תשובות ריב"ש/קצג

אשכנז אל החכם הר"ר ישעיה נר"ו בר אבא מרי זצ"ל:

ראיתי קונטרס הכתבים והתשובות שהשיבו שני החכמים הרבנים ישמרם צורם ומתוכם נראה שהמעשה היה כך שכשגירש רבי מנחם את אשתו התנו ביניהם שיטפל הוא בשני בנים והיא תטפל בשתי הבנות הקטנות במאכל ובמשתה ובחתונין והיא נתחייבה לבנות ההן לגדלן ולזונן ולפרנסן ולהלבישן ולהנעילן ולעשות להן כל צרכיהן עד שיגדלו ולהשיאן כשיגדלו כמו שכתוב בשטר ההוא. ואח"כ הלכה הגרושה למקום רחוק עם שתי בנותיה הקטנות ושם קדשה והשיאה הגדולה מהן בקטנותה שלא מדעת רבי מנחם המגרש אבי הבנות וכשהגיע זה לאזני רבי מנחם הנזכר לא פצה פה ולא ערער ולא מיחה בדבר ואחר זמן מרובה שדכה הגרושה הנזכרת הבת האחרת בקטנותה עם בן ר' אברהם שלא בידיעת אבי הבת ורבי אברהם הנזכר שלח השדכן לרבי מנחם לקרוא לו לבא לנשואין ולפי דברי השדכן הודה רבי מנחם ללכת לנשואין אע"פ שהוא זקן וחלוש אם ישלח לו רבי אברהם קרון שילך בו וכן שיתן לו סך ידוע אחר כן איך שהיה לא שלח הקרון רבי אברהם הנזכר ונעשו קדושין ונשואין מן הקטנה לבן רבי אברהם הנזכר ולא היה שם רבי מנחם אבי הבת ולא ידע לא בקדושין ולא בנשואין אחר כן כאשר שמע הדבר היטב חרה לו לפי שהתלו בו שלא שלחו בעדו כאשר אמר לו השדכן וגם שלא התירו לו פסת יד ברצי כסף או זהב ואחר כן קצת חכמי גלילו שאלוהו באגרותיהם אם נעשה החתון ברצונו והוא השיב להם שלא היה ברצונו מתרצה בו ואז שלחו בעדו שילך הוא אליהם ובעצתם שלח כתב לחבורת בני המקום שרבי אברהם היה דר בתוכם להזהיר אותו ולהתרות בו להוציא הבת מביתו שאם לא יעשה בן הוא יקבל קדושין מאחר בעד בתו ויראה דבר מי יקום וסוף דבר כי ארכו להם הימים בזה המחלוקת נתפייס רבי מנחם אבי הבת מרבי אברהם ונתרצה בקדושין ובנשואין שעשו מתחלה ואומר כי לעולם לא ערער בקדושין ובנשואין כדי לבטלם רק שהיה אומר כן כדי להוציא ממון מרבי אברהם ע"י כך ושגם זה עשה כעצת החכמים ההם שפתוהו בזה לשנאתם את רבי אברהם ולפי מה שנראה מדברי ריבותם עתה הבת כבר גדלה ועומדת תחת בעלה ומשמשתו ויש מחלוקת בין החכמים יש מהם אומרים שהקדושין ונשואין אינם כלום מחמת ערעור האב וביאתה עד עתה היתה ביאת זנות. ולכן עתה צריכה קדושין אחרים ויש מהם אומרים שהקדושין הראשונים קיימים אם מפני רצוי האב שמתרצה עתה בהם ואומר שלעולם לא בטלם אם מפני מה שנתן האב מתחלה רשות לגרושתו להטפל בבנותיה כמו שנראה מדברי העדים שהעידו כל א' מהם בחתימת ידו והויא הירושה כשליח בעלה ושליחות זה לעולם לא נתבטל ולזה לא היתה ביאתה ביאת זנות ועתה אינה צריכה קדושין אחרים ובקשת ממני להודיעך דעתי:

תשובה אם באנו נדון בקדושין אלו לקיימם או לבטלם מחמת רצונו או מחאתו של אב בקטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה מבלי שנשגיח אם נתן רשות לאם בשעת הגרושין לקדש בנותיה ודאי נראה שנתבטלו הקדושין ולא מבעיא לעולא דס"ל (קדושין מ"ד:) דקטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה אפי' גט אינה צריכה דלא חיישינן שמא נתרצה האב וקיי"ל כוותיה דרבינא דהוא בתרא קאי כוותיה (שם מ"ה:) וכמו שהסכימו כל הפוסקים ז"ל. וגם הרב אלפסי והר"ם ז"ל סוברים דאפי' נתרצה אחר הקדושין אינה צריכה גט אלא אפי' לרב ושמואל דסבירא להו (שם) דחוששין שמא נתרצה האב וצריכה גט בנדון זה אינה צריכה גט ואין כאן קדושין שהרי האב אומר שכששאלו אותו חכמי גבולו אם נעשה ברצונו השיב להם שאין רצונו בהם וגם שלח להתרות במחותנו שיוציא הבת מביתו ושאם לא יעשה כן שהוא יקבל קדושין מאחר בעדי בתו ואין לך מחאה גדולה מזו ואע"פ שלא פירש בהתראתו שאינו חפץ בקדושין הרי גלה רצונו דאיך יקבל קדושין מאחר אם נתרצה באלו ואפי' לאביי דסבר (גיטין ל"ד.) דגלויי דעתא בגיטא לאו מילתא היא מודה היכא דמוכחא מילתא כההיא דרב ששת אשקליה גיטא לההוא גברא כדאיתא בפ' השולח (שם) וא"כ בנדון זה מחאה היא וכל שמיחה האב לכולי עלמא אין קדושין כדאמרינן (בקדושין מ"ה:) בנתקדשה לדעת [אביה] והלך אביה למדינת הים ועמדה ונשאת אמר רב אוכלת בתרומה עד שיבא אביה וימחה ורב אסי אמר אינה אוכלת בתרומה שמא יבא אביה וימחה ונמצאת זרה למפרע. משמע דלכולי עלמא ואפי' רב דאמר חיישינן שמא נתרצה האב כל שמיחה האב אין כאן קדושין כלל כדמשמע לישנא דנמצאת זרה למפרע דמשמע זרה גמורה. ועוד מדחיישונן בדרבנן דהא מדאוריי' בקדושין אכלה ואם בההיא שנתקדשה לדעת אביה יכול למחות בנשואין כ"ש כשלא נעשה שום דבר לדעתו וכן בירושלמי (שם פ"ב ה"א) קדשה שלא לדעת וכנסה שלא לדעת זה היה מעשה ובא אביה ועקר קדושיה משמע דלגמרי עקרם ואף אם נאמר דלרב ושמואל צריך שימחה מיד בשעת שמיעה אבל כל ששתק בשעת שמיעה חוששין שמא נתרצה וצריכה גט אף אם מיחה אחר כן דאמרי' נמלך הוא ולא אמרינן הוכיח סופו על תחלתו וא"כ בנדון זה ששתק מיד כששמע ולא שלח ההתראה עד לאחר זמן נימא נמלך הוא. ליתא דהיינו היכא שהוא כאן ושותק לפי שהיה לו למחות מיד אבל מי שהוא במדינת הים או במקום רחוק בזה אין שתיקתו כלום *( רמ"א אה"ע סי' ל"ח ס"י:) דהאי דשתיק משום דכיון שאינו במקום החתן סבר מאי אהני לי דאצוח והמנו דאמרי' עד שיבא אביה וימחה ולא אמרי' עד שישמע אביה וימחה משמע שא"צ למחות עד שיבא ואע"ג דבנתקדשה שלא לדעת ונשאת שלא לדעת אמר רב הונא (שם) אוכלת ופסק רבינו חננאל כוותיה משום דרבא מפרש טעמיה הואיל ונעשה בה מעשה יתומה בחיי האב ומשמע דלדידיה קדושי ודאי הוו כיון דאוכלת בתרומה דהוי אסורא דאורייתא מאחר דאף הקדושין היו שלא לדעת. וכן משמע שאין האב יכול למחות עוד שא"כ היה לנו לאסרה בתרומה שמא ימחה כדאמר רב אסי לעיל ורב גופיה חש לעיל דהוי אסורא דרבנן כ"ש באסורא דאורייתא ובנדון זה נמי נימא הואיל ונעשה בה מעשה יתומה בחיי האב. לא היא דהתם הוא דוקא באביה כאן כמו שנזכר בה בפירוש וכמו שכתב רש"י ז"ל והוא ראה ושתק דודאי כולי האי לא שתיק ולזה פירש נשאת שלא לדעת שהיא לא הודיעתו ובההיא דרב ושמואל פירש לא ידע משום דההיא מספקינן אם נתרצה כששמע לאחר מפן אבל בהא דע"כ צ"ל שהן קידושין מן התורה צ"ל שבשעת הקדושין ידע ושתק ומאי שלא לדעת שלא הודיעתו אבל במי שהוא במקום אחר ליתיה להאי טעמא כלל ואין שתיקתו כלום אלא א"כ נתרצה בפי'. וכן אין לומר כי מה שהודה לאותו שדכן קודם הקדושין שילך לנשואין אם יעשו לו ויתנו לו כך וכך הוי כמו שנתרצה דהא אפי' בשדכו קיי"ל כעולא וההיא הודאה לא עדיפא משדכו שהרי לא הודה בקדושין ובנשואין שיעשו בלתו אלא דניחא ליה בחתון ולעולם שיהיה הוא שם ויקדש את בתו ואדרבה מתוך דבריהם נראה יותר דלא ניחא ליה אלא א"כ יתנו לו המעות ההם וילך שם. ועוד דאפי' נימא דמלתיה דעולא בלא שדכו אבל בשדכו חיישינן שמא נתרצה כמש"כ בתוס' זהו כל שהוא כאן ושתק ולא מיחה אבל כל שהוא במקום רחוק ומיחה אחר כן אין חוששין כלל אפי' בשדכו דהא אפי' בנתקדשה לדעת אביה והלך למדינת הים ונשאת שלא לדעתו כשיבא וימחה עוקר הקדושין לגמרי וכמש"כ למעלה. ומה שאמר עתה האב שהוא נתרצה בקדושין לעולם אלא שעשה המחאה וההתראה כדי להוציא מעות ממחותנו ולעולם דעתו היה שיהיו הקדושין גמורין נראה שאינו נאמן בזה שכיון שמיחה בפנינו כבר נתבטלו הקדושין ומעתה אין נאמן לאחר מכן שיחולו הקדושין למפרע. ועוד שאין לנו ללכת אלא אחר דבורו לא על מה שהוא אומר עתה שהיה בלבו דדברים שבלב אינם דברים ואפי' נאמר דכיון דרחמנא הימניה לאב נאמין אותו שהוא אומר אמת במה שאומר שבלבו היה מתרצה בקדושין מ"מ הוה להו דברים שבלב ודברים שבלב אינם דברי' וכדתנן (שם מ"ט:) בכלם אע"פ שאמרה בלבי היה להתקדש לו אינה מקודשת ואע"פ שהאשה נאמנת לאסור עצמה ומשוי' נפשה חתיכה דאסורא אפ"ה כיון שלפי התנאי האמור בפה אינה מקודשת אין כח בדברים שבלב לבטל הדבור ואפי' נאמינה שהיה בן בלבה. וא"ת מ"מ נאמינהו שנתרצה מיד ששמע הנשואין ומיד הויא כמקודשת דהוה ליה כאב שאמר קדשתי את בתי ואין מחאתו שאח"כ כלום. לא היא דכיון שלא אמר כן קודם המחאה הנה כשמחה ושלח המחאה לחבורת המקום שדר שם חתנו שהוא כמו ב"ד הנה הודה שמעולם לא נתרצה בקדושין וא"כ אינו נאמן לומר אח"כ הפך דבריו כדאמרינן בפ' הנזקין (גיטין נ"ה:) גבי הא דתניא היה עושה עמו בטהרות ואמר לו טהרות שעשיתי עמך נטמאו וכולי ואמרינן מאי שנא רישא ומ"ש סיפא ואסיק רבא דסיפא משו"ה אינו נאמן דמיירי כגון דאשכחיה ולא אמר ליה ולא מידי ובתר הכי אשכחיה ואמר ליה דאם איתא דקושטא הוא מעיקרא כי אשכחיה הוה אמר ליה כל שכן דמעיקרא אמר הפך זה ואע"ג דרחמנא הימניה מ"מ איכא למימר אי איתא דקושטא קאמר לא הוה לי' למימר מעיקרא הפך האמת ואע"פ שבידו לקדשה אין להאמינו להבא במגו לחוש למהוי ספק כדאסיקנא (ב"ב קל"ד:) גבי בעל שאמר גרשתי את אשתי דכיון שהוא אומר כנגד דבריו הראשונים אינו נאמן במגו דאנן סהדי דמשקר כדאמרינן בפ' יש נוחלין (בבא בתרא קכ"ז:) גבי אמר עבדי הוא וחזר ואמר בני הוא אינו נאמן כל שאין לפרש דבריו הראשונים וסותר אותם כגון דאמר עבדא מצר ק' ואע"פ שהיה לנו להאמין כשאומר בני הוא במגו שהיה יכול לתת נו נכסיו במתנה אין מאמינין אותו שאין מגו מועיל לסתור דבריו הראשונים ומה שנותן אמתלא לדבריו ואומר כי לא אמר כן אלא כדי להוציא מעות ממחותנו איברא שאפשר שיש כאן אמתלא שעשה המחאה ולא נתרצה בקדושין כדי שיתנו לו מעות ויקדשנה אליו שנית או שיקח מעות מאחר לקדשה לו אבל אין כחן אמתלא שאף אם נתרצה יעשה המחאה ההיא כדי להוציא מעות ויחריד כל החרדה ההיא בפני חכמים ובפני ב"ד לומר על בתו מקודשת שהיא פנויה להכשיל בני אדם ולא דמי לההיא (כתובות כ"ב.) דאמרה אשת איש אני וחזרה ואמרה פנויה אני ונתנה אמתלא לדבריה בשביל בני אדם שאינן מהוגנין שהיא אמתל' ראויה שדרך אשה צנוע' לומר כן להציל עצמה מרננת רשעים וגם אנחנו ידענו באמתלא ההיא שיש ממש בדבריה דומיא דההיא עובדא דמייתי התם בברייתא שקפצו עליה בני אדם דלשון אמתלא משמע טענה הנכרת שהיא כדי לסמוך עליה וכ"כ הר"ם ז"ל (פ"ט מהלכות אישות) שאם נתנה אמתלא לדבריה וראינו בדבריה ממש מקודשת לשני ואם לא נתנה אמתלא או שנתנה ואין בה ממש אסורה ואם כן בנדון זה נראה שאין כאן אמתלא מספקת להאמינו כנגד מה שאמר כ"ש שהדבר נכר שהוא אומר כן עתה מפני הבושה שלא יחשב לו לקלון אם תתקדש בתו פעם שנית ולזה אינו נאמן ונתבטלו הקדושין. אין צריך לומר לדברי הרב אלפסי ז"ל והרמב"ם ז"ל שסוברין דאפי' נתרצה האב בפירוש אחר הקדושין אינם כלום דבעינן שיתרצה בשעת הקדושין *( עי' בב"י אה"ע סי' ל"ז בד"ה קטנה:) ומשמע דנפקא להו ממאי דאמרינן בשלהי סוגיין (קדושין מ"ו.) ואם פיתה לשום אישות קדושין למה לי אמר ליה אביי צריכה קדושין לדעת אביה משמע דלא סגי כשיתרצה האב בקדושין הראשונים אלא צריכה קדושין אחרים לדעת אביה ולא מפלגי בין ביאה דהוי כנתאכלו המעות להיכא דלא נתאכלו וכן משמע להו דכי אמרינן (שם מ"ה:) בפירוש אמר מר לא סבירא ליה דרב ושמואל לומר דכיון דשדיך הוה ליה כארצי קמיה ושתיק ומסתמא כשישמע האב יתרצה ואפ"ה לית ליה דרב ושמואל ולא חייש שמא נתרצה אלמא אין רצונו מועיל כלום אחר הקדושין אלא בעי' שיתרצה בשעת הקדושין וגבי בן נמי ארצי קמיה ושתיק לא הוי כשליח ולפי סברתם הדבר פשוט שאפילו יהיה כדברי האב שנתרצה כששמע כיון שלא נתרצה בשעת הקדושין הראשונים אינן כלום ולא היתה צריכה גט:

אבל מה שצריך לעיין הוא אם נתן האב רשות לגרושה לקדש ולהשיא את בנותיה דאם נתן לה רשות הרי עשאה שליח והאב יכול לעשות שליח לקבל קדושי בתו כשהיא קטנה כדתנן בפרק האיש מקדש את בתו נערה בו ובשלוחו והוא הדין לקטנה אלא דנקט נערה משום דרב יהודה דאמר אסור לאדם שיקדש את בתו כשהיא קטנה עד שתגדיל ותאמר בפלוני אני רוצה כדאיתא בגמרא התם (מא.) וכן הסכימו כל המפרשים ז"ל. ולפי מ"ש הרמב"ם ז"ל ששליח קבלה של קדושין צריך לעשותו בעדים ולא סגי בהודאת המשלח והשליח כמו ששליח קבלה דגט צריך לעשות בעדים כדתנן בפ' המקבל (סג:) האשה שאמרה התקבל לי גיטי צריכה שתי כתי עדים אחת שיאמרו בפנינו אמר' ואחת שיאמרו בפנינו קבל וקרע וכן הוא מוסכם מן האחרונים ז"ל א"כ צריך לעיין אם יש כאן עדות שלמה מזה ונלך אחר העדיות והראיות אחד לאחד ונראה אם יש בהם די עדות:

תחלה בשטר החיוב שעשתה הגרושה לבנותיה לזונן ולפרנסן ולעשות צרכיהן עד שיגדלו ולהשיאן לכשיגדלו וכו' איני רואה בזה שום עדות שנעשית היא שלוחה של אב לקדש ולהשיא שהרי אין כאן דבור של אב כלל אלא שהיא נתחייבה לבנותיה להתטפל בצרכיהן וגם בצרכי נשואין ועוד שאפילו שנתן לה האב רשות בלשון הזה לא היתה יכולה להשיאן בקטנותן דהא קאמר להשיאן לכשיגדלו וקפידא הוי דומיא דהאומר לשלוחו צא וקדש לי אשה במקום פלוני וקדשה לו במקום אחר שאינה מקודשת כדתנן בפ' האיש מקדש (קידושין נ.) וכ"ש בזה דדרך בני אדם להקפיד שלא להשיא בנותיהן בקטנותן וגם שיש לו אסור בדבר מדברי רב יהודה עד שתגדיל ואם כן זה הקפיד ולא נתן רשות עד שתהיה נערה דאז הוי גדולה דאע"ג שעתה נהגו התר בדבר שמא יקדמנו אחר או מטעם אחר זה רצה לדקדק על עצמו יותר לקיים דברי חכמים וגם שאע"פ שנהגו התר אין עושין כן כי אם על צד הזרות ובודאי דלשון עד שיגדילו אין לדונו זולתי בלשון גדלות ממש ולישנא דרבנן נקט דאמרי אסור לאדם שיקדש את בתו עד שתגדיל דהוי זמן ידוע ולא מלשון גדול דלא הוי זמן ידוע דלא מעייל איניש נפשיה לספיקא כדקיי"ל כרבי יוסי (שם סד:) בקדשתי את בתי גדולה שכלן מותרות זולתי גדולה שבגדולות משום דלא מחית איניש נפשיה לספיקא והכא נמי כיון דלכשיגדלו הוי קפידא לא מחית נפשיה להתנות במה שאינו ידוע דהיינו זמן הגדול ושביק זמן גדלות שהוא זמן ידוע ועוד האי לכשיגדלו הוי דומיא דעד שיגדלו המוזכר בשטר סמוך לזה שר"ל שנתחייבה לכל צרכיהן עד שתהיינה גדולות בשנים:

עוד ראיתי במה שהעיד רבי אברהם בר רבי בנימין בפני שלשה והם ב"ד ששמע מן האב שאמר יש יכולת בידי להשיא בני בלא רשות גרושתי וגם יש רשות ביד גרושתי להשיא בנותיה ע"פ מזלה למי שחפצה ולא יהא לי עסק בדבר זה וגם אין לי לשאול אחר כך. גם בזה העדות אין בו תועלת שהרי אינו מעיד שאמר בפניו שהוא נותן יכולת לגרושתו להשיא בנותיה רק ששמע ממנו כמסיח לפי תומו ומספר דברים שיש כבר יכולת בידו מזה וביד גרושתו וגם לא אמר נתתי רשות שיהיה כמו אני נותן היכא שכתב זה בשטר כדאמרינן בפרק השולח (גיטין מ:) גבי נתתי שדה פלוני לפלוני אמר רבי יוחנן וכלן בשטר ואין זה כי אם כמו הודאת האב שעשאה שליח וכבר כתבתי דלא סגי בהודאת המשלח אלא בעינן עדים על השליחות כל שבזה העדות אפילו הודאה מן המשלח ליכא שאין כאן הודאה אלא כמספר דברים כיון דלא אמר אתם עדי ובהודאה בפני עדים בעינן אתם עדי וכ"ש דבפני עד אחד ואפילו אמר אתם עדי אין כאן הודאה לפי דעת הראב"ד ז"ל שכתב דהודאה בפני אחד לא מהניא אפילו לחייבו שבועה ואפילו אמר אתם עדי דלא קפיד איניש להודות בפני העד אחד כיון שאינו קם אלא לשבועה ולזה אף אם יודה לדבריו ויאמר שאמת הוא שהודה בפניו אין הודאתו כלום:

גם עדות רבי יהודה ב"ר שמואל איני רואה בו עדות רק ספור דברים שהיו בינו ובין אבי הבת ומה שמעיד שאמר ברבים לפני בית הכנסת כבר השיאה זוגתי את בתה אחת בלא ידיעתי גם עתה הפעם עשתה כך ואין לי נפקותא בכך אין כאן שום שליחות אררבה נראה כקובל עליה על שבזתה אותו והרי כל הזן אינו מפסיד דמשמע דניחא ליה ואפי' הכי לא הוי שליחות כדאיתא בפ' המדיר (כתובות ע:) כ"ש באומר אין לו נפקותא בכך ומכל מקום לשון זה לכל היותר לא עדיף משאם שדכה הוא בעצמו שהרי בלשון זה לא נתרצה על העתיד אלא על העבר ואז עדיין לא היו שם כי אם שדוכין ומה שהעיד רבי יהודה הנזכר ששמע מפי רבי פלוני קודם הנשואין הוה ליה עד מפי עד ולא סגי בהא דעדות ברורה בעי' דילפי' דבר דבר מממון כדאיתא בסוף המגרש ובשאר דוכתי טובא:

גם עדות רבי אלעזר ב"ר נתן אינו מספיק לפי שהוא מעיד ששמע מפי אחרים ולא מפי האב וכן עדות רבי פנחס ב"ר יהודה אינו מועיל כלום שהוא אינו מעיד אלא שחלקו הילדים ושכל אחד קבל עליו (רק) שיטפל בבניו לא שיעיד שהאב נתן רשות לאם להשיאן אלא שהיא קבלה עליה להשיאן ואף גם זה כשיוכלו להנשא דמשמע כשתהיינה גדולות ותצאנה מרשות האב:

אבל עדות ר' זרח בן אלחנן נראה שיש בו עדות לפי שהעיד שנתפשרו שיקח הוא ב' מבניו ללמדם ולגדלם ולהשיאן בלי הזיקה ולעשות בהם כל רצונו וגם היא תקח לה שתי בנות פלולית ופלונית ויש לה לגדלן ולהשיאן בלי הזיקו במעות ולעשות בהן כל רצונה שלא מרצון בעלה רבי מנחם ושלא מדעתו וכו' ונראה שנתן רשות לאשתו להשיאן ולעשות בהן כל רצונה שלא מדעתו ואע"פ שהזכיר לגדלן ולהשיאן אין הכונה להשיאן אחר שיגדילו דוקא אלא שני דברים הם לגדלן לחוד ולהשיאן לחוד והא דאמרינן בפרק כל הגט (גיטין כ"ט:) דהיכא דאמר ליה בעל לשליח שקול מינה חפץ הדר הב לה גיטא אזל איהו יהב נה גיטא והדר שקל מינה חפץ דפסול כר' יוחנן דקיי"ל כותיה הוה מצינא למימר דשאני התם דאמר בפירוש הדר הב לה גיטא דאפילו לא אמר אלא שקול מינה חפץ והב לה גיטא פסול דקפידא הוי. וכ"כ הרמב"ם ז"ל וגם הרמב"ן ז"ל הוסיף דאפילו אמר ליה הב לה גיטא ושקול מינה חפץ דפסול כדאמרינן בפ' הכותב (כתובות פה.) אמר הב זוזי ושקול שטרא מצי אמר ליה לתקוני שדרתיך ולא לעוותי ואם כן הכא הוה לן למימר דאין כונתו אלא אחר שיגדלו. לא היא דהתם הוא שיש לשליח לתת דבר לאשה ולקבל דבר אחר ממנה ובזה איכא למימר דכיון שהזכיר לו המשלח השני דברים שיש לו לעשות כן הוא מקפיד שיעשה השליח בענין שיהיה יד המשלח על העליונה אבל בכאן האשה היא שיש לה לעשות שני דברים ומתחייב' בהן וזהו לשון ויש לה לגדלן ולהשיאן בלי הזיקו במעות שהי' מתחייבת לגדלם להוצאתה אף אם לא תשיאם וכן שמתחייבת להשיאן בלי הוצאת הבעל והכונה היא כשתמצא הגון לה אבל במה שהותנה שתעשה היא בהן כל רצונה שלא מרצון האב ושלא מדעתו ומשמע שבכל דבר שצריך רצון האב ודעתו יהיה לה רשות לעשות וכל שכן שיהיה מדבר בתנאים ההם מענייני הנשואין גם שכתב אחר כן דרך כלל שכל אחד ישתדל בבניו לכל רצונו שלא מדעתו של שני דמשמע שלכל דבר תהיה יד האשה בשתי הבנות כיד האיש בשנים האחרים ואע"פ שאינו אומר בפירוש שתהיה שליח שלו מהני דלא מפקינן בריש פ' המדיר אלא כל הזן אינו מפסיד אבל אי אמר כל השומע קולי יזון שליחותיה קא עביד וכן כל השומע קולו יכתוב גט לאשתו הרי אלו יכתבו ויתנו ואם כן בנדון זה עדותו של רבי זרח עדות הוי והרי הוא עד אחד בשליחות הגרושה לקדש ולהשיא בנותיה וכן עדות רבי יוסף ב"ר ישראל גם כן מספיק לעדות זה שהרי העיד שהתנאים היו שיש לה כח בכל זמן שהיא חפצה להשיאן למי שתרצה בלי רצון ורשות אביהן ושאינה צריכה לשאול את פיו בשום דבר מענין בנותיה הן בחתונין הן בכל שאר דברים שבעולם וא"כ עדות זה מר' יוסף ב"ר ישראל ועדות רבי זרח ב"ר אלחנן מצטרפין ואע"פ שעדות רבי יוסף ב"ר ישראל הוא בכתב ועדות רבי זרח הוא בעל פה הא אסיקנא בפ' גט פשוט (בבא בתרא קס"ה:) דעד א' בכתב ועד אחד על פה מצערפין ואע"פ שנראה מן הירושלמי בפרק האשה שנתארמלה (הל' ד') דעד אחד בכתב לאו כלום הוא והך דמצטרפין דמשמע דעד אחד בכתב מהני משום עד אחד מוקמי לה בירוש' כגון שהיו שנים חתומין בשטר ומצאו לקיים כתב ידו של אחד ולא של שני. כבר כ' הרשב"א ז"ל והרבה מן האחרונים ז"ל דהירושלמי פליג אגמרא דילן דכיון דבגמרא דינן לא פרישו הכי משמע דבכל ענין עד אחד בכתב מהני כעד א' ומצטרף עם עד אחד שבעל פה. וכ"ת הא מיפסיל עד שבכתב משום דבעינן מפיהם ולא מפי כתבם וכמו שכתב רש"י ז"ל בפירוש התורה דלא יכתבו עדותן בשטר וישלחו לבית דין וליכא למימר דבנדון זה כיון שהעד עצמו העיד לפני ב"ד מפיו על חתימת ידו הרי הוא כאלו מעיד על מה שכתוב בשטר כדקיי"ל דעל מנה שבשטר הן מעידין דהתם הוא כשהוא חתום בשטר שמצד עצמו הוא כשר ואם באו שנים מן השוק והעידו על כתב ידו היה כשר השתא נמי כשהוא מעיד שכתב ידו הוא זה ואנו רואין אותו חתום בשטר הרי הוא כאלו מעיד על מנה שבשטר אבל בכאן אם מה שחתם בו פסול ואין בו עדות גם כשהוא מעיד על חתם ידו דהיא היא גופה אין כאן עדות של כלום ואינו מעיד על מנה שבשטר דהא התם נמי לא חשבינן להאי סהדותא כמעיד על פה על מנה שבשטר דא"כ לא היה גובה בעדות זה ממשעבדי ואם כן בנדון זה שכתב ידו עצמו פסול ואין בו עדות של כלום דמפי כתבם הוא אם כן מה שמעיד בפני ב"ד שהוא כתב ידו אינו מועיל להכשירו אלא יש לומר דלא מפסיל משום מפיהם ולא מפי כתבם אלא דוקא באלם שאינו יכול להניד מפיו דעלה הוא דאיתמר הכי בפרק מי שאחזו (גיטין עא.) וטעמא כדרבי זירא דכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו וכן תרגמה רבינו תם ז"ל (בתוס' ב"ב מ' ע"א בד"ה מחאה) אי נמי בההיא דפ' ארבעה אחין (יבמות לא:) גבי זמן דקדושין דאי לא דכירי לסהדותייהו ומסהדי מפי מה שרואין בשטר שבידם לא מהני דמפי כתבם הוא כיון שאין השטר ההוא ראוי למסרו ליד הבעל דבר דילמא גייז ליה כדאיתא התם ואם כן אין תורת שטר עליו דנימא עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד. אבל בנדון זה אם היה שכתב העד וחתם ושלח לב"ד הא מהני כיון שיכול להגיד מפיו ואם כתב וחתם לבקשת הבעלי דבר ונתן בידם כל שכן דמהני דהוה ליה כמי שנחקרה עדותו בבית דין כדאמרינן בשנים ומצטרף עם אחר שבעל פה בגמרא דילן. גם הרמב"ן ז"ל כתב שאפשר שגם הירושלמי מסכים עם הגמרא דילן ופירש דהכי קאמר דמעקרא בעו התם עד אחד בכתב ועד אחד על פה מהו שיצטרפו ומקשו בתר הכי עד אחד כלום הוא ופירש הוא ז"ל דהכי מקשה כלום הוא לגבי שעבוד נכסים אלא לגבי בני חורין וא"כ הוה ליה כעד על פה ופשיטא דמצטרפין ומתרצי לא צריכא כשהיו שנים ומצאו לקיים כתב ידו של אחד ולא מצאו לקיים כתב ידו של שני כלומר לא נצרכה הבעיא אלא בכגון זה שכיון שכשחתם העד חתם על שעבוד נכסים א"כ לא דמי לעד על פה שאינו בא כי אם לבני חורין ומשום הכי אפשר לספוקי אי מצטרפי אי לא ומסקנא דאף בזה מצטרפי ואתיא כגמרא דילן *(א עי' בב"י ח"מ סי' ל ס"י בד"ה ומ"ש:) גם הרבה מן הגאונים הראשונים ז"ל כתבו בפירוש דעד אחד בכתב מהני כעד א' על פה וזוקק לשבועה. אבל מה שצריך לעיין בצרוף שתי עדיות אלו הוא שבעדות רבי זרח כתוב בסופו זה היה אחר הגרושין ואיני יודע אם לשון זה מדברי הדיינין ורצו לומר שקבלו עדות זו או אם הוא מדברי העד שמעיד שהתנאין האלו היו אחר הגרושין ואם הוא כן שהיו מדברי העד הנה יש הכחשה בין עדות זו לעדות ר' יוסף בר"י שמעיד שנעשו תנאין ביניהם קודם שגרשה והוה ליה כזה אומר קודם הנץ החמה וזה אומר לאחר הנץ החמה דעדותן בטלה *(ב ד"מ שם אות ב':) כדאיתא בפרק היו בודקין (סנהדרין מ"ב.) ואפי' בדיני ממונות פסולה כל שמכחישין זה את זה דהויא לה עדות מוכחשת בחקירות. אלא שי"ל דלא דמי גרושין להנץ החמה דהנץ החמה הוי סימן מובהק ולא טעו אינשי בהכי וכמו שכתב רש"י ז"ל אבל הגרושין לא הוו סימן מובהק כולי האי ואפשר דטעו בהכי והוי כזה אומר בדיוטא העליונה וזה אומר בדיוטא התחתונה דאמרי' בפ' זה בורר (סנהדרין לא.) דעדותן מצטרפת ואע"ג דאי זה מקום חקירות היא אפי' הכי לא חשבינן ליה עדות מוכחשת בחקירות דכיון דכלהו שוו דבדיוטא היה בין תחתונה לעליונה טעו אינשי *( עי' ב"י שם סעי' ד' בסוף ד"ה אבל:) הכא נמי כלם מעידים שבמעשה הגרושין וכשנפלה מריבה ביניהם נעשו התנאים ובין קודם לאחר טעו אינשי בענין כזה וגם שאפשר שעשו התנאים בשעת הגרושין באותו מעמד ממש והסכימו בהן קודם הגרושין והיו עסוקין באותו ענין אף לאחר נתינת הגט והעד האחד תפס לו התחלת הענין והאחר סוף הענין כדאמרינן בפ"ק דפסחים (י"א:) לאביי דס"ל דלרבי מאיר אין אדם טועה ולא כלום ומעשה כי הוה במיפק תרתי ומעייל תלת הוה והאי דקאמר שתים בסוף שתים והאי דקאמר שלש בתחלת שלש ואפי' רבא לא פליג בהאי טעמא אלא משום דבדיני נפשות לית לן לכווני סהדותייהו בהכי למקטל גברא משום דכתיב ושפטו העדה והצילו העדה אבל בדיני ממונות אפילו תימא דלא טעו במידי כסברא דאביי נימא דהכי והכי הוה עובדא והאי קאמר בסוף והאי קאמר בתחלה כדי לכוין עדותן ובקדושין מממון ילפינן כמו שפסקו הגאונים ז"ל בשלהי יבמות דאין בודקין עדי נשים בדרישה וחקירה דלדיני ממונות מדמינן להו וה"ה לכל דיני קדושין וגרושין דהאי טעמא שלא תנעול דלת בפני לוין איתיה נמי בגיטין וקדושין כדאמרי' לענין ב"ד של הדיוטות דטעמא דלא בעינן מומחין משום שלא תנעול דלת כדאיתא בפ"ק דסנהדרין (ג'.) ואמרינן בפרק המגרש (גיטין פ"ח:) אביי אשכחיה לרב יוסף דהוה מעשה אגיטא אמר ליה והא אנן הדיוטות אנן אמר ליה אנן שליחותייהו קא עבדינן מידי דהוה אהודאות והלואות *( ב"י שם מחו' א' בבד"ה:) ועוד אפשר לצרף עדות רבי יוסף ב"ר ישראל עם עדות רבי אשר ב"ר קלונימוס המעיד ג"כ בחתם ידו שהיו התנאין קודם הגרושין כמו שמעיד רבי יוסף ב"ר ישראל ואע"פ שאין עדותו של רבי אשר מבואר כמו עדות השנים האחרים לפי שהשנים האחרים מעידים בפירוש שתוכל להשיאן שלא מדעת ורצון בעלה ובזה העדות של רבי אשר אינו מזכיר כן מכל מקום כיון שמזכיר שהיא תקח שתי בנותיה הן בחתונין הן בשאר דברי' ושכל א' ישתדל בילדיו ככל רצונו ושלא יהי' לאחר שום עסק יחד מחמת הילדים נראה שדי בזה הלשון לכלול שליחות לקדושין ולנשואין:

ומעתה אחרי שיש עדות מספיק בנתינת האב רשות לגרושתו בכל עניני בנותיה והוה לה כשלוחו לקדשן ולהשיאן הנה הקטנה כשקדשת' והשיאתה אמה הנה היא מקודשת ונשואה גמורה ואין חזרת האב לאחר קדושין ונשואין כלום דאפילו קודם קדושין הוי פלוגתא דר"י ור"ל בפרק האומר בקדושין (נט.) אי חוזרת אי אינה חוזרת וקיי"ל כר' יוחנן דחוזרת דאיתותב ר"ל ממתניתין דהשולח דיכול לבטלו קודם שיגיע הגט ליד האשה אבל לאחר שעשה שליח שליחותו ליכא מאן דפליג דפשיטא דאינה חוזרת וכדתנן התם (גיטין לב.) אם משהגיע גט לידה אינו יכול לבטלו ובנדון זה איני רואה בטול השליחות או הנתינת רשות קודם הקדושין כי ההתראות שעשה הכל הי' לאחר הנשואין וגם מה שמעיד ר' פנחס ב"ר יהודה שאמר שאחר שחמיו מבזה אותו שהוא בוטח שיצטרך לתת לו מאה זהובים וזה היה קודם הקדושין אין בכאן שום בטול שליחות ולא עדיף מההיא דפרק השולח (גיטין לד.) דכי אתא שליח ואמר לבעל שלא קבלתו האשה פתח ואמר ברוך הטוב והמטיב דמגלי דעתיה דניחא ליה שלא יתנהו לה עוד וקיי"ל כאביי דאמר לא בטיל גיטא דגלויי דעתא בגיטא לאו מילתא היא כל שכן בכאן דאפילו גלויי דעתא ליכא אדרבה קראו חמיו משמע דאכתי קריבותיה גביה. גם מדברי העד הזה שאומר ששמע מפי האב שאחר הנשואין היה הרב מסית אותו נראה שהוא לא בטל השליחות עד עתה והקדושין והנשואין היו גמורים ולזה היה צריך הסתה על הערעור:

ובר מן דין אפי' לא נתן האב רשות לאם לקדשה ולהשיאה כיון שהקטנה היתה עומדת עם אמה במדינה ואביה היה במקום רחוק יכולה היתה האם לקדשה ולהשיאה מבלי דעת האב דהוי לה כיתומה כמ"ש בעל הלכות גדולות ז"ל וקטנה דאיתיה לאבוהא במדינת הים ואנסיבתה אמה אתשאילת הדא מילתא קמי רבנן כמה זימני ואמרי דשפיר עבדת דנשואין תקנו לה רבנן כי היכי דתקנו לקטנה שאין לה אב ע"כ. ואם כן הרי היתה עמו נשואה בתקנת חכמים ואף התוספות ז"ל (קדושין מ"ה: בד"ה בפירוש) שהחמירו בדבר וחוששין שמא קדשה אביה שם לאחר ואסרה היינו היכא דלא ידע אב דאמה קדשה או דדעתה לקדשה אבל בנדון זה שידע האב שהאם רגילה לקדש בנותיה ולהשיאן שלא מדעתו וגם שגלה לו השדכן כי כבר שדכו והזמינו אותו לנשואין אין לחוש לזה כלל שבודאי לא יקבל קדושין בעדה כדי שלא יכשילנה דמטעם זה קטנה בת כהן שהלך אביה למדה"י אוכלת בתרומה ואין חוששין שמא קבל בה אביה קדושין מישראל ועוד שגם התוספות ז"ל מודים שכיון שהיא אצלו דרך קדושין ונשואין לא חשיבא אצלו כזונה ומותר לקיימה מידי דהוה אקטן שהשיאו אביו דאע"ג דלא הוו קדושין ונשואין אפי' מדרבנן דכיון דאתי לכלל נשואין לא תקינו ליה רבנן נשואין כדאיתא בפרק חרש ביבמות (קי"ב:) אפי' הכי מותר לקיימה ואדרבה חשיבותא הוא כדאמרינן בפ' אלו הן הנשרפין (עו:) משיאן סמוך לפרקן ופירש רש"י ז"ל שם סמוך לפרקן עדיין קטנים הן אלא שסמוכין לגדלות שנה או חצי שנה ומה שאסרו שם המשיא אשה לבנו קטן היינו כשהוא קטן יותר מזה השעור והיא גדולה ואיכא למיחש שמא תזנה עליו ועליו הכתוב אומר למען ספות הרוה את הצמאה כמ"ש רש"י ז"ל הנה שחששו לביאת זנות הגדולה שלא תזנה תחת הקטן ואע"פ שאינו זנות עם זיקת הבעל שהרי אין מעשה קטן כלום ולא חששו לביאת זנות מחמת הקטן עצמו שעומדת תחתיו ומשמשתו וה"ה נמי קטנה לגדול דחד טעמא הוא ואף אחר שערער האב שאם תמצא לומר שלא היתה הגרושה שלוחתו נתבטלו מחמת ערעורו קדושיה ונשואיה אף לדברי בעל הלכות ז"ל מ"מ אינה אצלו בזנות ומותר לקיימה אם ירצה עד שתגדל ואז יבא עליה לשם קדושין וקודם לכן אינה צריכה קדושין אחרים כדי לקיימה אצלו אלא שצריכה קדושין כדי שלא יתפשו בה קדושי אחר ומה שאמרו בגמרא (קדושין מו.) ואם פתה לשם אישות צריכה קדושין לדעת אביה התם שלא כנסה עדיין אלא שבא עליה לשם קדושין שלא לדעת אביה ולא כנסה בזה אמרו שאם בא לכנום צריכה קדושין לדעת אביה אבל מי שקדש וכנס שלא לדעת אביה אינה צריכה קדושין אלא כדי להחזיקה באשת איש גמורה ולא יתפשו בה קדושי שני אבל להתירה לעמוד אצלו ולא תחשב אצלו כזונה להא מילתא אינה צריכה קדושין אחרים ואין צריך לומר שכיון שגדלה הקטנה אצל בעלה ועומדת תחתיו ומשמשתו שעתה היא מקודשת גמורה מדאורייתא דהא קיי"ל כרב דקטנה שלא מאנה והגדילה ועמדה ונשאת דאינה צריכה גט משני דאלמא לראשון מקודשת דאורייתא דאדם יודע דאין קדושי קטנה כלום וגמר ובעל לשם קדושין ולא תימא דוקא בקטנה שהיתה צריכה למאן כגון ביתומה הוא דאמרינן הכי דהא בקטן שקדש ובמקדש בפחות משוה פרוטה נמי אמרינן הכי כרבנן דפליגי עליה דרבי (יוסי) [שמעון] ב"ר יהודה ואמרי בעלו קנו כדאיפסיקא הלכתא בפרק המדיר (כתובות עג:) ומה שאמרו שם בפרק המדיר הטעם משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות לא שעד עכשיו היתה בעילתו בעילת זנות אלא שמכאן ואילך כיון ששניהם גדולים ואפשר בקדושין גמורים אם לא היה דעתו לקדושין גמורין היתה בעילתו בעילת זנות אבל עד עתה כבר נעשה בנשואין אלו כל מה שהיה אפשר לעשות בהם בעודה קטנה ולזה אינה בעילת זנות. א"נ דביאת זנות לאו דוקא אלא דקריא לה הכי כיון שאינה מקודשת מדאורייתא דתופסין בה קדושי שני והרב ר' אהרן הלוי ז"ל כתב דקטנה שהגדילה אפי' לעדי יחוד אינה צריכה דכיון דאשתו היא ועומדת עמו כולי עלמא ידעי שנתיחד עמה ובא עליה:

ומעתה קטנה זו הרי היא מקודשת גמורה מן התורה כיון שגדלה תחת בעלה אף אם הקדושין הראשונים שקבלה האם לא היו כלום ולא הוה לה רשות מן האב לקדשה וגם קודם לכן לא היתה בואתה ביאת זנות. אמנם כבר כתבתי למעלה שהקדושין והנשואין הראשונים היו קדושין גמורין ונשואין גמורין מטעם נתינת רשות האב לגרושתו ואין ערעורו אחר מעשה כלום. נאם משיב מפני הכבוד נדרש לחפצי יראי ה' ולחושבי שמו ובהשלים מצותם אלהים חושב עבוד החותם יצחק ב"ר ששת זלה"ה *( עי' בד"מ אה"ע סי' ל"ז אות ז' ובשו"ע ורמ"א סעי' י"ד ובב"ש שם ס"ק ט"ו וכ"א ועי' באבני מלואים שם סימן ע"ה סק"ח:):