ט"ז על אבן העזר סא
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סעיף א עריכה
וע"ל [סוף] (צ"ל ר"ס) נ"ד דהיינו דשם כתב דהאידנ' מקרי חופה שמעמידין חתן וכלה תחת יריעה המונחת על כלונסות וא"כ עד אות' שעה לא מיקרי חופה לכל דבר המועיל מחמת חופה ולא כי"א שהביא רמ"ח סי' נ"ד שהינומ' מיקרי חופה ויש עוד נ"מ כמו שכתבתי בי"ד סי' שמ"ב ע"ש. ונראה דהיינו כדעת אחרים שמביא ב"י כאן בשם הר"ן דחופה לא היינו יחוד כו' בכל מה שנזכר כאן דחופה בלא ביאה קונה היינו בבתולה אבל בבעולה אין החופה קונה כמ"ש סי' ס"ג ועיין מ"ש סי' ס"ג מזה:
אשה חולנית כו' זה העתיק מתשובת הרא"ש כלל נ"ד וז"ל ראובן חלק נכסיו והניח קרקע לנדונייתא בתנאי שאם תמות קודם נישואין שישאר הקרקע הקדש וחלתה חולת מות וכדי להפקיע הקרקע מיד הקדש הלכו קרוביה והושיבוה במטה בחליה (תחת החופה) עם א' מקרוביה ועשו ז' ברכות כדי שירשנה ומתה מחולי זה ולא קרב אליה ונראה דלא ירשנה כו' כיון שלא היתה ראויה לביאה כמו בכניס' לחופה ופירסה נדה. והשיב הרא"ש דאין באותה חופה כלום חדא שלא היתה ראויה לביא' כמו שכתבתי ועוד אזלי' בתר אומדנ' דעת ראובן שרצה לעשות טובה לנשמתו ליתנו להקדש ולא שירשו יורשיו רק שייר כדי שתנשא בתו וכ"ש שלא היה כדעתו שיביא לידי א' ע"י הערמה הלכך אומדנ' דמוכח הוא והקרקע היא הקדש עכ"ל מ"ש בתשו' זו שלא היתה ראיה לביאה כמו שכתבתי האי כמ"ש היינו מטעם השואל שכ"כ אבל לא ממש כוותיה דאלו השואל כתב דיא כנדה וזה אינו להרא"ש דהא איהו ס"ל דחופת נדה הוי חופה ליורשה כמ"ש בטור בשמו סי' זה אלא ע"כ דהרא"ש ס"ל דזו גרע מנדה דבנדה עכ"פ בדעתו לבא עליה אחר שתטהר וע"ז אמרי' שפיר דחופה קונה כיון שעיקר החופה בשביל זה משא"כ כאן שאין כוונתו אלא ליורשה ולא לביא' כי היא בסכנת מות ע"כ מודה הרא"ש דאינה יורשה אלא דיש לי תימ' רבתא על רמ"א בכאן דע"כ לא הפקיע הרא"ש את היורשי' שם אלא בענין שלא היה לה להאשה נכסים כלל אלא שהאב זיכה לה להנשא בזה נישואין כדרך כל הארץ ואם לאו יהיה להקדש וכאן הוה כאלו לא ניסת כיון שאינה ראויה לביאה אלא כוונת הפקע' מהקדש לא הוה כאלו מתה פנויה. משא"כ באשה שיש לה נכסים כבר והיא מכוונת שאותו הבעל שיקדשנה יהי' יורש שלה ע"י הקידושין שיקדשנ' למה לא יהנו מעשי' דהא אפי' ציותה מחמת מיתה דבריה קיימין בממון שלה דדברי ש"מ ככתובין וכמסורין דמי כ"ש בזה שעשתה מעש גדול ונתקדשה עבור זה ודאי שפיר הוה קידושין גמורים ועוד נראה דאפילו בההוא דהרא"ש הוה קידושין גמורים והבא עליה בחוליה חייב מיתה אלא דלענין ירושה בנכסים שלא זכתה כ"א ע"י נישואין כמאמר האב וזה לא מקרי נשואין סתם משא"כ כאן שהנכסים הם שלה כבר ונראה לענין מעשה דהוא יורשה כאן ועיין מ"ש בסי' צ' בס"ד ראי ברורה:
דברי המגיה כתב ב"ש בסק"ד וא"ל ת"ל הא צריך להחזיר כו' וכן הקשה בט"ז ומכח זה כתב אם היה לה ממון זכה הבעל מחמת מחילה כו' אבל לא תי' על הקושי' למה לא מחזי' הנדוניא כו' ויותר מסתברא דלא שייך כאן מחילה די"ל דהיה לה חופה דהיתה סבורה שתחזיר לבורי' כו' וכן הוא לשיטת הרמב"ם כו' ה"נ לדידן עכ"ל ולא ידעתי מה עלתה על דעתו בדברים אלה מה שא"א לשומען חדא דהא אפשר לומר דרמ"א מיירי שחלת' חולת מות דהיינו שא"א לעמוד מחולי זו וגם לא תהיה ראויה לביא' ויהיה מתנועע והולך הלוך וחסר עד אחר שנה אעפ"כ לא ירשנה בעלה אחר שנה כיון דלא היתה ראויה לביאה בתוך שנה מיום כניסת' לחופה עד אחר מותה ועוד הא יש לדקדק בדברי רמ"א שכ' אע"פ שכנס' עם המטה תחת החופה כדי שירשנ' בעלה אינה חופה כלל מאחר שאינה ראויה כלל ואין בעלה יורש' פתח בחדא כדי שירשנ' בעלה וסיים בתרתי אינה חופה כו' ואין בעלה יורשה לא היה לו לכתוב אלא מאחר שאינה ראויה לביא' אין הבעל יורשה ול"ל לכתוב אינו חופה כלל א"ו דרמ"א למד מתשובת הרא"ש שכתב דאינו יורשה מחמת דאינו ראוי' לביא' ולמד מזה תרתי מילי דלא הוי חופה כלל דתהוי אשתו בכך כיון דלא הוי ראיה לביאה וגם אין בעלה יורשה וכ' סתם אין בעל יורש' יהיה מטעם שיהיה הן מחמת שלא קנתה בחופה זו כיון שאינ' ראויה לביא' הן מחמת שצריך להחזיר הנדוני' דהאי ואין בעלה יורש' לא קאי אלמעלה מה שכתוב מאחר שאינ' ראויה לביאה כי הוא דין בפני עצמו והאי מאח שאינ' ראויה כו' קאי אמה שכתב אינה חופה כלל ולא אשל מטה הימנו דהיינו על מ"ש ואין הבעל יורשה ועל תשובת הרא"ש בודאי אין מקום לקושיתו כלל דהא כתב שם בתשובה וכדי להפקיע הקרקע מיד הקדש הלכו קרוביה והושיבוהו במטה עם א' מקרובי' ועשו ז' ברכות כדי שירשנ' כולי א"כ נוכל לפרש שירש' דהיינו יורשי' ירשנה אחר שתמות כיון שהיה לה נישואין יצא מהקדש והם ירשוה וגם נוכל לומר שהחופה היתה עם א' מקרובי' שראוי ליורשה בלא"ה כמ"ש שם והושיבוה במטה עם קרובי' ועשו ז' ברכות משמע שהנשואין היה עם א' מקרוביה וא"כ נוכל לומר דהוא הוא היורש בלא"ה והשאל' היה להוציא מן ההקדש מחמת החופה כנ"ל ועוד אפי' אם הכניסו' לחופה עם אחר דאינו ראוי ליורשה בלא"ה הדין נותן שלא יחזור הנדוני' ליורשי' אי היה כאן נשואין גמורין דהא קי"ל כל תנאי שבממון קיים אפילו בשל תורה א"כ כ"ש אם התנה קודש שנשא' שאם תמות בתוך שנה לא יחזיר ליורשי' כהתקנה כ"ש דמהני התנאים ואינו מחזיר א"כ כאן דהכניסו' לחופ' בשביל כך שירשנה בעלה כשתמות אח"כ סמוך לחופה אין לך תנאי יותר מזה כיון דהכניסוה לחופה בשביל כך שגירשנ' בעל' כשתמות סמוך לחופה אח"כ ולפ"ז גם אם נפרש דברי רמ"א כפשטן דאין הבעל יורש' מחמת שאינ' ראויה לביא' לק"מ קושייתו דת"ל דצריך להחזיר בלא"ה כיון שהוא תוך שנה ראשונה דהא בשביל זה הכניסה לחופה כדי שירשנ' וה"ל כאלו התג' שלא תחזיר דמהני התנאי שהיה קודם הנשואין ועוד הא רמ"א כ' סתם אשה חולני' חולת מות אע"פ שכונס' עם המטה כו' משמע דלא מחלק בין מה שהכניס' היא עצמה משלה או ממה שנתן לה אביה דלעולם אין בעלה יורשה וע"ז הוא עיקר קושיות הט"ז דבאם היה לה נכסים משלה למה לא ירשנה בעלה מטעם שמחלתה לו וא"כ אין מקום לקושיתו כלל על רמ"א דת"ל בלא"ה צריך להחזיר תוך שנה כו' דרמ"א רוצה לומר דאין הבעל יורשה אף מה שהכניסה בעצמה משלה ולכן צריך להטעם שאינה ראוי' לביאה דוקא וגם מ"ש דיותר מסתבר דלא שייך כאן מחילה די"ל דהיתה סבורה שתחזיר לבורי' כולי אין הדעת סובלתן דא"כ למה מיהר' ליכנס לחופה ולא המתינ' עד שתעמוד מחולית' וא"ל דהיתה מוכרח' מכח רצון הבעל שהיה רוצה בכך היה לה לאסוקי אדעא שעושה זה כדי שירשנ' דכיון שאינה ראוי' לביאה ואינו רוצה להמתין עד שתעמוד מחולית' בודאי דעתו בשביל שירשנה ולא היה לה להכינס תחת החופה כיון דמוכח מלתא דעושה כן כדי שירשנה ומדנכנס' תחת החופה עמו בודאי סברה וקבלה ומחלה לו וקונה מטעם מחילה כיון שנכנס' לחופה בשביל כך ולא דמי לשיטת הרמב"ם אם היתה נדה ונכנסה לחופה דאינו יורשה דשם לא אסקא אדעתא מידי ולא מחלה לו משא"כ כאן דאסק' אדעתה ומחלה לו כמ"ש וגם מ"ש הח"מ דעדיפא מניד' כו' מ"מ הא קי"ל רוב חולים לחיים עכ"ל לא אדע שום נפקותא בזה כיון דנשאה ולא היה רק דעתו כדי שירשנה כמ"ש רמ"א כי היה סומך שבודאי תמות וגם לפי מ"ש דא"כ היה להם להמתין עד שתחזור לבוריה ואח"כ יכניסו לחופה א"ו שעל דעת כן נכנסו לחופה וגם מתה אח"כ מה מועיל לענין זה דקי"ל רוב חולים לחיים כיון דהיא מתה וגם דעתם לא היה בשעת החופה שיבא עליה אח"כ כשתחזי' לבורי' רק כדי שירשנ' כמ"ש ואף שנוכל לומר דדעתם היו לנשואין גמורין כי סמכו עצמם דרוב חולים לחיים רק משום חשש שמא תמות מיהרו ליכנוס לחופה כדי שירשנ' מ"מ כיון שמתה וחזי' דאינה מן הרוב החולים החיים ולמפרע לא היתה ראוי' לביאה אין כאן חופה כלל דבשלמ' בנידה אחר שמטהרת עצמה היא ראוי' לביא' ונתקיים כוונתו למפרע משא"כ כאן ומה שהביא החמ"ח ראי' מהא דאמרי' ביבמות דף נ"ז דיש חופה לפסולות דהיינו אלמנה לכ"ג פסלה מתרומה אע"ג דלעולם לא תהיה ראוי' לביאה עכ"ל אין ראיה כלל דהתם אין הטעם דאין חופה קונה באינה ראוי' לביאה אלא דקנסינן לה הואיל דמשתמרת לביאת עבירה וחופה קרוב' לביאה היא שהרי ת"ק ס"ל דאף מן האירוסין לא יאכלו בתרומה אף דאין שייך קנין באירוסין א"ו משום קנס הוא ובהדי' אמרי' שם דף נ"ח דחופה אינה קונה ועיין מ"ש סי' ז' עכד"ה:
סעיף ב עריכה
כשר הדבר כו' דהיינו דאיכא ב' דיעות בזה דהרמב"ם ס"ל דחופת נדה לא הוי חופה והרא"ש ס"ל דהוה חופה לכל דבר חוץ מזה שאינה גובה תו' והר"ן הביא ב' דיעות בריש כתובות וכתב לפי שאנו נוהגין עכשיו לעשות חופה בלא יחוד אין אנו מקפידין אם היא נדה אם לאו ומ"מ כשר הדבר שלא תכנס לחופה עד שתטהר עכ"ל ועפ"ז נמשכין דברי הש"ע כאן ויש להביא ראי' להרמב"ם ממ"ש ריש כתובות הרי שהי' פתו אפיו וכו' ומת אביו של חתן וכו' מכניסין את המת לחדר ואת החתן ואת הכלה לחופה וכו' וכן מי שפירסה אשתו נדה הוא ישן בין האנשים הרי דלענין אבילות נסיב תחלה דנעשה האבילות קודם החופה רק שהיה פתו אפוי ולענין פירס' נקט אשתו דהיינו אחר כניס' לחופה וקא מדמי להו להדדי לענין שמירה מן היחו' אבל לענין כניסה לחופה אם כבר פירסה נדה אחר שפתו אפוי לא אמרי' דגם בזה כונס לחופה וימתין בבעיל' מצו' עד אחר שתטהר ואע"ג דאיכא פסידא והיינו דאין לעשות החופה כל שאינה ראוי' לביא' וזה מבואר כדעת הרמב"ם וצ"ל דעת הרא"ש החולק על הרמב"ם דמ"ה לא שנא התנא באיסור נדה דכונס לחופה משום דלאו אורח' הוא להרחיק החופה מן הבעיל' אבל איסור' ליכא ומו"ח ז"ל הקשה כאן קושי' על הרמב"ם ודחק לתרץ והוא ללא צורך כי אין כאן קושי' כלל לפי מה שכתבתי הדברים פשוטים:
ועכשיו המנהג כו' הטעם דאנו קי"ל כדעת אחרי' שזכרתי בסמוך בשם הר"ן דחופה לא היינו יחוד ואפ"ה הוה נישואין כיון שמסר אותה לרשות החתן:
בעת ההיא בנוסח הברכה מהר' ה' אלהינו ישמע בערי יהודה:
כתב בטור ישמיע ונראה שאין נוסחת הטור עיקר דהא בירמי' סי' ל"ג כתוב עוד ישמע כו' וכן הוא בגמרא ובאשר"י וברמב"ם וכן הוא המנהג ולכן המשנה בזה דו על התחתונה:
מה שאומרים משמח חתן וכלה לא עם כי שם לא קאי על הדיבור שבהם בזיווג אלא שישמחם הש"י בפרנס' שניהם בסוף קאי על שמחת הזיווג כפירש"י: