שולחן ערוך אבן העזר סב ט

יש אומרים שאין לומר ו' ברכות על כוס ברכת המזון, אלא מביא כוס אחר ואומר עליו ו' ברכות, וחוזר ולוקח כוס של ברכת המזון ואומר עליו: "בורא פרי הגפן". ויש אומרים שאין צריך, אלא על כוס של ברכת המזון מברך שבע ברכות, וכן פשט המנהג.

ובמדינות אלו נוהגין כסברא ^יאהראשונה. ויש אומרים דאפילו ל"אשר ברא" לחוד בעינן שתי ^יבכוסות (מ"כ מנהגים ישנים).

וברכת ארוסין וברכת חתנים אומרים אותה על שני ^יגכוסות, אפילו מקדש בשעת החופה.

ונוהגין להפסיק ביניהם בקריאת הכתבה (כן כתבו התוספות ואשר"י):

מפרשים

חלקת מחוקק

עריכה

(יד) דאפי' לאשר ברא לחוד בעי ב' כוסות: בב"ח כתב וכך ראוי לנהוג:

(טו) אומרים אותה על שני כוסות: וכלומר מברכין על כל כוס בפה"ג אבל ברכה אחרונה על הגפן מברך פעם אחד על שני הכוסות אחר כוס אחרון:

בית שמואל

עריכה

(יא) נוהגים כסברא הראשונ': היינו דוי הסר ובה"מ על כוס א' וששה ברכות על כוס השני ובפ"ה על כוס ברכת המזון ואין אומרים דוי הסר אלא כשמברכי' ז' ברכות וכשאין אומרין ז"ב אלא א"ב אומרי' נודה לשמך, וא"צ להכין כוס השני אלא בעת שאומר הברכו' פריש' כתב ב"ח כשאנשים ונשים בחדר א' אין אומרים ש"ב דאין שמחה כשיצה"ר שולט:

(יב) דאפי' לא"ב: כתב בד"מ לא ראיתי נוהגים כן וטוב להחמיר וב"ח כתב וכך ראוי לנהוג:

ט"ז - טורי זהב

עריכה

אלא מביא כוס אחר הטעם בגמרא גבי קידוש וברכת המזון דלא יעשה המצוה חבילות פי' דבכוס אחר נראה עליו כמשאוי וה"נ בזה וי"א ס"ל דשאני ברכת המזון וקידוש דהיינו שאכל עד השבת דכוס של ברכת המזון הוא שייך על העבר וקידוש על העתיד מש"כ (כאן) דשניהם על הנשואין:

על ב' כוסות דרגילין בארוסין בלא נשואין ועוד דרגילים להפסיק בקריא' כתוב' בנתים וכ' בדרישה מדכתבו מניהו לפניו ומביאין לו כוס אחר יש ללמוד דא"צ להביא ב' כוסות יחד כמו שאנו עושין וגם פשוט דאין מברכין דוי הסר אלא על כוס ברכת המזון דהא אין בו ברכה דשייך לומר שאין עושין מצות חבילות עכ"ל ולי נראה להיפך בתרתי מילי אלו דהא אין מנהגינו לומר דוי הסר אלא כשאומרים ז' ברכות ולא כשאומרים אשר ברא לחוד ובדוי הוא נכון לעשות כן דבדוי חסר נזכר שעה ברכת ישורון בני והיינו ברכת חתנים דיש שם ברכות על העתיד על חתן וכלה וכל המתעסקים באותו מצוה ומ"ה באשר ברא לחוד אין שם ברכה לחתן וכלה אלא הודא' לחוד אומדים נוד' לשמך מ"ה אין ראיה ממ"ש שחוזר מבי' כוס אחר דשם לא היה מהנהג באמירת דוי הסר כי אינו רק פיוט אחד וע"כ א"צ להביא ב' כוסות ביחד משא"כ בינינו שאומרים דוי הסר בשביל ז' ברכות ע"כ יש להבי' ביחד לומר דוי הסר על כוס האח' שמייחד לז' ברכות ואחר דוי הסר מניחו ונוטל הכוס של ברכת המזון ואח"כ חוזר ונוטל את של ז' ברכות כן הוא נכון:

שאלה. אדם שעושה נשואין לבתו ודרך שא' מקרוביו או אוהביו מסייע לו בהוצאת הנשואין או שעשה לכבודו ועושה סעודה לחתו וכלה ומזמין שם קצת מאוהביו ביום א' מימי הנשואין אם יש לברך שם ברכת הנשואין או לא לפי שפסק בא"ע בטור ובש"ע סי' ס"ב שאם אוכל החתן חוץ לחופתו אין לברך שום ברכת חתנים אם יש איזה חילוק בדבר כי ראיתי הרבה פעמים שמברכין אפי' בבית אחר אם עבדי שפיר או לא:

תשובה. בפ' הישן איתא אמר רב חתן ושובינין פטורין מן הסוכה כל ז' מ"ט משום דבעי למיחדי ופרכינן וליכלי בסוכ' ליחדי בסוכה ומשנינין אין שמחה אלא בחופה וליכלי בסוכה ולחדי בסוכה אין שמחה אלא במקום סעודה וליעבדו חופ' בסוכה אביי אמר משום יחוד רבא אמר משום צערא מפירש"י יחוד שסתם סוכותיהן הי' על גגותיהן ולא שכיחי רבי' ולפעמים יצא החתן לצורכו ויתיחד אחר עם הכלה ורבא אמר משום צער של חתן שהמקום צר ופתוח ואין שם אלא ג' דפנות והחתן בוש מלשחק עם כלתו וכתבו התו' משמע מכאן אם יצא החתן מחופתו אפילו כלתו עמו והולכין לאכול בבית אחר דאין מברכין שהשחמה במעונו ולא ברכת חתנים כיון שאין שמחה אלא בחופה והרא"ש הבי' דבריהם וכתב ז"ל ונראה דמהכא אין ראיה שאין לברך ברכת חתנים במקום שהחתן והכלה הולכין לאכול בבית אחר דה"פ הכא אין שמחה אלא בחופה כיון שאין דעתו להניח חופה אלא כדי לאכול בסוכה ואח"כ חוזר לחופתו אבל אם הולך לגמרי בבית אחר הוא וחבריו ועושה אותו בבית עיקר גם שם נקרא חופה ויוכל לברך שם ברכת חתנים וכן היה מעשה באדם א' שהוליך כלתו לעיר אחרת והצרכוהו לברך שם ברכת חתנים עכ"ל ונראה לכאורה כוונת הרא"ש דדוקא כשהולך לבית אחר ושם יגמור הנשואין שלו כל ז' ימי המשתה אז דוקא יברך ברכת חתנים באותו בית דאז נעקר קביעת החופה מבית הראשון אבל אם הלך לשמוח בבית אחר קצת היום ואפי' כולו ולשוב אח"כ לבית חופתו אין לברך באותו בית אחר ב"ח ויש מקום לפי' זה מלשונו דאמר בסיפא אבל אם הולך לגמרי בבית אחר כו' וכן יש להוכיח מל' הטור א"ע סיק ס"ב שכ' וז"ל ואם יצא משם לאכול בבית אחר ודעתו לחזור אח"כ לתוך חופתו אין לברך ב"ח אבל אם הולך לגמרי לבית אחר כו' עכ"ל משמע דבדעתו לחזור לחופתו לחוד תליא מלתא וא"כ בנדון דידן שסעוד' שאחר עושה לכבוד חתן וכלה חוץ לבית הנשואין לא היה שם לברך אעפ"י שיש שם הרבה שמחות חתן וכלה כיון שהחתן וכלה ילכו אחA"כ לבית שלהם. אמנם כי דייקת יסח לא תימא הכי חדא דא"כ לא הי' לו להרא"ש לכתוב תחלה ונראה שאין מכאן ראיה שאין לברך במקום שהחתן וכלה הולכים לאכול בבית אחר כו' דמשמע לאכול לפי 'שעה הולכים שם אלא היה לו לכתוב הולכים לקבוע מקום הנשואים בבית אחר כיון דבזה תליא מילתא דצריך לעקור קביעות בית ראשון ותו דהא סיים הרא"ש בסיפא גם שם נקרא חופה משמע דבשע' שנקרא בית השני בית חופה נקרא גם הראשון בית חופה היינו שדעתו לחזור לביתו הראשון דאל"כ לא מתישב ל' גם אלא נעקר שם חופה מבית הראשון ותו דאי תפרש כן דעת הרא"ש יקשה לך לפי סברתו דמחלק בין הולך לסוכה להולך לבית אחר מנא לי' לחלק בתרי חלוקים דהא בסוכה אין שמחה כלל כמו שהזכיר בתלמוד' לעיל בפי' ובבית אחר שם שמחה על קצת היום הרי חילוק א' ואי ס"ל דעוד (יש) חילוק שני דאף בבית אחר שיש שמח' לפי שעה לא סגי כיון שדעתו לחזור לבית הראשון אין מברכין מנא לי' חילוק השני דדילמא אף בדעתו לחזור מברכין כיון שיש שמחה לפי שעה ואינו דומה לסוכ' שאין שמחה כלל אלא נ"ל פשוט דדעת הרא"ש באמת הוא כן ואין כאן אלא חילוק א' דדוקא בסוכ' שאין בה כלל שמחה אין מברכין משא"כ בהולך לשמוח עם כלתו בבית אחר אף שיחזור אח"כ לבית הראשון מ"מ באותה שעה שהוא שמח בבית שני נקר' גם אותו הבית אז חופ' וע"כ לא הזכיר הרא"ש תחילה אלא הולך לאכול בביתו ותו לא דר"ל לאכול ולשמוח שם כדרך אכילת נשואין ואז יהיה עיקר שמחתו שם משא"כ באילת סוכה דאין שם שמחת נשואין דאינה ראויה לכך וע"ז שפיר מסיים אבל אם הולך לגמרי לבית אחר כולי לאפוקי מסוכה שאין לבבו שלם בשמחה ואין הולך שם רק לאכילה הכרחית לצאת ידי חובת מצוה ותמיד חושב לחזור עם כלתו לבית חופתו דשם הוא שמחתו משא"כ בהולך לאכול ולשתות בבית אחר דבאותו שעה אינו חושב על בית חופתו כיון שיש לו שמחה בבית זה מה חסר לו אז שלא יברך שמחה במעונו וב"ח ועל דרך זה מתפרשים ג"כ דברי הטור א"ע דלעיל שכ' ואם יצא לאכול בבית אחר ודעתו אח"כ לחזור לחופתו כו' פי' שאינו הוצרך לשמוח בבית אחר רק לאכול לחוד אכילה ההכרחית כדרך כל אדם ולא נעשה בשביל שמחת נשואין בלא דעתו לקיים שמחתו אחר האכילה בשובו אל נוהו מקום חופתו אז לא יברך בבית אחר וכן נראה לפרש גם מדברי המרדכי פ' הישן והג"ה אשד"י פ' הישן בשם ר"י בר אברהם שהי' מעשה שהי' החתן ושוביניו סועדים בבית אחר שלא בבית חופ' ולא הניח לברך שם ב"ח מיירי ג"כ בדרך זה שלא היו סועדים שם דרך שמחת נשואין ולא נעשית הסעודה לכבוד חתן וכלה ודעתו היה לחזור ולשמוח בבית החופה אבל בנדון דידן שאדם אחר עושה סעוד' לכבוד חתן וכלה לשמוח אותו שם מדוע לא יברך הברכות אין לך בית החופה גדול מזה דמה לי מקום שמשמחין בו ב' או ג' ימים ומה לי מקום שמשמחין בו יום א' ומלבד כל הנזכר נרא' דעכשיו יש לברך אפי' בבית כשהחתן וכל' הולכין ושמחים שם דעיקר בית החופה שזכרנו שיש שם ביארו התוספת והרא"ש דהיינו מקום עיקר ישיבת חתן וכלה ושם מברכין כל ז' וסיים הרא"ש והטור וז"ל ונוהגין באשכנז שעושין אפריון לכבוד החתן והכלה והוא נקר' חופה ושם מברכים כו' עכ"ל וברור הוא דגם דעת התוספת כן במה שכתבו במקום עיקר ישיב' חתן וכלה דהיינו בחדר שמייחדין שם החתן וכלה ואין לזרים אתם רק בעת שמשמחין אותם ומ"ה לא הוי שמחה בסוכה כמ"ש רש"י לעיל ששם בוש החתן מלשחק עם כלתו לפי שהסוכה פתוחה תמיד כל היום והכל רואין אותם משא"כ בבית המיוחד לו ולכלתו שיוכל לשחק עמה בעת שבני אדם פונים מאליו וכן משמע ל' התלמוד בפ"ק דכתובות בא' שבעל ולא מצא דם וראה ר' שמחמת רעבון בא הדבר ההוא והאכילם והשקם כו' והכניסם לחופה ובעל ומצא דם כו' ש"מ שהחדר שהחתן יכול לבעול שם נקרא בית חופה ואף שיש מי שמני' שם והכניס' לחדר אין הדין עמו לשבש כל הספרים הישנים דגורסים לחופה וכן ראיתי בשם הגאון מהר"ל מפראג שקיים הגירסא דלחופה מטעם זה נמצא שיש שמח' יתירה לחתן וכלה בבית החופה טפי משאר בתים ע"כ חילקו שפיר בין הבתים משא"כ עכשיו שאין קורין חופה רק למה שמקדשין הכלה תחת מטלית הפרוס' על הכלונסות כמו שהביא רמ"א בא"ע סי' נ"ה אין שום מעלה לבית שעושין בו סעודת הנשואין טפי מבתים אחרים וקורא אני ע"ז שמחה מה זו עושה בבית זו טפי מבתים אחרים דמה לי כותלי בית זה או ב"א ע"כ נראה ברור דיש לברך ב"ח בכל בית שעושין בו סעודה לכבוד החתן וכלה ושמחים שם וכ"ש לפי. מה שאמר הר"ן דלפי הנראה לו יש לברך בכל גווני בבתים אחרות ושכן נוהגין היום לברך בכל אחת מהבתים אפי' שלא במקום חופה אלא שיש לחוש לדברי התו' עכ"ל כמו שהביא ב"י בא"ע סי' ס"ב ולפי מה שכתבתי לעיל נלע"ד דאין פוצה פה עכשיו שלא לברך נאו' דוד הוא הקטן:

אחר זמן ראיתי בכתבימהר"ל מפראג ז"ל בפ"ק דכתובות שפסק כוותי וז"ל ואנו מברכין אף במקום שלא היתה שם החופה אע"ג דאמרי' בסוכה וליחדי בסוכה וליתבי בסוכה וקאמר שם אין שמחה אלא חופה שאני התם דלא יכול לשמוח כראוי אבל לענין הא מלתא איכא שמחה ומברכין שם עכ"ל:

ואין דעתו לחזור בב"י כתם בשם ר' ירוחם בהולך לעיר אחרת עם כלתו אעפ"י שנשתהו זמן מרוב' בדרך עושה חופה בעיר שבא שמה ונוהג עמה ז' ימי משתה ונקרא ברכ' חתנים בבית חתנים עכ"ל וכתב ב"י ע"ז דהך זמן מרובה היינו עכ"פ תוך ז' דאי לאחר ז' אין מקום לברכת חתנים והא דכתב הרא"ש לפעמים שהולכין החתן וכלה לעיר אחרת צריך לברך ב"ח אינו סותר מ"ש בפסקי תוספות פרק קמא דכתובו' כשהחתן הולך עם כלתו לעיר אחרת א"צ לברך ברכ' חתנים ע"כ דאפשר דהתם איירי כשהולכים לעיר אחר' לטייל ודעתם לחזור לביתם תוך ז' ולהרא"ש כשהולכין להתיישב ולדור שם באותו עיר אחר' ואפילו את"ל דפליגי אגן אהרא"ש סמכי' דפוסק מובהק הוא עכ"ל ועפ"ז נמשכו דברי רמ"א בכאן ובאמת אין נראה נכון לפרש כן ולחלק בין דעתו לחזור או לא דלא הוזכר מזה ותו דר' ירוחם כתב בפי' ואפי' זמן מרובה ואנן נימא דוקא תוך ז' וכי ס"ד לומר דהפוסק יכתוב דבריו בחידות ולא במראה בפי' ואפי' באמורה תפסינן בגמרא דצריך לפרש דבריו וכ"ש בפוסקים ולעד"נ דהדברים כפשוטן דרבניו ירוחם כתב בפי' שבמקום שיבאו שם עושה חופה כו' נמצא דעד הנה לא עשה חופה דהיינו שקובעים שמה לנהוג ימי משתה דאם כבר עשה שם חופה היה לו לומר עושה חופה אחרת אלא ודאי דמיירי שבמקום הראשון לא עשה שם חופה כלל למשתה ולשמחה אלא אחר שקידש' ובירך ב"ח הלך עמה לעיר אחרת בזה אמרי שפיר ששם עושה חופה לקבוע סעודה וזה מוכח עוד מדכתב ונוהג ז' ימי משתה ואי ס"ר שכבר הי' שם במקום הראשון קביעות למשתה קצת זמן הי' לו לומר ומשלים עליהם ז' ימי המשתה אלא ודאי כדפרשתי ומ"ש ב"י דאין מקום לב"ח אחר ז' ודאי כן הוא אם התחילו ז' ימים מה שאין כן כאן שלא היתה התחלה כלל (ודאי נוהג) אפי' אחר ז' וזה דומה למ"ש במת קרוב של חתן או אביו דדינו שנוהג אבילו' ברישא ואח"כ ימי משתה כדאיתא בי"ד סי' שמ"ב וה"נ כן הוא וכן נראה לפרש דברי הרא"ש שמביא ב"י בדרך זה שצריך לברך ב"ח דהיינו שעדיין הי' בית חתנים להם בשעת ז' ברכות וכן משמע בדברי הטור שכתב אבל אם הולך לגמרי לבית אחר וכל החבורה עמו ונעשה אותו הבית עיקר גם שם נקרא חופה ומברכין שם ב"ח וכן לפעמים שהולכים החתן וכל לעיר אחרת צריך (לברך שם) ב"ח עכ"ל הרי כאן כתב (ב' בבות והי' לו לכתוב בתחלה לבי' אחר או לעיר אחר' ותו דתחילה כתב וכל החבורה עמו ובבא שנייה לא הוזכר' החבורה ואם סמך על מ"ש ברישא כל החבור' לא היה לכתוב בסופו אלא אם הלכו לעיר אחרת ולא היה לו להזכיר החתן והכלה אלא הדברים כמו שזכרנו דתחילה כתב באם התחילו כבר ימי המשת' והי' שם חופה ובזה אמרי' דאם כל החבורה הולכים עם החתן והכלה נעש' גם המקום השני מקום חופה וכן אם לא היה עדיין בית חופה למשתה כלל והולכים לעיר אחרת ששם יהיה ימי המשתה צריכין לברך ב"ח על המשתה ובזה א"צ להליכת החבורה עמהם והוא נכון מצד הסברא ובפסקי התו' מיירי שכבר התחילו ימי משתה במקום הראשון והולכים משם החתן וכלה א"צ לברך ז' ברכו' בעיר אחרת אפי' תוך ז' פאי' בפנים חדשו' כי נעקר מהם שמחת חתונה כיון שהולכים ממקום שנעשה החתונה וזה מבואר בל' שכתב אין לברך ברכת חתנים אלא בבית חתנים הרי מבואר שהי' שם כבר בית חתנים במקום הראשון ומ"מ נראה פשוט דבכל גוונא מברך אשר ברא ושהשמחה במעונו כדינו כ"ז נראה לע"ד ברור להלכה למעשה בס"ד:

ולזה הדע' נוטה איני יודע למאי הדעת נוטה לדיעה זו דלפי' הנראה לא מסתבר כלל דאטו חיוב ב"ח חלה על האכילה שנאמר דאי לו רשות לאכול זול' ב"ח (הא אינו) אלא על האדם ששמח בשמחת חתן וכלה חייב בכ"ח ממילא אלו השמשים שעוסקים בענין הסעודה והשמש שעושה צירוף אפי' לאותן שאוכלים בבית אחר כדלעיל בודאי הוא יצא ידי ב"ח במה שכבר שמע בשעה שבירכו האוכלים שם מכ"ש שאם אין החתן וכלה שם אלא הלכו לשכב על מה יברכו השמשים אח"כ ע"כ אין להם לברך ברכ' חתנים שנית כדיעה הראשונה וכמ"ש דקי"ל ספק ברכו' לבקל:

באר היטב

עריכה

(יא) הראשונה: היינו דוי הסר וברכת המזון על כוס א'. וששה ברכות על כוס השני. ובפה"ג על כוס ברכת המזון ואין אומרים דוי הסר אלא כשמברכין ז' ברכות. וכשאין אומרים ז' ברכות אלא אשר ברא אומרים נודה לשמך. וא"צ להכין כוס השני אלא בעת שאומר הברכות פרישה. כתב ב"ח כשאנשים ונשים בחדר א' אין אומרים השמחה במעונו דאין שמחה כשיצר הרע שולט ב"ש.

(יב) כוסות: וכן ראוי לנהוג. ב"ח.

(יג) כוסות: כלומר מברכין על כל כוס בפה"ג אבל ברכה אחרונה מברך פעם א' על שני הכוסות אחר כוס אחרון.

פירושים נוספים

הגהות רבי עקיבא איגר על הסימן

_{▲ חזור לראש}