שולחן ערוך אבן העזר נג ג
<< · שולחן ערוך אבן העזר · נג · ג
צבעי אותיות סימון הפרשנים: חלקת מחוקק · בית שמואל · טורי זהב (ט"ז) · באר היטב · פתחי תשובה · באר הגולה
שולחן ערוך
הפוסק מעות לחתנו בשעת הקדושין, ונתנם לו קודם החופה, ומתה הבת ויש לה בן, יחזיר המעות לאב, שכל הפוסק דעתו על מנת לכנוס. ויש מי שאומר, דהני מילי בפוסק לחתנו, אבל מי שנותן לבתו סתם שתנשא בו, ולא הזכיר שתנשא לפלוני, קנתה אותה מתנה, וכיון שנתקדשה, אף על פי שבטלו הקדושין כשמת הארוס, אין האב יכול לחזור בו.
- הגה: מי שנדר מעות להשיא יתומה, ומתה, עיין ביורה דעה סימן רנ"ג.
- הפוסק מעות לחתנו או לבתו, וכנסה, ואחר כך מתה הבת ועדיין לא נתן, יש אומרים שזכה בהן הבעל וצריך ליתן לו כל מה שפסק (רש"י והרמב"ם והר"ן ומרדכי בשם ר"י הלבן); ורבנו תם פירש דלא זכה בהן הבעל; ומכח ספק לא מפקינן ממונא מן האב (תרומת הדשן שכ"א ומהרי"ק שרש צ"א והגהות מימוני) כל זמן שלא באו פעם אחת ליד החתן (מרדכי פרק נערה), אפילו בא ליד שליש מכח שניהם (שם בתרומת הדשן).
- ויש אומרים דאם באו ליד שליש, זכה בהם (מרדכי), וכן אם העמיד לו ערבות (הגהות מרדכי), אבל בלא זה, אפילו עשה האב עליו שטר וזקפן עליו במלוה ויש לו בנים ממנה, לא זכה בהן הבעל (תרומת הדשן סימן שכ"א), ולא מפקינן מן האב; אבל אם תפס החתן לא מפקינן מיניה, דיכול לומר קים לי כסברא הראשונה (מרדכי).
- וכל זה שלא בא פעם אחת ליד החתן בחיי הבת, אבל אם בא לידו פעם אחת, אף על פי שהחזיר ליד האב, זכה בכל. ואין חילוק בכל זה בין פוסק לבתו או לבנו ומת (כן משמע מלשון התקנה, וכן כתב הגהות מרדכי בשם מוהר"ם).
- עוד תקן רבנו תם וחכמי צרפת, שאף אם כבר נתן האב הנדוניא, אם מתה האשה או האיש תוך שנה ראשונה בלא זרע קיימא, חוזר הכל לאב או ליורשי המת. ויש אומרים עוד, דאף בשנה שניה יחזרו חצי הנדוניא (הכל במרדכי), וכן המנהג פשוט במדינות אלו שנוהגים בזה כתקנת קהלות שו"ם (= שפיר, ורמיזא, מגנצא).
- ודוקא מה שהוא בעין, חוזר. אבל מה שהוציא או נאבד, פטור, ובלבד שלא בזבז לאחר מיתה רק לצרכי קבורתה (גם זה שם).
- יש אומרים דאם החתן רוצה למכור נכסים תוך שנתיים, יורשים יכולים למחות מהאי טעמא (הגהות אלפסי פרק מציאת האשה). ועיין עוד מאלו הדינין לקמן סימן קי"ח:
מפרשים
חלקת מחוקק
(ד) אין האב יכול לחזור בו: ומ"מ אם מתה אין בנה יורשה שהרי לא נתן לה אלא ע"מ שתנשא וכן הוא בב"ח:
(ה) עיין ביורה דעה סי' רנ"ג: גם בח"ה סי' רנ"ג סעיף ט"ז נתבאר דין זה:
(ו) וכנסה ואח"כ מתה הבת: לקמן בסי' נ"ו מבואר מיד שמסרוה שלוחי האב לשלוחי הבעל ומתה בדרך קודם שתכנס לחופה אף על פי שהנדוני' עדיין בבית אביה בעלה יורשה לדעת רש"י וההולכים בשיטתו:
(ז) ור"ת פי' דלא זכה בהן הבעל: כלומר מדין התלמוד אין הבעל יורש אשתו וכל זמן שלא גבה הנדן מן האב ואפילו מתה אשתו כמה שנים אחר הנשואין ואפילו יש לה בנים ממנו משום דאמדינן לדעתו של אב שלא הקנה לו אלא ע"מ שתהנה בתו מן הנדוניא:
(ח) אפילו באו ליד שליש מכח שניהם: בת"ה לא כתב מכח שניהם רק שם מעתיק תשובת מיימוני' סי' ל"ה בשם ר"י דכיון דלא בא ליד בעל אלא ביד נאמן ע"מ שיתן לו אחר שנה וכו' ושתא קמייתא ה"ל בחזקת אב כי עדיין לא היה לבעל שום צד זכייה ותפישת יד בהן ועוד העתיק שם דברי המרדכי היכא דהנדוני' ביד השליש יחלוקו וכתב שם במאי פליגי ומשמע להדיא דע"כ לא קאמר בתשובת ר"י דהיכא דהנדן ביד נאמן דלא זכה בהן הבעל אלא היכא שהאב נתן לנאמן מרשותו ולא היה להחתן שום זכי' בהן ועיין בתשובת מהרי"ל סי' ס"ד כ"כ להדיא דכל היכא דהשליש הוברר לטובת הזוג אז חשוב כגבוי ואף אם הנאמן אין רשאי ליתן להזוג בלא ידיעת הצדדי' ע"ש שהאריך בזה:
(ט) וי"א דאם באו ליד השליש זכה בהם: כבר כתבתי דבת"ה העתיק דברי המרדכי אם הנדוני' ביד השליש יחלוקו וכ"כ בתשובת מהרי"ל סי' ס"ד כתב רבינו ברוך במרדכי דהיכא דהנדוני' ביד שליש דיחלוקו ובת"ה מפרש הטעם דיחלוקו משום דלא ברירה אי חשב גבה הבעל במה דאפיק האב מידו ליד שליש ואסח דעתיה מיניה או לא וא"כ לפי זה החציה ודאי מהדרינן לאב אף לדעת המרדכי והחציה השני נחלקו תשובת ר"י והמרדכי ומאחר דאין מוחזקים שניהם יחלוקו ויטול הבעל רביע והאב ג' רביעית:
(י) וכן אם העמיד לו ערבות: אף על גב דק"ל דאין הערב משתעבד אלא במקום שיכול לתבוע הלוה בעצמו וכאן לא יכול לתבוע האב ולמה ישתעבד הערב י"ל דכל זמן חיי הבת היה יכול לתבוע האב ועוד נתינת הערב הוי כאלו הוציא האב הנדן מרשותו ונתנה ליד הערב שיזכה להזוג ובהא מודה ר"ת וכמ"ש לפני זה בשם תשובת מהרי"ל ע"ש בהגהות מרדכי ד' תקס"ח ע"ב כת' בזה הלשון בנדון זה שכבר זכה בו חתנו והקנה לו נדונייתו ע"י משכונות מונחין ביד נאמן וכו' והאב נשא ונתן בנדוניית חתנו מכח שניהם לפי שהאמינוהו עליהם להרויח לתועלת חתנו לפי שנתרצו שניהם אבי החתן ואבי הכלה שיהא חמיו טורח בממון הלז עד שיגדלו הנערים ליכא מאן דפליג שכבר זכה בו חתנו וכו' ולפי זה למאן דס"ל אפילו בא ליד שליש מכח שניהם לא מהני ה"ה העמיד לו ערב לא מהני אבל כבר כתבתי ס"ק י"ג שלא נמצא מי שכ"כ:
(יא) ויש לו בנים ממנה לא זכה בהן הבעל: נראה ה"ה אם מת הבעל לא זכו הבנים במה שלא זכה מורישן:
(יב) אבל אם תפס החתן: עיין בת"ה סי' שכ"א כתב דתפיסה לא מהני אם לא בתפס קודם שמתה הבת עיין שם שהאריך בזה ואין כאן מקום להאריך בזה בענין תפיסה בספיקא דדינא:
(יג) וכל זה שלא בא פעם אחת ליד החתן: כבר כתב זה למעלה כל זמן שלא בא פעם אחת ליד החתן:
(יד) ואין חילוק בכל זה בין פוסק לבתו או לבנו: כלו' כשם שפוסק לבתו והנדן בבית אביה לא ירש בעלה לדעת ר"ת (כמו שנתבאר לפני זה בהגה זו) כן פוסק לבנו והנדן עדיין בבית אביו לא תגבה האשה כתובה מנכסים אלו שהם ביד האב והנה לדינא דגמרא נראה פשוט שמיד כשכנס הבן זכה בנדן שלו ואם מת האשה גובה כתובתה והבנים ירשו וליכא כאן עגמת נפש ואומדנא כמו גבי בת אף על גב דאמרי' בגמר' (בכתובות פ' נערה שנתפתת' דף מ"ז ע"ב) אפילו לראב"ע דאזיל בתר אומדנא (דפסק בריש אף על פי אם מת מן האירוסין בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה אבל לא התוס' שהוסיף לה דאמדינן דעתו שלא כ' לה התוס' אלא ע"מ לכונסה) ה"מ מדידי' לדידה מה שהחתן פוסק לכלה בכתובתה שלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה אבל מדידה לדידיה דהיינו מה שפסק לה אביה לא אזיל בתר אומדנא ובעלה יורשה א"כ משמע מכ"ש דלרבנן דבפרק נערה שנתפתתה דפליגי וכו' דאזלינן בתר אומדנ' אפילו מדידה לדידיה ואין הבעל יורשה א"כ מכל שכן מדידיה לדידה ואין האשה גובה כתובתה נראה דלא דמי האומדנות להדדי דודאי אמרי' שלא כ' לה ע"מ לכונסה ואילו ידע הבעל שלא יכנוס לא היה מוסיף אבל האב הכותב לבנו מיד כשכנס הבן את אשתו מקני לו והחתן מקנה לה הכתובה בחיבת לילה הראשונה על כן נראה דמדין הגמרא ודאי זוכה האשה במה שכותב לו אביו כמו כל ב"ח ועיין בהג"ה מרדכי דקידושין ד' תרס"ד ע"א רק מן התקנה שתקנו להחזיר תוך שנה ראשונה תקנה זו נתקנה גם על האיש לקצת פוסקים ועיין בתשובת מהרי"ל סי' פ' כתב דאין הדבר ברור אם תקנו להפקיע כתובה בשנה ראשונה מן הנדן ועוד אכתוב מזה ועל כן אני תמה על הרב שכתב שאין חילוק בין פוסק לבתו או לבנו על דברי ר"ת שהם מיירי מדינא ולא מן התקנה:
(טו) או האיש תוך שנה ראשונה: כבר כתבתי דבתשובת מהרי"ל סי' פ' נסתפק אם התקנה היתה גם על האיש שמת תוך שנה אם האשה גובה כתובתה מן הנדן שנתן לו אביו ומסיק שם דלא בריר' ליה התקנה וכל זמן שלא יברר לא עבדינן עובדא לאפוקי כתובה ובהג"ה מרדכי בשם ר' עזריאל מסיק דלא תיקנו בהן ומבי' תשוב' ר' עזריאל בתשובת מהרי"ל הנ"ל וכתב ג"כ שבמרדכי ובתשובת מיימון כתבו על כל איש ואשה וכו' משמע שהתקנה נתקנה ג"כ על האיש כמו על האשה:
(טז) לאב או ליורשי המת: כלו' אם האב קיים הוא קודם לכל יוצאי יריכו ואם אין האב קיים נותנין לשאר יורשין קרוב קרוב קודם לאפוקי ממי שסובר דלאב מחזירין משום עגמת נפש אבל לא לשאר יורשין גם יש מחלקין בין האב הנותן לבתו ובין שאר משיאין קרובותיהם וכן יש מחלקים אם מחזירין לנותן הנדוניא או ליורשי המת ויתבאר זה לקמן סי' קי"ח אי"ה:
(יז) וכן המנהג פשוט במדינות אלו: לפי זה אף אם לא נכתב בתנאים מה שנהגו לכתוב בתנאים מחמת עידור וקטט יעמד כתקנת שו"ם הוי כאלו נכתב מאחר שכך המנהג פשוט שקבלו עליהם תקנת שו"ם ואף ביתומה הנשאת המנהג כך פשוט:
(יח) לאחר מותה רק לצרכי קבורתה: במרדכי מסיים ועוד זמן ב"ד ל' יום משמע דיכול עוד ליזון מן הנדן משך שלשים יום ולא להחזיר מיד ולא ידעתי למה הושמט כאן ובד"מ העתיקו:
(יט) דאם החתן רוצה למכור תוך שנתים: כלו' אפי' אם האשה מתרצה במכירה מ"מ היורשים יכולים למחות שמא תמות היא ותחזיר הנדן להן:
בית שמואל
(ד) אין האב יכול לחזור: אם מתה כתב מהרש"ל וב"ח דלא זכו יורשים אלא יוחזר להאב דהא הוא נתן ע"מ שתנשא ולא נתקיים התנאי אלא בזה יפה כחה דאם היא חי אף שאין כאן יבם זכתה לישא לאחר ול"ד לדין שבסמוך דלא זכתה לישא לאחר דשם פסק האב בעת הקדושין אומדנא הוא דפוסק דוקא כשתנשא לאיש זה או לאחיו דעדיין לא פקעה קידושין של זה אבל לא לאיש אחר אבל כאן שפוסק או נתן קודם הקדושין שתנשא או /אז/ אם נתקדשה פ"א ומת הארוס זכתה לישא לאחר ואין חילוק בין פסק לנתן וכללא הוא אם נותן לבתו סתם הוי מתנה גמורה ואם מתה ויש לה בן יורש הבן ואם פוסק ע"מ שתנשא לפלוני אין לה שום זכות בממון אלא כשתנשא לפלוני ואם פוסק ע"מ שתנשא ולא אמר לפלוני אז אם נתקדשה לאחר ומת ונשאת לאחר זכתה במעות אבל אם לא נשאת ומתה לא זכה בנה ואם פוסק בעת הקדושין אפילו אם פסק סתם אין לה זכות במעות אא"כ כשתנשא להמקדש או לאחיו כנ"ל עיקר וכ"כ בט"ז, ובדרישה כתב אפי' אם מתה זכו היורשים כיון שנתן לה וכבר נתקדשה, ואין להביא ראיה לדינים אלו מדין מי שנדר להשיא יתומה כמ"ש בסמוך וביורה דעה ובחושן המשפט סי' רנ"ג די"ל כאן שהוא נכדו ויורש שלו שאני מיהו למ"ש מהרש"ל וב"ח בפשיטות אם מתה דלא זכו יורשים נשמע מכ"ש אם נדר להשיא ליתומ' דלא זכו יורשים וא"י איך כ"כ בפשיטו' ולא קשה להו מדין מי שנדר ליתומה:
(ה) מי שנדר מעות: עיין סי' קי"ח בענין תקנת שו"ם ושם כתבתי דאין לדמות זה לדין דהתם:
(ו) י"א שזכה בהן הבעל: דין זה נובע מסוגיא פנ"ש דף מ"ז דאתמר שם כתב לה פירות כסות וכלים פרש"י דאיירי הסוגי' בארוס' מ"ה אתמ' שם מתה לא זכה הבעל ואינו יורש אבל אם היא נשוא' זכ' הבעל אף על פי שעדיין הכל ביד אבי' וכן הוא דעת הרמב"ם פנ"ב וכן הוא דעת הרמב"ן במלחמות וכתב גם הרי"ף ס"ל הכי ותו' כתב דאיירי בנשואין אפ"ה אם מתה לא יירש הבעל כיון שעדיין לא בא ליד החתן דאומדנ' הוא דלא כתב לה אלא כדי שתהנה בתו אפי' אם מתה כמה שנים אחר הנישואין אפי' יש לה בנים מן הבעל והא דלא אמרינן אומדנ' בפוסק מזונות לבת אשתו דקי"ל אפי' אם מתה אשתו חייב ליתן מזונות לבת אשתו ולא אמרינן אומדנ' דלא מחייב את עצמו ליתן לה מזונות אלא בחיי אשתו משום דלא אמרי' אומדנ' בחייבות היינו כשזה שהוא חייב לו הוא חי משא"כ אם מת לכן שם בת אשתו הי' חי חייב ליתן לה מזונות אבל כאן אומדנ' שחייב את עצמו ליתן לבתו היינו שתהנ' היא והוא מת וע' סי' צ"ו וכ' בהג"א נ"מ שלא בא לידה כגון שמת מורישה בחייה יורש הבעל וכ"כ בתשו' מהרי"ל סימן ס"ד /ס"א/ וכן הוא לקמן ריש סימן צ וכן מתנות שנותנים לכבוד חתן וכלה ולא בא ליד החתן אבל נ"מ שנתן אביה דומה לנדוני' וע' סימן קי"ח ואפשר מתנות מה שהאב נותן לחתן וכלה נמי דומה לנדוניא כי כל מה שהאב נותן אומדנא הוא שלא נתן אלא כדי שתהנה בהן אבל ירושה שנפל לה או מתנה מאחרים ליכא אומדנ' וזוכה הבעל, ובסי' קי"ח כתבתי בשם תשובת מהר"א מזרחי ותשו' מהרשד"מ מה שאינו מפורש זוכה הבעל מיהו שם איירי כשהבעל מוחזק:
(ז) אפי' באו ליד השליש: הנה בת' מהרי"ל הנ"ל מחלק דין זה לשלשה אופנים, מ"ש בתשו' מיימוני אם בא ליד השליש לא זכה הבעל איירי דהשלישו שלא יתן להבעל עד זמן הקצוב ומתה הבת תוך הזמן אז לא זכה הבעל, ומ"ש המרדכי דיחלוקו איירי כשהשליש סתם, ואם עשאו שליש לטובת הזוג שירוויח לטובתם אף על גב דקצבו זמן ומתה הבת תוך הזמן זכה הבעל ובהג"מ כתב אפי' אם נתרצו שחמיו ישא ויתן במעות נדוני' לטובתו זכה הבעל:
(ח) וכן אם העמיד לו ערבות: אז גמר ומקנה כאלו הוציא מידו ליד החתן עיין בהג"מ מיהו בתשו' הרב רמ"א סי' פ"ט כ' אפילו אם העמיד ערבות לא זכה הבעל וא"י למה פסק כאן בפשיטו' דערבות מהני, עוד כתב שם אפילו קנין לא מהני ולא זכה:
(ט) וזקפן עליו במלו': כ"כ בת"ה אפילו אם נתן שטר חוב לא זכה הבעל והטעם הוא דאומדנא היא שלא פסק אלא כדי שתהנה בתו ובזה ניחא דלא תקשה דהא בש"ח יכול להתחייב אפי' לא היה חייב כלל כמ"ש בחושן המשפט אלא כאן גרע טפי מחמת אומדנ' והש"ג כתב כשזקף במלוה זכה הבעל ושם בתשובת רמ"א כתב דהוי ספיק' דדינ' ואין מוציאים מיהו לדעת תו' בכתובות דף ט' בכה"ג מוציאים ממון משום דהוי ספק ספיקא אם הלכת' כרש"י או כר"ת ואם הלכת' כר"ת עדיין ספק הוא שמא אם זקף במלוה זכה וכ"פ בתשו' בן לב סי' כ"א ותשו' רש"ך ס"א סי' ט"ז דמוציאין ממון אם יש ספק ספיקא וע' תשוב' מהר"י לבית הלוי סי' כ"ב ובט"ז פסק אם נתן ממרנ"י כנהוג במדינות פולין דאין כותבים מי הוא המלוה יש לפסוק כש"ג משום תכף שיצא הממרנ"י מידו חייב הוא לשלם לכל מי שמוציא הממרנ"י והוא יחזור על חתנו נמצ' דהאב נקר' המוצי' מחתנו:
(י) אבל אם תפס החתן: ע' ת' מהרי"ק שורש צ"ד ותשו' רב בצלאל סי' ל"ה ובתשוב' מהר"י לבית הלוי בענין קים לי כהאי, ובסמ"ע סי' כ"ה הביא דברי מהרי"ק דכתב בשאר פלוגת' י"ל דא"י לומר קים לי כהאי אלא דוקא בפלוגת' זו רש"י ור"ת דמסתבר טעם דרש"י ור"ת היה אחרון מ"ה הולכים אחר התפיסה מיהו במ' סוף כתובות פסק בכל פלוגת' י"ל קים לי כהאי וכ"פ בתשובה לבית מהר"י הלוי מיהו א"י לומר קים לי כהאי אלא היכ' דאיכ' שני פוסקים דס"ל כן והרא"ש והטור אם הם נחשבים כשנים עיין בחושן המשפט סי' ע"ז והרמב"ם והמגיד הם נחשבים כשנים וע' תשו' בן ששון סי' מ"ב, והרמב"ם ורבותיו הם כחד כי רבותיו הם אף על פי שנ' בל' רבים שם בתשו' מהרא"י וא"י לומר במקום א' קים לי כהאי וקים לי כהאי גם היכ' דאיכ' פלוגת' אם י"ל קים לי כהאי א"י לומר קים לי כי האי דס"ל דיכול לומר קים לי כהאי תשו' בן ששון סי' קס"ב כתב בד"מ בשם הת"ה דוק' אם תפס החתן קודם שנולד הספק היינו קודם שמת' אשתו ואפי' אם היה ביד החתן בחיי אשתו חפציו של חמיו בתורת שאלה ואחר מית' רוצה לתפוס לא מהני וכ"כ בט"ז, ובספר בית הלל כתב על דין זה כ' בעל ש"ך בחיבורו ס' תקפו כהן על מעשה שהיה בק"ק ווילנא ואני הייתי באותו פעם בעסק ישיבת דין זה ופסקנו הלכה למעשה דמהני תפיסה ולא כת"ה כ' עוד שם מדברי הת"ה מ"ש אפילו הי' ביד החתן בתורת שאלה יש ללמד עכשיו דיש תקנות מדינה במדינות פולין לענין בורח שכל ב"ח שלקח איזה פרעון מן הבורח תוך י"ב שבועות קודם שנעשה בורח חייב להחזיר ויחלקו כל הב"ח אם היה אצל ב"ח איזה דבר בפקדון והבורח לא תבע ממנו קודם הבריחה צריך להחזיר ויחלקו בין כל הב"ח והוא ג"כ יקח חלק אפילו אם אין לו ש"ח רק אמר שחייב לו בע"פ מהני התפיסה שזה חייב:
(יא) ואין חילוק בכל זה וכו': באמת לא מצינו בשום פוסק דכתב כן אם פוסק לבנו ומת דפטור ליתן גם בח"מ הקשה על הרב מנ"ל דין זה ואפשר לדחוק קצת וליישב אבל עיקר הוא דהג"ה זו שייך לסוף הסימן וכ"כ בספר ב"ה:
(יב) עוד תקן ר"ת וכו': עיין בתוס' שם ובמרדכי ובהג"מ שתקנה היה על איש ואשה ובהג"מ דקידושין כתב על איש לא תקנו ובד"מ כתב מנהג בתקנו' קהלו' שו"ם דאין לחלק בין בת לבן ולעולם בשנה הראשונ' חוזר הכל ובשנה שניה חוזר החצי ובתשו' מהרי"ל כתב בשם ה"ר יקיר יש לספק אם תקנו כשמת הבעל להפקיע את הכתוב' או דלמא מאחר שהפקיעו ירושת הבעל שהוא דאורייתא מכ"ש שהפקיעו כתובה והעיקר הוא לעשות פשרה לפי חכמי המקום, ומהר"מ כתב שלא שמע שתקנו להפקיע את הכתוב' גם בתשו' ה"ר עזריאל כתב בהדי' ר"ת לא תיקן אלא לגבי דידיה ולא גבי האשה והוא מסיים וכתב על כל זאת הרי כתב במרדכי ובהגמי"י על כל איש ואשה וכו' אין אומרים למי שלא ראה את החדש וכו' משמע דס"ל עיקר כדעת המרדכי ובתשו' מהרי"ק שורש ע"ג כתב כבר נהגו אם מת החתן תוך שנה הראשונ' מחזירים כל הממון ליורשי החתן לבד מה שנותנים בשביל הכתוב' איזה דבר מועט מכל זה נשמע אפילו מן כתובת מאתיים מה שנותנין לבתול' פוחתין ומדלא קצב כמה פוחתי' משמע דס"ל למהרי"ק כה"ר יקיר דנותנים לה לפי חכמי המקום ולפי הענין, ובסי' הקודם כתבתי בשם מהרי"ק אם מת בנו והיא נפלה לפני בנו השני ליבום מ"מ מחמת התקנ' הנ"ל זכה האב ומחזירי' לו הכל ובשנ' שניה מחזירי' לו החצי היינו אם הניח רק כשיעור הכתוב' מחזירים לו החצי והיא תפסיד החצי ואם הניח הרבה בודאי אין לה זכות ליטול יותר מכתוב' אבל סך הכתוב' תטול ואם עולה החצי לשיעור הכתוב' ותוספ' כתוב' תטול גם ת"כ וכל זה לא איירי לענין נדוניא כי הנדוני' היא חוב גמור וכן תוס' שליש נרא' דהוי כחוב נדוני' ולא תפסיד אלא איירי כאן לענין מנה ומאתי' שתקנו חז"ל או מה שהוסיף לה מדעתו ועיין סי' קי"ח שם מבואר אם התקנה הי' גם על נ"מ ואם מתה תוך שנה הראשונ' והוא מחזיר הכל אינו חייב בקבור' תשו' מיי' והיינו אם אינו יורש נ"מ ועיי' תשו' מהרי"ל שם:
(יג) תוך שנה הראשונ': כתב בתשו' מהרשד"מ סימן קכ"ה אם שנה מעובר' ומתה בחדש י"ג כיון דאינו מפורש בתקנה וע"פ הדין הבעל יורש את אשתו אמרינן התקנ' לא הי' אלא ברוב השנים שהם י"ב חדש ואם מתה בחדש י"ג זכה הבעל, מיהו בתשו' מהרי"ו סימן ס"ח פסק כל מקום דתניא שנה חדש עיבור בכלל:
(יד) בלא זרע קיימא: עיי' תשו' בן ששון סימן י"ט שם מאריך בזה ופסק התקנה הי' שיחי' שלשים יום אחר מיתתו לפי תקנות סולתלינ"ה אבל באמת כשנולד בן ל' יום אף שימות מיד אחר מיתת' דינו כולד קיימא, ונרא' אף לענין תקנו' שו"ם הדין כן כשיחי' אחר מיתת' אפילו יום א' והוא בן ל' זכה הבעל ועיין סימן קי"ח:
(טו) חוזר הכל לאב: עיין סימן קי"ח דינים אלו ובמרדכי איתא דאינו חייב להחזיר מיד אלא עד ל' יום שהוא זמן ב"ד חייב להחזיר ובתוך ל' יום משמע דיכול לזון מן הנדן וכ"כ בח"מ:
(טז) וכן מנהג פשוט במדינות אלו: לפ"ז אפילו לא נכתב בתנאים מה שמנהג לכתוב מחמת עידור וקטט יעמוד כתקנות שו"ם הוי כאלו הי' נכתב כ"כ בח"מ וכ"מ בד"מ סי' נ"ה משום כל הנושא על דעת מנהג הוא נושא מיהו דוקא דהוא יודע המנהג כמ"ש הרשב"א בתשובה:
(יז) אבל מה שהוציא: כתב באגוד' פ' נ"ש וז"ל שוב נתקנ' היכא שמת' תוך שנתה בלא ולד של קיימא שיחזיר לנותני הנדוניא או ליורשי הנדוניא מה שנשאר בידו מן הנדוניא ולא הוציא על חליה ועל קבורת' ע"כ נשמע מה שהוציא על רפואות על צרכי קבור' מנכה מן הנדוניא ואם הי' לו הפסד במשא ומתן נראה דמנכה ג"כ ואם הי' לו ממון שלו ג"כ מחשב ההפסד על שניה' ומעשר שסילק מן הסך הנדן נרא' דמנכה ג"כ:
(יח) יורשים יכולים למחות: שלא ימכור כלומר מנ"מ תוך הזמן הנ"ל אפי' אם היא מרוצה שימכור:
ט"ז - טורי זהב
הפוסק מעות לחתנו כו' זה לשון הגאון שהביאו הרא"ש והטור עד סוף הסעיף רק במקום שכתוב כאן ויש מי שאומר דה"מ בפוסק לחתנו אבל מי שנותן לבתו סתם זה אינו שם אלא בלשון זה אבל במי שנותן כו' והביא בדרישה דברי רש"ל ועל מה שאמר בסוף אין האב יכול לחזור בו וז"ל אבל אם מתה אין הבן יורשה נ"ל דהא נתן ע"מ שתנשא ולא נתקיים התנאי אבל כ"ז שלא מתה קנתה המתנה שהרי בידם לקיים התנאי דהא נתן בסתם ע"מ שתינשא אבל לעיל היכא דליכא יבום שלא זכתה בו היינו משום שאמר אני פוסק לבתי ולא הזכיר ע"מ שתינשא אלא מכח אומדנא הוא שלא נתן אלא ע"מ שתנשא לו א"כ לית ליה מידי בגווה עכ"ל ואני תימה בזה שחילק בין אמר סתם מכח אומדנא ובין אומר כפירוש דהא כתב בהדיא הרי"ף והרא"ש והרמב"ם ע"פ הירושלמי דסתם היה ע"מ לכנוס ונלע"ד לפרש דברי הגאון בדרך זה דאם אומר לבתו שלא בשעת קידושין אני נותן לך ע"מ שתנשאי לפלוני אין לה שום זכות רק בנשואי פלוני ולא בנשואי אחר ולא לירש הבן וכן אם אומר בשע' קידושין סתם שנותן לבו הוי כמו שאומר לפלוני כיון שעוסק בקידושין שלו ודינא ג"כ כן כמו שזכרנו אבל אם אמר שלא בשע' קידושין ע"מ שתנשאי סתם אז יש לה זכו' לענין נשואין דהיינו אפי' בנשואי אח אם ימות הראשון אבל לא לירושת הבן וכמ"ש רש"ל ואם שלא בשעת הקידושין אמר לבתו סתם הריני נותן לך מתנה ולא זכר שום נשואין ודאי הוי שלה לכל דבר שבעולם אפי' לירוש' הבן נמצא שלא בא הגאון אלא לחלק בין שעת קידושין או לא דברישא אמר בשעת הקידושין ואז אין חילוק בין אומר להחתן או לבתו והא דנקיט הגאון פסק המעות לחתנו לא תידוק מיניה אבל לא לבתו אלא תרווייהו שוין כיון שהואר בשעת קידושין ואין לה זכות בעולם אלא לאותן קידושין דוקא ותו לא אפילו בנשואי אחר וחד מנייהו נקט דהיינו פסק לחתן שכן אורחא דמלתא אח"כ אמר בסיפא דאם נותן שלא בשע' קידושין ואמר בפירוש ע"מ שתנשא דאלו לא אמר אז ע"מ שתנשא הוי שלה לגמרי אפילו לירושת הבן אלא דבהזכיר ע"מ שתינשא הוי שלה לענין נשואין הן בזה הן באחר אם ימות זה אבל לא יורשה הבן כלל הדברים דבנותן לבתו שלא בשע' הקידושין ולא זכר שום נשואין דזה לא מקרי כלל פוסק לבתו דפסיק' שייך דוקא בשעת קידושין אבל זה מקרי נותן הוה ככל מתנות ושלח הוא לכל מילי אלא דאם הזכיר נשואין יש חילוק אם אמר לפלוני אין לה זכות בעולם רק לנשואי פלוני ולא לאחר ואם אמר סתם נשואין יש לה רשות אפי' בנשואים אחר אבל לא בדבר אחר כ"ז שלא בשעת קידושין מקרי פוסק ואז אין חילוק בין פוסק לחתנו או לבתו והוי כאומר לפלוני שלא בשעת קידושין שזכרנו ואין לה זכו' זולת זה בנשואי החתן ותו לא רק לענין יבם יש חילוק בשע' קידושין בין פוסק לחתן או לבתו לענין אם נתייבמה כמו שזכרנו לעיל בדברי הרא"ש וכאן בדברי הגאון לא מיירי כלל ביבם ובדרישה כתב דבע"מ שתנשאי סתם כגון שנתקדשה אעפ"י שמת קנתה לגמרי ולא נהיר' לע"ד דא"ת מאחר שנתקיים התנאי הוי המעות שלה א"כ גם באם תנש' לפלוני נימא הכי א"ו שלא מקרי נתקיים התנאי דהא לא ניפת אלא נתקדשה לחוד ומת ע"כ הוה עיקר דמלתא כמו שזכרנו בס"ד:
ור"ת פי' דלא זכה בהן הבעל פי' מכח אומדנ' בח"מ סי' ס"א הקשיתי אהדדי, הך דנדונית חתנים דאזלי' בתר אומדנ' אההיא משנה דר"פ הנוש' המקבל עליו לזון בת אשתו דאפי' אם מתה אשתו חייב לזון בתה ושם תירצתי ע"פ העיון בתו' פ' נערה אליב' דר"מ דהעיקר לרבנן דר"ג דל זכה החתן בנדוני' הוא מטעם שכ' האב בשעת הפסיקה שיבואו הנכסים עם בתה מבית אביה לבית בעלה ומ"ה אעפ"י שקנתה כ"ז שמחוסר מעשה דהיינו ההובאה מאבי' לבעל לא זכה וע"כ אזלי' בתר אומדנ' כגון זה שאין החתן מוחזק פירושו דוקא שהאב החזיקו דהיינו שנתן לו אבל לא מהני מה שתפס מעצמו אפילו בחיי אשתו לר"ת אם לא מצד שיכול לומר קים לי כרש"י ואז מהני מה שתפס בחיי אשתו וע' בת"ה סי' שכ"א וע"כ לקמן מהמשנה שזכרנו דשם לא חסר מידי מהפסיקה שלו ע"ש:
דברי המגיה כתב ב"ש סק"י ותו' כתבו דאיירי בנשואה אפ"ה אם מתה לא ירש הבעל בלא בא עדיין לידו דאומדנ' הוא שלא כ' לה אלא כדי שתהנה בתו כו' והא דלא אמרי' אומדנ' בפוסק מזונות לבת אשתו ולא אמרי' אומדנ' דלא חייב א"ע ליתן לה מזונות אלא בשביל משום דלא אמרי' אומדנ' היכ' דזה שהוא חייב א"ע ליתן לו הוא חי דהיינו בת אשתו שהו' התחייב עצמו ליתן לה והו' חי בזה לא אמרי' אומדנ' משא"כ כאן שפסק לבתו ומתה אמרי' אומדנ' עכ"ל וצ"ל לדבריו דהאומדן הוא שלא תהנה רק בתו ולא חתנו דאי הוי אומדן גם שיהנה חתנו א"כ הרי חתנו חי הוא ולמה לא יזכה חתנו עכ"פ בחצי חלק שלו דהא לא אמרי' אומדן דלא כ' לו אלא בשביל בתו דכיון דחי הוא וכ"ש אי היה פוסק לחתנו דאז אפי' מתה בתו מחויב ליתן לחתנו כיון שחתנו חי לא אמרי' אומדנא דבשביל בתו כ' כמו בבת אשתו דלא אמרי' בשביל אשתו נתן דאין לחלק כלל ולומר דשם לא יהנה אישה כלל ממה שנתן לבתה אבל כאן רוצה שיהנה בתו דודאי אם היה בתו בחייה מחויב ליתן לו מה שהתחייב עצמו אף אם יקח חתנו כל מה שנתן לעצמו ולא יתן שום דבר ממנה לבתו דהיינו אם היה עשיר בלא"ה וא"צ כלל לפסיקתו גם אחר נתינתו לא יצטרך למעות אלו שנתן לו ולא יהנה בתו ממנה אעפ"כ מחיוב ליתן לו מה שהתחייב עצמו א"כ גם במתה בתו מחויב ליתן לחתנו כיון דהפסיק' היה לחתנו והוא חי כנ"ל לדבריו וזה לא משמע כלל דהרי רמ"א לא חילק כלל בין פוסק לחתנו או לבתו ועל ב' חלוקות אלו כ' ופי' ר"ת לא זכה בהן הבעל וגם בתוס' שם כתב בפי' דאנן סהדי שאין דעת האב ליתן נדוני' זה אלא ע"מ שתהנה בתו ממנה כמו הבעל הרי שכתבו בהדי' דגם הבעל יהנה ממנה א"כ לפ"ד יתן לו עכ"פ החצי חלק שלו כיון שהו' חי ועו' דא"כ מאי מקשה הגמרא לימא בפלוגתא דראב"ע ורבנן קא מפלגי כו' דלמא כ"ע כרבנן והא דגוב' את הכל ולא אמרי' אומדנ' משום דמה שהוא חייב הוא חי ודומה לבת אשתו דאף שפסק בשביל אשתו ומתה מחויב ליתן לה מכח שהיא בעצמה חייב ה"ה כאן כיון דזו שכ' לה חי גובה את הכל דמידי דהו' כאלו כ' לה איזה מתנה אם מת אח"כ דמחויב ליתן אחר מותו ה"ה כאן גובה אחר מות' דהא משום אומדן אינה מפסידה כלום כיון שהוא חי וגם היה לשנות בגמ' אבע"א ראב"ע ואב"א רבנן וגם דמשני הש"ס דכ"ע כראב"ע ומחלק מדיד' לדידי' לר' נתן דמדידי'לדידה לא כתב לה אלא ע"מ לכנוס ולפ"ד הוא איפכ' דלא אמרי' אומדן זה כיון שהוא חי והו' חייב עצמו ליתן לה ובמדידה לדידי' הוא ג"כ להיפך כיון דלא חייב האב א"ע אלא לבתו והו' מתה אמרי' אומדן כמ"ש אלא ודאי דלענין אומדן אין חילוק בין אותו שהוא חייב חי או לא וקושיות הט"ז קיימ' לפ"ד מ"ש מפוסק לזון בת אשתו דלא אמרי' שם אומדן וע"ש תירוצו כי קושי' הנ"ל מוצאו מדברי הט"ז וגם מה שהקשה הב"ש ר"ס צ' בשטר חצי זכר לפי תירוץ הט"ז לק"מ עכד"ה:
אפי' עשה האב עליו שטר כו' בד"מ מביא קודם לזה בשם הגהת אלפסי דאם זקפ' עליו במלוה כאלו בא ליד החתן דמי ואח"כ מביא דעת ת"ה סי' שכ"א דלא מהני וכ"פ רמ"א כאן וטעמ' דת"ה שם כיון דבטעמ' תליא מלתא אפילו זקפה עליו במלוה אית' להאי טעמ' ונלע"ד דאם נתן האב ממרנ"י לחתן כפי מה שנהגו האידנ' במדינה זו יש לפסוק כהג"ה אלפסי הנ"ל בממרנ"י מחייב עצמו אף לפי שאינו חייב לו כלל כדאית' בח"מ סי' ג' דאם כותב על עצמו שמשעב' עצמו נגד כל שמביא כתב זה אעפ"י שבאמת ידוע שאינו חייב לו כלום מ"מ חייב מחמת ששיעב' עצמו נגדו וה"נ בממרנ"י דהא בהחזיקה האב (להחתן) פעם א' במעות אמרי' אחר זה דגמר והקנה לו האב בכל גוונא וה"ה נמי בזה שתיכף שיצאה הממרנ"י מידו חייב הוא לכל מי שיבאנו עליו אף על פי שלא חייב לאותו המוציא כלל אין לך גמר והקנה גדול מזה דהא אם יוציאנה אחר יצטרך לשלם לו והו' יחזור על חתנו במה שנתן הממרנ"י לאחר נמצא דהאב נקרא מוצא מהחתן כנלע"ד ברור:
אבל אם תפס החתן כו' דוקא קודם שמתה כ"כ ד"מ בשם ת"ה סי' שכ"א:
ואין חילוק בכל זה בין פוסק לבתו כו' ז"ל ד"מ בשם המרדכי ומצאתי בשם רבינו ברוך שהקהילות עשו תקנה על כל איש ואשה שעשו נשואין (וניפטר) א' מהם בתוך שנתיים בלא זרע קיימא שיחזיר חצי הנדוני' ותכשיטים ליורשי המת עכ"ל ומ"ח כתב רמ"א כאן ואין חילוק בכל זה בין בתו או לבנו ומת ולכאורה יש לפרש הך מלתא דגבי איש שמת אין אחריות כתובת אשתו ע"ז הממון ומעשה בעשיר א' שהשי' את בנו בת טובים בלא נדוני' ופסק לבנו אל זהובים ותוך חצי שנה לנשואין מת הבן ולא היה לו שום ממון זולת מה שפסק לו אביו כיון שצריך להחזירו לכאו' לא גבי' כתובה מזה העזבון וזה לא נשמע ולא נראה ותו דא"כ גם ב"ח שזה היה חייב לו ג"כ לא יגבה מזה הממון וזה ודאי אינו מסתברא אלא פי' דבר זה הוא בפוסק להזווג סך ממון ביחד שיהיה שלהם לעולם כמו בפוסק לחתנו ומתה הבת ה"נ בזה אם מת הבן אין להאשה זכות עוד מחמת פסיקת חמי' אבל בענין תשלומי ב"ח או פרעון כתובה שלה כל החיובים שיש לאשה על בעלה נוטלת מזה הממון וזה פשוט לע"ד וא"ל באמת למה תגבה כתובתה מזה הממון י"ל דמעיקרא כשפוסק לבנו מכנים עצמו לספק זה באם ימות תוך זמן שתטול כתובתה מזה ודומה לזה כתבו התוס' ספ' נערה דף כ"ז ד"ה שלא כתב כו' וז"ל כל הלוקח פרה מחברו ונטרפה אנן סהדי שלא ע"מ כן לקחת וי"ל דהתם אנן סהדי שבאותו ספק הוא רוצה ליכנס והא דסוף הגוזל אלא מעתה יבמה שנפלו לפני מוכה שחין תיפוק ליה בלא חליצה דאדעת' דהכי לא קידשה כו' ה"נ גבי כתובה הכניס אב עצמו כספק זהו שאם ימות הבן שתגבה האשה כתובה דאל"כ תמנע עצמה מלהינשא לו ובדוכת' טובה מצינו שחשו רבנן משום חינה כההיא דיש אלמנה ניזונת דהיינו כי היכא דלא תמאן האשה להינש' לאישה ה"נ ודאי כן הו באין לו שום ממון להגבות' זולת זה כנ"ל ברור:
באר היטב
(ה) לחזור בו: ומ"מ אם מתה אין בנה יורשה שהרי לא נתן לה אלא ע"מ שתנשא ולא נתקיים התנאי אלא בזה יפה כחה דאם היא חיה אף שאין כאן יבם זכתה לישא לאחר משא"כ בדין שבסמוך דלא זכתה לישא לאחר דשם פסק האב בעת הקדושין אומדנא הוא דפוסק דוקא כשתנשא לאיש זה או לאחיו אבל לא לאיש אחר. אבל כאן פסק או נתן קודם הקדושין שתנשא בו אם נתקדשה פעם א' ומת הארוס זכתה לישא אחר. ואין חילוק בין פסק לנתן. וכללא הוא אם נותן לבתו סתם הוי מתנה גמורה ואם מתה ויש לה בן יורש הבן. ואם פוסק ע"מ שתנשא לפלוני אין לה שום זכות בממון אלא כשתנשא לפלוני. ואם פוסק ע"מ שתנשא ולא אמר לפלוני אז אם נתקדשה לא' ומת ונשאת לאחר זכתה במעות אבל אם לא נשאת ומתה לא זכה בנה. ואם פוסק בעת הקדושין אפי' אם פסק סתם אין לה זכות במעות אא"כ כשתנשא להמקדש או לאחיו ט"ז ב"ש ע"ש.
(ו) סי' רנ"ג: גם בח"ה סי' רנ"ג סעיף ט"ז נתבאר דין זה.
(ז) מן האב: עיין ב"ש ועיין סי' קי"ח סעיף י"ט.
(ח) שניהם: דין זה מתחלק לג' אופנים. אם השלישו שלא יתן להבעל עד זמן הקצוב ומתה הבת תוך הזמן. אז לא זכה הבעל. ואם השלישו סתם אז יחלוקו. ואם השלישו לטובת הזוג שירוויח לטובתם אע"ג דקצבו זמן ומתה הבת תוך הזמן זכה הבעל. ובהג"מ כתב אפי' אם נתרצו שחמיו ישא ויתן במעות נדוניא לטובתו זכה הבעל ב"ש ועיין ח"מ ס"ק י"ד.
(ט) ערבות: אז גמר ומקנה כאלו הוציא מידו ליד החתן. ובתשובת רמ"א סי' פ"ט כתב אפי' אם העמיד ערבות לא זכה הבעל. עוד כתב שם דאפי' קנין לא מהני ולא זכה ע"ש סי' פ"ט. וכנה"ג דף פ"ט ע"א.
(י) במלוה: ובש"ג כתב כשזקף במלוה זכה הבעל ובתשובת רמ"א סי' פ"ט כתב דהוי ספיק' דדינ' ואין מוציאין. מיהו בתשובת מהריב"ל ותשו' רש"ך כתבו דמוציאין מטעם ספק ספיקא עיין ב"ש. וט"ז פסק אם נתן ממרנ"י כנהוג במדינות פולין דאין כותבין מי הוא המלוה יש לפסוק כש"ג משום תיכף שיצא הממרנ"י מידו חייב הוא לשלם לכל מי שמוצי' הממרנ"י והוא יחזור על חתנו נמצא דהאב נקרא המוצי' מחתנו.
(יא) קים: עיין תשו' הרב בצלאל סי' ל"ה. ובתשו' מהר"י לבית הלוי ובס' תקפו כהן בענין קים לי: והסמ"ע בסי' כ"ה הביא דברי מהרי"ק דכתב בשאר פלוגת' י"ל דא"י לומר קים לי כהאי אלא דוק' בפלוגת' זו רש"י ור"ת דמסתבר טעם דרש"י ור"ת היה אחרון מש"ה הולכים אחר התפיסה. מיהו במרדכי סוף כתובות פסק בכל פלוגת' ס"ל י"ל קים לי כהאי מיהו א"י לומר קים לי כהאי אלא היכי דאיכ' שני פוסקים דס"ל כן. והרא"ש והטור אם הם נחשבים כשנים עיין ב"י בח"ה סי' ע"ז. והרמב"ם והמגיד הם נחשבים כשנים ועיין תשו' מהר"א ששון סי' מ"ב. והרמב"ם ורבותיו הם כחד. וא"י לומר במקום א' קים לי כהאי. גם היכא דאיכ' פלוגת' אם י"ל קים לי כהאי אינו יכול לומר קים לי כהאי דס"ל דיכול לומר קים לי כהאי תשובת מהר"א ששון סימן קמ"ג כתב בד"מ בשם הת"ה דוקא אם תפס החתן קודם שמתה הבת ואפי' אם הי' ביד החתן בחיי (אביו) [אשתו] חפציו של חמיו בתורת שאלה ואחר מיתה רוצה (להתפייס) [לתפוס] בו לא מהני. ומיירי ג"כ שלא תבע אותו האב שיחזור לו ולא רצה להחזיר לו באומרו שהוא תופס את הדבר שתחת ידו דאז מהני וזה פשוט ומדין זה נלמוד דעכשיו בזמן הזה שיש תקנות מדינה במדינת פולין לענין בורח שכל ב"ח שלקח איזה פרעון מן הבורח תוך י"ב שבועות קודם שנעשה בורח חייב להחזיר ויחלקו כל הב"ח אם היה אצל בע"ח איזה דבר בפקדון והבורח לא תבע ממנו קודם הבריחה ולא רצה להחזיר. צריך להחזיר ויחלקו בין כל הבע"ח והוא ג"כ יקח חלק אפילו אם אין לו שט"ח רק אמר שחייב לו בע"פ מהני התפיסה שזה חייב לו בה"י ומ"ש שהבי' בשם ש"ך בספרו תקפו כהן שכתב שם שפסקנו הלכה למעשה דמהני תפיסה דלא כת"ה ע"ש.
(יב) ומת: ט"ס הוא וצ"ל בסוף הסעיף אחר וכן המנהג פשוט במדינות אלו שנוהגין בזה כתקנות שו"ם ואין חילוק בזה בין פוסק לבתו או לבנו. כי כן משמע התקנה אבל קודם התקנה יש חילוק בין פוסק לבתו או לבנו בה"י ועיין ח"מ ב"ש.
(יג) ראשונה: אם שנה מעוברת ומתה בחודש י"ג. בתשובת מהרשד"ם סי' קכ"ה פסק כיון דאינו מפורש בתקנה וע"פ הדין הבעל יורש את אשתו אמרינן התקנה לא היה אלא ברוב השנים שהם יב"ח ואם מתה בחודש י"ג זכה הבעל מיהו בתשובת מהרי"ו סי' ס"ח פסק כל מקום דתני' שנה חודש עיבור בכלל. וע' תשובת שבות יעקב בח"ב שאלה קכ"ה העלה דאין להוצי' מיד המוחזק. ועיין בתשובת כנסת יחזקאל שאלה ס"ב. ובנחלת שבעה סי' כ"ב סעי' ג' ס"ק ה'. ובעבודת הגרשוני סי' ס"ח. ובתשובות דברי ריבות סי' נו"ן. ועיין סי' קי"ח מש"ש.
(יד) בלא זרע קיימא: נראה כשיחיה הבן אחר מיתתה אפילו יום א' והוא בן למ"ד זכה הבעל ב"ש עיין בתשובת כנסת יחזקאל שאלה ס"ג ועיין בשבות יעקב ח"א סי' ק"ט.
(טו) לאב: עיין סי' קי"ח. ובמרדכי אי' אינו חייב להחזיר מיד אלא עד שלשים יום שהוא זמן ב"ד חייב להחזיר ובתוך למ"ד יום משמע דיוכל לזון מן הנדן ח"מ ב"ש.
(טז) במדינות אלו: לפ"ז אפי' לא נכתב בתנאים מה שמנהג לכתוב מחמת עידור וקטט יעמוד כתקנות שו"ם הוי כאלו היה נכתב ח"מ. מיהו דוק' דהוא יודע המנהג רשב"א ב"ש.
(יז) שהוצי' וכו': כתב באגודה פרק נ"ש וז"ל שוב נתקנה היכא שמתה תוך שנתה בלא ולד של קיימ' שיחזור לנותני הנדוני' או ליורשי הנדוני' מה שנשאר בידו מן הנדוני' ולא הוצי' על חוליה ועל קבורתה ע"כ נשמע מה שהוצי' על רפואות ועל צרכי קבורה מנכה מן הנדוני'. ואם היה לו הפסד במשא ומתן נראה דמנכה ג"כ. ואם היה לו ממון שלו ג"כ מחשב ההפסד על שניהם. ומעשר שסילק מן הסך הנדן מנכה ג"כ ב"ש.
(יח) למחות: שלא ימכור כלום מנ"מ תוך הזמן הנ"ל אפי' אם היא מרוצה שימכור עיין בה"י.