פתיחת התפריט הראשי

סעיף אעריכה


(א) מברכים ז' ברכות:    לכאורה קשה מה מהני ז' ברכות דהא כתב בסמוך ז' ברכות בלא חופה לא מהני וי"ל ע"פ מ"ש הר"ן ריש קדושין להרי"ף והרמב"ם אחר הקידושין צריך חופה ואז מותר לבא עליה אפילו לא התכוון לשם נישואין אבל קודם החופה אסור לבוא עליה שלא לשם נישואין אבל אם כוונתו לשם נישואין א"צ חופה א"כ אף לדעת הרמב"ם מותר לבא עליה בבית אביה אלא בבית אביה צריך שיתכוון לשם נישואין והמרדכי סבר בלא ברכות אסורה מ"ה מברכים ז' ברכות ותו לא חיישינן לרשיעי שלא יתכוון לשם נישואין כיון דאיכא היתר לפניו מיהו מה שס"ל להמר' דכלה בלא ברכה אסורה כנדה נראה דהרמב"ם לא ס"ל כן דהא כתב אירס וכנס לחופה ולא בירך ה"ז נשואה גמורה וכשהיא נדה ס"ל דלא מהני כמ"ש בסי' ס' וצ"ל דס"ל להרמב"ם הא דתניא במס' כלה כלה בלא ברכה אסורה כנדה היינו חופה ונקרא ע"ש ברכה כמ"ש בפסקי מהרא"י סי' קע"ב פי' זה ובת' הרא"ש כמ"ש בב"י סי' נ"ז אבל הברכות אין מעכבין מיהו רש"י ותו' ס"ל כפי' המרדכי ברכות ממש קאמר כמ"ש ריש כתובות לפ"ז י"ל לדידהו אם לא ברכו' דינה כנדה ממש ואין לה תוספת כתובה מיהו י"ל אף על גב דתני' דאסורה כנדה מ"מ לאו ממש כנדה ובדיעבד מהני החופה בלא ברכות וע' סי' ס"א:


(ב) ויפרישנה לו:    אבל אם הביאה לפי שעה לביתו ובא עליה לא הוי נישואין ומ"ש ויתייחד עמה היינו יחוד דחזיא לביאה לכן ס"ל להרמב"ם אם היא נדה דינא כארוסה ולפ"ז דבעינן בבתולה יחוד דחזי' לביאה א"כ צ"ל מה דאמר בירו' הני דכנסין ארמלין בע"ש צריכין למכנסה מבע"י היינו ביאה ממש מיהו י"ל הרמב"ם לא פסק כירו' ועי' סי' ס"א:


(ג) והבא על ארוסתו:    הר"ן ריש קידושין הקשה ע"ז ממ"נ אם היה חופה הא קנה אותה בלא ביאה ואם לא היה חופה א"כ ביאה זו באיסור היה ולמה קונה אותה באיסור ותירץ כיון שבא עליה לשם נישואין א"צ חופה וליכא איסור הואיל והיא עומדת לביאה לכן ביאה לשם נישואין קונה בלא חופה:


(ד) וי"א דחופה אינו יחוד וכו':    כ"כ הר"ן ריש כתובות והביא ראיה מש"ס והרמב"ם חולק ע"ז וכתב עד שיבוא לביתו ונתייחד עמה ואף להר"ן דוק' כשהיתה בתולה אצל הראשון אז אף שלא נתייחד עמה הוי חופה מיד כשהביאה לביתו אבל אלמנה לא מהני מה שהביאה לביתו דהא חופה אינו קונה באלמנה לירושלמי הנ"ל והבאה לביתו היינו חופה א"כ דוקא בבתולה מהני אבל לא באלמנה ולא כח"מ שכתב גם באלמנה מהני הבאה לביתו וכן הוא בתשובת מ"ב דלא מהני באלמנה הבאה לביתו ובעי' עכ"פ יחוד דחזי' לביאה לכן אם באת אלמנה על הנישואין לבית החתן בליל ה' והיתה נדה אסורה לטבול בשבת דהא הבאה לביתו לא מהני ולא קנה אותה קודם שבת ולא כח"מ:


(ה) וי"א דחופת בתולה וכו':    ע' ב"ח סי' ס' שם כתב מנהג שלנו הוא לצאת כל הדיעות היינו ביום ו' בבוקר מכסין ראש הכלה בסודר ולערב בעת הקדושין וברכת חתנים פורסין יריעה ע"ג כלונסאות ומעמידים לשם החתן וכלה ומברכים ברכת אירוסין ונישואין אבל עיקר החופה הוא מה שאוכלים החתן והכלה יחד אחר החופה לכן יש למנוע באותה שעה לכנוס שם רבים לפ"ז צריכים ליזהר שאכילה זו תהיה לפני שבת כיון דהיא עיקר החופה, מיהו מ"ש יש למנוע לכנוס שם רבים משמע מועטים יש לכנוס לשם ואין טעם לדבר הא בעי' יחוד דחזי' לביאה, א"כ יש למנוע שלא יכנוס לשם שום אדם כדי שיהיה יחוד גמור:


(ו) ואלמנה משנתייחדו:    היינו ע"פ ירושלמי הנ"ל וע' סימן ס"ג:

סעיף געריכה


(ז) ה"ז נשואה גמורה:    כבר כתבתי לכמה פוסקים דינה כנדה וע' סי' ס':


(ח) וחוזר ומברך וכו':    כתב בפרישה סי' ס"ב הטעם משום דלא נזכר בברכה זו כלום מנשואין מ"ה יכול לברך אח"כ אבל ברכת אירוסין צריך לברך קודם הקדושין דצ"ל עובר לעשייתן:

סעיף העריכה


(ט) אינו כו':    אף על גב דהיא קנין כספו מ"מ לענין טומאה כתיב כי אם לשארו וארוסה לא נקרא שארו:


(י) אינה חייבת ליטמא:    אבל איסור ליכא דקי"ל בני אהרן מוזהרין על טומאת מת ולא בנות אהרן וע' ביורה דעה סי' שע"ג ורש"י ביבמות דף כ"ט כתב ברגל אסורה ליטמא דחייב אדם לטהר את עצמו ברגל:


(יא) במקום שלא זכה בנדוניא:    היינו כשאינו יורש כלום אפילו נ"מ וע' תשובת מהרי"ל סי' פ' ובח"מ כ' משנה שניה אחר הנישואין דמחזיר החצי חל הוצאות קבורה על שניהם ואנ"ל דהא שומרת יבם חולקים נמי היבם עם יורשים ומ"מ היבם חייב בקבורה כמ"ש בסי' ק"ס ומכ"ש הבעל כשהוא יורש נ"מ אפי' החצי חייב הוא לבדו הוצאות קבורה וכן משמע בתשובת מהרי"ל סי' פ"ח כמ"ש בסי' קי"ח:

סעיף ועריכה


(יב) מבני חורין:    זהו דעת הרמב"ם אבל הרא"ש פ' אף על פי חולק ע"ז וס"ל לענין מנה מאתים שטר גמור הוא וגובה ממשועבדים ות"כ אפילו אם כתב לה לית לה מן הארוסין בין אם נתאלמנה ובין אם נתגרשה ומ"ש בדרישה בסי' ס"ו בשם מהרש"ל דהעיטור ס"ל אם נתגרשה יש לה ת"כ אם כתב לה ע"ש מ"ש:


(יג) אבל נוהגים כו':    כלומר שאין לארוסה כתובה אם לא כתב לה ובמשודכת אפי' אם כתב לה וחזרו קודם הארוסין לית לה אפי' מנה מאתים דלא כתב לה אלא על מנת לכונסה כ"כ הריב"ש בתשובה: