שולחן ערוך אבן העזר נ ו


שולחן ערוך

כשרוצין לעשות הבטחות לשדוכין, עושים בענין שלא יהא אסמכתא, דהיינו שעושים שטר מזה שחייב לחברו מנה, ואחר שחייב עצמו מנה (מתנה עם אבי הכלה) שאם יקיים השדוכין ויכנס לחופה עם משדכתו זאת הרי החוב מחול לו, ואחר כך עושים שטר שחברו חייב לזה מנה, ומתנה עמו שאם יכניס בתו לחופה עם זה המשדך יהא החוב מחול לו, ומניחים שני שטרות אלו ביד שליש.

הגה: ויש אומרים דכל קנסות שעושים בשדוכין אין בהם משום אסמכתא (תוספות פרק איזהו נשך והרא"ש פרק ד' דנדרים). וכן המנהג פשוט לגבות קנסות שעושין בשדוכין, וכמו שיתבאר בחשן המשפט סימן ר"ז. ודוקא אם כבר נכתבו שטרי הקנסות, אבל אם קבלו קנין על מנת לכתוב השטרות, וקודם שנכתבו חזר אחד בהם ומחה בעדים שלא לכתוב השטרות, הרשות בידו למחות בשטר (תשובת הרא"ש כלל ל"ד), וכמו שיתבאר בחשן המשפט סימן ל"ט וסימן רמ"ג.
יש אומרים דמי שפוסק על בתו (שם כלל מ"ג) או על בת בתו (הרשב"א סימן תשע"א) או קרובתו שתנשא לפלוני, ואחר כך אין הבת רוצה, דהפוסק פטור מן הקנס, דזה מקרי אונס אף על גב דלא התנה, ובלבד שלא יהא ערמה בדבר. ועיין לקמן סוף סימן ע"ז. וכן בשאר אונסים, כגון שמת הפוסק, אין יורשים צריכין לקיים, ופטורים מן הקנס. ודוקא בפסיקא בעלמא פטורים מן הקנס, אבל אם נתחייב עצמו בשטר, חייבין יורשיו לשלם, ולא מהני אונס, ועיין לקמן סימן נ"א (שם תמצאנו).
שנים ששדכו ביניהם והיו דרים בעיר אחת ועשו קנס ביניהם, ואחר כך יצא אחד מן העיר ורצה שהשני ילך אחריו לקדש, אם אינו רוצה, פטור מן הקנס (ריב"ש סימן קע"ז ובתשובת הרמב"ן סימן רע"ח).
ועיין בחשן המשפט סימן י"ב (סעיף ט') אם רוצה העובר ליתן הקנס, אם מחיב לקיים הדבר מצד קבול הקנין:

מפרשים

חלקת מחוקק

(יד) הרשות בידו למחות בשטר:    ואז פטור גם מגוף השידוך מאחר שהקנין היה ע"מ לכתוב השטרו' והרי חזר בו קודם כתיבת השטר:


(טו) דהפוסק פטור מן הקנס דזה מקרי אונס:    לכאורה נראה דהיינו דוקא אם חייב עצמו ליתן לו הכלה והנדן ואם לא יקיים יתן קנס כדרך שכותבין עתה אף שאין כאן אסמכת' הן שמצד הבושה ראוי ליתן קנס או שהיה כאן ת"כ ושאר חזוקים שאין כאן אסמכת' מ"מ מצד האונס יכול לפטור עצמו אבל אם חייב עצמו כדרך שנתבאר לפני זה בסמוך שחייב עצמו ליתן להחתן בלי שום תנאי מנה והחתן נתחייב אם יתן לו הכל' והנדן יהא החוב מחול ואם הכלה אינה רוצה אף שהאב אנוס בזה מ"מ במה פטור מחיובו וכמ"ש אחר זה אם נתחייב עצמו בשטר לא מהני אונס וכל זמן שאינו מקיים התנאי אין החוב מחול לו ומיהו י"ל דמ"מ אומדנא דמוכח שלא נתחייב רק ע"ד שהיה סבור שבתו לא תסרב ועיין בגוף התשובה דמשמע דמטעם אומדנא פטרו ומ"מ צריך להתיישב אם זה מקרי אומדנא דמוכח לומר דהוי כאלו התנה בפי' ומעשים בכל יום שמניחין ש"ח על כך ואין מועיל לומר שהיא אינה רוצה:


(טז) ובלבד שלא יהא ערמה בדבר:    ראיתי בתשובה שחיבר הרמ"ע בסי' פ"א בזה הלשון לו יונח היותה מלומדת שתמאן אין זאת אפילו גרמא בנזקין וכו' והנה משמעות דבריו שם אם האב מעכב בפועל ולא הבת חייב בקנס אבל אם האב נותן עצות מרחוק עד שהיא שומטת כר פטור האב ודבריו צ"ע ואין זה אונס כל שנעשה הדבר מרצונו ועיין בתשובת הרמב"ן סי' רע"ב כתב אני אומר דרך כלל שאונס כשמו ואין הרצון אונס ואלו מסבב זה אונסין לעצמו וכו' אין זה אונס אלא רצון וכו' ע"ש:


(יז) כגון שמת הפוסק:    ה"ה אם חי והעני כמו שפוסק ביורה דעה סי' רל"ב סעיף ט"ז:


(יח) אין יורשים צריכים לקיים:    דין זה הוציא מתשובת מהרי"ו סי' ק"ד וסי' קמ"ב וכתב שם הטעם דאף דבכתב התנאים קבלו בק"ס לקיים כל המבואר שם האי קנין לא קאי אאותו בן רק קאי אאותו שכנגדו ששידך בתו לבנו והאב פסק לבנו סך מסויים ואם לא יתן הסך יתן קנס לצד שכנגדו ועל זה קבל בק"ס אבל הבן לא זכה בשום זכייה ועיין בח"ה סי' רפ"ו:


(יט) ופטורי' מן הקנס:    גם המשודך פטור מן הקנס וכן פסק שם מהרי"ו בסי' ק"ה:


(כ) חייבים יורשים לשלם:    היינו כפי סך הקנס וכן פסק מהרי"ו בסי' קמ"ב דאם נתן האב ש"ח על הקנס הוי כמו הלואה ולא מהני טענות אונס בהלואה ואף אם מת האב חייבים היורשים לשלם כפי סך הש"ח עיין שם:


(כא) אם אינו רוצה פטור מן הקנס:    משמע דזה שאינו רוצה לילך פטור מן הקנס וגם השני הרוצה לילך ג"כ פטור מן הקנס מאחר שהוא רוצה לקיים תנאו במקום אחר וזה נגד המושכל והמעיין בגוף התשובה יראה שהשני חייב אם לא שהיה אנוס לילך ומשמע עוד אף אם לא היו דרים במקום א' והחתן רוצה שהכלה תבא אליו אפ"ה החתן חייב בקנס שסתמן של משדכי בנותיהן דעתם שינשאו במקומן ואפילו היה הבעל ממקום אחר אלא א"כ התנו בפי':


(כב) ועיין בח"ה סי' י"ב:    שם כתב בסעיף ט' שנים שקבלו פשרני' בקנין וקנס ואחר הפשרה אמר א' אשלם הקנס ולא אקיים הפשר אין בדבריו כלום והוא מועתק מתשובת הרשב"א ונתן שם הטעם שהרי הוא מחוייב לקיים הפשרה מכח הקנין ומשמע דוק' שכתב או אמר בלשון הזה אני מקבל עלי זה בקנין וקנס שהקנס לא כתב רק לחיזוק אבל אם כתב דבר זה אני מקבל עלי בקנין ובאם שלא אקיים אתן קנס א"כ להדיא התנה שהקנס הוא השובר של הקנין ואם יתן קנס הוא פטור מן הקנין ועיין בב"ח בחושן משפט סוף סימן ר"ז פסק אם נשתעבד לקיים המקח בת"כ ובקנס מאחר דלר"ת יש היתר לת"כ בדיעבד א"כ עיקר המקח הוא מכח הקנס ויד בעל השטר על התחתונה מאחר דלא פי' הקנס לא יפטור השבועה כמו שכותבין בתנאי' הקנס לא יפטור החרם:

בית שמואל

(יד) וי"א דכל קנסות וכו':    הטעם משום בושת אף על גב לפעמים לא הוי בושת כ"כ כמו דמי הבושת אפ"ה לא הוי אסמכתא וכתב מהרי"ק שורש כ"ט אפי' לא עבדי קנס אפ"ה קרוב הוא בעיני דחייב לשלם דמי בושתו ודוקא קנסות שעושים בשעת השידוכין ומטעם בושת אבל אם עשאו קנסות בנשואין אותם קנסות הם אסמכתא וקודם הנישואין אפי' אם הוא רוצה לישא רק רוצה לשנות על קצת התנאים חייב בבושת דאל"כ בקל יכול למצוא צדדים להשמט ולבטל מקצת וע"י זה יצא מחשבתו לפועל ועיין תשוב' מהרי"ו סי' קל"ד ובתשו' מהרי"ט ח"ב סימן קמ"ב כתב אפי' אם נשבע על התנאים לא קאי על איחור הזמן ועיי' בנ"ש ועיין בחושן המשפט סי' ר"ז שם ופסק הרב רמ"א דקי"ל דליכא אסמכתא בשידוכים משום בושת מ"מ צריך להיות קנין בדבר, ונראה אם השלישו שטרות א"צ קנין והש"ך כתב שם בשם כמה פוסקים דא"צ קנין ולקמן מבואר אם נתנו משכנות אם צריכים קנין:


(טו) חזר א' בהם ומיחה:    עיין בחושן המשפט סימן רמ"ג שם כתב הסמ"ע אם נעשה הקנין ע"מ לכתוב השטר יכול למחות כיון דלא נתקיים התנאי ואז כשמוחה פטור מגוף השידוך ומקנס אבל אם לא אמר ע"מ אף על גב דיכול למחות שאל יכתוב השטר כמ"ש בחושן המשפט שם מ"מ השידוך חייב לעשות ולא כתשו' ש"י סי' ל"ג שכתב דא"י למחות לכתוב השטר, ובט"ז כתב בסי' זה אם כתבו ראשי פרקים ועשאו ק"ס אף על גב דלא אמרו ע"מ שיכתוב השטרות הוי כאומר בפי' ע"מ שיכתבו כי בוודאי כוונת' לזה כי כן מנהג פשוט אחר כתיבת ר"פ כותבי' התנאי' לכן יכול כ"א לחזור אחר כתיבת ר"פ ויכול למחות שאל יכתוב התנאי' ופטור מקנס אבל אם השלישו ש"ח בזה נגמר החיוב וחייבי' בבושת ואם כבר נכתב התנאי' בקיצור ונותני' להסופר שיכתוב באורך אין א' יכול לחזור וחייבי' בבושת ואם עשאו קנין בסתר בפני עדי' וצוו לעדי' שאל יגלו הדבר ואח"כ מיחה א' בעדי' שאל יכתבו פטור מקנס ויכול למחות וכ"כ בתשו' ש"י סימן ס"ח ואפשר דל"פ על מ"ש הט"ז אלא איירי אפי' אם השלישו ש"ח מ"מ כיון שנעשה בסתר עדיין לא שייך בושת לפ"ז יש ליישב קושית הב"י בסי' נ"א שהקשה על תשו' הרא"ש כלל ל"ד שכתב יש לבטל כל הענין השידוך מפני שהוא אסמכתא והרא"ש בפסקיו ס"ל בשדוכי' לא אמרינן אסמכתא מפני הבושת וכ"כ בתשו' שני' שם ולק"מ כי שם איירי שנעשה השידוכי' בסתר הא כתב שם דהאשה היתה נחבאת מפני מסים ואז לא שייך בושת מ"ה כתב הרא"ש דהוי אסמכתא וכ"כ בנ"ש ויפה כתב אבל מ"ש לישב דברי הטור מ"ש בשם ר"י אם נתנו משכנו' צ"ל תזכ' בגוף המשכון דאל"כ אין חיוב עליו אף על גב דקי"ל אין אסמכת' בשדוכי' כתב דאיירי ג"כ שנעשו בסתר ולית' דהא התחלת דברי הטור מ"ש בשם ר"י קנין בשדוכי' אינו אסמכתא מפני בושת ע"כ איירי כשנעשה בפרהסיא ולישב הקושיא זו עיין ס"ס:


(טז) דהפוסק פטור מקנס דזה אונס גמור הוא:    ואז גם הערבות פטורי' ואפי' אם התחייב את גופו מ"מ פטור מקנס כיון שאינו בידו ולא יבוא לידו תשו' ש"י ואונס כזה הוי אונס גמור ולא שכיח כמ"ש בתשובת רשב"א וז"ל אפי' תאמר שהוא יכול לפייסה במעות אפי' התנה שאם תסרב שיפייסנה אטו תרקבי דדינרי בעי ליתן וא"ת היה לו להתנות שאם תסרב יהיה פטור לא הוה אונס דלא שכיח הוא דכל הבנות מתרצות למי שירצה האב ואפי' שכיח ול"ש לית ליה לאתנויי ועיין בש"ך ביורה דעה סימן רל"ב ובת"ה סי' נ"ה ובתשו' זו מבואר כדבריו ועיין במ' פ"ק דב"מ שם משמע לא כרשב"א ועיין במ' פ' מי שמת ועיין סי' קמ"ד קי"ל בגיטין לא מהני אונס שכיח ולא שכיח אבל בממון אפי' שכיח ולא שכיח א"צ להתנות ופטור, וכתב בח"מ לכאורה נראה כאן שהחיוב היה ליתן להחתן הנדן והכלה ואם לא יקיים חייב ליתן קנס אז הוא פטור ליתן הקנס כיון שהוא אונס אבל אם מחייב את עצמו באיזה סך בלי תנאי והחתן נותן כתב אם יתן לו הכלה והנדן אז החוב נמחל בזה לא שייך טענות אונס מיהו י"ל אומדנ' דמוכח הוא שלא התחייב את עצמו אלא כשבתו לא תסרב ע"כ ובסי' ע"ז כתבתי בשם הג"מ כשבתו טוען מאיס עלי א"צ לשלם הש"ח שנתן לחתנו על הנדן ומדמה למתה בתו דאין מוציאין ממנו מעות הנדן אפילו נתן ש"ח כמ"ש בסי' נ"ה כי מסתמא דעתו היה דוקא כשתהנה בתו ממעות הנדן לכן אף כאן אפילו נתן ש"ח ובתו מסרב פטור מהקנס ושם כתבתי אפילו לא אמרה בתו מאיס עלי רק אומר' שאר טענות פטור ליתן הנדן כי אומדנ' דמוכח הוא דכוונתו הוא ליתן הנדן באופן שתהנה בתו ואף על גב שם כבר היה הנישואין מ"מ פטור ליתן הנדן כשלא תהנה בתו מכ"ש הכא קודם הנישואין והוא מסרב דהוא פטור, מיהו בט"ז כתב שם כשהוא נותן ש"ח סתם כש"ח שלנו חייב ליתן כי ש"ח שלנו הוי כאלו כבר סילק כיון דיש בידו ליתן ליד אחר ובסי' נ"ה לא איירי בש"ח שלנו ובאונס שמת הוא יש לחלק בחילוק של הח"מ, ואם הבן עשה שידוך עם אחותו בלא הרשאה מאביו והאב אינו רוצה לעשות השידוך דינו כמו כשבתו מסרבת ועיין תשו' ש"י סי' ב' ד' ה' ו' ויש נ"מ כמה דינים ואכתוב בקיצור אם האב שלח את בנו למצוא זיווג לבתו ויודיע לו קודם שיעשה השידוך והבן שינה והגיד שהכל בכחו לעשות ועשה השידוך ואביו ממאן ואינו רוצה השידוך שניהם פטורים מקנס ודומה למ"ש בחושן המשפט סי' קפ"ב כשהשליח משנה והמשלח רוצה לבטל בטל המקח אלא לכאורה קשה למה הבן פטור דהא הוא הגורם הבושת וצ"ל דס"ל גרמ' לבושת פטור, גם י"ל דאינו אלא גרמא ולא גרמי דהא אף על גב דלא היה בידו לעשות סבר דאביו יסכים למעשה ומזה נשמע אם האב אומר דיש בידו כתב הרשאה מבתו והיה שקר והיא ממאן דשניה' פטורים דהא האב פשיט' הוא סומך את עצמו דבתו לא תסרב ולא כנ"ש, וכל היכא דהאב פטור מקנס גם הערבים פטורי' מקנס ואם הוא אונס מחמת ממון פטור הוא מקנס אבל אם מתחייב בשבועה חייב מחמת השבועה כי משבועה א"י לפטו' מחמת אונס ממון מיהו ערבו' פטורים דהא מממון הוא פטור וערב לא היה ערב אלא על הממון עיין תשובת ש"י סי' ע"ח מיהו הרשב"א בתשו' סי' תשע"ה פוטר אף משבועה מחמת אונס כשבתו מסרב כמ"ש בסמוך אפי' אם יש בידו לפייסה בממון הרבה משום אומדנא דמוכח הוא דלא נשבע על דעת כן ש"מ אם יש אונס ממון הרבה פטור משבועה וכ"כ בט"ז והש"ך ביורה דעה סי' רל"ב סעיף י"ב אלא ב"ח כתב שם משום הפסד ממון הרבה אין לעבור על השבועה ונדר וחולק שם על הרב רמ"א שכתב שם ואם אירעו לו אונס והיה אפשר לסלקו ע"י ממון הרבה מקרי אונס ולדידיה לא נקרא אונס מיהו אף לסברתו השיג בחנם כי י"ל שם איירי בהדירו שיאכל אצלו אז מהני הפסד ממון כמ"ש הריב"ש כיון הנדר הוא רק לכבוד בעלמא ומ"ש שם וכן אם צוה השר וכו' שם שאני דיש חשש נפשות כמ"ש ב"ח בעצמו לכן אף לפי סברות ב"ח השיג בחנם ולדברי הט"ז וש"ך שם יש כאן נ"מ אם הוא אונס ממון פטור מן הקנס אם לא מתחייב בשבועה אבל אם נשבע אז אינו פטור אא"כ כשיש אומדנא דמוכח דלא נשבע על דעת כך שיתן ממון הרבה אבל אם ליכא אומדנא דמוכח לא מהני מה שאומר שלא היה דעתו לכך דא"כ הוי פתח לנדר והוי נולד כמ"ש בתשוב' ריב"ש שם ואם כתב קנס ואח"כ נכתב בחרם ובשבועה אז השבועה קאי על הקנס שנשבע ליתן הקנס לכן אפילו ערבות אינם פטורים אפילו כשיש אונס ממון אבל אם כתב בחרם ובשבועה ובקנס לא קאי השבועה על הקנס ובתשו' ש"י שם מדייק מתשוב' ריב"ש סי' שפ"ז אף בכה"ג לא קאי השבועה על הקנס ולכאור' נראה דלא מוכיח מריב"ש כלום אלא שם איירי שנכתב נשבע פלוני לקיים התנאי' הנזכרים בקנס כך וכך בזה כתב הריב"ש דאין במשמע שנשבע ליתן הקנס, ואם כתב אם לא אקיים אתן קנס ואח"כ כתב דנשבע על כל זה פטור הוא כשנותן הקנס ואמרי' השבועה קאי על מ"ש אם לא יקיים יתן הקנס ולא על חיוב שלו וכ"כ בתשובת מהר"מ מינץ סימן ט"ז, וב"ח כתב בחושן המשפט סימן ר"ז אם כתב לקיים שום דבר בת"כ ובקנס אם נותן הקנס פטור הוא מת"כ כיון דיש התרה לת"כ נמצא עיקר החיוב הוא מכח הקנס ונראה לכאורה דמהר"מ מינץ לא ס"ל כב"ח ואפשר ליישב מיהו בתשוב' בן ששון סימן ס"ד פסק להדיא לא כב"ח וראיתי בנ"ש שהקשה על מהר"מ מינץ הנ"ל והבין כי תו' והמר' חולקים עליו ולא ראיתי שום סתירה, גם הקשה שם איך ס"ד דהשבוע' קאי ליתן הקנס ולא על הגוף הדברי' ל"ל השבועה דהא קנס חייב מחמת הבושת ולק"מ כי נ"מ דאין אונס ממון מהני כמ"ש בסמוך גם נ"מ לענין ערבות גם נ"מ אם נעש' השידוך בסתר אז מחמת הקנס פטור ומחמת השבועה חייב ואם האב עשה שידוך עם בתו ויש בידו הרשאה מבתו והיא ממאנת נראה האב פטור מהקנס אלא הב"ד יכולים לכופה אותה, ואם היא אומרת מאיס עלי י"ל דאין שום כפיה עליה אף על גב דהיתה בתחלה מרוצה כשאומרת עכשיו טענה מבוררת ועיין בנ"ש:


(יז) וע"ל ס"ק ע"ז:    שם מבואר ארוסה שאמרה מ"ע אין אביה חייב ליתן מה שפסק לה ליתן:


(יח) וכן בשאר אונסי':    כגון שמת הפוסק או העני כמ"ש ביורה דעה סי' רל"ב אפילו היה קנין מ"מ האי קנין בתנאים לא קאי לזכות לבן או לבת אלא הקנין קאי ליתן קנס לצד שכנגדו כ"כ בתשו' ש"י סי' ק"ד ונראה דלא איירי בקנין אתן אלא קנין ומחייב את עצמו מ"מ פטור מחמת האונס כמ"ש בחושן המשפט סי' נ"ה ולא כנ"ש ואם חייב את עצמו ליתן לו הכלה והנדן ואם לא יקיים יתן קנס כדרך שכותבין עתה פטור וכן אם השליש ש"ח על הקנס פטור כמ"ש בחושן המשפט שם:


(יט) אין יורשים צריכים לקיים ופטורים מן הקנס:    וגם המשודך פטור מן הקנס אף על פי שנעשה בקנין מ"מ לא היה שום זכיות לבן או לבת כי לא קאי הקנין לזכות אותם כמ"ש בסמוך מ"ה אין היורשים צריכים לקיים ופטורים ליתן לבן או לבת סך זה אלא מה שמגיע לה חלק ירושתם, ובסי' אח"ז נתבאר היכא דזכו הבן או הבת היינו דברים הנקנים באמירה צריכין לקיים ומוציאים מהם ואם היה קנין גמור לזכות להם מוציאי' ממשועבדים, ואיירי שהניח האב לסלק מה שפסק דאל"כ פשיטא דהיורשים פטורים, ובנ"ש הניח בצ"ע על הרב שהביא בסי' קי"ג דעת הראב"ד דאומדים דעת האב ליתן יותר מעישור אפילו אין כאן אלא מה שנותן להראשונה נותנים הכל לשניה מכ"ש הכא שהוא בעצמו פסק לזה סך זה למה אין היורשים חייבים ליתן לה סך שפסק ולק"מ דאיירי כאן דירד מנכסיו אחר הפסיקה ושם מסיים וכתב וראוי לאומדו לפי הממון שהניח בשעת מותו א"כ אם הוא במעמד אחד חייב ליתן מה שפסק אבל אם ירד מנכסיו אחר הפסיקה אז מחמת האומדנא לא זכו אותו הסך אלא מחמת שפסק לה סך זה ודברים אלו לא נקנה כלל ולא הי' שום קנין אלא קנס ואביו הוא אונס לכן היורשים פטורים וא"צ לקיים הפסיקה אבל א"ל דלא איירי כאן לענין אם היורשים חייבים ליתן הסך אשר פסק האב ליתן אלא איירי דאין היורשים חייבים לעשות השידוך אף שמגיע על חלק ירושתו הסך אשר פסק אביהם מ"מ כיון שאביהם מת אין שום חיוב על היורשים דזה אינו שהרי השידוך תלי' ברצון המשודך והמשודכת אם הם מרוצי' אין יכולים היורשים לעכב ואם הם אין מרוצי' פשיטא דהיורשים פטורים מקנס אלא ע"כ צ"ל מ"ש אין היורשים צריכים לקיים הפסיקה היינו הסך אשר פסק אביהם א"צ ליתן ואפי' אם הניח אביהם הסך אשר פסק ודינים דכאן ל"ד למה דקי"ל כל דבר שהוא קנס אין קונסין לבנו כמ"ש בחושן המשפט סי' שפ"ה ועיין ביורה דעה סי' רל"ב מי ששידך ופסק נדוניא ואין לו לפרוע:


(כ) ואח"כ יצא א':    היינו ע"פ אונס יצא לכן שניהם פטורים מקנס אבל אם יצא א' בלא אונס הוא חייב קנס והשני פטור ואם אינן דרין בעיר א' אמרינן משדכן בנותיהן דעתן שישאו במקומן אפילו אם היה הבעל ממקום אחר אח"כ /אא"כ/ התנו בפי' כן ע"ש בתשובה ועיין ביורה דעה שם:


(כא) ועיין בחושן המשפט סי' י"ב:    שם פסק דלא אפטר את עצמו בקנס וכתב בח"מ היינו אם כתב בקנין ובקנס אבל אם כתב אני מקבל בקנין ובאם שלא אקיים אתן קנס אז הקנס הוא שובר של הקנין:

ט"ז

באר היטב

(טו) בשדוכין:    הטעם משום בושת. וכתב מהרי"ק שורש כ"ה אפי' לא עבדי קנס אפ"ה קרוב הוא בעיני דחייב לשלם דמי בושתו. ודוקא קנסות שעושין בשעת השידוכין מטעם בושת. אבל אם עשאו קנסות בנשואין אותם קנסות הם אסמכתא. וקודם הנישואין אפילו אם הוא רוצה לישא רק רוצה לשנות על קצת התנאים חייב בבוש' דאל"כ בקל יוכל למצוא צדדים להשמט ולבטל מקצת ועי"ז יצא מחשבתו לפועל תשובת מהרי"ו סי' קנ"ד. כתב הרשד"ם חא"ה סי' כ"ו היינו דוקא כשהאב המשיא את בתו מתחייב בקנס אבל אחר לעולם הוי אסמכתא. והרש"ך ח"א סי' ס' חולק עליו עיין כנה"ג דף פ"ה ע"א סעיף למ"ד.


(טז) ר"ז:    דשם נתבאר דדוק' עם קנין אבל בלא קנין לא מהני. ואפי' אם השלישו השטרות ביד שליש כמ"ש המחבר צריך ג"כ קנין עם השטרות שמניחין ביד שליש אבל בלא קנין לא מהני כלום וא"צ לשלם הקנס כ"כ בה"י. וב"ש כתב אם השלישו השטרות ביד שליש א"צ קנין ע"ש. ורש"ך בח"ה סי' ר"ז ס"ק כ"ד כתב דבכל שידוכין א"צ קנין.


(יז) ומיחה:    עיין בח"ה סי' רמ"ג ס"ק י"ג דכתב הסמ"ע שם אם נעשה הקנין שידוכין ע"מ לכתוב השטר יוכל למחות כיון שלא נתקיים התנאי ואז כשמיחה פטור מגוף השידוך והקנס אבל אם לא אמר ע"מ אע"ג דיוכל למחות שאל יכתוב השטר כמ"ש בח"ה שם. מ"מ השידוך חייב לעשות ע"ש. וט"ז כתב בסי' זה אם כתבו ראשי פרקים ועשאו ק"ס אע"ג דלא אמרו ע"מ שיכתוב השטרות הוי כאומר בפירוש ע"מ שיכתבו לכן יוכל כל א' לחזור אחר כתיבת ראשי פרקים ויוכל למחות שאל יכתוב התנאי ופטור מקנס אבל אם השלישו שט"ח בזה נגמר החיוב וחייבים בבושת. ואם כבר נכתב התנאים בקיצור ונותנים להסופר שיכתוב באורך אין א' יוכל לחזור וחייבים בבושת. ואם עשאו קנין בסתר בפני עדים וצוו לעדים שאל יגלו הדבר ואח"כ מיחה א' בעדים שלא יכתבו פטור מקנס ויוכל למחות עיין ב"ש. לאה שנשתדכה לראובן בשבועה ובקנס כמנהג מי שיעבור יתחייב בקנס ידוע ובאה לאה ונתקדש' לשמעון קדושי ספק אעפ"י שתתגרש לאה משמעון ותחזור להנשא לראובן חייבת לשלם הקנס לראובן הרש"ך ח"א סי' ג'. ראובן שנשתדך עם לאה ושמו קנס כמנהג ושוב נודע שהמשודך הי' מקודש באשה אחרת והמשודכת לא ידעה מזה וחזרה בה אינה פורעת הקנס דקנין בטעות הוא מהרי"ט בתשובה חלק ב' הח"מ סימן צ"ח.


(יח) אונס:    ואין חילוק בין אם חייב עצמו ליתן להחתן הכלה והנדן ואם לא יקיים יתן קנס כמו שכותבין עתה ובין אם מחייב א"ע באיזה סך בלי תנאי והחתן נותן כתב אם יתן לו הכלה והנדן אז החוב נמחל. אם הכלה אינה רוצה פטור האב מקנס דאומדנא דמוכח הוא שלא התחייב א"ע אלא כשבתו לא תסרב ב"ש ע"ש. מיהו ט"ז כתב כשהוא נותן שט"ח סתם חייב ליתן וכן המחבר ח"מ נסתפק בזה ע"ש. השולח את בנו לבקש זוג לבתו ולא נתן לו כח הרשאה והוא הלך ומצא ונתקשר בקנס והאב ממאן בדבר שניהם פטורים שארית יוסף סי' ה' כנה"ג דף פ"ה ע"א. כל היכא דהצדדים פטורין מן הקנס גם הערבים פטורין מן הקנס. ואם היה אונס מחמת ממון פטור הוא מקנס. אבל אם מתחייב בשבועה חייב מחמת השבועה כי משבועה אינו יכול לפטור מחמת אונס ממון. מיהו ערבות פטורים דהא מממון הוא פטור וערב לא היה ערב אלא על הממון. מיהו בש"ע י"ד סי' רל"ב סעיף י"ב כתבו הט"ז והש"ך אם יש אונס ממון הרבה פטור אף מן השבועה. ודוק' כשיש אומדנא דמוכח דלא נשבע על דעת כך שיתן ממון הרבה ע"ש וכ"כ הרשב"א בתשובה סי' תשע"א ע"ש. והב"ח כתב שם משום הפסד ממון הרבה אין לעבור על השבועה וחולק שם על הרמ"א דכתב שם אם אירע אונס והי' אפשר לסלקו ע"י ממון הרבה מיקרי אונס. וט"ז וש"ך הסכים עם רמ"א וחולקים על הב"ח ע"ש. ממילא נשמע מהדין. אם הוא אונס ממון פטור מן הקנס אם לא התחייב בשבועה. אבל אם נשבע אז אינו פטור אא"כ כשיש אומדנא דמוכח דלא נשבע על דעת כן שיתן ממון הרבה. אבל אי ליכא אומדנא דמוכח לא מהני מה שאומר שלא היה דעתו לכך. ואם כתב קנס ואח"כ נכתב בחרם ובשבועה אז שבועה קאי על הקנס שנשבע ליתן הקנס לכן אפילו ערבות אינם פטורים אפילו כשיש אונס ממון. אבל אם כתב בחרם ובשבועה ובקנס לא קאי השבועה על הקנס. ואם כתב אם לא אקיים אתן קנס ואח"כ כתב דנשבע על כל זה. פטור הוא משבועה כשנותן הקנס. ואמרינן השבועה קאי על מה שאמר אם לא אקיים יתן הקנס ולא על חיוב שלו. וא"ל א"כ ל"ל השבועה דהא קנס חייב מחמת הבושת י"ל דנ"מ דאין אונס ממון מהני כמ"ש בסמוך גם נ"מ לענין ערבות. גם נ"מ אם נעשה השידוך בסתר אז מחמת הבושת פטור ומחמת השבועה חייב. ואם האב עשה שידוך עם בתו ויש בידו הרשאה מבתו והיא ממאנת האב פטור מקנס אלא הב"ד יכול לכוף אותה. ואם היא אומרת מאיס עלי י"ל דאין שום כפי' עליה עי' ב"ש. ונ"ש. ועיין סמ"ע סי' רמ"ה ס"ק ב'. וכנה"ג דף ע"ה ע"א סכ"ד ול"א.


(יט) הפוסק:    ה"ה אם חי והעני כמ"ש ביורה דעה סי' רל"ב סט"ז. וכתב בה"י דשם איירי דוקא בלא קנין ובלא שטר אלא מכח השבועה אמרינן דהוי אונס דעל דעת כן לא נשבע אבל אם היה בקנין מחויב ליתן כל מה שפסק ואם אין לו רק דירתו מחייב לשעבד את דירתו על איזה זמן לשלם לחתנו אחר הנשואין ואם לא ישלם לו לזמן שקבעו אזי מוכרים בית דירתו ע"ש. ועיין תשובת מהר"י ווייל סי' ק"ד דמשמע שם אפי' אם היה קנין ע"ש. צריך לומר דחילוק יש בין מת או העני. ומהרי"ו איירי שם במת הפוסק. ובה"י איירי בהעני עי' ודו"ק וב"ש כתב אפילו אם העני והיה קנין אפ"ה פטור ע"ש.


(כ) מן הקנס:    עיין ב"ש.


(כא) בשטר:    ר"ל דנתן האב שט"ח על הקנס הוי כמו הלואה ולא מהני טענות אונס בהלואה ואף אם מת האב חייבים היורשים לשלם כפי סך השט"ח מהר"י ווייל סי' קמ"ג ע"ש.


(כב) מן העיר:    היינו ע"פ אונס יצא לכן שניהם פטורים מקנס אבל אם יצא א' בלא אונס הוא חייב קנס והשני פטור. ואם אין דרים בעיר א' והחתן רוצה שהכלה תבא אליו אפ"ה החתן חייב בקנס שסתמן של משדכי בנותיהן דעתם שינשאו (במקומו) [במקומן] אפילו אם היה הבעל ממקום אחר אא"כ התנו בפירוש הח"מ ב"ש וכ"כ הש"ך ביורה דעה סי' רל"ב ס"ק מ"ג מ"ש. והרב בה"י חולק עליהם ופסק דאם החתן הוא ממקום אחר אין כופין אותו שילך למקומה לקדש אותה שם ע"ש שכתב על הש"ך דלא דק.


(כג) י"ב:    דשם פסק דלא אפטר את עצמו בקנס. וכתב הח"מ היינו אם כתב בקנין ובקנס אבל אם כתב אני מקבל בקנין ובאם שלא אקיים אתן קנס אז הקנס הוא שובר על הקנין. וב"ח כתב ביורה דעה סי' רל"ו דכל שלא פירשו בפירוש דהקנס לא יפטור השבועה איכא למימר שדעתו היה בקנס לפטור משבועה. ועיין ב"ח בחושן משפט סי' ר"ז מש"ש והובא דבריו בח"מ ס"ק כ"ב. וראיתי בסמ"ע בסי' רמ"ה בסס"ק ב' שכתב ונראה דמטעמ' דכתיבנ' דהמנהג הוא שלא להחרים העובר בשידוכין וכו' ע"ש. לפ"ז הוא מיקל יותר מהב"ח שאפי' כתב בפירוש הקנס לא יפטור את החרם אעפ"כ הוא נפטר בקנס לבד. ועיין סי' נ"א ס"ק י"א מש"ש ועיין בספר נחלת שבעה ועיין בה"י.







▲ חזור לראש