באר היטב על אבן העזר לז
סעיף א
עריכה(א) במציאתה: כתב ב"י אעפ"י שמציאתה ומעשה ידיה אינם ענין לקדושין כתבם רבינו משום דבחדא מחתא מחתינהו. ובה"י כתב טעם אחר ע"ש. וב"ח כ' על דקדוקי הב"י דמש"ה הביא כאן דזכאי במציאתה דלפי שאמר כסף קדושיה שלו. דמשמע דאפי' הם מאה מנה הכל של אב ולא אמרינן דלא זכה האב אלא במה שראוי להתקדש בו דהיינו פרוטה אבל היתר מפרוטה הוי מתנה בעלמא ויהי' שלה מש"ה אמר וכן זכאי במציאתה וכו' ע"ש לכאורה יש ללמוד מזה מי שנותן מתנה לבתולה זוכה אביה. אבל באמת אינו מוכח דלא כתב הב"ח דהוי לאביה אלא המותרת על כסף קידושין. הואיל ובא מתחלה ע"י קידושין. והתורה זיכה לאב בכסף קידושין ולא חילק אם הרבה או בפרוטה לעולם הוי לאביה. משא"כ במתנה דעלמא אפשר דהוי כמו ירושה שמפורש במתני' בהדיא דאינו אוכל פירות בחייה אלא יעשו לה סגולה ולא הוי לאביה. ואין להביא ראיה מתוס' דכתובות דף מ"ו ע"ב ד"ה זכאי במציאתה וכו' שכתב שם דאין למילף מציאה מכסף קידושין וכו' משום מציאה מטריח את עצמה להגביה וכו' ע"ש. א"כ משמע מתנה שפיר יש למילף מכסף קידושין. דהא אינו דא"כ קשה נמי נילף ירושה מכסף קידושין דהוי לאביה דנמי אינה מטריח כמו מתנה ע"ש ובמהרש"א. וכן הח"מ מסופק במתנה. אבל הב"ש כתב בפשיטות דהוי לאביה ע"ש. ולא דק כמו שכתבתי. ועוד לדבריו הוי מתנה לאביה מדאורייתא כמו כסף קידושין א"כ קשה קושית התו' שם ונילף מציאה מתרווייהו וכו' וא"ל תירץ תוספת שם דמה להנך שהאב נפסד על ידיהן וכו' איכא למימר מתנה יוכיח ע"ש ודו"ק. גם י"ל לפי מ"ש תוס' שם לבסוף כסף קידושין שאני משום דיש לו פסיד' דיוצאת מרשותו וכו' א"כ גם מתנה אין למילף וא"ל כסברת המהרש"א דלענין חדא מחדא לא פרכינן הך פירכא והביא ראיה מפ"ק דקדושין ע"ש. אינו ראיה היא דשם רצה למילף מעשה ידיה מכסף קדושין אינו יוכל לומר הך פירכא שכן האב נפסד דבמעשה ידיה נמי מפסיד כסברת תוס' כאן. אבל לעולם אי ילפינן מציאתה מכסף קדושין שפיר פרכינן מה לכסף קדושין שכן האב נפסד וא"כ לא מצי למילף מתנה מכסף קדושין ובאמת יוכל לומר הך פירכא דהאב נפסד לעיל דלא כמהרש"א ודו"ק.
(ב) בנפל: עיין בנדה דף כ"ג ע"א. ועיין מ"ש הב"ש. ולי נמי קשה לפי מה שפירש"י מי קא חי ואחותה אינה אסורה אלא בחייה ע"ש. הא עדיין יש למיבעי אם קידש אמו אח"כ דהא קי"ל חמותו אסורה אפילו לאחר מיתת אשתו. הח"מ כתב דהוי ס"ק. והב"ש כתב דאין קדושין תופסין כלל באותו ולד וקדושי אחותו קדושין גמורים הם ע"ש.
סעיף ה
עריכה(ג) בערב: עיין בקדושין דף ע"ט ע"א. והקש' תוס' שם וא"ת נפלגו בקדשה אביה גרידא וכו' וי"ל דבהאי מודה שמואל וכו' ע"ש. וכתב המהרש"א אבל הא ל"ק להו נפלגו בקדשה היא עצמה גרידא די"ל דבקדשה היא עצמה ליכא נ"מ מידי ע"ש. לכאורה תמוה הוא הא אכתי נ"מ לרב בעי גט ודאי ולשמואל בעי גט מספק ונ"מ אי פשטה ידה וקבלה קידושין מאחר. וכבר נתקשה בזה המחבר בית יהודא ע"ש. וצ"ל לפי תירץ תוס' דמודה שמואל מכח חזקת פנויה. א"כ ה"נ אמרינן איפכא דחזקת פנויה שלה מרע הסברא מדהיא השתא בוגרת וכו' וא"כ אפילו לרב הוי ספק גט. וא"ל א"כ דהחזקה מרע הסברא א"כ לא יהא צריכה גט כלל כמו בקדשה אביה לחוד כסברת תוס'. י"ל דאי' בקדושין דף מ"ד ע"ב דס"ל רב ושמואל קטנה או נערה שנתקדשה שלא לדעת אביה צריכה גט מספק א"כ לכ"ע צריכה גט מספק ולפי מ"ש לעיל סי' ל"ו סעי' י"א מי שקיבל קדושין לבתו בוגרת כו' שצריכה גט מספק דשמא נתרצית לקדושי אביה ע"ש לא מקשה תוס' מידי דלכ"ע צריכה גט. א"כ נשמע מהדין בין שקדשה אביה לחוד או קדשה היא לבדה הוי ס"ק וצריכה גט דשמא נתרצית אביה או נתרצית היא וק"ל. אבל בקידש אביה לחוד והיא מכחשתו דאז אנו רואין דהיא לא נתרצית בקדושי אביה אז לא צריכה גט וכ"כ ב"ח ח"מ עיין שם.
(ד) מכחישתו: ז"ד הרא"ש ואף דהיא מודה ואומרת בברור שלא היתה בוגרת בשעה שקדשה אביה אמרי' לאו כל כמינה דאסרה נפשה אבעלה. ומיהו אפשר לפרש דאינה מכחישתו היינו שגם היא אינה טוענת ברי ח"מ. ואני אומר דמשמע מגמרא זו דאפי' טוענת ברי לא מהני דאל"כ לאוקמי הני תנאי כרב ומה דתנו חוששין לקדושי שניהם איירי שהיא טוענת ברי שלא היתה בוגרת ולמה אוקמי כולו כשמואל ע"ש דף ע"ט ע"ב ודו"ק.
(ה) מכחישתו וכו': זהו דעת הרמ"ה. עיין בב"י שלפי פירוש שלו בדברי הרמ"א קשה להולמו הגמרא שם דאוקמי שם כולו כשמואל ומכחישתו מודה שמואל. גם קשה דה"ל לאוקמי כרב דלדברי הרמ"ה רב מודה באין מכחישתו. אבל לפי מה שפירש הב"ח דברי הרמ"ה מיושב הכל ע"ש ודו"ק. ועיין הרש"ך ח"א דף ע"ט ע"ב. והרח"ש בתשובה סי' מ"א. ומקור ברוך סי' ל"ו.
סעיף ו
עריכה(ו) משניהם: וה"ה אם קדשה אביה לבדו או היא נתקדשה לבדה הוי ס"ק ח"מ וב"ש כתב דאם היא נתקדשה לבדה לא חיישינן כלל ע"ש. ומשמע תוך ו"ח אין חילוק בין אם היא מכחישתו בין אם אין מכחישחו לעולם חיישינן לחומרא וצריכה שני גיטין. דאל"כ לא מקשה הגמ' מידי אלימא בתוך ששה בהא לימא רב וכו' השתא הא דבגרה דילמא איירי במכחישתו אלא ודאי תוך ששה אין חילוק. כתב הח"מ אם נתקדשה לאחר ו' ע"י אביה ונמצאו לה אחר הקדושין זמן רב סימני בוגרת ודאי בשעת הקדושין היתה בוגרת אפילו אם הבדיקה היתה זמן רב אחר קדושי אביה כיון שהקדושין היו לאחר ו' ואפשר לאחר ו' אפילו אין לה סימני בוגרת אמרינן דהיא בוגרת ולא נאמרו סימני בוגרת אלא לעשות אותה בוגרת תוך ו'. וכל זה לדעת המפרשים דסימני נערות לחוד וסימני בוגרת לחוד. ואם הביא' סימני בוגרת תוך ו"ח הוי בוגרת. אבל הרמב"ם בפ"ב מה"א לא הזכיר שום סימן בבגרות ומשמע לדעתו אינה בוגרת לעולם קודם ו"ח. ועיין ברמב"ם פ"ג מה"א דין י"ד. ובמגיד משנה שם עכ"ל. הנה מ"ש הח"מ אם נמצאו לה אחר הקדושין סימני בוגרת אמרינן בעת הקדושין היתה בוגרת. היינו דוקא אם ידוע דהיה לה סימני נערות כשהיתה יב"ש ולאחר ו' נתקדשה ע"י אביה ואחר זמן רב נמצא לה סימני בוגרת אמרינן בעת הקדושין ג"כ היתה בוגרת כ"ה ברשב"ץ שהביא הב"י ונשמע מדבריו כשנראה בה סימני נערות ג' או ד' חדשים אחר יב"ש אמרי' מסתמ' היה בה אותם סימנים כשהיתה יב"ש וכשמלא לה ו"ח אחר יב"ש הרי היא בוגרת ודאי אע"ג שלא עבר רק ב"ח אחר ראיות הסימנים אבל כשלא היה נראה בה סימני נערות אפילו היתה בעת הקדושין יב"ש ו"ח ועכשיו נראה בה סימני בוגרת חיישינן שמא השתא בגרה עיין ב"ש. ואני תמה על הרשב"ץ דמסוגיא דפרק יו"ד יוחסין נראה הפך דבריו דגרסינן התם דף ע"ט ע"א אלא לאחר ו' בהא נימא שמואל וכו' הרי מבואר שכל שנבדקה אחר זמן נערותיה אפי' לשמואל ודאי בוגרת וכ"ש לרב והרשב"ץ כתב שצריך שיעידו שראו לה קודם הקדושין ביותר מו"ח סימני נערות הפך מ"ש בגמרא. ועוד שכתב ואע"ג דהשתא חזינן לה בוגרת אמרינן השתא היא דבגרה כדאי' בפרק עשרה יוחסין. ונסתייע מפרק עשרה יוחסין והוא הפך דבריו. עיין הראנ"ח ח"א סי' ח'. וכנה"ג דף ס"ו ע"ב. כתב הב"ש ומ"ש הרמב"ם מתחלת יום תשלום הו"ח תקרא בוגרת קשה ליישב הסוגיא פלוגתא דרב ושמואל ביום שנשלם הו"ח ע"ש. יש ליישב דהרמב"ם כ"כ לפי מה דקי"ל כרב. ועוד תוס' שם ע"ב הביא בשם ר"י דרגילות הן לבא בבקר ע"ש בד"ה מי איכא למימר וכו'.
סעיף ז
עריכה(ז) מפלוגתא: ואם אומר למקדש תן לבתי קדושי כסף ותתקדש לך אז לכ"ע יכולה לקבל הקדושין אפילו אם אביה אינו שם דהוי כאומר תן לפלוני ב"ש.
(ח) בתו: אבל כשהיא עצמה מקבלת אין מחויב האב למחות אם היא חפיצה עיין ח"מ.
(ט) מקודשת לי וכו': ובכל זה אין חילוק בין אם האב עומד אצלה ובין אם אינו עומד אצלה ב"ש דלא כח"מ ועיין מ"ש הב"ש וכשהוא מקבל קידושין בשביל בתו. אז אם היא קטנה או נערה צריך לומר לו בתך מקודשת לי ולא הרי את. דהא הוא לאו שליח ואם היא בוגרת והוא שלוחה. אז בכסף מהני בין אם יאמר את מקודשת כמדבר עם המשלח כמו דמהני אם יאמר לקטנה כשהוא מקבל הקדושין בתך מקודשת לי. ובין אם יאמר הרי בתך מקודשת לי. ואם מקדש בשטר והאב מקבל השטר. אז בבוגרת צריך לכתוב דוקא את מקודשת דמדבר עמה כמו בגט. ואם כותב בתך לא מהני. ובקטנה צריך לכתוב דוקא בתך ולא את. ובכל אלו יש קפידא כמ"ש הר"ן ב"ש ע"ש.
סעיף ח
עריכה(י) בתו: והא דאיתא בסנהדרין והבאתי לעיל סי' א' דקודם פירקן מצוה להשיאן. כתב ב"ח ופרישה היינו קטנה שיש לה דעת לומר בפלוני אני רוצה. ומ"ש כאן עד שתגדיל ותאמר וכו' היינו אורחא דמילתא מסתמא בקטנות לא שכיח שתאמר בפלוני אני רוצה. ומ"ש מצוה ובש"ס איתא אסור עיין ח"מ וב"ש.
סעיף ט
עריכה(יא) משניהם: או א' יגרש וא' כונס.
סעיף י
עריכה(יב) מתרווייהו: דמספקא לן אם ביטל שליח קמא ובתרא עיקר או לא ביטל כ"כ הטור בשם הרמ"ה. וקשה בסי' קמ"א סעי' מ"ד פסק בשליחות הגט אם שווי' כמה שלוחים לא בטלה שליח ע"ש. ונראה דקדושין לא דמי לגירושין דבשלמא בגירושין הפועל אחד כלומר לקבל הגט מבעלה או ליתן הגט לאשתו ממילא כוונת המשלח הוא שיעשה המעשה ע"י מי שיקדים לעשותו. אבל גבי קידושין שהפועל אינו א' דאפשר שזה יקבל קדושין מראובן וזה משמעון וזה אי אפשר מש"ה אמרינן ביטל הב' את הא'. ולפ"ז אם ראובן עשה שליח לקדש לו אשה ידוע ואח"כ עשה שליח אחר לקדש האשה ההיא ג"כ כל שקדם וקידש הרי היא א"א מאותו שעה ואם קדשה אחר אין קדושין תופסין בה וכן הדין באשה שעשתה ב' שלוחים זא"ז לקבל קדושיה מאיש ידוע ועיין ח"מ וב"ש.
סעיף יא
עריכה(יג) נערה: עיין תוס' קדושין דף מ"ד ע"ב ד"ה קטנה שנתקדשה ובהרא"ש.
(יד) או נשאת: כ"כ הרא"ש ע"ש ה"ג. קטנה שקדשה עצמה או השיאה עצמה בחיי אביה אין קדושיה קדושין ואין נשואיה נשואין ע"ש. א"כ ה"נ שקדשה עצמה בלא דעת אביה. או נשאת ג"כ. דהקדושין והנשואין תרווייהו הוי שלא לדעת אביה אפ"ה אינו כלום דלא חיישינן שמא נתרצה האב. אבל באמת צ"ע לדינא. דהא דפסקינן כעולא ולא חיישינן לדרב ושמואל היינו בנתקדשה לחוד אבל בנתקדשה ונשאת מבואר בהדיא בגמרא דף מ"ה ע"ב דפליגי בזה רב הונא ור"י וכו' ואסיק רבא דטעמא דרב הונא הואיל ונעשו בה מעשה יתומה בחיי האב ע"ש ברש"י דכתב דכולי האי לא שתק ובודאי נתרצה. וכ"כ בתשובת הרשב"א סי' אלף רי"ט דלא נדחו הא דרב ושמואל אלא בנתקדשה לבד. אבל בנתקדשה שלא לדעת אביה וניסת שלא לדעת אביה ודאי חיישינן שמא נתרצה האב וצריכה גט ומיאון אפילו לא שדכה האב ע"ש. והב"ח כתב נ"ל להביא ראיה דאפילו השיאה ג"כ אינו כלום דפרכינן אדעולא מדתנן וכולם אם מתו או מיאנו וכו' דקדשה מאן אלימא דקדשה אביה במיאון סגי לה גט מעלי' בעיא. אלא לאו דקדשה איהי אנפשה וקתני בעי מיאון. ולא קא משני דמתני' איירי בדנשאת הלכך חיישינן שמא נתרצה ודעולא בנתקדשה ולא נשאת אלא ודאי אין חילוק עכ"ל ולא דק לפי מה שפירש תוס' שם ד"ה אלא דקדשה נפשה כו' גט ומיאון בעי וכו' ע"ש א"כ ה"נ אי איירי בנשאת ג"כ שלא לדעת אביה אז צריכה גט ומיאון כסברת הרשב"א וא"כ קשה נמי גט ומיאון בעי כסברת התוס'. ותמה אנכי שהב"ח בעצמו כתב וז"ל דמתני' בדנשאת הלכך חיישינן שמא נתרצה האב ובעי גט ומיאון ע"ש והאיך נעלם מעיניו דברי תוס' אלו. ועוד לדבריו קשה נמי למרדכי דפי' הא דעול' ורב ושמואל איירי דוקא דאיתיה לאב בעיר אבל ליתיה לאב חיישינן שמא יתרצ' האב עיין בב"י א"כ קשה נמי מאי מקשה אדעולא דילמא מתני' איירי בדליתי' לאב. אלא ודאי דאז בעי גט ומיאון א"כ הדרא סברת התוס' לדוכתי' ודו"ק. ואין להביא ראיה מאידך מקשן שהקשה אין מוכרה לקרובים וכו' האי אלמנה היכי דמי וכו' דילמא איירי בנתקדשה ונשאת שלא לדעת אביה אלא ודאי אין חילוק. עיין תוס' שם ד"ה אלא לאו דקדשה איהי נפשה אלמנה וכו' שכתב בדשידך הוי כמו שקידשה אביה ע"ש א"כ ה"נ י"ל בנתקדשה ונשאת שלא לדעת אביה דהוי כמו שקידשה אביה ודו"ק ועיין דף מ"ו ע"א ברש"י ד"ה הואיל ונעשה בה מעשה יתומה בחיי אב וכו'. ועיין מהרש"א מ"ש בשם ת"י. ולפי דברי המרדכי הנ"ל קשה מאי מקשה האי אלמנה היכי דמי וכו' דילמא איירי דליתא לאב ועיין כנה"ג דף ס"ז ע"א ועיין ב"ש.
(טו) אביה: הקשה הב"ח הא כיון דשדכה גילה דעתו שהי' חפץ לקדשה לו ומבואר בסמוך סעי' י"ב דחוששין שמא נתרצה ע"ש. וח"מ וב"ש מתרצים.
(טז) היא וכו': ולדעת התוס' אפילו אחר ריצוי האב יכולה היא לעכב מאחר דמעיקרא לא קידש האב בעצמו עיין ב"י וב"ש.
(יז) מיחה וכו': כ"כ המרדכי. ונראה דכל הפוסקים חולקים ע"ז כמ"ש בתוס' ד"ה בין היא וכו' דף מ"ו ע"א דסוגיא איירי בשמע ושתק וע"ז קאי המסקנא דלא קי"ל כרב ושמואל. ואפשר ראיה זו יוכל לדחות דנוכל לתרץ קושית התוס' שתירץ כמו שתירץ מהרש"א ע"ש. אבל זה קשה לדבריו דמודה עולא ורבינא בזה דאם שמע האב ושתק וכו' א"כ במאי איירי הפלוגת' רב ושמואל ועולא ורבינא דאמר לא ס"ל להא דרב ושמואל ע"כ בלא שמע האב א"כ לפ"ז לא אזלי שם הגמר' שפיר עיין ודו"ק. ועיין ב"ש. נאמן האב לומר שלא שמע. וכן ע"א נאמן להעיד שלא שמע האב הראנ"ח ח"א סי' א'.
סעיף יב
עריכה(יח) נתרצה: עיין ב"ח ח"מ בה"י ב"ש. קדשה עצמה שלא לדעת אביה למי שגילה האב שהיה רוצה לקדשה וכששמע אביה שתק ולא אמר כלום ואחר יום נתרצה אביה. והיא אחר יום מחתה בקדושין אפשר להקל מטעם ספק ספיקא מקור ברוך סימן י"ו.
סעיף יג
עריכה(יט) לה: וה"ה דאין לה כתובה מן הנשואין מיני' ואין חייב בקבורתה ב"ח בשם הריטב"א ועיין בה"י מ"ש על הב"ח.
(כ) שנשאת כו': ומסקנת המרדכי דהוי קדושין מעלייתא מאחר דאב מת ואין חשש שמא ימחה ב"ש.
סעיף יד
עריכה(כא) ואמה: ל"ד אחיה ואמה אלא אפילו אחרים מהר"י ווייל סי' קי"ב. ח"ה סי' א"ח.
(כב) אחרים: אפילו אם בא האב כשהיא עדיין בקטנותה א"צ קדושין אחרים ב"ש.
(כג) כפנויה וכו': ותוס' כתבו דאסורה לזה שמא יקדש אביה לאחר וכ"פ הר"ן וריב"ש. מיהו אם ידע אביה דהיא מקודשת לא חיישינן שמא יקדש אותה דלא יכשל אותה והא דכתב בסי' א' קודם י"ג לא ישא דהוי כזנות כתב בט"ז שם איירי דאביה כאן. וכאן דאין אביה כאן תקנו חז"ל נשואין דלא תהוי הפקר ב"ש. כתב מהר"ש מכאן דקטנה שנשאת באונס שלא מדעת אביה דאין הבעילות בעילות זנות כיון דדרך קדושין ונישואין היא אצלו וכ"כ הרדב"ז ח"א סי' נ"ז. אבל מהר"י בי רב כתב דוקא בשנישאת שלא בפני אביה אבל אם נשאת בפני אביה ובעל כרחו הוי בעילת זנות עיין כנה"ג דף ס"ז ע"ב.
(כד) ויגמרו: היינו בבעל אחר שתגדיל ב"ש ע"ש.
(כה) מתרווייהו: תמו' למה צריכה גט מראשון כיון דאב כבר קדשה לאחר ח"מ ב"ש.
סעיף כב
עריכה(כו) גט: ואז מותרת לכל אדם. ואם קדם א' מהם וכנס מוציאין מידו ואפי' אם הא' יתן אח"כ גט מוציאין מזה דהא כנסה באיסור ואסורה ג"כ לשני דשמא הוא ביאת זנות אסורה לבעל ולבועל ח"מ ב"ש.
(כז) כשכנסה כו': עיין ברמב"ם פ"ט מה"א. ובהרב המגיד שם וב"ש.
סעיף כג
עריכה(כח) עליו: אבל אם הביא שני עדים שהוא קדשה אעפ"י שהאב מכחיש את העדים אין נאמנות של אב מועיל נגד עדים ואסורה לבועל ולבעל רי"ו ח"מ ב"ש.