טור אבן העזר כט

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · אבן העזר · סימן כט (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

מפרשים בהמשך הדף ():    בית יוסף • ב"ח • דרכי משה • ד"מ הארוך • דרישה • פרישה

טור

הכסף של הקידושין צריך שיתנהו לה במתנה גמורה. ואם נתנו לה על מנת שתחזירהו לו, אינן קדושין, בין אם החזירתו או לא החזירתו.

אמרה לו "תן מנה לפלוני ואקדש אני לך" ונתנו ואמר לה "התקדשי לי במנה שנתתי לפלוני" - מקודשת.

אמרה "תן מנה לפלוני ואקדש אני לו" ונתנו לו ואמר לה אותו פלוני "הרי את מקודשת לי באותה מנה שקבלתי מפלוני בשבילך" - מקודשת. כתב הרמ"ה: ואי נמי לא אמר פלוני הרי את מקודשת וכו', אלא עשה לבעל המעות שליח לקדש לו אשה ואמרה לו האשה "תן מנה לפלוני ואקדש אני לו" וענה בתרה "הן", אי נמי היו עסוקין באותו ענין אפילו לא ענה הן, מקודשת.

אמרה לו "הילך מנה ואקדש אני לך" וקבלו ואמר לה "הרי את מקודשת לי במה שקבלתי ממך" - אם הוא אדם חשוב, מקודשת כדפרישית לעיל.

אמר לה "הילך מנה והתקדשי לפלוני" ואותו פלוני עשאו שליח, או שלא עשאו שליח ואמר לה אותו פלוני "התקדשי לי במנה שנתן לך פלוני"- מקודשת.

אמר לה "התקדשי לי בדינר" ונתן לה משכון עד שיתן הדינר - אינה מקודשת.

אמר לה "הרי את מקודשת לי במנה" ונתן לה דינר - הרי זו מקודשת מיד והוא ישלים לה המנה. אבל אם אמר לה "במנה זו", או אפילו במנה סתם והיה מונה והולך - אינה מקודשת עד שישלים לה כל המנה, ואם היה חסר דינר אינה מקודשת, ואם אמר לה "דינר החסר יהא עלי במלוה", מקודשת.

היה בו דינר רע או של נחושת - אם הכירה בו וקבלה אותו, סברה וקבלה. לא הכירה בו, כגון שהיה לילה או שדרך המטבע להיות מעורב בו רעים ולא הכירה בו, אם יכולה להוציאו על ידי הדחק, מקודשת וצריך להחליפו, ואם אינה יכולה להוציאו אינה מקודשת. וכתב הרמ"ה: ואם אמר לה בתר הכי "התקדשי לי בו" ושתקה, הוי ספק קידושין.

הוא אומר "התקדשי לי במנה" והיא אומרת "לא אתקדש לך אלא במאתים" והלך הוא לביתו והיא לביתה ואחר כך תבעו זה את זה וקדשה - אם האיש תבעה, יעשה כדבריה. ואם היא תבעתו, יעשה כדבריו.

אמר לה "התקדשי לי בכוס זה" והיה בו מים ונתנו לה - זכתה בכוס ולא במים. היה בו יין - זכתה ביין ולא בכוס. היה בו שמן - זכתה בשניהם לפירוש רש"י ורבינו חננאל, אבל הרמב"ם ז"ל כתב: היה בו מים זכתה בשניהם, היה בו יין זכתה בכוס ולא ביין, היה בו שמן זכתה בשמן ולא בכוס.

היו לו מיני כלים או מיני מאכל או שאר כל דבר, ובאת אשה ואמרה "תן לי מהם", ואמר לה "אם אתן לך מהן התקדשי לי" ואמרה "הן" ונתן לה - הרי זו מקודשת. ואם אמרה "נתן תתן", או "תתן" לבד, וקבלה - אינה מקודשת, שרצונה לומר רק תתן פעם אחת ולא נתרצית בקידושין, וכל כיוצא בזה שמשמעותו לא תשחק עמי בדברים רק תתן. וכתב אדוני אבי הרא"ש ז"ל: אם אומר בשעה שנתנו לה "הרי את מקודשת לי" וקבלה - מקודשת.

בית יוסף

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

הכסף של הקידושין צריך שיתנהו לה במתנה גמורה ואם נתנו לה על מנת שתחזירהו לו אינן קידושין וכו' מימרא בריש קידושין (דף ו') הילך מנה על מנת שתחזירהו לי באשה אינה מקודשת לפי שאין אשה נקנית בחליפין ופירשו התוספות והרא"ש לפי שדרך הוא להחזיר הסודר שמקנין בו הלכך אי אמרת דקני אתי למימר אשה נקנית בחליפין לפיכך אפקעו רבנן לקידושין אע"ג דמדאורייתא הוי מקודשת וז"ל הרמב"ם בפ"ה אינה מקודשת בין החזירה בין לא החזירה שאם לא החזירתו לא נתקיים התנאי ואם החזירתו הרי לא נהנית ולא הגיע לידה כלום כתב רבינו ירוחם יש מפרשים שאם נתן לה מתנה לזמן ידוע ואמר לה תהא מקודשת לי בההיא הנאה שאת נהנית באותו זמן דהויא מקודשת וי"מ דאינה מקודשת וראשון נראה עיקר עכ"ל:

אמרה לו תן מנה לפלוני ואקדש אני לך וכו' שם אמר רבא תן מנה לפלוני ואקדש לך מקודשת מדין ערב ערב לאו אע"ג דלא מטי הנאה לידיה קא משעבד נפשיה האי איתתא נמי אע"ג דלא מטי הנאה לידה קא משעבדא ומקניא נפשה ופירש"י ואקדש אני לך. וכשנתנו לו א"ל התקדשי לי מקודשת ואע"ג דלא מטי הנאה לידה: מדין ערב. ממה שמצינו בתורה שהערב משתעבד למלוה אנו יכולין ללמוד וגם הרמב"ם כתב בפ"ה דהא דמקודשת כשא"ל התקדשי לי בהנאת מתנה שנתתי על פיך וכתב ה"ה כ"כ הרשב"א והכרח הוא דאי לא אמר הוא לא עדיף ודאי כשנותן לאחר על פיה מכשנותן לידה ואמרה היא שאינה אלא קידושי ספק וגם הר"ן כתב שכדברי הרמב"ם ז"ל עיקר וכן כתב רבינו ירוחם וכתב אי נמ' מיירי במדבר עמה על עסקי קידושיה ובסימן ל' יתבאר לטעמא דמקודשת משום דאיהי אמרה ליה מעיקרא תן מנה לפלוני ואקדש אני לך אבל אם התחיל ואמר לה התקדשי לי במנה ואמרה לו תנהו לפלוני או לאבא או לאביך אינה מקודשת כתב הרשב"א בתשובה סימן אלף רכ"ד דה"ה אם אמרה הלוה מנה לפלוני ואתקדש אני לך מקודשת אבל אם א"ל הרויח לפלוני זמן ואתקדש אני לך אינה מקודשת:

אמרה תן מנה לפלוני ואקדש אני לו כו' שם (ז.) תן מנה לפלוני ואקדש אני לו מקודשת מדין ערב ומדין עבד כנעני ערב לאו אע"ג דלא מטי הנאה לידיה משעבד נפשיה האי אתתא נמי וכו' מי דמי ערב הא דקני ליה קא חסר ממונא האי גברא קני להאי אתתא ולא חסר מידי עבד כנעני יוכיח דלא חסר ממונא וקא קני נפשיה מי דמי התם הך דקא מקני קא קני הכא האי אתתא קא מקניא נפשה ולא קניא ולא מידי ערב יוכיח אע"פ דלא מטי הנאה לידיה משעבד נפשיה וכתב הרמב"ם בפ"ה דהיינו דוקא כשקדשה אותו פלוני ואמר לה הרי את מקודשת לי בהנאת מתנה זו שקבלתי ברצונך וכתב ה"ה יש מי שפירש כשאותו פלוני מינה שליח את זה לקדש לו אשה הא לאו הכי אפילו הודיעו לבסוף ונתרצה כיון שבשעת הקידושין לא היה יודע בהם אינה מקודשת אלו דבריהם והרשב"א תמה על רבינו למה הוצרך לפרשה כשאמר מי שנתקדשה לו הרי את מקודשת בהנאת מתנה שקבלתי ברצונך. עוד כתב אדרבה לכאורה משמע דכל כה"ג קרוב הוא להיות כהילך מנה ואתקדש אני לך דאינה מקודשת אלא באדם חשוב בדוקא וצ"ע עכ"ל. ודברי תימא הן דהא ע"כ אם נפרשה שזהו שליח ודאי היה אומר לפלוני התקדשי בהנאת מתנה זו שנתתי לו ברצונך שאם לא אמר לה השליח כלום היאך יפה כחו יותר ממשלחו וכבר נתבאר בפ"ג שנתן הוא ואמרה היא שאינה אלא קדושי ספק כ"ש בכה"ג אלא ודאי כשא"ל השליח הוא א"כ יפה פירש רבינו שאין כאן צורך שליח וזהו שלא נזכר בגמרא אלא שאותו פלוני א"ל כן ולא הוצרכו להזכיר מפני שכבר ידוע שהמקדש צריך שיאמר הרי את מקודשת והקושיא שהקשה הוא ז"ל דלכאורה משמע דכה"ג אם אינו אדם חשוב אינה מקודשת אני אומר לדבריו א"כ יפה כח השליח ממשלחו שכשהשליח מקדשה בכה"ג מקודשת וכשהמשלח אומר כן לא תתקדש וזהו תימא אלא ודאי יש חילוק בין ההיא דבעינן אדם חשוב הילך מנה משלה והיא חסרה ממון ולפיכך בעינן אדם חשוב בדוקא ושלא בחשוב במה תתקדש אבל כאן אינה חסרה ממון כלל והיא נהנה שמתקיימת מצותה בממון של אחרים כך נ"ל עכ"ל ומ"ש רבינו בשם הרמ"ה מבואר מתוך מה שכתבתי אמרה לו הילך מנה וכו' ג"ז מימרא שם: ומ"ש כדפרישית לעיל הוא בסימן כ"ז:

א"ל הילך מנה והתקדשי לפלוני וכו' שם הילך מנה והתקדשי לפלוני מקודשת מדין עבד כנעני עבד כנעני לאו אף על גב דלא חסר מידי קא קני נפשיה האי גברא נמי אף על גב דלא חסר מידי קני להאי איתתא ופירש"י הילך מנה והתקדשי לפלוני. והוא שלוחו אלא שמקדשה משלו מקודשת ואע"ג דממונא לאו של משלח הוא: מדין עבד כנעני. שאחרים פודין אותו בממונם והוא קונה עצמו ויוצא לחירות ואע"ג דלא חסר איהו בהאי ממונא מידי וז"ל הרמב"ם בפ"ה א"ל הילך דינר זה במתנה והתקדשי לפלוני וקדשה אותו פלוני ואמר לה הרי את מקודשת לי בהנאה זו הבאה ליך בגללי הרי זו מקודשת אע"פ שלא נתן לה המקדש כלום וכתב ה"ה מימרא שם ופירשוה קצת מפרשים בשזה שליח אותו פלוני כמו שפירשו בזה שלמעלה וכבר הוכחתי בסמוך דעת רבינו עד כאן לשונו והר"ן כתב אחר דברי רש"י והרמב"ם כתב כגון שקדשה אותו פלוני ואמר לה הרי את מקודשת לי בהנאה זו הבאה ליך בגללי ולפי זה אינו צריך להעמידה שיהא האומר זה שליח אותו פלוני עד כאן לשונו וכך הן דברי הרא"ש שכתב הילך מנה והתקדשי לפלוני ועשאו פלוני שליח אלא שנותן המנה משלו או כשלא עשאו שליח ואמר המקדש הרי את מקודשת לי במנה שנתן ליך פלוני מקודשת עכ"ל וכך הם דברי רבינו:

א"ל התקדשי לי בדינר ונתן לה משכון עד שיתן הדינר אינה מקודשת מימרא שם (ח.) ויהיב טעמא משום דמנה אין כאן משכון אין כאן וז"ל הרמב"ם בפ"ה אינה מקודשת לפי שלא הגיע הדינר לידה ולא המשכון נתן להיות שלה וכתב ה"ה בשם הרשב"א שאפילו א"ל הריני חייב לך מנה בקנין והתקדשי לי בו אינה מקודשת שאין כאן מנה אלא מלוה ולא קנה ואפילו כתב לה שטר עליו אינה מקודשת וכ"כ הרמב"ן עכ"ל וז"ל הר"ן (פ"ק דקידושין דף תרכ"ד) כתב הרמב"ן דאפילו היכא דא"ל קנה משכון זה בשיעבוד מנה והתקדשי לי בו ומשכתו אינה מקודשת דנהי דקניה ליה משכון לההיא שיעבודא אינה מקודשת בכך דמנה אין כאן כלומר דעיקר שיעבודא דמנה גבי לוה הוא ולא גבי אשה ומשכון נמי אף על גב דגבי אשה הוא הרי הוא כאילו משכון אין כאן שאין המשכון אלא להבטחת השיעבוד וכיון דמנה אין כאן גבי אשה משכון נמי אין כאן אבל הראב"ד פירש דה"ק מנה אין כאן שהרי לא נתחייב לה בו דמילי בעלמא נינהו וכיון דמנה אין כאן משכון אין כאן דלא קניא ליה למשכון במידי דמאי יהבה ליה דקניא לה משכון אבל היכא שנתן לה משכון וא"ל קני במשכון זה שיעבוד מנה והתקדשי לי מקודש' ע"כ ודברי רבינו ירוחם בזה כתבתי בסי' כ"ח :

א"ל הרי את מקודשת לי במנה ונתן לה דינר מיד הרי זו מקודשת מיד וישלים וכו' אבל אם א"ל במנה זו וכו' היה בו דינר רע או של נחושת וכו' שם אר"א התקדשי לי במנה ונתן לה דינר הרי זו מקודשת וישלים מ"ט כיון דאמר לה מנה ויהיב לה דינר כמ"ד לה על מנת דמי וכל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי מיתיבי התקדשי לי במנה והיה מונה והולך ורצה אחד מהם לחזור אפילו בדינר האחרון הרשות בידו הב"ע דאמר במנה זו הא מדסיפא במנה זו רישא במנה סתם דקתני סיפא א"ל התקדשי לי במנה זו ונמצא מנה חסר דינר או דינר של נחשת אינה מקודשת דינר רע ה"ז מקודשת ויחליף לא רישא וסיפא דאמר במנה זו ופרושי קא מפרש רצה אחד מהן לחזור אפילו בדינר האחרון הרשות בידו כיצד כגון דאמר לה במנה זו רב אשי אמר מונה והולך שאני דדעתה אכוליה האי דינר של נחשת ה"ד אי דידעה ביה הא סברה וקבלה לא צריכא דיהביה ניהלה בליליא אי נמי דשכיח ליה ביני זוזי האי דינר רע ה"ד אי דלא נפיק היינו דינר של נחשת אמר רב פפא כגון דנפיק על ידי הדחק ופירש"י מונה והולך שאני. ואע"ג דאמר במנה סתם כיון דחזיתיה מונה והולך דעתה אכולה אבל כי לא נתן לה אלא דינר וקבילתיה ודאי לשם קידושין קבילתיה ועל מנת שישלים: דאשתכח ביני זוזי. ולא הכירה בו מתחלה שהיה מעורב ביניהם ופסק הרא"ש כר"א דאמר התקדשי לי במנה ונתן לה דינר ה"ז מקודשת וישלים וסיים בה וה"מ דא"ל מנה סתם אבל אם אמר לה מנה זה או אפי' מנה סתם והיה מונה והולך ורצה אחד מהן לחזור אפילו בדינר האחרון הרשות בידו נראה שהוא סובר דרב אשי לאו לדחויי אוקימתא קמייתא אתא אלא לומר דשפיר איכא לאוקמה לברייתא אפילו במנה סתם וטעמא משום דמונה והולך שאני אבל אה"נ דלדידיה נמי לא אר"א אלא במנה סתם אבל במנה זה לא אבל הרי"ף אחר שפסק כר"א כתב וה"מ דא"ל מנה סתם אבל אם אמר לה מנה זה והיה מונה והולך ורצה אחד מהן לחזור אפילו בדינר האחרון הרשות בידו. וכ' הר"ן (בפ"ק דקידושין דף תרכ"ד) נראה שהרי"ף סמך אאוקימתא קמייתא ודחה לאוקימתא דרב אשי משום דאוקימתא קמייתא היא לישנא דגמרא וכן דעת הרמב"ם בפרק ז' ומ"מ נראה דעת הרמב"ן דבמנה זה כל שנמצא חסר דינר לא בעיא חזרה דממילא בטלי קידושין וזה שלא כדברי רש"י שכתב עלה דהא דאמרינן השתא במנה סתם לא הוו קידושין במנה זה מיבעיא כלשון הזה השתא במנה סתם תניא ליה דיכולים לחזור כל זמן שלא קבלה את כולו במנה זה ונמצא חסר דינר דהשתא לא קבלה את כולו מיבעיא דמצי הדרא אלמא דס"ל ז"ל דאפילו במנה זה ונמצא חסר דינר בעיא חזרה ונראה שהזקיקו לומר כן דאם איתא דאפילו מן הסתם בטלו קידושין מאי פריך במנה זה מיבעיא וכו' ואף על פי כן אין דבריו מחוורין דכיון דא"ל במנה זה ומנה אין כאן בטלי קידושין וכו' עכ"ל ורבינו סתם דבריו כדעת הרא"ש שפסקה לדרב אשי דכל היכא דמונה והולך אפילו במנה סתם אינה מקודשת עד שישלים כל המנה:

ומ"ש ואם אמר לה דינר החסר יהא עלי במלוה מקודשת פשוט הוא מהא דר"א דבסמוך. כתב רבינו ירוחם התקדשי לי במנה סתם ולא אמר זה ונמצא חסר דינר מחלוקת בפרק האיש מקדש (מז.) וי"מ דאינה מקודשת ואפילו רצה המקדש לתת הדינר והרמב"ן כתב דמקודשת וכתב לפיכך לא כתבה רבינו דדייקינן לה ממנה זה דדוקא מנה זה אינה מקודשת הא מנה סתם מקודשת עכ"ל וכ' ה"ה בפ"ז בפ' האיש מקדש אמרו בגמ' דפליגי ת"ק דברייתא וי"א באומר לה התקדשי לי במנה ונתן לה מנה חסר דינר סבר ת"ק דאינה מקודשת ואמרו שם אלא הא דאמר ר"א התקדשי לי במנה ונתן לה דינר מקודשת וישלים לימא כתנאי אמרה לשמעתיה ותירצו מנה חסר דינר כסיפא לה למתבעיה מנה חסר צ"ט לא כסיפא לה למתבעיה ויש פוסקים כת"ק וכל שנתן לה מנה חסר דינר אינה מקודשת וזה דעת הרשב"א ז"ל אבל הרמב"ן פסק כיש אומרים ודקדק כן מן הברייתא שהביאו בפ"ק וזהו שבהלכות לא הביא סוגיא זו שבפ' האיש מקדש וזה ג"כ דעת רבינו שלא חלק וכתב ונתן לה אפילו דינר א' וכו' עכ"ל וכל זה הביא הר"ן בפ"ק דקידושין והרא"ש הביא הסוגיא זו בפ' האיש מקדש ופסק הלכה כת"ק ואעפ"כ לענין הדין אינו חולק על פסק הרמב"ן שהוא ז"ל גורס בדברי ת"ק מקודשת ואהא דאוקי רב פפא דינר עב דנפיק ע"י הדחק כתב הר"ן כלומר דכיון דנפיק ה"ז מקודשת דמסתמא לא קפדה כל שהחליפו ואיפשר שאין הקידושין תלויין בכך ואע"פ שלא החליפו מקודשת אלא שיש לו להחליפו מדין חוב בעלמא עכ"ל: ומ"ש רבינו בשם הרמ"ה ואם א"ל בתר הכי התקדשי לי בו ושתקה הוי ספק קידושין נראה שהטעם משום דאיכא למימר דכיון דשתקה הרי היא מתרצה להתקדש בו כמו שהוא ואיכא למימר דעל דבריו הראשונים היא סומכת שא"ל במנה דמשמע מנה יפה שאין בו שום דינר רע והא דשתקה לפי שאינה חוששת להשיבו דבר כתב הרשב"א בתשובה באדם שלקח טורניש ונתן לאשה ואמר לה הרי את מקודשת לי במנה זה דאינה מקודשת וראיה מדאקשינן השתא במנה סתם לא הוו קידושין במנה זה לא כ"ש ופירש"י במנה זה ונמצא חסר דינר עכ"ל": "ב"ה קידש אשה ונתן לה כלי ואמר לה הרי את מקודשת לי בטבעת זו בתשובה להרמב"ן סי' קל"ז: הוא אומר התקדשי לי במנה והיא אומרת לא אתקדש לך אלא במאתים וכו' תוספתא כתבוה הרי"ף והרא"ש בפ"ק דקידושין והרמב"ם בפ"ז ופי' הר"ן זה אומר לאשה התקדשי לי בדינר זה ע"מ שאשלים לך מנה והיא אומרת ע"מ שתשלים לי מאתים והלך זה לביתו וזו לביתה ולא הסכימו ביניהם ואח"כ תבעו זה את זה וקדשו ונתן לה הדינר אם האיש תבע את האשה יעשו דברי האשה וישלים לה מאתים ואם האשה תבעה את האיש יעשו דברי האיש ולא ישלים אלא מנה:

אמר לה התקדשי לי בכוס זה והיה בו מים וכו' בפ' האיש מקדש (דף מח) ת"ר התקדשי לי בכוס זה תנא חדא בו ובמה שבתוכו ותניא אידך במה שבתוכו ולא בו ותניא אידך בו ולא במה שבתוכו לא קשיא הא במיא הא בחמרא הא בציהרא ופירש"י בו במה שבתוכו. בשניהם זכתה דמצטרפי לשוה פרוטה: בו. קדשה ולא במה שבתוכו במיא דלא חשיבי ולא היה דעתה אלא בכלי: בחמרא. במה שבתוכו ולא בו דעבידי למשתייה ומהדר כוס למאריה: בציהרא. ציר דגים שעשוי לימים רבים לטבול בו והכוס צריך לשומרו בו ובמה שבתוכו וי"א ציהרא שמן לשון יצהר והתוס' כתבו שר"ת פירש במיא בו ובמה שבתוכו שהמים בטלים לגבי הכוס בחמרא בו ולא במה שבתוכו שהיין חשוב ואינו בטל לגבי הכוס ומכל מקום אינו חשוב כ"כ שנאמר שדעתה תהא על היין אבל בציהרא במה שבתוכו דחשוב יותר מן הכוס אבל לא בו דהכוס אינו בטל לגבי יצהר וכ' הרא"ש שר"ח פירש כדברי רש"י והרמב"ם בפ"ה כ' כדברי רבינו תם ואמאי דאמרינן במה שבתוכו ולא בו כתב ר' ירוחם ומיירי בכוס של חרס: האומר לאשה התקדשי לי בכוס זה של יין ונמצא של דבש או בהפך כתב רבינו בסי' ל"ח:

היו לו מיני כלים או מיני מאכל או שאר כל דבר ובאה אשה ואמרה תן לי מהם וכו' בפ"ק דקידושין (ד' ט.) ההוא גבר' דהוה מזבין חומרי פתכייתא אתאי ההיא איתתא אמרה ליה הב לי חד שוכא אמר לה אי יהיבנא לך מיקדשת לי אמרה ליה הבה מיהבא א"ר חמא כל הבה מיהבא לאו כלום הוא ההוא גברא דהוה שתי חמרא בחנותא אתאי ההיא איתתא א"ל הב לי חד כסא א"ל אי יהיבנא לך מיקדשת לי א"ל אשקויי אשקיין א"ר חמא כל אשקויי אשקיין לאו כלום הוא ההוא גברא דהוה שדי תמרי מדקלא אתאי ההיא איתתא א"ל שדי תרתי א"ל אי שדינא לך מיקדשת לי א"ל שדי משדי א"ר זביד כל שדי משדי לאו כלום הוא איבעיא להו הב שדי אשקי מהו ואסיקנא הלכתא דאינה מקודשת ופירש"י מיקדשת לי לשון שאלה וכתבו התוס' והרא"ש דאייתי תלמודא הני תלת עובדי לאשמועינן דבין במידי דמיכלא בין במידי דמשתיא בין במידי אחרינא לאו כלום הוא וזהו שכתב רבינו היו לו מיני כלים או מיני מאכל או שאר כל דבר: ומ"ש אם אמרה הן ונתן לה ה"ז מקודשת כ"כ הרמב"ם בפ"ד ופשוט הוא שהיא מקודשת אלא שיש לתמוה למה הצריך שתאמר הן דאפילו שתקה וקבלה משמע נמי דמקודשת וכ"נ ממ"ש רבינו בסמוך בשם הרא"ש וממה שאכתוב בשם הרמב"ן ז"ל ומיהו לפי מה שאכתוב בשם הרשב"א אתי שפיר: ומ"ש רבינו שרצונה לומר רק תתן פעם אחת ולא נתרצית בקידושין כלומר שרצונה לומר תן לי בלבד ולא תשחק בי בדבר אחר וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל בפ"ד: ומ"ש בשם הרא"ש אם אמר בשעה שנתנו לה הרי את מקודשת לי וקבלה מקודשת שם בפסקיו כתב שכך נ"ל ושכן מצא בשם הראב"ד ז"ל וה"ה כתב על המעשים הנזכרים כתב הרמב"ן מפני שהוא אמר תחלה בלשון שאלה ואפילו חזר ואמר לה בשעת נתינה התקדשי לי והיא אמרה אחת מהלשונות האלו אינה מקודשת אבל אם שתקה ודאי מקודשת עכ"ל והר"ן כתב איכא מ"ד דטעמא דאינה מקודשת משום דאדיבורא קמא סמכה דאמרה ליה מעיקרא הב שלא לשם קידושין אבל אי א"ל איהו מעיקרא אי יהיבנא מיקדשת לי ואמרה הב א"נ הבה מיהבא כדקאמר איהו קאמרה ומקודשת וכן נמי אפי' היכא דאמרה איהי מעיקרא הב אם חזר ואמר לה בשעת נתינה התקדשי לי בו ואיהי אמרה הב או הבה מיהבא מקודשת אבל הרשב"א סובר דאפי' לא אמרה איהי מעיקרא מידי כיון דאי אמר לה בלשון שאלה אי יהיבנא לך מיקדשת לי ואיהי לא אהדרא ליה אין מקדשנא לך אלא א"ל הב או הבה מיהבא אפי' חזר וא"ל הרי את מקודשת לי בזה לא מהני ולא מידי דעיקר טעמא דאינה מקודשת היינו משום דכיון דבלשון שאלה קא"ל אם איתא דארציא הוה לה לאהדורי אין מקדשנא לך מדלא מהדרא הכי אלא אמרה הבה מיהבא ודאי הכי קאמרה בקידושי לא ניחא לי אלא במתנה ולפיכך אם חזר ואמר התקדשי לי אינה מקודשת ולי נראה כל שלא אמרה בלשונות האמורים בגמרא איכא לספוקי בלשון קידושין וצריכה גט שכל כיוצא בזה אין לנו אלא מ"ש חכמים עכ"ל :

בית חדש (ב"ח)

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

הכסף של הקידושין צריך שיתנהו לה במתנה גמורה וכו' בפ"ק אסיק רב אשי א"ל הילך מנה על מנת שתחזירהו לי באשה אינה מקודשת לפי שאין אשה נקנית בחליפין ופירש רש"י והאי לחליפין דמי כקנין בסודר דאינו אלא אוחז בה ומחזירו עכ"ל משמע דמפרש כי היכי דאינה נקנית בחליפין דבפחות משוה פרוטה לא מקניא נפשה דגנאי הוא לה במתנה ע"מ להחזיר נמי גנאי הוא לה שלא תהא נקנית אפילו בשוה פרוטה ולפי זה משמע שאם היתה נהנית בהנאת קישוט ש"פ מקודשת מספק וכך היא דעת הרמב"ם בפרק ב' מהלכות אישות שכתב אינה מקודשת בין החזירה בין לא החזירה שאם לא החזירתו לא נתקיים התנאי ואם החזירתו הרי לא נהנית ולא הגיע לידה כלום עכ"ל אבל התוספות והרא"ש פירשו מטעם גזירה אטו חליפין אע"פ דמדאורייתא מקודשת אפקעוה רבנן לקידושין מיניה ולפי זה משמע אפילו היתה נהנית בשוה פרוטה בהנאת קישוט אינה מקודשת ואפילו מדרבנן אינה מקודשת אבל בהג"ה אלפסי בשם ריא"ז (דף תרכ"ב) כתב דאם קידשה שני צריכה גט משניהם וע"ש. ומיהו משמע ודאי דלדברי הכל אם נתן לה מתנה לזמן ידוע וא"ל בפירוש הרי את מקודשת לי בההיא הנאה שאת נהנית באותו הזמן דהוי' מקודשת וכן פסק הר"ר ירוחם ומביאו בש"ע ודע שכל זה צריך לפרש בדכפליה לתנאיה אבל בדלא כפליה לתנאיה בכל ענין מקודשת שהרי אין צריך להחזיר כלל דהתנאי בטל והמעשה קיים. ומיהו קשה הלא בא"ל לאשה על מנת שתחזירהו לי הוי תנאי ומעש' בדבר אחד דהתנאי בטל כדלקמן בסימן ל"ח וסי' קמ"ג ויש לומר דכיון דאפשר להחזיר דמים ששוה החפץ שמקדש אותה בו לא הוי כתנאי ומעשה בדבר אחד:

אמרה לו תן מנה לפלוני וכו' מימרא דרבא פרק קמא תן מנה לפלוני ואקדש אני לך מקודשת מדין ערב הילך מנה והתקדשי לפלוני מקודשת מדין עבד כנעני תן מנה לפלוני ואקדש אני לו מקודשת מדין שניהם וכו' בעי רבא הילך מנה ואקדש אני לך מהו ואסיק דבאדם חשוב מקודשת ורבינו הסמיך תן לתן והילך להילך ולכן כתב אחר חלוקת תן מנה לפלוני ואקדש אני לך חלוקת אמרה תן מנה לפלוני ואקדש אני לו ואח"כ כתב הילך מנה ואקדש אני לך וכו' והסמיך לזה חלוקת א"ל הילך מנה והתקדשי לפלוני כו':

אמרה תן מנה לפלוני ואקדש אני לך וכו' הא דמקודשת דוקא דאיהי א"ל מעיקרא אבל אם הוא התחיל ואמר לה התקדשי לי במנה שאתן לפלוני ואמרה ליה תנהו לפלוני אינה מקודשת דמשטה היא בו כלומר תן מעותיך לאחרים עד שתשוב הן או שתאמר תנהו לפלוני ואתקדש אני לך וכן אפילו אם התחילה היא לומר תן לי דבר פלוני והוא השיב בלשון שאלה אם אתן לך התקדשי לי והיא השיבה תן או נתן תתן אינה מקודשת דמסתמא האי דחזרה ואמרה תן אדעתא דמעיקרא קאמרה שיתן שלא לשם קידושין אבל אם בשעה שנתנו לה אמר הרי את מקודשת לי ושתקה וקבלה מקודשת ונראה דהוא הדין כשאמרה היא תן מנה לפלוני והשיב לה בלשון שאלה אם אתן לו התקדשי לי ונתן לו ואמר לה הרי את מקודשת לי במנה שנתתי לפלוני מקודשת אעפ"י שלא הזכירו תחלה לשון קידושין דכיון דשתקה הרי הסכימה לדבריו ומכל שכן אם אמרה היא תן מנה לפלוני ולא אמרה ואתקדש אני לך אלא הוא נתן מנה לפלוני ואמר לה התקדשי לי במנה זו שאני נותן לפלוני ואמרה הן דפשיטא דמקודשת אבל כשהוא אמר לה תחלה התקדשי לי במנה והשיבה לו תנהו לפלוני ונתנו לו ואמר לה הרי את מקודשת וכו' ושתקה אינה מקודשת ועיין בסוף סימן זה ובסימן שאחר זה ובמ"ש לשם בס"ד:

אמרה תן מנה לפלוני ואקדש אני לו וכו' כתב ה' המגיד דלא מפלגינן בין אדם חשוב לאינו חשוב אלא כשהיא חסרה ממון אבל כאן דאינה חסרה ממון והיא נהנית שמתקיימת מצותה בממון של אחרים לפיכך מקודשת אפילו באינו אדם חשוב עכ"ל ונראה שזה היה דעת רבינו שכתב כאן דין אדם חשוב באמרה הילך מנה ואקדש אני לך אף על גב שכבר כתבו בסימן כ"ז אלא חזר וכתבו כאן כדי להורות כשהיא חסרה ממון בעינן אדם חשוב אבל באינה חסרה ממון כי הכא דאמרה תן מנה לפלוני ואקדש אני לו אפילו באינו חשוב נמי מקודשת וק"ל. ונראה הא דכתב רבינו תחלה וא"ל התקדשי לי במנה שנתתי לפלוני דמקודשת היינו דוקא בדא"ל תוך כ"ד לנתינה וכן בחלוקה שנייה דווקא בדא"ל תוך כדי דבור לקבלה וכן בחלוקה הרביעית דוקא בדא"ל תוך כ"ד התקדשי לי במנה שנתן לך פלוני אבל לאחר כ"ד ה"ל שתיקה דלאחר מתן מעות ואינה מקודשת כדלעיל בסי' כ"ח:

אמר לה התקדשי לי בדינר ונתן לה משכון עד שיתן הדינר אינה מקודשת מימרא דרבא פרק קמא וקיהיב טעמא מנה אין כאן משכון אין כאן ופירש רש"י מנה אין כאן הילכך משכון אין כאן אינו שוה כלום שאין המשכון מתנה עכ"ל פירוש לפירושו דכיון דאין הכסף בעין אינו קונה שאין המשכון תחת הכסף כיון שלא ישאר ביד האשה וכ"כ התוס' וכתבו עוד ודאי אם א"ל התקדשי לי במשכון זה והמשכון יהיה שלך פשיטא דמקודשת עכ"ל וב"י האריך בזה ע"ש:

א"ל הרי את מקודשת לי במנה ונתן לה דינר ה"ז מקודשת וכו' מימרא דרבי אליעזר בפ"ק וקיהיב טעמא דכמאן דא"ל על מנת דמיא וכל האומר על מנת כאומר מעכשיו דמי פירוש דחשבינן ליה כאילו א"ל התקדשי לי בדינר מעכשיו ע"מ שאשלים לך המנה והאשה קיבלתו לדינר לשם קידושין ומקודשת מעכשיו וע"מ שישלי' תנאו וכשיתקיים התנאי מקודשת למפרע בקבלת הדינר:

ומ"ש אבל אם א"ל במנה זו ואפילו במנה סתם והיה מונה והולך כו' פסק כתרתי אוקימתא דהת' דס"ל דלענין דינא לא פליגי וכ"כ הרא"ש ודלא כרי"ף עיין בב"י:

ומ"ש ואם א"ל דינר החסר יהא עלי כמלוה מקודשת ברייתא פ' האיש מקדש (דף מז) וגירסת הרא"ש המקדש במלוה מקודשת וי"א אינה מקודשת ושוין במכר שקנה ודלא כגירסת הספרים בת"ק אינה מקודשת וי"א מקודשת וכ' הרא"ש ז"ל ומוקי לה רב הונא כגון שאמר התקדשי לי במנה ונמצא מנה חסר דינר ובהא קמיפלגי מ"ס כסיפא לה מילתא למיתבעיה ומ"ס לא כסיפא לה מילת' למיתבעיה ושוין במכר שקנה דלא כסיפא ליה למיתבעיה והלכה כת"ק עכ"ל ובגמ' פי' רש"י שא"ל התקדשי לי במנה ונמצא מנה חסר דינר וא"ל הרי הוא עלי מלוה כסיפ' לה מילתא למיתבעיה ולא סמכא דעתה הילכך אינה מקודשת עכ"ל וס"ל לרבינו דע"כ לא קאמר ת"ק דמקודשת אלא בדא"ל דינר החסר יהא עלי במלוה דהשתא לא כסיפא לה מילתא למיתבעיה אבל בדלא אמר הכי אף לת"ק אינה מקודשת דבהא ודאי כסיפא לה למיתבעיה כיון שלא קיבל עליו במלוה ולא סמכא דעתה וב"י כתב וז"ל ומ"ש ואם א"ל דינר החסר יהא עלי במלוה מקודשת פשוט הוא מהא דר"א דבסמוך עכ"ל ושרא ליה מאריה דהא בגמ' קאמר דאפי' למ"ד מנה חסר דינר אינה מקודשת דכסיפא לה מילתא למיתבעיה מנה חסר צ"ט לא כסיפא לה מילתא למיתבעיה וא"כ דרבי אליעזר שלא קיבלה מן המנה אלא דינר הכל מודים דמקודשת והשתא הא דכתב רבינו דאם א"ל דינר החסר יהא עלי במלוה דמקודשת לאו מדר"א נפקא ליה אלא מדת"ק דברייתא וכדפרישית וכן מבואר מדברי ב"י גופיה כשהביא דיעות הפוסקים בהך פלוגתא דפרק האיש מקדש:

הוא אומר התקדשי לי במנה וכו' פי' שא"ל התקדשי לי בדינר זה ע"מ שאשלים לך מנה והיא אמרה ע"מ שתשלים לי מאתיים ותבעו זה את זה ונתן לה הדינר וקדשה אם האיש תבעה יעשה כדבריה וכו' כך פירש הר"ן:

אמר לה התקדשי לי בכוס זה והיו בו מים ונתנו לה זכתה בכוס ולא במים פירוש אם היה כלי חרס ולא היה בו ש"פ אין המים מצטרפין לכוס לש"פ ואינה מתקדשת ודאי אבל קידושי ספק מיהא איכא דשמא ש"פ במדי ועד"ז צריך לפרש כל החלוקות בין לפירש"י ור"ח ובין לפירוש הרמב"ם והא דכתב בסי' ל"ח א"ל התקדשי לי בכוס זה של יין ונמצא של דבש וכו' דאינה מקודשת ולא אמרינן דזכתה בכוס שאני התם דאמר בפירוש התקדשי לי בכוס זה של יין אבל כאן דלא אמר אלא בסתם התקדשי לי בכוס זה אמרינן זכתה בכוס וכו':

היו לו מיני כלים או מיני מאכל וכו' פ"ק איתא תלתא עובדי חדא במאכל וחדא בשתייה וחדא בתכשיטי אשה ואסיקנא כרב סמא דבין אמרה נתן תתן ובין אמרה תתן לבד וקבלה אינה מקודשת ונראה דה"ק לא מיבעי' היכא דאמרה תן לבד אלא אפילו אמרה נתן תתן דסד"א כיון דכפלה דבריה א"כ צריכא לדבר זה טובא ואגב אונסא דנפשה דצריכה לדבר מאכל או לשתות או לאותו כלי ודאי גמרה ומקדשה נפשה קמ"ל דאינה מקודשת ומ"ה אייתי תלמודא הני תלתא עובדי לאורויי דבכל גווני אינה מקודשת כדכתבו התוס' והרא"ש גם רבינו נמשך אחריהם וכתב היו לו מיני כלים וכו':

ומ"ש ובאת אשה ואמרה הן ונתן לה ה"ז מקודשת כתב ב"י ויש לתמוה למה הצריך שתאמר הן דאפי' שתקה וקיבלה משמע נמי דמקודשת וכן נראה ממ"ש רבינו בסמוך בשם הרא"ש וממ"ש בשם הרמב"ן ומיהו לפי מה שאכתוב בשם הרשב"א אתי שפיר עכ"ל ולפעד"נ דלא דק דלא אמרו הרמב"ן והרא"ש דמקודשת כששתקה אלא א"כ דחזר וא"ל להדיא בשעה שנתן לך הרי את מקודשת לי אבל אם לא א"ל הרי את מקודשת לי אלא שהיא אמרה תחלה תן לי מהם וא"ל אם אתן לך מהם תתקדשי לי ונתן לה ושתקה התם ודאי אינה מקודשת דמה ששתקה אינה מפני שקבלה מידו לשם קידושין אלא כיון דלא א"ל להדיא התקדשי לי בזה אדעתא דמעיקרא דקאמרה ליה הב לי שלא לשם קידושין קבלתה מידו ולהכי הצריך רבינו דוקא כשאמרה הן ונתן לה סתם הרי זו מקודשת אף על פי שלא אמר בשעה שנתן לה הרי את מקודשת לי בזו דכיון דאמרה תחלה הן על שאלתו סגי:

דרכי משה

(א) כתב המרדכי ריש קידושין בשם ראבי"ה אע"ג דאשה לא מקניא בחליפין מ"מ אם נתן לה סודר בתורת ש"פ מקודשת. עד כאן לשונו: וכתב הרא"ש בתשובה כלל ל"ה סימן א' דה"ה אם האשה בעצמה נתנה לו מתנה ע"מ להחזיר לאחר ל' יום וקדשה בחפץ זה תוך ל' יום דהוי מקודשת ונמצא אשה מתקדשת לפעמים בחפץ שלה עכ"ל:

(ב) ודלא כהגהת אלפסי פ"ק דקדושין דף תרכ"ב דהוה קדושין מדרבנן אלא שצריך לחזור ולקדשה קדושין וודאין:

(ג) וז"ל וה"ה אם לא אמר לה התקדשי אלא היו עסוקים בענין קידושין והיא אומרת תן מנה לפלוני ואקדש אני לך ונתנו מקודשת אע"פ שלא חזר ואמר התקדשי לי במנה שנתתי:

(ד) ולא כהגהות אלפסי פ"ק דקידושין דף תרכ"ד דכתב דכה"ג מקודשת:

(ה) בנתיב כ"ב בח"א וז"ל מוכח פ"ק דקידושין דאם הקנה לה משכון שלו כגון שא"ל התקדשי לי בכך וכך מעות ותזכה בהן בגוף משכוני הרי זו מקודשת אפי' משכון שלו עכ"ל:

(ו) משמע דוקא בכה"ג מהני שתיקה הואיל וחזר ואמר התקדשי לי אבל אם לא חזר ואמר לה בשעה שנתן לה הרי את מקודשת רק כששאלה אם אתן לך כו' שתקה אינה מקודשת ולכך הצריכוה רבינו לעיל לומר הן וכן הוא לשון הרמב"ם ודלא כב"י שכתב דמשמע מדברי הרא"ש אלו דשתיקה מהני כי לא חזר ואמר לה בשעה שנתן לה ולכן תמה על דברי רבינו שהצריכה לעיל לומר הן:

(ז) והמרדכי דף תרכ"ד מסתפק בדבר: