שולחן ערוך אבן העזר לז
"שולחן ערוך" בוויקיטקסט עדיין בתהליכי בנייה. לחצו כאן כדי לראות דוגמה לעיצובו של סימן ב"שולחן ערוך" יחד עם נושאי כליו. וראו גם ויקיטקסט:שולחן ערוך
אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט
<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן לז | >>
ראו סימן זה בתוך:
טור אבן העזר ·
לבוש ·
ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:
חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז
שו"ע באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org ·
SefariaENG
א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט • י • יא • יב • יג • יד • טו • טז • יז • יח • יט • כ • כא • כב • כג • כד • כה • כו • כז
האב מקדש את בתו שלא לדעתה, כל זמן שהיא קטנה. וכן כשהיא נערה, רשותה בידו וקידושיה לאביה. וכן הוא זכאי במציאתה ובמעשה ידיה ובכתובתה. אם נתאלמנה או נתגרשה מן האירוסין, הוא זכאי בכל עד שתבגר. לפיכך, מקבל האב קידושי בתו מיום שתיוולד עד שתבגר; ואפילו היתה חירשת או שוטה וקידשה האב, הרי היא אשת איש גמורה. ואם היתה בת שלש שנים ויום אחד, מתקדשת בביאה מדעת אביה. פחות מכאן, אם מסרה אביה לקידושי ביאה, אינה מקודשת.
- הגה: יש אומרים דאין קידושין תופסין בנפל, ואם קבל אביו בו קידושין והמקדש קידש אחר כך אחותו, צריכה גט (אור זרוע):
בגרה הבת, אין לאביה בה רשות, והרי היא כשאר כל הנשים שאין מתקדשות אלא לדעתן.
- ואם נשים יכולות להעיד שהיא בוגרת, עיין לקמן סימן קס"ט סעיף י"א וסימן קנ"ה סעיף ט"ו:
וכן אם השיאה אביה ונתאלמנה או נתגרשה בחיי אביה, הרי היא ברשות עצמה. ואף על פי שעדיין היא קטנה, כיון שנישאת אין לאביה בה רשות לעולם. אבל אם קידשה, ונתאלמנה או נתגרשה כמה פעמים קודם שתבגר, חוזרת לרשות אביה:
נתקדשה קודם שתבגר, שלא לדעת אביה, אינה מקודשת:
קידשה אביה בבוקר וקידשה עצמה בערב, ושניהם ביום שנשלם בו ששה חדשים של ימי נערות, ובדקוה ומצאוה בוגרת, מחזיקים אותה בחזקת בוגרת וקידושי האב אינם כלום. ויש מי שאומר, דאפילו אינה מכחישתו לומר שבאו הסימנים בבוקר. ויש מי שאומר, דדווקא מכחישתו, אבל באינה מכחישתו צריכה גט משניהם:
אם בתוך הששה חדשים של נערות קידשה אביה שלא לדעתה, והיא קידשה עצמה שלא לדעת אביה, ונמצאו לה סימנים, הוי ספק וצריכה גט משניהם:
כשם שיכול האב לקדשה בעצמו, כך יכול לקדשה על ידי שלוחו, או על ידי עצמה, שיאמר לה: "צאי וקבלי קדושיך".
- הגה: וצריך לומר לה כן בפני עדים, דהרי שליח קבלה צריך עדים (פסקי מהרא"י סימן נ'), כמו שנתבאר לעיל סימן ל"ה סעיף ג'. ואם גלוי לכל שמכינה לחופה ולקבל קידושיה, כאומר לה בפני עדים דמי (ריב"ש סימן תע"ט). ואין חילוק בין נערה לקטנה (הר"ן פרק קמא דקדושין), וכן עיקר. אבל יש חולקים ואומרים דאין בת קטנה יכולה לקבל קידושיה, אלא האב בעצמו צריך לקבלם (הרי"ף והמרדכי בשם הרא"ם).
- וכדי להוציא נפשו מפלוגתא, יחזיק האב יד הקטנה בשעה שמקבלת הקידושין, או יעמוד אצלה כשתקבלן, דהוי כאלו קיבלן בעצמו (כל בו ובתרומת הדשן סימן רי"ג). והכי עדיף טפי משיקבלו בעצמו, דהרי יש אומרים דאסור לקדש בתו קטנה (שם בתרומת הדשן), כמו שיתבאר בסמוך.
- וכשמקדש הקטנה אומר לה "הרי את מקודשת לי" (הר"ן פרק קמא דקדושין). ואם אמר: "בתך מקודשת לי", הוי קדושין, דהרי היא במקום אביה עומדת, אף על גב שנותן לה הקידושין (ריב"ש סימן תע"ט).
- ואם מקדשה בשטר, כותב בשטר: "בתך מקודשת לי", ובשעה שנותן לה אומר לה: "הרי את מקודשת לי" (שם בהר"ן). ואם שינה בדברים אלו, אפילו הכי הויא מקודשת (שם). וכששולחים הבנות הקטנות למקום אחר, ואין האב אצלן כשמקבלין לקידושיהן, הואיל והכינה להכניסה לחופה ולקידושין הוי כאלו מחזיק בידה בשעת קבלה דמיא (פסקי מהרא"י סימן ל"ג):
מצוה שלא יקדש בתו כשהיא קטנה, עד שתגדיל ותאמר: בפלוני אני רוצה.
- הגה: ויש אומרים דנוהגין בזמן הזה לקדש בנותינו הקטנות, משום שאנו בגלות ואין לנו תמיד ספוק כדי צרכי נדוניא; גם אנו מתי מעט, ואין מוצאין תמיד זיווג הגון (תוספות ריש האיש מקדש). וכן נוהגין:
האב שנתן רשות לשלוחו לקדש בתו, והלך הוא וקידשה לאחר, ושלוחו קידשה לאחר, איזה מהם שקדם הוו קידושין. ואם אינו ידוע איזה קודם, אסורה לשניהם וצריכה גט משניהם:
אי שוי שליח אחרינא, ולא ביטליה לשליח ראשון בפירוש, ואזל כל חד מינייהו וקידש, בעיא גט מתרווייהו:
קטנה או נערה שקידשה עצמה בלא דעת אביה, או נישאת, אינו כלום. ואפילו מיאון אינה צריכה. ואפילו שידכה אביה תחילה. ואפילו נתרצה האב בפירוש אחר הקידושין. ויש אומרים שאם נתרצה האב כששמע, הוו קידושין משעת שמיעה, אפילו אם לא שידך; ואפילו אם לא נתרצה מיד כששמע, אלא שתק ולא מחה ואחר כך נתרצה, הוכיח סופו על תחילתו והוו קידושין משעת שמיעה, אפילו נתאכלו המעות קודם שמיעה.
- הגה: ויש אומרים דאם נתאכלו המעות קודם, לא הוי קידושין (מרדכי פרק האיש מקדש בשם רשב"ם וראבי"ה וראב"ן).
במה דברים אמורים? כשלא מיחתה היא או אביה קודם שנתרצה; אבל אם מיחתה היא או אביה קודם שנתרצה, לא הוו קידושין אפילו נתרצה האב אחר כך.
- הגה: ויש אומרים דאם שמע האב ושתק ולא מיחה מיד, הוי כאלו נתרצה (שם). ואם לא שמע האב, או שהלך למדינת הים, ונתגדלה הבת ושתקה ולא מיחתה, גדלו הקידושין עמה וצריכה גט (ריב"ש סימן תע"ט). ויש אומרים דבעינן שבעל אחר שנתגדלה (הרשב"א סימן אלף רי"ט). ויש להחמיר כסברא הראשונה:
קטנה שקידשה עצמה למי שגילה האב דעתו שהיה חפץ לקדשה, חישינן שמא נתרצה:
נתקדשה לדעת אביה, ונישאת שלא לדעתו, בין שאביה כאן בין שהלך למדינת הים, אינם נישואין; ואם מתה, אינו יורשה ואינו מטמא לה.
- ויש אומרים דהוא הדין אם מת האב קודם שנישאת, ונישאת (כן משמע במרדכי פרק ב' דקידושין בשם מקצת רבותינו):
קטנה שהלך אביה למדינת הים, והשיאוה אחיה ואמה, הוו קידושין וצריכה מיאון. וכי אתי אביה לא בעיא קידושין אחרים. ויש אומרים שאינן קידושין, ואפילו מיאון אינה צריכה. ומכל מקום אין לאסרה עליו משום דתיחשב כפנויה ועומדת אצלו בזנות, כיון שדרך קידושין ונישואין היא אצלו.
- הגה: ואפילו בא האב ומיחה, אין לאוסרה עליו ואין ביאתו ביאת זנות, ויכול לעכבה אצלו עד שתגדיל ויגמרו קידושיה, אלא שאם קידשה האב לאחר קודם שתגדיל, צריכה גט מתרווייהו (ריב"ש סימן קצ"ג, ושם כתוב דצריכה גט מהשני, והרב פסק דצריכה מתרווייהו). ויש להחמיר כסברא הראשונה. ויש מחמירים עוד לומר דכל שאביה במדינת הים, אפילו קידשה קטנה עצמה חיישינן שמא אם שמע האב הוי מתרצה, והוי ספק מקודשת (מרדכי פרק האיש מקדש).
- מעשה באחד שגירש אשתו, ופסק עמה שהיא תטפל בבנותיו לזונן ולהגדילן ולהשיאן, וכן עשתה, ובא האב ומיחה בנישואי בנותיו הקטנות. ופסקו דאם ציוה להשיאן ולהגדילן, מה שעשתה עשוי ואינו יכול למחות, ובלבד שציוה כן לפני עדים, כי שליח קבלה צריך עדים, כמו שנתבאר לעיל סימן ל"ה סעיף ג'. אבל אם אמר שיהא כח בידה להשיאן כשיגדלו, והיא השיאן בקטנותן, אין במעשיה כלום ויוכל למחות, דהרי שינתה ממה שציוה לה (ריב"ש סימן קצ"ג):
המקדש בתו סתם, או שאמר לו: אחת מבנותיך מקודשת לי, אין הבוגרת בכלל, אפילו נתנה לו רשות לקבל קידושיה ושיהיה הכסף שלו. ודווקא דשויתיה שליח לקבל קידושין סתם, ולא אמרה: מפלוני; אבל אמרה: מפלוני, גם היא ספק מקודשת, ושאר הבוגרות אינן בכלל:
מי שיש לו שתי בנות, אפילו שתיהם קטנות, ושידך אחת מהן לאחד, ואחר זמן קיבל ממנו קידושין ואמר סתם: "בתך מקודשת לי", אפילו היו עסוקים בה, שתיהן אסורות לו וצריכות גט ממנו.
- הגה: ואפילו חזר תוך כדי דבור ופרש: "בתך פלונית", אינו מועיל (מרדכי ריש קדושין בשם ראבי"ה). וכל כי האי גוונא דהוו קידושין שלא נמסרו לביאה, כופין אותו לגרש (רשב"א רל"ו).
המקדש את בתו סתם, אין הבוגרת בכלל:
מי שיש לו שתי כיתי בנות משתי נשים, וכולן ברשות שלו לקדשן, ואמר למקדש בשעת הקידושין: קידשתי לך את בתי הגדולה, ואיני יודע אם גדולה שבגדולות או גדולה שבקטנות, אם קטנה שבגדולות שהיא גדולה מן הגדולה שבקטנות, כולן מותרות חוץ מן הגדולה שבגדולות:
וכן אם אמר לו: קידשתי את בתי הקטנה, ואיני יודע אם קטנה שבקטנות אם קטנה שבגדולות, אם גדולה שבקטנות שהיא קטנה מן הקטנה שבגדולות, כולן מותרות חוץ מן הקטנה שבקטנות:
מי שיש לו חמשה בנים, ועשו כולם את אביהם שליח לקדש להם, ואמר אבי הבנים למי שיש לו חמש בנות: אחת מבנותיך מקודשת לאחד מבני, וקיבל האב הקידושין, כל אחת צריכה גט מכל האחים. מת אחד מהם, כל אחת צריכה ארבעה גיטין, וחליצה מאחד מהם:
האב שאמר: קידשתי את בתי ואיני יודע למי, אסורה לכל העולם עד שיאמר: נודע לי למי קידשתי. אפילו לא נודע לו עד שבגרה.
- ויש אומרים דאם החתן עמד לפניו תחילה ולא הכירו, ואחר כך אמר שמכירו, אינו נאמן (בית יוסף בשם התוספות):
בא אחד ואמר בפני האב (הר"ן ורבינו ירוחם): אני קידשתיה, נאמן, ומותרת לו, כיון שהאב אומר: איני יודע. וכשכונסה, אינו צריך לקדשה. אבל אם האב מכחישו, יש מי שאומר שאינו נאמן אפילו להצריכה גט:
באו שנים וכל אחד אומר: אני קידשתיה, שניהם נותנין גט. ואם רצו, אחד נותן גט ואחד כונס.
- וצריך קידושין כשכונסה, מאחר שנתגרשה כבר מאחר (הר"ן והרשב"א):
בא אחד וכנסה, ואחר כך בא אחר ואמר: אני קידשתיה, אינו נאמן לאוסרה עליו. ויש אומרים דאפילו לא כנסה ממש, אלא כיון שהתירוה לכנוס ככנסה דמי:
האשה שאמרה: קידשתי את עצמי ואיני יודעת למי, ובא אחד ואמר: אני קידשתיך, נאמן ליתן לה גט להתירה לעלמא, אבל לא לכונסה. ואם כנסה, אין מוציאין מידו.
- ואם יש עד אחד שהוא קידשה, מותר לכונסה לכתחילה (ר"ן פרק האומר):
האב שאמר על בתו בעודה קטנה או נערה: קידשתיה וגירשתיה, נאמן לפוסלה מן הכהונה. ודווקא שאמר "גירשתיה" תוך כדי דיבור ל"קידשתיה", אבל היכא שהוחזקה אשת איש על פיו, אינו נאמן לומר לאחר זמן "גירשתיה":
אם אחר שבגרה אמר: קידשתיה וגירשתיה כשהיתה קטנה, אינו נאמן:
אב שאמר שקידש בתו, ואחר כך קידשה לאחר ואמר: קידושי ראשון היו בפסולי עדות דאורייתא ואינם כלום, נאמן.
- ולי נראה, דווקא תוך כדי דיבור נאמן, וכמו שנתבאר בסמוך סעיף כ"ה: