונראה דאין חוזר ומברך כמ"ש בסי' ס' וס"ס ק"נ וע' תשובת מהרי"ק שורש קע"ב ובכ"מ פ"ד מהלכות אישות:


(יח) כופין אותו:    וברמב"ם הגרס' כופין אותה ובכ"מ כתב עיקר כגירס' הטור כי לא שייך כפיה אצלה שאם תרצה להנש' מוכרחת היא ליקח גט וב"ח בק"א מתרץ דכופין אותה שלא תנשא בלא גט ולגירסת הטור דכופין אותו הטעם הוא דעדות העדים הוי כאלו אמר קדשתיך והיא אומרת לא קדשתני דכופין אותו כמ"ש לקמן מיהו אם הוא רוצה לקדש אותה מחדש י"ל דאין כופין אותו אף ע"ג אם היא אומרת לא קידשתני י"ל דכופין אותו אפילו אם רוצה לקדש אותה ש"ה דאין רצונה בו אבל כאן קידש אותה בודאי אין כופין אותו לגרש אם רוצה לקדשה אלא איירי כשהוא מעכב ואין רוצה לקדש אותה לכן כופין אותו:


(יט) ואם עמד אחד וקדשה:    משמע דוק' בספק קדושין הדין כן אבל המקדש לפני פסולי דרבנן אין תופסין קדושין של אחר דהא מדאוריית' היא מקודשת מיהו הב"י הבי' תשובת מ"כ אפילו בפסולי דרבנן נמי תופסים בה קדושין של אחר וכן הסכים הב"י ומבואר שם אפילו אם הראשון והשני קידש לפני פסולי דרבנן תופסים קידושין של שניהם כל שאין קידושין כשרים תופסים קידושין של אחר וע' ריש סימן ט"ו וכתבו בתשובת רמב"ן סימן קכ"ה דהרי"ף ס"ל המקדש לפני פסולי דרבנן אין חוששין לקדושין משום כל המקדש ע"ד רבנן הוא מקדש, ומזה ראיה לתשובה הנ"ל דעכ"פ תופסים קדושין של אחר דהא להרי"ף אין חוששין כלל לקדושין ואם העדים עברו על שבועות ביטוי כ' הב"י בשם מ"כ אפילו לר"ת דפוסל לעדות מ"מ אינו פוסל אלא מדרבנן וע' בחושן המשפט סימן ל"ד וכן אם לא נתקבל עדות פסולים בפניהם כתב בש"ג פ' ז"ב אפילו מי שהוא פסול לעדות מדאוריית' אינו פסול אלא לדבר שהוא חשוד בו לכן אם קידש לפני גזלנים חוששין לקדושין כי לענין קידושין אינן חשודים ולא משמע כן מדברי כל הפוסקים:


(כ) החשוד על העריות וכו':    הנה הבא על הערוה ס"ל לרב ששת דהוא פסול מדאוריית' ור"נ ס"ל אפילו אם בא על הערוה מאחר שיצרו תקפו עליו כשר לעדות רק לעדות אשה מקרי חשוד מדרבנן כ"כ בח"מ והחשוד על העריות נראה דאינו פסול רק מדרבנן דאינו לאו מפורש רק שהוא חשוד לאותו דבר ואם מחבק ומנשק לערוה חייבי כריתות או מיתות ב"ד הוא חשוד על העריות ופסול מדאוריית' עיין ברמב"ם ה"א ובמגיד שם ואם מיחד עם עריות הוא פסול מדרבנן וע' בר"ן שם וכ"כ בח"מ:


(כא) בין לענין קדושין:    היינו לפי גירסת הרי"ף והרמב"ם דפסול לעדות בין לאפוקי ובין לעיולי ולא כגירס' שלנו ונ"ע לפי זה דהוא פסול לעיולי ע"כ צ"ל הטעם משום מים גנובים ימתקו ובסוף נדרים אית' דלא אמרינן מים גנובים ימתקו כן שמעתי מקשים קושי' וי"ל בדוחק:


(כב) דלמ' חזרו בתשובה:    כתב בח"מ המעיין בתשובה יראה דל"פ אלא כשחוזר בתשובה בסוף אז י"ל בסופו מוכיח על תחילתו ושמא תכף בשעת הקדושין הרהר בתשובה אבל אם לא חזר בתשובה ל"ח שמא הרהר בתשובה ול"ד לתנאי על מנת שאני צדיק דחיישינן שמא הרהר בתשובה שם יש רגלים לדבר הואיל שהתנה כן:


(כג) אבל בקדושי דרבנן:    בתשובה מבואר דאיירי במי שקידש בת קטנה שלא בפני אביה בפני עדים פסולים מדרבנן שאין כאן חשש קידושי תורה כל זמן שלא נתרצה האב בפירוש ע"כ אין חוששין לקידושין: