שולחן ערוך אבן העזר לא ג


דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסעיף זה

קידש באוכל או בכלי וכיוצא בו, ששוה פחות משוה פרוטה, הרי זו מקודשת מספק, שמא דבר זה שוה פרוטה במקום אחר. ויש אומרים שאם קידש בתבשיל או בירק שאינו מתקיים וכיוצא בהם, אם לא היה שוה פרוטה באותו מקום, אינה מקודשת כלל, שהרי דבר זה אינו מגיע למקום אחר עד שיפסיד ויאבד ולא יהיה שוה פרוטה:

מפרשים

 

(ח) שמא דבר זה ש"פ במקום אחר:    וה"ה אם יש עדים שיודעים שדבר זה ש"פ בודאי בשאר מקומות אפ"ה, אינו רק ספק קידושין אף על גב דאית לה אורחא להתם דאין להקדש אלא מקומו ושעתו כך הוא דעת ר"י והרא"ש דלא כהרמב"ם ומיהו יש להסתפק דלמא דוקא בלית לה אורחא למדי אבל באית לה אורחא להתם ושם שוה פרוטה בודאי הוי כאלו אמר לה מאחר שאת הולכת שם התקדשי לי שם בזה ולפחות תהיה מקודשת ד"ת כשתגיע לשם וגם גבי מטבע שנפסלה אמרינן לך והוציאן במישן כד אית ליה אורחא למישן:

(ט) וי"א שאם קידש בתבשיל או בירק:    הנה המחבר העתיק בתחילה לשון הרמב"ם שהטעם דהוו קידושי ספק שמא ש"פ במקום אחר וא"כ לא היה לו לכתוב בשם י"א דין זה של תבשיל או ירק דהא הרמב"ם בעל לשון ראשון חילק בין דבר המתקיים לדבר שאינו מתקיים ע"כ היה לו לכתוב בתחילת דעת ר"י שכתב שאין חילוק בין דבר המתקיים ובין דבר הבלתי מתקיים ולעולם הוי ספק קדושין והטעם הוא מדרבנן מפני גזירה דשמא יש כאן א' מאנשי מדי ואם יראה שאין חוששין כאן אף במקומו לא יחוש וא"כ אין חילוק בין דבר המתקיים וכו' וע"ז היה לו לכתוב וי"א שאם קידש בתבשיל וכו':
 

(ו) שמא דבר זה ש"פ במקום אחר:    וא"ל מה מהני אם ש"פ במקום אחר כיון דלא שוה פרוטה במקומו הוי כאלו קידש אותה בלא עדים דהא במקום שהעדים עומדים אינו ש"פ וי"ל כיון דהאי ספק שמא ש"פ במקום אחר ספק הוא גם להעדים לכן חוששין לקדושין, והנה לשיטו' התו' אפילו דבר שאינו מתקיים להוליך אותו למדינ' אחרת במקום שש"פ מ"מ יש חשש קידושין כי חיישינן שמא יש א' מאותו מקום כאן במקום שמקדש אותה ואם תצא בלא גט יאמר הוא א"א תצא בלא גט, אבל הרמב"ם לא ס"ל חשש זה אלא חשש הוא דוקא בדבר המתקיים להוליך אותו למקום אחר שש"פ שם אז חיישינן שמא ש"פ במקום אחר והוא מתקיים להוליך אותו לשם, ואם הוא דבר שאינו מתקיים להוליך אותו למקום אחר כשהוא לח ואפשר להתיבש אותו ולהתקיים הוי דבר המתקיים כ"כ בתשו' מהרי"ק וכתב הרא"ש בשם ר"י אפילו אם יודע שש"פ במקום אחר אינן אלא קידושין מדרבנן דאין להקדש אלא מקומו ושעתו וכיון דאינו ש"פ במקומו ליכא קידושין מדאורייתא והרא"ש ס"ל ג"כ כר"י וכ"כ המגיד בשם הרמב"ן והרשב"א וכתב גם הרמב"ם ס"ל כן מיהו הרא"ש כתב דהרמב"ם ס"ל כשידוע שש"פ במקום אחר היא מקודשת מדאורייתא וכן ס"ל להר"ן דהיא מקודשת מדאורייתא, ונראה דאיירי דהעדים יודעים שש"פ במקום אחר אז י"ל דהיא מקודשת מדאורייתא אבל אם א"י להעדים אז הוי כאלו קדשה בלא עדים כמ"ש בסמוך וליכא אלא חשש קידושין משום דהעדים מסופקים שמא ש"פ במקום אחר ונראה אף אם ידוע להעדים צ"ל הטעם דהוי כאלו אמרה היא לדידי ש"פ כיון שש"פ במקום אחר אף על גב בעלמא מסופק הר"ן אם מהני מה שהיא אומרת לדידי ש"פ היינו היכא דא"י שש"פ במקום אחר אבל אם ידוע שש"פ מהני מיהו קשה מסוגיא פ"ב דקדושין דף נ"ג מקדש במעשר פירש רש"י שם שני פירושים והסכימו תו' לפי' שני דקדושין חלין מיד במקום שמקדש אותה אף על גב באותו מקום אינו ש"פ מ"מ מקודשת מיד כיון שש"פ בירושלים ושם מוכח דהיא מקודשת מדאורייתא דהא הקשה בבכורות והביאו תוספות והרי מעשר דהקפיד' התורה לפדות בכסף צורה וקאמר ר"י במזיד קידש וע"ש ותבין ש"מ קדושין דאורייתא נינהו א"כ איך כ' הרא"ש בשם ר"י אפילו אם ידוע שש"פ במקום אחר אינה מקודשת מדאורייתא משום דאין להקדש אלא מקומו ושעתו, ואפשר שם איירי כשיש לה דרך להוליך לירושלים אז היא מקודשת מדאורייתא ובח"מ מסופק בדין זה אם יש לה דרך להוליך לאותו מקום אם הוי קידושי דאוריית' ולפי ספק שלו א"י לישב קושיא זו, גם משמעות הלשון מ"ש הרא"ש דאין להקדש אלא מקומו ושעתו משמע אפילו אם יש לה דרך לשם מ"מ אינה מקודשת מדאורייתא דהא עכ"פ במקומו ליכא ש"פ ותימא לישב קושיא זו:
 

שאינו מתקיים כו' זה דעת הרמב"ם וכתב הטור דלפ"ז אם ידוע שש"פ בשום מקום מקודשת מן התורה עכ"ל פי' דבריו כיון דס"ל הטעם שש"פ בשום מקום הוא מטעם כיון שאפשר לילך לשם הרי המקום ההוא כמו המקום דכאן ממש וא"כ הוה דאוריי' כמו ש"פ דכאן וסיים הטור אבל ר"י כתב שאפי' ידוע שש"פ בשום מקום לא הוי קידושי ודאי ולעול' הוו קדושי ספק כו' והטעם דהוי קדושי ספק בש"פ במקום אחר דגזרינן שמא יהיה כאן שום אדם מן אותו מקום ויסבור שאפי' אם יש ש"פ אין קידושין תופסין ולפ"ז גם בדבר שיתקלקל אין היתר וא"כ הרמב"ם שמתיר במתקלקל ודאי ס"ל דאם הוא ש"פ בשאר מקום הוה כמו ש"פ בכאן וא"כ הוא מדאורית':
 

(ה) אחר:    הרא"ש פ"ק דקדושין כתב בשם ר"י אפילו אם יודע שש"פ במקום אחר אינו אלא קידושין מדרבנן דאין להקדש אלא מקומו ושעתו. והרא"ש ס"ל ג"כ כר"י וכ"כ המגיד בשם הרמב"ן והרשב"א. וכתב גם הרמב"ם ס"ל כן. מיהו הרא"ש כתב שם דהרמב"ם ס"ל כשידוע שש"פ במקום אחר היא מקודשת מדאורייתא וכן ס"ל הר"ן. וכתב הב"ש דאיירי דהעדים יודעים שש"פ במקום אחר אז י"ל דהיא מקודשת מדאורייתא. אבל אם א"י להעדים אז הוי כאלו קדשו בלא עדים. ועיין ב"ש שהקשה מסוגיא דקדושין דף נ"ג ע"ב תוספות סד"ה איהו לא ניחא וכו' ע"ש. ועיין מהרש"ל ומהרש"א שהביאו ח"י שכתבו צ"ל דהמעשר ש"פ מצומצם וכו' ע"ש. א"כ לפ"ז יש לומר הא דבמזיד קידש איירי שקדשה באינו מצומצם דאז מתקדשת בגבולין דשוה פה כמה פרוטות כסברת ת"י. ולא הקשה הב"ש מידי ודו"ק. וכ"ה בתשובת שבות יעקב ח"ב סי' קל"ב. הרב ח"מ מסופק אם יש לה דרך להלך לאותו מקום ששם ש"פ אי הוי קידושין דאורייתא ע"ש ועיין ב"ש. משרת שבקשה המשרתת ממנו לחתוך לה לחם וחתך לה ואמר הרי את מקודשת לי פסק בתשובת שבות יעקב ח"ב סי' קל"ב דמידי ספק קידושין לא נפקא דשמא ש"פ במקום אחר. ודוקא שאמר כן בשעה שנתן לה ושתקה אבל לא בשתיקה דלאחר מתן מעות ע"ש.

פירושים נוספים


▲ חזור לראש