פתיחת התפריט הראשי

סעיף אעריכה


(א) מקודשת:    היינו למפרע משעת הנתינ' חלו הקדושין אבל אם מקדש באבנים טובות וכיוצא בזה מבואר ברש"י ותו' אם לא היה נישום בעת הקידושין אפי' שמו אח"כ לא מהני ואינה מקודש' אפילו מעת השומא ומה שמדייק הר"ן מהרמב"ם דס"ל מעת השומא היא מקודש' יש לדחות ומ"ש הרמב"ם וא"צ שומא ואח"כ תהיה מקודש' כוונתו לומר כל דבר שאין צריך שומא לא אמרי' דצריך שומא ואח"כ תהיה מקודשת אלא א"צ שומא כלל אבל דבר הצריך שומא לא מהני אם שמו אח"כ וכ"כ ב"ח מהרי"ט ואם לא שמו צריך לקדשה מחדש וכ' הרשב"א דא"צ ליקח ממנה הקדושין ולקדש אותה מחדש אלא אומר לה הרי את מקודשת לי בזה ולא אמרי' דהוי שתיק' אחר מתן מעות משום דדומה לשדיך ולכאור' קשה דסותר למ"ש בסי' כ"ח אף בשדיך לא מהני כששתק' אחר מתן מעות ואפשר דהכא עדיף טפי כיון שקבלה לשם קידושין מיהו קשה למה כתב בסי' כ"ז דצריך ליטול ממנה קידושין וע"ש מ"ש בזה, גם משמע מרש"י ותו' בסוגי' זו דפליגא על הריטב"א שהבאתי בסי' כ"ח דס"ל אם מקדשה בגזל ואח"כ קנה מהנגזל חלין הקדושין מאותה שעה וכאן משמע דלא חלין הקדושין אפילו אחר השומא:

סעיף בעריכה


(ב) ופעמים טועים בהם הרבה:    היינו לפיר' הרא"ש סבורה היא שאינו שוה כ"כ לכן אין קפידא אא"כ אמר ששוה כך וכך ולהר"ן הטעם דסברא ששוה הרבה יותר לכן אין חילוק בין אם קדשה סתם בין אם אמר בכל דהוא, והרמב"ם ס"ל נמי הטעם כהרא"ש ומחלק בין תכשיטין שהאשה מתאווה אליהם אז סומכת דעתה ובשאר דברים לא סמכה דעתה:


(ג) ואם קדשה בטבע' שיש בו אבן ה"ז ס"ק:    משום לכמה פוסקים לא סמכה דעתה, וכשיש בו זיוף או לדעת יש מי שאומר שהביא בסמוך אינה מקודשת כלל דהא באבנים טובות כשמקדש אותה בסתם אמרי' דסבור' ששוה סך גדול ואין רצונה להתקדש אלא בסך גדול א"כ מכ"ש בכה"ג דהיתה סבור' שהוא של זהב ואין רצונה להתקדש אלא כשהוא של זהב, מיהו לדעת הרשב"ץ חיישינן לקדושין כיון דמקדש אותה בסתם:


(ד) אפ"ה יש להחמיר:    אף על גב אם הוא הטעה אותה אינה מקודשת שאני הכא דהוא לא הטעה אותה אלא העדים:


(ה) גם נוהגין לכסות וכו':    אף על גב דשואלים להעדים אם הוא ש"פ מ"מ י"ל דלא סמכה דעתה כי ראתה דשוה יותר ודומה להא דאיתא בחושן המשפט סי' רכ"ז לענין אונאה אם אמר לו אינו שוה אלא זוז א' יכול לטעון טענת אונא' משום כשראה שהוא שוה יותר סבר ששוה כל דמיו שנתן כן ה"נ סבור' ששוה יותר מ"ה מכסים פניה, ואם אינה שוה פרוטה והיא אומרת לדידי שוה פרוטה מסופק הר"ן אם מהני מה שהיא אומרת לדידי שוה יותר משוי' וכתב המרדכי דאין מקדשים במטבע והיינו מדרבנן אין מקדשים ועיין בתו' ובהרא"ש פ"ק דקדושין:

סעיף געריכה


(ו) שמא דבר זה ש"פ במקום אחר:    וא"ל מה מהני אם ש"פ במקום אחר כיון דלא שוה פרוטה במקומו הוי כאלו קידש אותה בלא עדים דהא במקום שהעדים עומדים אינו ש"פ וי"ל כיון דהאי ספק שמא ש"פ במקום אחר ספק הוא גם להעדים לכן חוששין לקדושין, והנה לשיטו' התו' אפילו דבר שאינו מתקיים להוליך אותו למדינ' אחרת במקום שש"פ מ"מ יש חשש קידושין כי חיישינן שמא יש א' מאותו מקום כאן במקום שמקדש אותה ואם תצא בלא גט יאמר הוא א"א תצא בלא גט, אבל הרמב"ם לא ס"ל חשש זה אלא חשש הוא דוקא בדבר המתקיים להוליך אותו למקום אחר שש"פ שם אז חיישינן שמא ש"פ במקום אחר והוא מתקיים להוליך אותו לשם, ואם הוא דבר שאינו מתקיים להוליך אותו למקום אחר כשהוא לח ואפשר להתיבש אותו ולהתקיים הוי דבר המתקיים כ"כ בתשו' מהרי"ק וכתב הרא"ש בשם ר"י אפילו אם יודע שש"פ במקום אחר אינן אלא קידושין מדרבנן דאין להקדש אלא מקומו ושעתו וכיון דאינו ש"פ במקומו ליכא קידושין מדאורייתא והרא"ש ס"ל ג"כ כר"י וכ"כ המגיד בשם הרמב"ן והרשב"א וכתב גם הרמב"ם ס"ל כן מיהו הרא"ש כתב דהרמב"ם ס"ל כשידוע שש"פ במקום אחר היא מקודשת מדאורייתא וכן ס"ל להר"ן דהיא מקודשת מדאורייתא, ונראה דאיירי דהעדים יודעים שש"פ במקום אחר אז י"ל דהיא מקודשת מדאורייתא אבל אם א"י להעדים אז הוי כאלו קדשה בלא עדים כמ"ש בסמוך וליכא אלא חשש קידושין משום דהעדים מסופקים שמא ש"פ במקום אחר ונראה אף אם ידוע להעדים צ"ל הטעם דהוי כאלו אמרה היא לדידי ש"פ כיון שש"פ במקום אחר אף על גב בעלמא מסופק הר"ן אם מהני מה שהיא אומרת לדידי ש"פ היינו היכא דא"י שש"פ במקום אחר אבל אם ידוע שש"פ מהני מיהו קשה מסוגיא פ"ב דקדושין דף נ"ג מקדש במעשר פירש רש"י שם שני פירושים והסכימו תו' לפי' שני דקדושין חלין מיד במקום שמקדש אותה אף על גב באותו מקום אינו ש"פ מ"מ מקודשת מיד כיון שש"פ בירושלים ושם מוכח דהיא מקודשת מדאורייתא דהא הקשה בבכורות והביאו תוספות והרי מעשר דהקפיד' התורה לפדות בכסף צורה וקאמר ר"י במזיד קידש וע"ש ותבין ש"מ קדושין דאורייתא נינהו א"כ איך כ' הרא"ש בשם ר"י אפילו אם ידוע שש"פ במקום אחר אינה מקודשת מדאורייתא משום דאין להקדש אלא מקומו ושעתו, ואפשר שם איירי כשיש לה דרך להוליך לירושלים אז היא מקודשת מדאורייתא ובח"מ מסופק בדין זה אם יש לה דרך להוליך לאותו מקום אם הוי קידושי דאוריית' ולפי ספק שלו א"י לישב קושיא זו, גם משמעות הלשון מ"ש הרא"ש דאין להקדש אלא מקומו ושעתו משמע אפילו אם יש לה דרך לשם מ"מ אינה מקודשת מדאורייתא דהא עכ"פ במקומו ליכא ש"פ ותימא לישב קושיא זו:

סעיף דעריכה


(ז) צריכה קידושין אחרים:    לכאורה נראה אפי' אם ידוע ששוה פרוטה במקום אחר צריכה קידושין אחרים כיון לרוב הפוסקים אינו אלא קדושי דרבנן, מיהו י"ל דא"צ קידושין אחרים כמו קדושי קטן דאינו אלא מדרבנן וא"צ קדושין אחרים אלא בביא' יתכוון לשם קידושין וכ"כ ב"ח כשידוע שש"פ במקום אחר א"צ קידושין אחרים וע' ב"י סוף סימן מ"ד:


(ח) קידושין גמורים:    ואם השני קידש ג"כ באותו דבר פחות מש"פ מותרת לראשון וא"צ גט משני ממ"נ אם ש"פ באיזה מקום הרי היא מקודשת לראשון ועיין ריש סימן ט"ז ואם השני קידש בדבר אחר שאינו שוה פרוטה צריכה גט אף משני די"ל של הראשון אין ש"פ ושל השני ש"פ באיזה מקום, וכתב בח"מ דמותרת לראשון אחר גרושי השני כמ"ש בסי' מ"ו:


(ט) אבל לא יגרש השני וכו':    לכאורה נראה להני פוסקים דס"ל דאינו אלא לקידושין דרבנן מגרש השני ונושא הראשון כמ"ש בסי' י' ע"ש מיהו י"ל דכאן איכא חשש שמא יאמרו במקום דש"פ מחזיר גרושתו ואז באותו מקום הוי קידושין דאוריי':


(י) וכשם שאסורה לבעל וכו':    שם במהרי"ק כתב אפילו נשאת ע"פ הוראת חכם אסורה לזה ולזה ועיין במהרי"ק שורש קל"א דף קנ"א ובכ"מ רפ"י ה"ג הביא דבריו וכתב אם קידש אחד קדושי ספק ונשאת לאחר לא תצא והולד כשר כי היא בחזקת היתר משא"כ בספק מגורשת ול"ד לתרי ותרי דקי"ל תצא כמ"ש מ"ז דשאני תרי ותרי מספיקא דדינא וצ"ל ספק זה שמא ש"פ ג"כ ל"ד לספק קידושין ולכאורה משמע דפליג על הרשב"א דכתב כל שנשאת ע"פ הוראת טעות ב"ד מותרת לבעלה כמ"ש סוף סימן י"ז מיהו דין של הרשב"א בל"ז אין מוכרח כמ"ש שם גם הרשב"א תירץ שם שאר תירוצים:


(יא) הולד כשר:    והשני יוציא אותה טור בשם הרמ"ה דוקא בכה"ג דאינו אלא חשש בעלמא שמא ש"פ במקום אחר אבל אם יצא קול שש"פ אז הבנים ספק ממזרים כמ"ש בש"ג וכ"כ ב"ח ודרישה אליבא דהרמ"ה שהביא הטור ומה שהקשה בח"מ מסוגיא על הרמ"ה לאו משום דס"ל כשמואל וכו' וע' בסוגי' ונראה דהרמ"ה יליף דין שלו מסוגיא זו וה"פ לאו משום דסברו כשמואל ולומר דאיכא חשש על הולד אלא ס"ל כאביי ורבא ואיכא החשש מחמת הקול והא דכתב דעת הרמ"ה בשם י"א משום דכתב הב"י דהרמ"ה ס"ל כר"י דחשש זה אינו אלא מדרבנן אבל לשיטות הרמב"ם דאיכא חשש דאוריית' י"ל הבנים פסולים וכבר כתבתי רוב פוסקים ס"ל דאינו אלא מדרבנן גם לדעת המגיד ס"ל הרמב"ם ג"כ דאינו אלא מדרבנן גם נראה אפילו אם הוי חשש דאוריית' היינו היכא דידוע ששוה פרוטה במקום אחר אבל אם א"י ואינו אלא חשש שמא שוה פרוטה במקום אחר לכ"ע ליכא איסור דאוריית' והבנים כשרים דהא אפילו אם ידוע ששוה פרוטה מ"מ בעת הקדושין לא היה ידוע לעדים, כתב הרמ"ה אם א"י אם היה שוה פרוטה בעת הקידושין אזלינן בתר השתא אם עכשיו שוה פרוטה אמרי' מסתמא היה שוה פרוטה בעת הקדושין וה"ה להיפוך כמ"ש בב"ה וע"ש:

סעיף העריכה


(יב) התקדשי לי בתמרה וכו':    בש"ס אוקמי סוגיא זו כר"ש דאמר בשבועות דלא הוי פרט אא"כ שיאמר שבועה לכ"א ובכ"מ תמה על הרמב"ם דפוסק פ"ו ה' שבועות ובפ"ד דנדרים לא כר"ש ובש"ג פוסק ג"כ אפלו לא אמר התקדשי בכ"א הוי פרט וצ"ע לדינא:


(יג) שאותם תמרים שאכלה:    ול"ד לאומר הרי את מקודשת לאחר ל' יום דמקודשת אף על גב דנתאכלו המעות קודם שחלין הקדושים דשם מ"מ גמר דבריו ונתינה ואח"כ בא לידה תוס' וכתב רי"ו היכא דמפסיק בין דיבור בזו ובזו אפילו תוך כדי דיבור חיישינן שמא חזר וצריך שיהא כ"א שוה פרוטה ואז מקודשת בודאי ולענין אם חזר קודם גמר הקדושין אם המעות חוזר עיין רס"מ מ"ש:

סעיף ועריכה


(יד) ויש מי שחולק בזה:    היינו שגמר דבריו ולא גמר הנתינה ס"ל להרמ"ה דתלינן הכל בגמר דבריו וכן משמע מהר"ן שמתרץ דל"ד לאומר התקדשי לי לאחר ל' יום ע"ש, ולתוס' צריך לגמור הנתינה קודם האכילה ולכ"ע אם אמר באלו אז נגמר הדבור והנתינה לא נגמר מצטרפים כיון שלא חלקם ולא אמר בזו ובזו, ועיין בש"ג דף תרמ"ה שפסק גם באלו אם אכלה קודם גמר הנתינה אינו מצטרף:

סעיף זעריכה


(טו) וחציה בפרוטה וכו':    כתבו תוס' אם אמר בלשון קידושין הוי קידושין ודאי דמתפשטין הקדושין מיד גם על חצי השני כמו בהקדש ולשון קדושין הוא לשון הקדש כמה שכתוב ריש קדושין אלא הסוגי' איירי דאמר בל' אירוסין אבל הרמב"ם והטור כתבו דאמר בל' קידושין לא ס"ל כתו', וכתב הב"י הטעם דלא מתפשט הקדושין בכולו משום די"ל בשעה שאמר התקדש חציך לא היה רצונו להתקדש כולו אלא אח"כ התרצה לפי זה אם אמרה מיד דרצונה להתקדש הרי היא מקודשת, אבל בחדושי מהרי"ט כתב הטעם כיון ע"פ דיבורו לא מתפשטין הקדושין אלא מחמתה והוי קדושין מחמתה ולא מחמתו לפי זה אפילו אם אמרה דרצונה להתקדש לא הוי קדושין, ודע בעיי' אלו אם אמר חציך בחצי פרוטה וכו' איירי שנתן מיד הפרוטה אבל אם נתן חצי פרוטה ואמר חצייך בחצי פרוטה והדר נתן חצי פרוטה ואמר לא הוי קדושין וכן חצייך בפרוטה וחצייך בפרוטה איירי נמי שנתן מיד שני הפרוטות כמו שכתב ב"ח בשם הריטב"א גם איירי שאמר כן בפ"א, וכתב הר"ן שאמר כן תוך כדי דיבור משמע אפילו מפסיק מעט מהני אם היה תכ"ד ולכאורה משמע מדברי רי"ו שהבאתי בסמוך אפילו תכ"ד לא מהני וראיה מש"ס דהלכתא בקדושין תכ"ד לאו כדיבור דמי אף על גב הש"ס איירי לענין חזרה כשרוצה לחזור מקדושין אפילו תכ"ד א"י לחזור כמה שכתוב בסימן ל"ו דהא כאן הוי כמו חזר' די"ל דהפסיק כדי שיתבטל דבריו ואחר כך חוזר:


(טז) שתי בנותיך:    כתבו תו' דוקא כשהבנות קטנות הן ורוצה לקדש אז הכסף קידושין שייך לאביהם והוי נותן א' ומקבל א' אבל אם הן גדולות אפילו אם אביהן קיבל בשליחתן לא עדיף השליח מן המשלח ואם הן בעצמן היו מקבלין הקדושין לא הוי קידושין לכן אפי' מקבל אביהן לא הוי קדושין, אבל אם האב שליח לבניו הגדולים הוי קדושין ובחדושי מהרי"ט כתב דוקא כשאב נותן בשבילם הממון אז הוי חד נותן אבל שנים הנותנים לא' פרוטה א' לא הוי קדושין, ובש"ס פליגי אביי ורבא אם קידושין שאינם מסורין לביאה הוי קדושין וכתבו שם בתו' אליב' דרבא דס"ל דלא הוי קדושין דאיירי הסוגי' בבירר דבריו איזה מהן קידש דאל"כ הוי קידושין שאין נמסרים לביאה ולא הוי קדושין אליב' דרבא מיהו אנן קי"ל כאביי דהוי קידושין א"כ אפילו לא בירר דבריו הוי קידושין:


(יז) בפרוטה וכו':    משמע אם אמר בשתי פרוטות הוי קדושין ואמרינן בפרוטה אחת מקדש אות' אף על גב דפרה לא נקנית במעות מ"מ ל"ד לאומר קני את וחמור דלא מהני משום דאוריית' מעות קונה:

סעיף חעריכה


(יח) אבל אם אמר חצייך וכו' מקודשת לי:    אפילו אמר לשעה גם חצייך השני מקודשת לי לא אמר כלום ולא מבעי' בש"ס לעיל אלא אם אמר בפ"א התקדשי חצייך בפרוטה וחצייך השני בפרוטה תוס':

סעיף טעריכה


(יט) אין חוששין:    ואין בהם אפילו קדושי ספק כמ"ש בתוספתא אפילו באתר' דמקדשי והדר מסבלי דקי"ל חוששין לסבלונות הכא אין חוששין דהני סבלונות על דעת קידושי קמאי שלחו לכן אפילו היו עסוקים באותו ענין לא חיישי', ועיין ר"י סימן ת"ה, אף על גב אם בעל קי"ל דמקדש אותה עם הביאה כתב הר"ן אדם יודע דאין קידושין פחות משוה פרוטה ואין יודע שפי' לכן בבעיל לא נחית לספיקא ומקדש כי היכא דלא יהיה שום חשש איסור בביאה אבל אם שולח סבלונות אינו מקדש אותה:


(כ) אין חוששין כו':    גם אין חשש שמא שוה פרוטה במקום אחר כי בכסף לא חיישינן לזה כמ"ש בב"ה שיעור קדושין הוא כסף חצי שעורה וכל כסף פחות משיעור זה אפילו שוה טובא דברים אחרים אין כאן שיעור כסף שצריכה התורה לקדושין, ולא כח"מ שכתב דאיירי במטבע של כסף וכבר כתבתי דאין מקדשין במטבע:


(כא) שודאי בעיל לשם קדושין:    הנה בש"ס פ' המדיר איתא ג' דינים קידש על תנאי קידש פחות משוה פרוטה קידש במלוה ומדייק המגיד מרמב"ם ספ"ז ה"א דס"ל פחות משוה פרוטה ומלוה מקדש אותה בביאה בודאי וי"א בשלשתם הוי קדושי ספק ויש לחוש לדבריהם כ"כ המגיד והר"ן ותימא על המחבר שפסק בפשיטות כרמב"ם ויותר קשה על הרב רמ"א מ"ש וה"ה קטן וכו' ודאי בעיל וכו' ש"מ דס"ל בפחות משוה פרוטה כהמחבר דודאי בעיל לשם קידושין ובסימן כ"ח סעיף ט"ז כתב ה"ה פחות משוה פרוטה הוי קידושין מספק אבל עיקר נראה בשלשתן צריכה גט לחומרא וקידושין של אחר תופסין בה ואם קידש בפחות משוה פרוטה ואחר כך נתייחד עמה הוי כמו ביאה ואמרינן הן הן עידי יחוד הן הן עידי ביאה כ"כ הרא"ש ובש"ג פ"ב דקדושין:


(כב) במקום דאיכא למיטעי:    היינו דלא ידע שטבעת קידושין לא היה שוה פרוטה ולבסוף נודע לו, וכתב בתשו' מיימוני אם אחר שנודע לו שלא היה שוה פרוטה דר עמה כדרך איש עם אשתו ולא היה עידי יחוד י"ל דהוי כעידי יחוד ובתשו' ריב"ש סי' קי"ג כתב בשם הרא"ה דהוי כעידי יחוד ובסוף תשובה ו' חולק ע"ז וכתב כל הראשונים כתבו דצריך עידי יחוד ועיין ריש סימן קמ"ט: