פתיחת התפריט הראשי

שולחן ערוך אבן העזר נב

סעיף אעריכה

הפוסק מעות לחתנו והלך האב למדינה אחרת, או שאין לו, יכולה היא לומר לבעל: אני לא פסקתי על עצמי, או כנס בלא נדוניא או פטרני בגט. אבל אם פסקה היא על עצמה, ולא הגיע ידה -- הרי זו יושבת עד שתמצא מה שפסקה או עד שתמות.

במה דברים אמורים? בגדולה; אבל בקטנה שפסקה על עצמה -- כופין אותו ליתן גט, או יכנס בלא נדוניא.

הגה: וכל זה כשאין יד האשה משגת ליתן מה שפסק אביה, אבל אם ידה משגת -- צריכה ליתן מה שפסק אביה, ואינה יכולה לומר: כנס או פטר (הגהות אלפסי פרק שנו דיני גזרות ותשובת מימוני סוף הלכות אשות).

וכל זה לא מיירי אלא קודם שנשאה, אבל לאחר שנשאה ודאי לא יוכל לבגוד באשתו משום שאין נותנין לו מה שפסקו לו, אלא חייב בכל דבר שאיש חייב לאשתו (הגהות מרדכי פרק שני דיני גזרות).

מי שפסק לתת לבתו, ואחר כך אומר שנתן לבתו -- לא מהני, אלא צריך לתת לזוג (מהרי"ל סימן קל"ו). ועיין לעיל סימן ב' שלא יתקוטט אדם בעבור נדוניא אף על פי שפסקו לו: