שולחן ערוך אבן העזר סו
"שולחן ערוך" בוויקיטקסט עדיין בתהליכי בנייה. לחצו כאן כדי לראות דוגמה לעיצובו של סימן ב"שולחן ערוך" יחד עם נושאי כליו. וראו גם ויקיטקסט:שולחן ערוך
אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט
<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן סו | >>
ראו סימן זה בתוך:
טור אבן העזר ·
לבוש ·
ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:
חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז
שו"ע באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org ·
SefariaENG
א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט • י • יא • יב • יג
אסור להתייחד עם הכלה קודם שיכתוב לה כתובה; ויש מקלין ומתירין להתייחד בלא כתובה, ובלבד שלא יבעל (הר"ן ריש כתובות); והבעל נותן שכר הסופר. ואפילו אם ירצה לייחד לה כתובתה במעות, או בשאר מטלטלין, אין שומעין לו, אלא צריך שיכתוב לה שטר על עצמו בדמי הכתובה ויהיו כל נכסיו משעובדים לה, או שיעידו עליו עדים ויקנו מידו שהוא חייב לה, מנה או מאתים.
- הגה: ויש אומרים דאין לסמוך אעדים רק בשעת הדחק, ומיד שיש לו פנאי לכתוב, צריך לכתוב, כל שכן שאין לסמוך עלייהו לכתחילה (כן משמע מלשון הטור, וכן כתבו מהרי"ק שרש ס"ד ומרדכי ריש כתובות), וכן ראוי להורות. העמיד לה ערב קבלן בעד כתובתה, והתנה שהוא יהא פטור ממנה, אסור, עד שיהא שעבודה עליו, שלא תהא קלה בעיניו להוציאה (בית יוסף בשם הרשב"א בתשובה ח"ב סי' נ"ח). ועיין בחשן המשפט סימן ס' אם יוכל לשעבד עצמו בכתובתה בנכסים שלא באו לעולם. ואין לעדים לחתום הכתובה אלא לאחר שקיבל החתן קנין לפניהם (דברי הרב). ויש מקומות שמקלין בזה (מרדכי פ"ב דגטין); וכן שיש עדים חותמים על הכתובות שקראו תחת החופה, אף על פי שהם לא שמעו הקריאה; אף על פי דלא שפיר עבדי, אין לשנות מנהגן, שלא להוציא לעז על כתובות הראשונות (אור זרוע):
אם אינו יכול לכתוב לה כתובה, כגון בשבת, או ששכח לכותבה, יכול ליתן לה מטלטלין כנגד כתובתה, ויקבל עליו אחריות אם יאבדו או יוזלו, ואז מותר לבעול עד שיהיה לו פנאי לכתוב, (ואז כותב לה מיד) (טור):
אם כתב לה כתובה, ונאבדה, או שמחלה לו, (ודווקא) שכתבה לו: התקבלתי כתובתי, צריך לכתוב אחרת בעיקר הכתובה, שאסור לאדם לשהות עם אשתו שעה אחת בלא כתובה.
- הגה: עיר שכבשוה כרכום, או שגלו מן העיר, ואבדו הנשים הכתובות שלהם, צריכים לחדש לנשותיהם כתובותיהם, אף על פי שיש לומר שמא ימצאו אחר כך כתבותיהם או יחזרו להם, מכל מקום מאחר שהכתובות בחזקת אבודות צריכין כתובות אחרות; ואם אינו ידוע סך הכתובות, אם ישארו קצתן, אזלינן בתרייהו; ואם לאו, דנין על פי זקני העיר ולפי המנהג, העשיר לפי עשרו והעני לפי עניו (בית יוסף בשם תשובת הגאונים). וכשנאבדה הכתובה ובא לכתוב לה כתובה אחרת, צריך לכתוב לה כתובה גדולה כראשונה (מהרי"ק שרש קט"ז). ועיין לקמן סימן קע"ז, דבמקום שאין מגרשין רק מרצון האשה, אין צריך לכתוב כתובה; אם כן בזמן הזה במדינות אלו, שאין מגרשין בעל כרחה של אשה משום חרם רבנו גרשום, וכמו שיתבאר לקמן סימן קי"ט, היה אפשר להקל בכתיבת הכתובה, אבל אין המנהג כן ואין לשנות (כל זה דעת עצמו):
בנאבדה, אי ידעי סהדי זמנא קמא, כתבי ההוא זמנא; ואי לא ידעי, כתבי מהשתא; ובמוחלת, אין כותבין אלא מזמן של עכשיו:
אם מכרה כתובתה לבעלה, צריך לכתוב לה כתובה אחרת; אבל אם מכרה כתובתה לאחר, אין צריך לכתוב לה כתובה אחרת:
כמה שיעור הכתובה, לבתולה מאתים, ולאלמנה מנה, ושל זו וזו כסף מדינה; נמצא, כתובת בתולה הם שלשים ושבעה דרהם וחצי כסף צרוף, וכתובת אלמנה מחציתם, שהם שמונה עשר דרהם ושלשה רביעים כסף צרוף.
- הגה: עיין ביורה דעה סימן רצ"ד וסימן ש"ה ערך המטבע שנקראת דרהם. וכל זה לדעת קצת הפוסקים, שסבירא להו שכתובת בתולה אינה רק זוזי דרבנן (הרי"ף והרמב"ם והר"ן והר"ם), שמאתים של בתולה עולין ששה סלעים ורביע. ויש מי שמשער כתובת בתולה עשרה זהובים ואלמנה חמשה זהובים (מהרי"ל בשם אגדה). אבל לדעת יש פוסקים, מאתים של בתולה ומנה של אלמנה משערים בזוזי דאורייתא, והוא שמונה פעמים יותר, וכתבו דלכן נהגו לכתוב בכתובה "דחזו ליכי מדאורייתא" (רבנו תם). ויש אומרים דכותבין "דחזו לכי" סתמא (הגהות מימוני פרק י' דאישות). והמנהג לכתוב לבתולה: "דחזי ליכי מדאורייתא", אבל לא לאלמנה. וכל זה במקום שאין מנהג, אבל במקום שיש מנהג, מה שגובין, הולכין אחר המנהג, וכמו שיתבאר לקמן:
אם ירצה להוסיף על זה, מוסיף; וזה התוספות שמוסיף, יש דברים שדינו בהם כעיקר הכתובה, ויש דברים שהוא חלוק בהם מעיקר הכתובה, כדלקמן.
- הגה: ואין צריך לפרש עיקר הכתובה בפני עצמה והתוספת בפני עצמו, אלא כולל הכל ביחד, אם ירצה (הר"ן ריש אף על פי והמגיד משנה פרק י' וריב"ש סימן ס"ה); ויש חולקים, וסבירא להו דצריך לכתוב הכתובה כמנהג המדינה בפני עצמה, והתוספת בפני עצמו, וכן נוהגין. ואם יש משפחה שכולן נוהגים בתוספת, אין צריך לכתוב כל אחד בפני עצמו (מרדכי פרק קמא דכתבות). כתובה שכתב בה: "ודין נדוניא דהנעלת לה מאה דינרין והוסיף לה מן דילה כך וכך", אין עיקר כתובה בכלל, וצריך לשלם לה בפני עצמו, עד שיהא כתוב: "ויהיבנא ליכי מוהר בתולייכי כסף זוזי אלף", דאז העיקר כתובה בכלל (ריב"ש סימן ס"ה):
יש מי שאומר, שאין צריך קנין בשעת הנשואין כמה שנותן לה. ויש חולקים:
כל הפוחת משיעור הכתובה, בעילתו בעילת זנות; לא מבעיא אם כתבה לו אחר כך: התקבלתי ממך הכתובה, או מקצתה, דאז אין לה לדעת קצת פוסקים, אלא אפילו התנה בשעת קדושין שלא יהא לה כתובה, או שפיחת לה משיעורה, אף על פי שתנאו בטל ויש לה כתובה משלם, אפילו הכי בעילתו בעילת זנות, כיון שהיא סבורה שאין לה, לא סמכה דעתה:
אם יש משפחות שנוהגים לכתוב בכתובתן יותר משיעור חכמים, אין למחות בידם; ולא עוד, אלא אפילו אחד מבני המשפחה ההיא שלא כתב כתובה לאשתו, מגבינן לה בתנאי בית דין לפי מה שרגילין לכתוב. לפיכך, אשה שאבדה כתובתה, ידקדקו בכתובות קרובותיה, כפי מה שנהגו לכתוב בני המשפחה כותבין לה. (ואפילו כתב לה: "דחזו ליכי", אפילו הכי גביא כמנהג משפחתה) (בית יוסף בשם הר"ן שכן כתב בשם התוספות).
ואם כתובות נשי משפחתו יתירות מכתובות נשי משפחתה, עולה עמו ואינה יורדת:
הנושא אשה סתם, כותב לפי המנהג. וכן היא שפסקה להכניס, נותנת כפי מנהג המדינה.
- הגה: ומה שהאשה מכנסת לבעלה, הן מעות הן בגדים, ומקבלן עליו והן באחריותו, נקרא "נדוניא" בכל מקום, ואינה נגבית אלא עם הכתובה; אבל לשאר דברים אין דינו ככתובה, וכמו שיתבאר לקמן. ויש מקומות שהחתן מוסיף לה בנדוניתא, וכותב יותר ממה שקבל, והולכין בזה אחר המנהג (כל הנ"ל בטור). ומן הסתם אחריות הנדוניא עליו כנכסי צאן ברזל, אבל אם ירצה להניח לה ברשותה ושלא לקבל אחריות עליהם, הרשות בידו. ועיין לקמן ריש סימן צ"ג וק' עוד מאלו הדינים.
כשהאב קיים ומשיא בתו, כותבים: "ודין הנדוניא דהנעלת לה מבי אבוה"; וכשאין האב קיים, כותבים: "מבי נשא" (מרדכי פרק ב"מ בשם רבנו תם). מיהו, אם שינה, לית לן בה (תשובת ר"ש משנץ). בכתובת גרושה כותבין: מתרוכתא, כדי שידעו שהיא גרושה ואסורה לכהנים (פסקי מהרא"י סימן צ').
וכשבאה לגבות כתובתה, מגבין לה מה שבכתובתה לפי מנהג המדינה.
- הגה: ואם היא אומרת שהוסיף לה יותר מן המנהג, צריכה להביא ראיה לדבריה; אבל אם יש בידה שטר כתובה שאינו מקוים, או שאחד מן העדים הוא פסול, אף על פי שמראה התנאים שביניהם שהוצרך להוסיף לה, אינה גובאת אלא כמנהג (פסקי מהרא"י סימן פ"ט). ועיין לקמן סימן ק' סעיף ל'.
ובכל אלו הדברים וכיוצא בהן, מנהג המדינה הוא עיקר, ועל פיו דנין, והוא שיהיה אותו המנהג פשוט בכל המדינה.
- הגה: מיהו, אם רוצה להתנות ולפחת לאשתו מן המנהג, הרשות בידו (מהרי"ל סימן ע"ו), ובלבד שלא יפחת ממה שתקנו רבנן. ונראה לי, דוקא שהתנה כן בשעה שעשה השדוכים, אבל אם עשו שדוכים סתם, ושעבדו עצמן בקנסות, צריך לכתוב לפי המנהג ולא יוכל לשנות (דברי הרב, וכן משמע במהרי"ל). ויש מקומות שנוהגים לכתוב כל הכתובות בשוה, אפילו לא הכניסה לו כלום, ואם ירצה מוסיף לה, ואם ירצה לפחת לה היא כותבת לו: כך וכך קבלתי על כתובתי; וכן נוהגין במדינות אלו:
נשא אשה ממקום אחר על דעת שתדור עמו במקומו, הולכים אחר מנהג מקומו:
במקום שאין רגילים לחתום בכתובה אלא הראויים להעיד, לא יחתום מי שאינו יודע לקרות.
- הגה: ולכן עם הארץ שבא לגרש, ואמר אחר כך שלא הבין מה שהיה כתוב בתנאים או בכתובה, אינו נאמן, דודאי העדים לא חתמו מה שלא העידו בפניו תחלה על פה (תשובת הרשב"א סימן תרכ"ט):