פתיחת התפריט הראשי

טור אבן העזר לח

טורעריכה

המקדש על תנאי - אם נתקיים התנאי מקודשת, ואם לא נתקיים התנאי אינה מקודשת, בין שהיה התנאי מהאיש או מהאשה. ובלבד שיהא התנאי כהלכתו, אבל אם אינו כהלכתו אינו כלום והקידושין קידושין אף על פי שלא נתקיים התנאי.

וכיצד הלכות התנאי. צריך שיהיה כפול, ותנאי קודם למעשה, והן קודם ללאו, ותנאי בדבר אחד ומעשה בדבר אחר, ושיוכל לקיימו על ידי שליח.

כגון שאמר לה "אם תתני לי מנה הרי את מקודשת לי בדינר זה, ואם לא תתני לא תהיה מקודשת", נתנה לו מנה מקודשת, לא נתנה לו מנה אינה מקודשת. אבל אם אמר לה "הרי את מקודשת לי אם תתני לי מנה ואם לא תתני לי מנה לא תהיה מקודשת", אינו תנאי כיון שהקדים המעשה, דהיינו "הרי את מקודשת", קודם לתנאי, אף על פי שלא נתן הקידושין לידה עד שהשלים כל תנאו.

ומלשון הרמב"ם ייראה שאם השלים כל תנאו קודם שנתן לידה הקידושין דהוי תנאי, שכתב: אבל אם אמר לה "הרי את מקודשת לי בדינר זה" ונתן הדינר לידה והשלים ואמר "אם תתני לי מנה הרי את מקודשת לי ואם לא תתני לא תהיה מקודשת" הרי התנאי בטל, מפני שהקדים המעשה ונתן בידה ואחר כך התנה, אף על פי שהכל היה בתוך כדי דיבור הרי זו מקודשת מיד ואינה צריכה ליתן לו כלום. ולא נהירא, דמילתא דפשיטא היא שאם נתן בידה בלא תנאי שהיא מקודשת בלא תנאי.

וכן אם לא כפל אלא אמר "אם תתני לי מנה תהיה מקודשת" ולא כפל, או שלא התנה בדבר אחר אלא אמר "אם הדינר שאני מקדשך בו שלי תהיה מקודשת ואם לאו לא תהיה מקודשת", או שהקדים הלאו שאמר "אם לא תתני לי מנה לא תהיה מקודשת ואם תתני לי תהיה מקודשת" - בכל אלו לא הוי תנאי, והקידושין חלין אף על פי שלא יתקיים התנאי.

וכן תנאי שאי אפשר לקיימו, כגון "אם תעלה לרקיע" או "תעבור הים ברגליך תהיה מקודשת לי ואם לאו לא תהיה מקודשת", אינו תנאי, שלא כיון אלא להפליגה בדברים.

אבל אם התנה על דבר שאפשר לקיימה, אף על פי שהתורה אוסרתו הוי תנאי, כגון "אם תאכל חזיר או חלב תהיה מקודשת לי בדינר זה ואם לאו לא תהיה מקודשת", אם לא אכלה אינה מקודשת, שאפשר לה שתאכל ותלקה, ואין כאן מתנה על מה שכתוב בתורה שהרי אפשר לה שלא תאכל ולא תתקדש.

התנה עמה בשעת קידושין על מנת שתבעל לאבא, הוי כמו שתעלה לרקיע ותנאו בטל, שאינו בידה שיבא אביו על הערוה ונמצא מתנה במה שאין בידה לקיימו. אבל אם התנה עליה שיתן לו פלוני חצרו, או שישיא בתו לבנו וכיוצא בזה, תנאו קיים, שהרי בידה לקיימו ותתן לפלוני ממון הרבה עד שיתן לו פלוני חצרה או ישיא בתו לבנו.

כתב הרמב"ם: כל האומר "מעכשיו" אינו צריך לכפול תנאו ולא להקדים התנאי למעשה אלא אף על פי שהקדים המעשה התנאי קיים, אבל צריך להתנות בדבר שאפשר לקיימו, וכל האומר "על מנת" כאומר מעכשיו דמי ואין צריך לכופלו ולא להקדימו למעשה. ורבינו חננאל כתב דאפילו במעכשיו ובעל מנת לא הוי תנאי עד שיהיה בו כל דיני התנאי, ולזה הסכים אדוני אבי הרא"ש.

ויש אומרים דלא בעי תנאי כפול ולא שאר דיני תנאים אלא באיסור כגון בקדושין וגיטין, אבל בממון הוי תנאי בלא כל זה. ואדוני אבי הרא"ש ז"ל כתב דבכל מקום שהזכירו תנאי בין באיסור בין בממון צריך כל דיני התנאי, וכן כתב הרמב"ם.

התנה בשעת הקידושין שלא יהא עליו שאר או כסות, תנאו קיים ואינו מתחייב לה בהם. אבל אם התנה שלא יתחייב בעונתה, תנאו בטל וחייב בה.

נתן לה פרוטה ואמר לה "על מנת שאתן לך מנה התקדשי לי", כשיתקיים התנאי יחולו הקידושין למפרע אף על פי שלא אמר מעכשיו, דכל האומר על מנת כאומר מעכשיו דמי, ואם קבלה קידושין מאחר קודם שנתקיים התנאי ואחר כך נתקיים, אין קידושי השני כלום.

ואם אמר לה "על מנת שאתן לך מנה תוך ל' יום", אם נתן לה תוך שלשים יום הוו קדושין למפרע, לא נתן לה תוך שלשים יום אינה מקודשת.

ואם לא אמר לה "על מנת", אלא אמר "אם אתן לך מנה תוך שלשים יום תהא מקודשת לי בדינר זה", אין הקידושין חלין אלא משעה שנתנו לה, לפיכך אם קדשה אחר קודם שיתקיים התנאי מקודשת לשני.

אמר לה "תהא מקודשת לי על מנת שירצה אבא", רצונו לומר על מנת שישתוק אבא כשישמע, לפיכך אם שמע ושתק חלו הקידושין מיד אפילו אם אמר בתר הכי "לא", וכן אם מת ולא שמע מקודשת מיד. אבל אם מיחה כששמע, אינה מקודשת. אמר "על מנת שלא ימחה אבא", אפילו שמע ושתק לא חלו הקידושין, שאם ימחה אחר כך אינן קידושין, אבל אם אמר "אין" פעם אחת, שוב אין יכול למחות. ואם מת ולא מיחה מקודשת. אם מת הבן, מלמדין את האב שימחה כדי שלא תזקק ליבם. והרמב"ם כתב בעל מנת שירצה אבא, לא רצה או שתק או מת קודם שמיעה אינה מקודשת. ואדוני אבי הרא"ש ז"ל כתב כסברא ראשונה.

ואם אמר "על מנת שיאמר אין", כתב הרמ"ה מתי שיאמר "אין" מקודשת אפילו אמר תחילה "לא", הילכך לעולם הוי ספק עד שימות האב, ואם מת הבן, אפילו אמר האב איני רוצה, או חולצת או מתייבמת, אבל לא מיפטרה בלא חליצה דילמא הדר ואמר אין ומקיימא תנאה.

אמר לה "תהא מקודשת לי בפרוטה על מנת שאעשה עמך כפועל" או "שאדבר עליך לשלטון", אם יש עדים שעשה עמה כפועל ודבר עליה לשלטון מקודשת בודאי, ואם אין עדים מקודשת מספק. ופירשו התוספות שכיון שדבר עליה לשלטון ועשה עמה כפועל מקודשת, ואינה יכולה לומר למלאכה זו לא הייתי חפצה, לדברים הללו לא חפצתי. ובתוספתא קתני: אם דבר עליה כדרך המדברים מקודשת, משמע שהדברים ידועים הם שיש לו לדבר עליה כשאומר "על מנת שאדבר עליך לשלטון".

לא נתן לה כלום ואמר לה "התקדשי לי בשכר שאדבר עליך לשלטון", אינה מקודשת, שישנה לשכירות מתחילה ועד סוף והוה ליה מקדש במלוה.

"על מנת שיש לי מנה", אם ידוע בעדים שיש לו מנה ביד פלוני מקודשת בודאי, ואם אין ידוע מקודשת מספק, אפילו אומר אותו פלוני אין לו בידי. "על מנת שיאמר פלוני שיש לי מנה בידו", אמר יש לו בידי מקודשת, לא אמר יש לו בידי אינה מקודשת.

"על מנת שאראך מנה", אינה מקודשת עד שיראנה מנה שלו, ואם יש לו מאחרים בעיסקא אינה מקודשת. וכתב הרמ"ה: אפילו איכא סהדי דיכול לאחוויי לה לא הוו קידושין עד דמחזי לה, דלהכי אמר לה על מנת שאראך ולא אמר לה על מנת שיש לי, דלא ניחא לה למסמך אסהדי עד דמחזי לה, ומכי מחזי לה איגלי מילתא דמעיקרא תפשי בה קדושין, ויש לה קולא מצד אחד, דאילו בעל מנת שיש לי, אם יש עדים שיש לו בשעת קידושין מקודשת ודאי ואי לא הוו קידושין ספק, דיש לו בשעת קדושין משמע, ואילו בעל מנת שאראך, להבא נמי משמע, ואף על גב דמחזי לה ממציאה דאשכח או ממתנה שניתן לו אחר כך הוו קידושין. ומיהו לא חיישינן דילמא אחזי לה בתר הכי למיהוי ספק קידושין.

"על מנת שאראך בית כור עפר", אם ידוע שיש לו משלו מקודשת בודאי, ואם אין ידוע הוו קדושין ספק. היה לו בית כור עפר ויש בו סלעים גבוהים עשרה טפחים, אין נמדדין עמו. היו בקעים עמוקים עשרה, אם הם מלאים מים הרי הם כסלעים ואין נמדדין עמו, ואם אין מלאין מים נמדדים עמו. "על מנת שיש לי בית כור עפר במקום פלוני", אם יש לו באותו מקום מקודשת, ואם אין לו באותו מקום כתב הרמב"ם דהוו ספק קדושין, ואדוני אבי הרא"ש ז"ל כתב דאפילו ספק קדושין לא הוו.

"על מנת שיש לי מנה במקום פלוני", ויש לו במקום אחר, יש אומרים שהיא מקודשת משום דזוזי נקל להוליכם ממקום למקום, והרמב"ם כתב שגם בזה אינה מקודשת, וכן היא מסקנת אדוני אבי הרא"ש ז"ל.

"על מנת שאני עשיר" ונמצא עני, או עני ונמצא עשיר, "על מנת שאני כהן" ונמצא לוי, או לוי ונמצא כהן, נתין ונמצא ממזר, ממזר ונמצא נתין, בן עיר ונמצא בן כרך, או בן כרך ונמצא בן עיר, "על מנת שביתי קרוב למרחץ" ונמצא רחוק, רחוק ונמצא קרוב, "על מנת שיש לי בת או שפחה גדולה" ונמצא שאין לו, "על מנת שאין לו" ויש לו, או "על מנת שיש לו בנים" ואין לו, או "על מנת שאין לו" ויש לו, או שאמר "התקדשי לי בכוס של יין" ונמצא של דבש, כגון שהיה מכוסה ולא הכירה בו עד אחר כך, שאילו ראתה אותו וקבלתו סברה וקבלה, או דבש ונמצא יין - בכולן אפילו אומרת בלבי היה להתקדש לו אפילו לא יתקיים התנאי, אינה מקודשת, לא שנא אם קבלה היא הקידושין, לא שנא אמרה לשליח לקבלם בתנאי ושינה השליח. וכתב הרמ"ה: דווקא שאמרה בלבי היה ולא הוציאה בשפתה, אבל אם אומרת כן בשעת קדושין הוו קדושין, כיון ששמע הבעל ושתק נתבטל התנאי.

וכן אם היא הטעתו, אינן קדושין. אבל אם כנסה סתם ואמר כסבור הייתי שהיא כהנת והיא לויה, או לויה והיא כהנת, עשירה והיא ענייה, ענייה והיא עשירה - הרי זו מקודשת.

"על מנת שאני קורא", אינה מקודשת אלא אם כן קורא ג' פסוקים בתרגום אונקלוס. ואם אמר "קראה אנא", עד דקרי אורייתא נביאי וכתיבי בדיוקא.

"על מנת שאני שונה", לרב אלפס עד שישנה משניות, ולדעת אדוני אבי הרא"ש ז"ל אם יודע מדרשי התורה מקודשת. ואם אמר "תנאה אנא", עד דידע הלכתא ספרא וספרי ותוספתא.

"על מנת שאני תלמיד", איני אומר כבן עזאי, אלא כל ששואלים אותו דבר אחד בתלמודו ואומרו, ואפילו בהלכות החג שהם דברים קלים שמלמדים אותן ברבים.

"על מנת שאני חכם", אין אומר כרבי עקיבא וחביריו, אלא כל ששואלין אותו דבר חכמה, פירוש דבר התלוי בסברא, בכל מקום ואומר.

"על מנת שאני גבור", אין אומר כאבנר ויואב, אלא כל שבני עירו יראים ממנו מפני גבורתו.

"על מנת שאני עשיר", אין אומרים כאלעזר בן חרסום, אלא כל שבני עירו מכבדין אותו מפני עושרו.

"על מנת שאני צדיק", אפילו הוא רשע גמור הוי ספק קידושין שמא הרהר תשובה בלבו. "על מנת שאני רשע", אפילו הוא צדיק גמור הוי ספק קדושין שמא הרהר עכו"ם בלבו.

"על מנת שאני בן עיר" ונמצא בן עיר ובן כרך, "על מנת שאני בשם" ונמצא בשם ובורסקי, "על מנת ששמי יוסף" ונמצא שמו יוסף ושמעון - מקודשת. "שאיני אלא בן עיר" ונמצא בן עיר ובן כרך, "שאיני אלא בשם" ונמצא שהוא בשם ובורסקי, "שאין שמי אלא יוסף" ונמצא שהוא שמו יוסף ושמעון - אינה מקודשת.

כתב הרמב"ם: המקדש על תנאי וחזר בו אחר כמה ימים ובטלו הרי זו מקודשת סתם, אף על פי שבטלו בינו לבינה שלא בפני עדים בטל התנאי. וכן אם היה מן האשה ובטלה אותו אחר כך בינו לבינה בטל. לפיכך המקדש על תנאי וכנס אחר כך סתם או בעל סתם, צריכה גט אף על פי שלא נתקיים התנאי, שמא בטל התנאי כשבעל או כנס.

וכן כתב הר"מ נרבוני בעל מנת שאתן לך מאתים זוז, אם אמר המקדש שאין רוצה לקיים תנאו לעולם אין כופין אותו לקיימו אלא קידושין בטלים ואינה צריכה גט, ומכל מקום בעל נפש לא ישאנה בלא גט שמא אחר כך יאמר שרוצה לקיים התנאי לקלקל על השני, ואם אמר שעדיין רוצה לקיימו אין יכולין לכופו כל י"ב חדש כדין זמן שנותנין לבתולה, ומי"ב חדש ואילך כותבין עליו אגרת מרד, ואם מת קודם שיקיים התנאי אפילו חליצה לא בעיא, ואם מחלה היא התנאי בחיי המקדש גמרו הקדושין מיד כאילו קיימו. וכל הני תנאי מיירי בשלא כנסה, אבל כנסה מקודשת מיד דמסתמא בשעת כניסתה לחופה אחלה לתנאו כדאמרינן במקדש על התנאי ובעל חייב ליתן לה כתובתה ממה נפשך, אם מחלה הרי נישואיה גמורים, ואם לא מחלה באותה שעה הרי עדיין יכולה למחול וכשתמחול איגלאי מילתא דנשואין גמורים הוו וכתובה יש לה.

וכן כתב אדוני אבי הרא"ש ז"ל בתשובה: באחד שהלך למדינת הים וקדש על תנאי "אם באתי מכאן ועד י"ב חדש תהיה מקודשת מעכשיו", וקודם שהלך נתרצו שניהם להאריך הזמן ועברו י"ב חדש ולא בא ובא קודם הזמן האחרון, וכתב דהוו קדושין, דכל מעשה שנעשה על תנאי יכול לבטל התנאי, ואפילו נתאכלו המעות הוו קדושין למפרע כשנתקיים תנאי השני.

אמר לה "תהא מקודשת לי חוץ מפלוני", שלא תאסר עליו אלא תהיה כאשת איש לכל העולם חוץ מפלוני שתהיה לו כפנויה, אינם קדושין. והרמב"ם כתב שהן ספק קדושין. אבל אם אמר "על מנת שלא תיאסר לפלוני", אינו תנאי והוו קידושין גמורין ואסורה לו.

בית יוסףעריכה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

המקדש ע"ת אם נתקיים התנאי מקודשת ואם לא נתקיים התנאי אינה מקודשת בין שהיה התנאי מהאיש או מהאשה ובלבד שיהא התנאי כהלכתו אבל אם אינו כהלכתו אינו כלום והקידושין קידושין אע"פ שלא נתקיים התנאי כ"כ הרמב"ם בפ"ו ודברים מבוארים הם במשנה ובגמ' (פ' האומר דף סא) כתב ה"ר שלמה בן הרשב"ץ אפילו נאנס ולא קיים התנאי לא הוו קידושין כדאיתא בירושלמי וכחבו הר"ן בפרק האומר :


וכיצד הלכות התנאי צריך שיהיה כפול ותנאי קודם למעשה והן קודם ללאו ותנאי בדבר אחד ומעשה בדבר אחר ושיוכל לקיימו ע"י שליח בפרק האומר לחבירו (שם.) תנן ר"מ אומר כל תנאי שאינו כתנאי בני גד ובני ראובן אינו תנאי ופירש"י כל תנאי שאינו כפול כתנאי בני גד ובני ראובן אינו תנאי ואע"פ שלא נתקיים התנאי נתקיימו הדברים כגון ה"ז גיטיך ע"מ שתתני לי ק"ק זוז ולא פירש לכפול ואם לא תתני לא יהא גט אין כאן תנאי של ק"ק זוז כלל ואפילו לא נתנה הוי גט וכמו שמצינו שהוצרך משה רבינו עליו השלום לכפול ואם לא יעברו חלוצים אתכם ונאחזו בתוככם ש"מ דאי לא כפל היתה מתנתו קיימת ונוחלין ארץ גלעד ואפילו לא יעברו את הירדן אף ע"פ שאמר אם יעברו ונתתם לית לן מכלל הן אתה שומע לאו וה"ה נמי דבעינן תנאי קודם למעשה מדלא אמר תנו להם אם יעברו משמע דאי אמר הכי לא אתי תנאי ומבטל מעשה דמתנה דקדמיה ושמעינן נמי דבעינן הן קודם ללאו דלא אמר תחלה אם לא יעברו אל תתנו ואם יעברו ונתתם עכ"ל. ובפרק מי שאחזו (דף עה:) גבי הא דמוקי התם הברייתא כר"מ דאמר בעינן תנאי כפול אמרינן כל תנאי מהיכא גמרינן מתנאי בני גד ובני ראובן מה התם תנאי קודם למעשה לאפוקי הכא דמעשה קודם לתנאי ומה התם תנאי בדבר אחד ומעשה בדבר אחר לאפוקי הכא דתנאי ומעשה בדבר אחד ומה התם הן קודם ללאו לאפוקי הכא דלאו קודם להן ובס"פ הפועלי' (דף צד.) תנן כל תנאי שהמעשה בתחלתו תנאו בטל וכל שאיפשר לו לקיימו בסופו והתנה עליו מתחלתו תנאו קיים ודייקינן בגמרא הא אי אפשר לו לקיימו תנאי בטל ואמרינן דזו דברי ר"י בן תימא ואף ע"ג דחכמים פליגי עליה איפסקא שם ובפרק המגרש (ד' פד.) הלכתא כותיה ובפ' המדיר (עד.) דאמרינן חליצה מוטעת כשרה אי זו היא חליצה מוטעת כל שאומר לו חלוץ לה ע"מ שתתן לך ר' זוז ומפרש טעמא משום דכל תנאי מהיכא גמרינן מתנאי בני גד ובני ראובן תנאה דאיפשר לקיומיה ע"י שליח כי התם הוי תנאה דלא איפשר לקיומיה על ידי שליח כי התם לא הוי תנאה ופריך והא ביאה דלא אפשר לקיומיה על ידי שליח כי התם וקא הוי תנאה התם משום דאיתקו הויות להדדי ופירש"י כל תנאי מהיכא גמרינן. אם יעברו ונתתם וכו' דאיפשר לקיומיה למעשה של תנאי דהיינו ונתתם על ידי שליח כי התם שהרי משה צוה ליהושע לתת להם את הארץ שהיה שלוחו של משה ונתנה להם אבל חליצה א"א לקיימה על ידי שליח אינו יכול לומר לשלוחו אם תתן לך פלוני ק"ק זוז חלוץ לה הילכך לאו תנאה הוא לבטל החליצה: והא ביאה. הבועל לשם קידושין. וקא הוי תנאיה תנאה. כדאמרינן לעיל הריני בועלך על מנת וכו': דאיתקוש הויות. והיתה לאיש אחר כל הויות קידושין במשמע כסף ושטר וביאה כי היכי דמהני תנאי בקידושי כסף ושטר דאיפשר לקיומי על ידי שליח מהני נמי בביאה עכ"ל וכיון דבקידושין לא בעינן אפשר לקיומיה ע"י שליח לא ניתן תנאי זה ליכתב בהלכות אלו ויש לתמוה על רבינו שכתבו פה וכן יש לתמוה עליו למה לא כ' בתחלת סימן זה דבעינן שיהא תנאי שאיפשר לקיימו ואע"פ שכתבו לקמן הו"ל לכתבו סמוך לאחרים. והרמב"ם בפ"ו מהלכות אישות ובפ"ג מהלכות זכייה לא הצריך אלא ארבע תנאים ואלו הם שיהיה כפול ושיהיה הן קודם ללאו ושיהיה התנאי קודם למעשה ושיהיה התנאי דבר שאיפשר לקיימו. וכתב ה"ה יש מי שהקשה על רבינו למה לא כתב ג"כ תנאי בדבר אחד ומעשה בדבר אחר כההיא סוגיא דפרק מי שאחזו וי"ל דההיא סוגיא לא קיימא ואין טעם הברייתא אלא כדרב אסי דעבד אוקימתא אחריתי התם זהו דעת רבינו עוד הקשו עליו שאין תנאי בדבר שאי אפשר לקיימו על ידי שליח ומשום כך אין תנאי בחליצה כדאיתא ביבמות (קו.) ואין זו קושיא לפי שכבר ביאר רבינו פ"ד מהלכות חליצה דין החליצה שהיא כשרה אע"פ שלא נתקיים התנאי ובכאן לא כתב אלא בדברים שיש בהם תנאי מה הן הדברים שצריך להיות בתנאי כדי שיועיל עכ"ל והרא"ש בפרק מי שאחזו כתב שצריך שיהא תנאי בדבר אחד ומעשה בדבר אחר ואין כן דעת הרמב"ם שהרי פסק בפ"ח מהל' גירושין ה"ז גיטיך ע"מ שהנייר שלי הרי זה גט ותתן:


ומ"ש רבינו כגון שא"ל אם תתני לי מנה הרי את מקודשת לי בדינר זה נתנה לו מנה מקודשת לא נתנה לו מנה אינה מקודשת כלומר דתנאי זה הוא כהלכתו אבל אם א"ל הרי את מקודשת לי אם תתני לי מנה וכו' אינו תנאי כיון שהקדים המעשה לתנאי כלומר דאע"פ שלא נתנה לו היא מקודשת כאילו לא התנה כלל.


ומ"ש בשם הרמב"ם הוא בפ"ו מהל' אישות וכתב עליו רבינו דל"נ דמילתא דפשיטא היא וכו' כלומר וא"כ לא היה צריך שיתנו חכמים ויצריכו שיהיה תנאי קודם למעשה כיון דמילתא דפשיטא היא שאם קדם המעשה סתם אין התנאי שהתנה אח"כ כלום ואין זה כלום דכיון דגמר דברי הקידושין הוא התנאי שהרי הוא אומר הרי את מקודשת לי בזה על תנאי כך וכך אע"פ שנתן לה הקידושין קודם שיזכיר התנאי מ"מ כיון דדברים אחדים הם בלי הפסק ראש דבריו אסיפא סמיך והו"ל למימר דלא חלו הקידושין אלא אותו תנאי אי לאו דגמרינן מתנאי בני גד שצריך שיהיה תנאי קודם למעשה ולישנא דהרמב"ם הכי דייק שכתב אם א"ל הרי את מקודשת לי בדינר זה ונתן הדינר בידה והשלים התנאי ואמר אם תתני לי ק"ק זוז תהיה מקודשת וכו' הרי התנאי בטל ומדכתב והשלים התנאי משמע כמו שכתבתי דתנאי לאו מילתא באפי נפשה אלא תשלום דבריו הראשונים וה"ה כתב על לשון הרמב"ם ז"ל לשון המשנה בדין מעשה קודם לתנאי כך הוא כל תנאי שיש מעשה בתחלתו תנאו בטל ופירוש רבינו בה מבואר שהוא מפרש שיש בו מעשה שהקדים ועשה המעשה בפועל ואח"כ התנה תנאו אבל אם לא עשה המעשה אע"פ שהקדימו באמירה הרי התנאי קיים וכגון שאמר הרי את מקודשת אם תתני לי ק"ק זוז ואם לאו לא תהיה מקודשת ואח"כ נתן הקידושין לידה הרי תנאו קיים ואע"פ שלא הזכיר רבינו זה בבירור כן נראה ממ"ש כאן מפני שהקדים המעשה ונתן בידה ובהשגות א"א לא זו הדרך אלא אפילו אמר הכל קודם למעשה ואח"כ נתן הדינר הרי התנאי בטל משום דלא דמי לתנאי בני גד ובני ראובן שאמר אם לא יעברו דהיינו תנאי והדר ונתתם דהיינו מעשה ע"כ. וכן פירשו כדבריו בתוספות וכן פירש הרמב"ן דרך פשיטות ולשון המשניות והגמרא בכמה מקומות אינו מדוקדק לפי דעתם וזה נראה שהכריחו רבינו לפרש מה שפירש ודין זה צ"ע עכ"ל וז"ל הר"ן בפרק האומר לחבירו ואם תאמר והתנן בפרק מי שאחזו כתבו ותנו גט לאשתי אם לא באתי מכאן ועד י"ב חדש והא הכא דמעשה קודם לתנאי ואפ"ה תנאו קיים איכא למימר דמתני בהדי שליח שאני דכל תנאי מהני ביה לפי שאינו נעשה שלוחו אלא במה שנראה מתוך דבריו ומכל מקום צריך לומר דהא דתנן התם הרי זה גיטיך אם לא באתי ופרכינן עלה וניחוש שמא בא דאלמא התנאי קיים שהמשנה שנויה שלא בדקדוק וכן הרבה כיוצא בזה דאי לא הוה ליה מעשה בתחלתו ותנאו בטל אלא שהרמב"ם כתב בפ"ו מהלכות אישות אבל אם א"ל הרי את מקודשת בדינר זה ונתן הדינר בידה והשלים התנאי וכו' ונראה מדבריו דלא מיקרי מעשה קודם לתנאי אא"כ נעשה המעשה תחלה ולדבריו המשניות שנויות בדקדוק אלא דלא נהירא דא"ה היכי אמרינן בפרק מי שאחזו גבי תקנתא דשמואל בגיטא דש"מ ולימא לא יהא גט אם לא מתי בעינן תנאי קודם למעשה דאפי' אמר הכי כל שלא נתן הגט לא הוי מעשה קודם לתנאי וכבר השיגו עליו הראב"ד והרמ"ך ז"ל בהגהותיהם עכ"ל:


ומ"ש וכן אם לא כפל אלא אמר תתני לי תהיה מקודשת ולא כפל או שלא התנה בדבר אחר וכו' או שהקדים הלאו וכו' ארישא קאי שכתב אבל אם א"ל הרי את מקודשת לי אם תתני לי מנה וכו' אינו תנאי כיון שהקדים המעשה והפסיק בדעת הרמב"ם בפירוש תנאי קודם למעשה וכתב עליו דלא נהירא והדר חזר לענין ראשון יסיים ואמר דה"ה אם לא כפל או שלא התנה בדבר אחר או שהקדים הלאו בכל אלו לא הוי תנאי והקדושין חלין אף ע"פ שלא יתקיים התנאי:


ומ"ש וכן תנאי שא"א לקיימו כגון אם תעלה לרקיע וכו' אינו תנאי שלא כיון אלא להפליג' בדברים בס"פ הפועלים ופרש"י כמפליגה בדברים שאין בלבו לשום תנאי אלא להקניטה בעלמ' מרחקה ודוחה אותה בדברים:


ומ"ש אבל אם התנה על דבר שאיפשר לקיימו אע"פ שהתורה אוסרתו הוי תנאי כגון אם תאכל חזיר או חלב תהיה מקודשת לי וכו' בפרק המגרש פלוגתא דאביי ורבא דאמר הכי:


ומ"ש התנה עמה בשעת קדושין על מנת שתבעל לאבא הוי כמו שתעלה לרקיע ותנאו בטל וכו' מבואר שם דבהא מודה רבא:


ומ"ש אבל אם התנה עליה שיתן לו פלוני חצרו או שישיא בתו לבנו תנאו קיים וכו' כן כתב הרמב"ם בפ"ו מהלכות אישות ונראה שכתב כן מדגרסינן בהמגרש אפלוגתא דאביי ורבא דבסמוך מיתיבי ה"ז גיטיך על מנת שתבעלי לפלוני נתקיים התנאי ה"ז גט אם לאו אינו גט ע"מ שלא תבעלי לאבא ולאביך אין חוששין שמא נבעלה להם ואילו ע"מ שתבעלי לאבא ולאביך לא קתני לרבא קשיא אמר לך רבא בשלמא בשר חזיר איפשר דאכלה ולקי פלוני נמי איפשר דמשחדא ליה בממונא אלא אבא ואביך בדידה קיימא נהי דאיהי עבדא איסורא אבא ואביך מי עבדי איסורא ופרש"י אמר לך רבא לא דמיא לבשר חזיר דאילו בשר חזיר בידה לקיימו באיסור ושתבעלי לפלוני נמי איפשר דמשחדא ליה בממונא ואם אינו רוצה לבועלה באיסור ישאנה ויבעול בהיתר אלא אבא ואביך בדידה קיימא עכ"ל משמע בהדיא דכל היכא דלא הויא מילתא דאיסורא אע"פ שהוא תלוי בדעת אחרים כיון דאיפשר דמשחדא ליה בממונא הוי תנאי קיים:


כתב הרמב"ם כל האומר מעכשיו אינו צריך לכפול תנאו ולא להקדים התנאי למעשה וכו' אבל צריך להתנות בדבר שאיפשר לקיימו וכל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי וכו' בפ"ו מהלכות אישות וכתב ה"ה כל האומר מעכשיו וכו' זה דעת כל הגאונים ז"ל והכריחם לזה לשון המשניות שהם בע"מ שהוא כמעכשיו ולא הזכירו כפילת התנאי ובעלי התוספות חלוקים בזה והרמב"ן והרשב"א ז"ל הניחו הדבר בצ"ע וקבלת הגאונים תכריע: ומ"ש אבל צריך להתנות וכו' זה מבואר בברייתא דהמגרש ה"ז גיטיך ע"מ שתעלי לרקיע ר"י בן תימא אומר ה"ז גט ואמר רב נחמן אמר רב הלכה כרבי יהודה בן תימא אלמא אפילו בע"מ אין התנאי כלום אם הוא דבר שא"א לקיימו ונראה מדבריו שהטעם שבמעכשיו בע"מ אינו צריך לדברים אלו מפני שהמעשה חל מעכשיו ויתקיים אבל באם שאין המעשה חל עד שהתנאי יתקיים והתנאי בא לבטל המעשה שלא יחול עכשיו ולפיכך צריך חיזוק יותר וכיוצא בזה הטעם כתב הר"א ז"ל בפירושו לדעת הגאונים ז"ל עכ"ל ה"ה ז"ל:


ומ"ש שכל האומר על מנת כאומר מעכשיו דמי בפ' מי שאחזו אמרו כן לענין דכי מקיימה תנאה מקודשת או מגורשת למפרע משעה שקבלה הקדושין או הגרושין. ודעת הרי"ף כדעת הרמב"ם שכתב בפרק מי שאחזו גבי הא דת"ר ה"ז גיטיך ע"מ שתשמשי את אבא ב' שנים וכו' וז"ל ואע"ג דקי"ל דבעינן תנאי כפול ה"מ באם תשמשי אם לא תשמשי כענין שנאמר אם יעברו בני גד ואם לא יעברו וכדאתקין שמואל בגיטא דש"מ אבל בע"מ לא וקי"ל דכל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי וכתב שם הרא"ש שכן דעת רבינו האי ז"ל ושהראב"ד נתן טעם לדבריהם אבל הוא ז"ל חלק על סברא זו והעלה שלדעת ר"ח ז"ל גם במעכשיו בעי' כל תנאי התנאי ושכן הסכימו חכמי ארצו ושכן עמא דבר וכ"כ עוד בתשובה כלל מ"ו וכתב עוד הרא"ש בכלל פ"א אע"פ שפסק הרי"ף דלא בעינן תנאי כפול בע"מ משום דכל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי הרי נחלקו עליו ר"ת ור"י וראיותיהם נכוחות למבין וכתב רבינו תשובה זו בטור ח"מ סימן רמ"א וגם הר"ן כתב בפרק הנזכר שאין שטת הרי"ף והרמב"ם מחוורת והאריך בדבר:


וי"א דלא בעינן תנאי כפול ולא שאר דיני תנאי אלא באיסור כגון בקידושין וגיטין אבל בממון הוי תנאי בלא כל זה ז"ל הרמב"ם בפ"ו מהלכות אישות יש מקצת גאונים אחרונים שאמרו שא"צ אדם לכפול תנאי אלא בגיטין וקידושין בלבד אבל בדיני ממון אינו צריך לכפול ואין ראוי לסמוך על דבר זה שכפילת התנאי עם שאר הד' דברים מתנאי בני גד ובני ראובן למדו אותם חכמים ותנאי זה לא היה לא בגיטין ולא בקידושין וכזה הורו גדולי הגאונים הראשונים וכן ראוי לעשות. וכתב ה"ה יש מקצת אחרונים שכתבו שאין אדם צריך לכפול וכו' כן הוא דעת הרי"ף בתשובה וקצת מן האחרונים סוברים כן והוקשה להם והלא עיקר תנאי בני גד בממון היה והם ז"ל תירצו דר"מ בלחוד הוא דבעי תנאי כפול ויליף לה מתנאי בני גד ובני ראובן ואיהו ודאי בדבר שבממון נמי קא מצריך תנאי כפול ואנן לא קי"ל כותיה דרבנן פליגי עליה ומדינא לא בעינן תנאי כפול לא בגיטין וקידושין ולא בממון אלא דשמואל אתקין בגט של ש"מ המגרש ע"ת שיכפול תנאו כדאיתא פרק מי שאחזו ועשה כן לרווחא דמילתא שחשש שמואל שאם היה התנאי בלא כפול הוה איכא ב"ד דס"ל כר"מ והוה מתיר אע"פ שלא נתקיים התנאי ועיקר הדין הוא דבשום מקום אין צורך לכפול התנאי והילכך בגיטין וקדושין אם לא כפל תנאו ולא נתקיים חוששין לה ואין מחזיקים אותה לא במגורשת ולא באינה מגורשת ולא במקודשת ולא באינה מקודשת והולכין בה להחמיר מדברי חכמים וכ"נ שהוא דעת הרמב"ן והרשב"א עוד דקדק הרמב"ן אי בעינן בדיני ממונות הן קודם ללאו ושיהיה תנאי קודם למעשה ושיהיה בדבר שאיפשר לקיימו והעלה הוא ז"ל דלא בעינן הן קודם ללאו אלא הרי הוא כדין הכפול בין בממון בין בגיטין וקדושין על הדרך הנזכר למעלה וכן כתב רבינו פ"ג מהלכות זכייה שרבותינו סוברים שאין צריך הן קודם לאו בתנאי ממון אבל תנאי קודם למעשה ודאי בעינן בכל דוכתא שהרי משנה סתומה היא בפרק הפועלים גבי הלכתא פסיקתא דאע"ג דאתיא כר"מ כדאיתא בגמרא קי"ל כוותיה בהא וכתב הוא ז"ל דאף על גב דהוה משמע דאי גמרינן מתנאי בני גד ובני ראובן לכל מילי הוה ליה למיגמר איכא למימר דסוגיא דתלמודא מכרעת שאין כל הדברים שוין ולא נתברר הטעם אלו דבריו ז"ל ושיהיה דבר שאיפשר לקיימו בדוקא מוסכם הוא מכל הפוסקים ז"ל בכל דבר ודעת רבינו שהלכה כר"מ בתנאי כפול ובהן קודם ללאו כמו שהלכה כמותו בתנאי קודם למעשה דכיון דכולן מתנאי בני גד ובני ראובן נלמדו אין למדין ממנו לחצאין וזה דעת הגאונים הראשונים ולזה הסכים בעל העיטור עכ"ל. וגם הר"ן כתב בפרק האומר לחבירו ולענין הלכה כתב הרי"ף בתשובה אלו התנאים כולן אין צריכין אלא בגיטין וקדושין שהם איסורא וכוונתו ז"ל דלא קי"ל כר"מ ומיהו בגיטין וקדושין חיישינן להו לחומרא דהכי חזינן דאתקין שמואל בגיטין כדאיתא בפרק מי שאחזו וקי"ל כותיה בתנאי קודם למעשה דסתם משנה היא בפרק הפועלים וכן נמי קי"ל שיהא אפשר לקיים המעשה על ידי שליח:


ומ"ש רבינו בשם הרא"ש דבכ"מ שהזכירו תנאי בין באיסור בין בממון צריך כל דיני התנאי כ"כ בס"פ י"נ וכ"כ בתשובה כלל פ"א כתבה רבינו בטור ח"מ סימן רמ"א. וטעם הדבר למה אנו לומדים מתנאי בני גד ובני ראובן כתב הרא"ש בתשובה וכתבתיה בסוף סימן זה: כתב רבינו ירוחם אם לא כפל והוא בענין שבעבור שלא כפל יהיו קידושיו בטלים כתבו התוספות לא שיהיו בטלים לגמרי אלא מקודשת מספק וכ"כ הרא"ש בפרק י"נ על ההיא דאמר רבא אתרוג זה נתון לך : חילוקי דיני התנאי נתבארו יפה בדיני גיטין ומשם תלמוד לדיני קדושין:


התנה בשעת הקדושין שלא יהא עליו לא שאר ולא כסות תנאו קיים וכו' אבל אם התנה שלא יתחייב בעונתה תנאו בטל וחייב בה ברייתא בפרק אעפ"י (נו.) ובפרק הזהב (נא:) האומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שאין ליך עלי שאר כסות ועונה ה"ז מקודשת ותנאו בטל דר"מ ר"י אומר בדבר שבממון תנאו קיים ופרש"י בדבר שבממון. שאר כסות וידוע דהלכה כרבי יהודה וכתבה הרי"ף בפ' האומר לחבירו ופירש הר"ן בדבר שבממון דניתן למחילה תנאו קיים אבל עונה דצערא דגופא לא איתיהיב למחילה :


נתן לה פרוטה וא"ל ע"מ שאתן ליך מנה התקדשי לי כשיתקיים התנאי יחולו הקדושין למפרע וכו' בפרק האומר לחבירו (ס.) תנן האומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שאתן ליך ק"ק זוז ה"ז מקודשת ויתן ופירש רש"י הרי את מקודשת לי בפרוטה זו על מנת שאתן ליך ק"ק זוז ובגמרא איתמר רב הונא אמר והוא יתן רב יהודה אמר לכשיתן רב הונא אמר והוא יתן תנאה הוא מקיים תנאיה ואזיל רב יהודה אמר לכשיתן לכי יהיב הוו קדושין מאי בינייהו איכא בינייהו שפשטה ידה וקבלה קדושין מאחר לרב הונא לא הוו קדושין לרב יהודה הוי קדושין ומפרש בגמר' טעמא דרב הונא משום דכל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי ופסקו הפוסקים כותיה:


ומ"ש ואם א"ל על מנת שאתן לך מנה תוך ל' יום אם נתן לה בתוך ל' יום הוו קדושין למפרע לא נתן לה תוך ל' יום אינה מקודשת שם במשנה. וכתב ר"י בשם הר"מ הנרבוני שאם קדשה אחר תוך ל' יום מקודשת ואינה מקודשת עד ל' יום וכי שלמי ל' יום אם לא קיים ראשון תנאו פקעי קדושי קמא וגמרי קדושי בתרא ואינה צריכה גט מראשון ואם קיים ראשון תנאו אינה צריכה גט משני ע"כ :


ומ"ש ואם לא אמר לה ע"מ אלא אמר אם אתן לך מנה תוך ל' יום תהא מקודשת לי בדינר זה אין הקדושין חלין אלא משעה שנתנו לה לפיכך אם קדשה אחר קודם שיתקיים התנאי מקודשת לשני זה פשוט דע"כ לא אמר רב הונא והוא יתן אלא באומר על מנת דהוי כמעכשיו אבל כשאינו אומר לא מעכשיו ולא על מנת פשיטא דאינה מקודשת עד שיתן:


א"ל תהא מקודשת לי על מנת שירצה אבא ר"ל ע"מ שישתוק אבא כשישמע וכו' בפרק האומר לחבירו (דף סג:) תנן על מנת שירצה אבא רצה האב מקודשת ואם לאו אינה מקודשת מת האב ה"ז מקודשת מת הבן מלמדין את האב שיאמר איני רוצה ובגמרא מאי על מנת שירצה אבא אילימא עד דאמר אבא אין אימא מציעתא מת האב ה"ז מקודשת והא לא אמר אין אלא על מנת שישתוק אבא אימא סיפא מת הבן מלמדין את האב שיאמר איני רוצה אמאי והא שתיק אלא א"ל על מנת שלא ימחה אבא רישא בחד טעמא ומציעתא וסיפא בחד טעמא א"ר ינאי אין רב יוסף בר אמי אמר לעולם חד טעמא הוא ומאי על מנת שירצה אבא על מנת שלא ימחה אבא מכאן ועד ל' יום. ופרש"י מלמדין את האב. כדי לעקור הקדושין למפרע ולא תזקק ליבם: על מנת שישתוק. כשישמע: רצה האב. ששתק בשעת שמיעה מקודשת: לא רצה. שמיחה: והא שתק ליה. וחלו הקדושין. אלא ע"מ שלא ימחה אבא הך סיפא דקתני מלמדין לא מיתוקמא כרישא בעל מנת שישתוק אלא על מנת שלא ימחה וכל כמה דמחי עקר להו שהרי לא קבע זמן למחאה דרישא ליכא לאוקומה בהכי דא"כ מאי רצה האב והלא יש בידו למחות לעולם דאין כאן קדושין לעולם וע"כ ה"ק על מנת שישתוק אבא שתק האב הרי זו מקודשת לא שתק אלא מיחה לאלתר אינה מקודשת ואם אמר על מנת שלא ימחה אבא מת האב עד שלא מיחה ה"ז מקודשת אבל כל ימי חייו אינם קדושין וכתב הרא"ש אלא על מנת שלא ימחה אבא פי' סיפא איירי כשאמר על מנת שלא ימחה אבא אבל אם אמר בסתם ע"מ שירצה אבא מפרשינן ליה על מנת שישתוק אבא הלכך רצה האב ששתק בשעת שמיעה מקודשת ואם לא שתק אלא מיחה אינה מקודשת ואם אמר על מנת שלא ימחה אבא מת האב עד שלא מיחה ה"ז מקודשת אבל כל ימיו אינם קדושין דכל ימיו יכול למחות אבל רישא לא מיתוקמא בעל מנת שלא ימחה דא"כ מאי רצה האב מקודשת והלא יכול למחות לעולם ואפילו אמר אין בשעה ששמע מ"מ אם יחזור וימחה בטלו הקדושין דעל מנת שלא ימחה קאמר והרי מיחה ואפילו אם תמצא לומר דאחר שאמר אין שוב אין יכול למחות מכל מקום לא מצינו לפרושי רצה האב דאמר אין דדומיא דעל מנת שירצה אבא דהיינו שלא ימחה יש לנו לפרש רצה האב שלא מיחה וזה א"א דאפילו לא מיחה יכול עדיין למחות ואינה מקודשת ודאי ורב יוסף מפרש מתניתין דעל מנת שירצה אבא היינו על מנת שלא ימחה ואם קבע זמן למחאתו עבר הזמן ולא מיחה מקודשת ואם לא קבע זמן כל ימיו יכול למחות וי"א דהלכה כרב יוסף דאוקי מתניתין בחד טעמא אבל הרמב"ם כתב כאוקימתא דרבי ינאי וכן מסתבר עכ"ל וז"ל הרמב"ם בפרק ז' האומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שירצה אבי רצה האב מקודשת לא רצה או ששתק או שמת קודם שישמע הדבר אינה מקודשת על מנת שלא ימחה אבי שמע ומיחה אינה מקודשת לא מיחה או שמת ה"ז מקודשת מת הבן ואח"כ שמע האב מלמדין האב שיאמר איני רוצה כדי שלא יהו קדושין ולא תפול לפני יבם עכ"ל וכתב ה"ה דעת רבינו שהאומר על מנת שירצה פלוני ר"ל שיאמר הן בבירור והאומר על מנת שלא ימחה ר"ל על מנת שישתוק ואם שתק ואצ"ל אם נתרצה הרי נתקיים התנאי ואם אמר על מנת שישתוק הרי הוא כעל מנת שלא ימחה ואף על פי שאין דין האומר על מנת שישתוק נזכר בבירור בדברי רבינו פשוט הוא לפי שיטתו שהאומר על מנת שישתוק ר"ל ע"מ שלא ימחה ומכל מקום יש חלוק בין האומר על מנת שישתוק לאומר ע"מ שלא ימחה כגון ששתק בשעת שמיעה ואחר כן מיחה ויתבאר זה למטה ובהשגות א"א לא הסכים יפה לשמועה זו שהוא ר"ל דעל מנת שירצה אבא עד דאמר אין משמע ושמעתא לא אזלא הכי עד דאמר בפירוש אלא מסתמא עד שישתוק משמע והלכך שתק כששמע מקודשת ולתירוצא בתרא דשמעתא על מנת שירצה אבא שלא ימחה משמע ע"כ. והרמב"ן אף הוא מפרש השמועה כפירוש הר"א ז"ל ופסק כתירוצא בתרא דעל מנת שירצה שלא ימחה קאמר וכבר פירש הרשב"א השמועה כדעת רבינו דע"מ שירצה שיאמר הן הוא וכן הוא מוכרח מתוספתא כמו שכ' ודקדוק הלשון כך הוא דעל מנת שירצה ר"ל שנדע שהוא רוצה וכן עיקר ודע שכל התנאי' שלא נקבע להם זמן סתמן לעולם וכן מבואר בדברי רבינו פ"ח מהלכות גרושין לפיכך אם הם במעשה כגון שהתנה על מנת שיעשה כך וכך או שיהיה כך וכך ולא קבע זמן לתנאו כל זמן שיהיה הדבר ההוא נתקיים התנאי והאומר על מנת שירצה פלוני שהוא לדעת רבינו כאומר על מנת שיאמר הן אפילו אמר בתחלה איני רוצה וחזר ואמר הן נתקיים התנאי וכן הדין לדעת רבינו והרשב"א ז"ל באומר על מנת שירצה וכן שנינו בתוספתא על מנת שירצה אבא אף על פי שאומר האב איני רוצה ה"ז מקודשת שמא יתרצה לאחר שעה פירוש ספק מקודשת קאמר ולעולם אינה יוצאת מידי ספק קדושין עד שימות האב שכל זמן שהוא חי יש לחוש שמא יתקיים התנאי והאומר על מנת שישתוק אם שתק בשעת שמיעה מקודשת אף על פי שחזר ומיחה ואם מיחה בשעת שמיעה אפילו חזר ונתרצה אינה מקודשת והאומר על מנת שלא ימחה כל זמן שמוחה נתבטל התנאי ואפילו נתרצה בשעת שמיעה ואין זו מקודשת גמורה שלא יהיה באפשר להפקיע קדושין אלא במיתת האב וכל ימיו הוא באפשר שיתבטל התנאי והטעם בכל זה לפי שכל התנאי שהוא במעשה ולא נקבע לו זמן מן הסתם הוא לעולם לפיכך כל שהוא במעשה כגון על מנת שיאמר הן או על מנת שירצה לפי דעת רבינו כל שיאמר הן נתקיים התנאי וכיון שאמר הן פעם אחת נתקיים התנאי וכן באומר על מנת שישתוק כיון ששתק פעם אחת נתקיים התנאי שהרי שתק והתנאי זה תלוי בדבר שהוא במעשה שכל האומר על מנת שיהיה כן כיון שהיה פעם א' נתקיים התנאי והאומר ע"מ שלא ימחה הרי התנאי בשב ואל תעשה וכל זמן שנעשה המעשה נתבטל וה"ז כאומר לאשה ה"ז גיטיך ע"מ שלא תשתי יין שהכוונה שלא תשתי יין לעולם וכ"ז במתנה סתם אבל אם קבע זמן לתנאו הכל לפי דבריו כדאיתא בגמרא כך העלו הרמב"ן והרשב"א ואין ביניהם מחלוקת אלא באומר ע"מ שירצה שהרמב"ן סובר שהוא כאומר על מנת שלא ימחה והרשב"א סובר כדעת רבינו שהוא כאומר על מנת שיאמר הן וכן עיקר עכ"ל ודינים אלו כתבם הר"ן בפרק הנזכר וז"ל ונמצינו למדין משמועה זו דבמתנה ע"מ שיאמר אין רצה האב דאמר אין מקודשת אעפ"י שחזר בו והולך ועומד וצווח וכן נמי צווח בתחלה ואח"כ אמר אין מקודשת ואם מת האב ולא אמר אין מותרת ואם מת הבן אסורה לינשא עד שימות האב לפי שאמר תחלה איני רוצה יש לחוש שמא יתרצה אחר כך ונמצאת מקודשת למפרע וזקוקה ליבם והטעם לכל זה שכל התנאי שהוא במעשה ולא נקבע לו זמן כל זמן שיתקיים אותו מעשה נתקיים התנאי ואם אמר על מנת שלא ימחה אפילו נתרצה האב תחלה אינה מקודשת ודאי שמא ימחה ואם מיחה נתבטלו הקדושין מיד אף על פי שחזר ואמר רוצה אני והיינו דקתני מת הבן מלמדין את האב שיאמר איני רוצה כלומר ומתירין אותה מיד מת האב ולא מיחה מקודשת והטעם בכל זה דכל תנאי שהוא בשב ואל תעשה כל זמן שנעשה המעשה נתבטל התנאי כל שלא קבע זמן לתנאו ואם קבע הכל לפי מה שקבע ואם אמר על מנת שישתוק ושתק בשעת שמיעה מקודשת אף על פי שמיחה אחר כן שאף על פי שתנאי זה ענינו שב ואל תעשה כיון שהוציאו בלשון מעשה דאמר על מנת שישתוק דינו כתנאי שהוא בקום עשה שכיון שנתקיימו התנאים פעם אחת דיין ואם מיחה בשעת שמיעה אף על פי ששתק אחר כך אינה מקודשת דודאי לזה נתכוון שהרי א"א שלא ישתוק לעולם הלכך ודאי שישתוק בשעת שמיעה משמע מת האב עד שלא שמע מקודשת דכיון דתנאי זה שב ואל תעשה כיון שלא נעשה הפך התנאי מקודשת ואם אמר על מנת שירצה כבר כתבתי שהרמב"ם סובר שהוא כאומר על מנת שיאמר אין וכן דעת הרשב"א ז"ל והרמב"ן סובר שהוא כאומר ע"מ שלא ימחה עכ"ל: וכתבו הר"ן וה"ה (פ"ז דה"א) שיש ללמוד מדינים אלו לדיני ממונות ולכל מקום שיש בו תנאי : וכתב הר"ן על דברי הרמב"ם ז"ל אני תמה בדבריו במ"ש לא רצה או ששתק או שמת קודם שישמע הדבר אינה מקודשת ולא ה"ל לערב לא רצה או ששתק עם מת דבמת מותרת לינשא והלא רצה ושתק יש לחוש שמא יאמר אין וכדמוכח בתוספו' וכן במ"ש לא מיחה או שמת הרי זו מקודשת דבמת מקודשת גמורה ובלא מיחה צריך לחוש לקדושי אחר שמא יחזור וימחה והראב"ד השיגו במ"ש מת הבן ואחר כך שמע האב מלמדין את האב שיאמר איני רוצה דמאי איריא ואח"כ שמע דאפילו שמע קודם שמת הבן מלמדין אותו בכך כיון שלא קבע זמן למחאתו עכ"ל ול"נ דמשמע להרמב"ם דסבר תלמודא דכי אמרינן על מנת שירצה אבא היינו שיאמר אין בשעת שמיעה הדבר תלוי כמו שהוא בעל מנת שישתוק דכיון דבעל מנת שישתוק ע"כ בשעת שמיעה הדבר תלוי כדפרש"י והתוספות מסתמא כי אמר אין נמי בשעת שמיעה הדבר תלוי דאל"כ ה"ל לתלמודא לפרושי וטעמא דתלמודא משום דבהכי אתי שפיר מאי דקתני ואם לאו אינה מקודשת דאל"כ לעולם היא אסורה לינשא לאחר עד שימות ומאי אינה מקודשת דקתני אלא כל ששמע פעם ראשונה ולא אמר אין בטלו הקדושין מיד וכיון דמתניתין ומשמעותא דגמרא משמע הכי לא משגחינן בתוספות וה"ה נמי בלא ימחה דבשעת שמיעה הדבר תלוי שאם שמע ולא מיחה הרי היא מקודשת ושוב אין יכול למחות ובהכי ניחא נמי מה שהשיגו הראב"ד שאם שמע קודם שמת הבן ולא מיחה שוב אינו יכול למחות. ואם תאמר אם כן דבלא ימחה נמי בשעת שמיעה הדבר תלוי תקשה ליה סיפא מלמדין את האב שיאמר איני רוצה אמאי והא שתק י"ל דכשאמר על מנת שישתוק דוקא הוא דקשיא ליה והא שתיק ובע"מ שלא ימחה ניחא דכשמודיעים אותו קידושי תנאי בנו ממ"נ או מיחה או שתק אם מיחה מאי מלמדים אותו הא אינו צריך ללימודנו ואם שתק תיכף נתקיימו הקידושין ושוב לא יועילו ללמדו שיאמר איני רוצה אבל באומר על מנת שלא ימחה אף על פי שלא מיחה תיכף לשמיעתו אם מיחה בתוך זמן שעוסקין באותו ענין או תכ"ד מהני והיינו דאיכא בין שישתוק לע"מ שלא ימחה:


ומ"ש רבינו על מנת שירצה אבא ר"ל על מנת שישתוק מבואר שאינו לא כשטת הרמב"ן ולא כשטת הרמב"ם ולא כשטת הרא"ש :


ומ"ש לפיכך אם שמע ושתק חלו הקדושין מיד אפי' אם אמר בתר הכי לא כבר נתבאר כן בדברי הר"ן וה"ה באומר בהדיא ע"מ שישתוק: ומ"ש וכן אם מת ולא שמע מקודשת מיד ג"ז נתבאר בדברי הם באומר בהדיא על מנת שישתוק וכן מתבאר בדברי הרא"ש באומר על מנת שירצה:


ומ"ש אבל אם מיחה כששמע אינה מקודשת פשוט הוא:


ומ"ש אמר על מנת שלא ימחה אבא אפילו שמע ושתק לא חלו הקידושין וכו' מבואר בדבריהם ז"ל:


ומ"ש אבל אם אמר אין פעם אחת שוב אינו יכול למחות אינו מכוון שהרי נתבאר בדברי הר"ן וה"ה בהפך וגם הרא"ש כתב שיכול למחות לעולם ואפי' אמר אין בשעה ששמע ואע"פ שאח"כ כתב ואפי' את"ל דאחר שאמר אין שוב אינו יכול למחות נראה דלא כתב כן אלא כדי להקשות אפילו את"ל כן אבל עיקר סברתו הוא מ"ש תחלה דאפילו אמר אין בשעה ששמע יכול למחות לעולם:


ומ"ש ואם מת ולא מיחה מקודשת אם מת הבן מלמדין את האב שימחה וכו' פשוט הוא ומ"ש בשם הרמב"ם כבר כתבתי מ"ש עליו המפרשים ז"ל:


ומ"ש ואם אמר ע"מ שיאמר אין כתב הרמ"ה מתי שיאמר אין מקודשת אפילו אמר תחלה לא הילכך לעולם הוי ספק עד שימות האב כבר נתבאר כן בדברי הר"ן וה"ה ז"ל:


ומ"ש ואם מת הבן אפילו אמר האב איני רוצה או חולצת או מתייבמת אבל לא מיפטרא בלא חליצה וכו' פשוט הוא לדעת שאר מפרשים חוץ מהרמב"ם דהא כל היכא דאמר אין אפי' לאחר מיתת הבן מקודשת למפרע: ע' ברבי' ירוחם בדינים אלו כתב הרשב"א רחל האלמנה שדכה בתה עם בן ראובן והתנתה האלמנה לחת משלה מנה ליד שליש שיבררו היא וראובן הניזכר לנדוניית הבת ועוד חייבו עצמם זה לזה במנה והשלישו השטרות ביד שליש שאם ימאן שום אחד לקיים מה שהתנה שיתן השליש ב' שטרי החוב לשני ועכשיו בא ראובן וטען שבררו שניהם שליש זה שנתים ועדיין לא הביאה רחל המנה ליד השליש ולפיכך יש לשליש להחזיר שטרי החוב לו ורחל טוענת שעדיין לא ביררו השליש ועד אחד מעיד שביררו השליש ושהודה להם להיות שליש וע"א העיד שביררו אותו שליש אבל אינו זכור אם אותו שליש הודה להם והשליש אומר שמעולם לא שמע ולא ידע שביררו אותו לשליש אבל ראובן היה מבקש ממנו ולא הודה לו תשובה על הסכמת רחל וראובן בברירת השליש הרי כאן ב' עדים וכל שבררו הו"ל לרחל להביא המנה ביד השליש אם ירצה לקבלם ואם יסרב הרי היא פטורה ורחל כבר הודית שלא הביאה ושלא סירב השליש שהרי היא טוענת שלא בררה וכל שאומרת שלא בררה כאומרת שלא הביאה ושלא סירב השליש אבל מתוך הלשון שכתבת יש בו מקום עיון שאם כתבת הלשון בדקדוק והוא שכתבת שאם ימאן שום אחד מהם לשון מיאון משמע שמיאנה אחר אזהרה או אחר בקשה כמו (שמות י') עד מתי מאנת לענות מפני המאנים לשמוע אם מאן ימאן אביה (שמות כב) וכן בדברי חכמים קטנה שמיאנה וכל שיושבת ולא נתבעה אינה ממאנת ולפיכך אם הלשון הזה בא בדקדוק קרוב אני לומר שרחל פטורה כל שלא תבעה ראובן באותו מנה להביאו ליד שליש אבל אם תבעה ומיאנה ה"ז חייבת ובלבד אם הסכימה בברירת השליש שהו"ל להביא ליד השליש או לדבר עם השליש אם תרצה בקבלת המנה ובהסכמת ברירת השליש הרי יש כאן ב' עדים שהסכימה בברירתו עכ"ל ומפני שיש ללמוד מתשובה זו לענין קידושין כתבתיה פה:


א"ל תהא מקודשת לי בפרוטה ע"מ שאעשה עמך כפועל או שאדבר עליך לשלטון כו' לא נתן לה כלום ואמר לה התקדשי לי בשכר שאדבר עליך לשלטון כו' בפרק האומר לחבירו (דף סג) תנן האומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שאדבר עליך לשלטון ואעשה עמך כפועל דבר עליה לשלטון ועשה עמה כפועל מקודשת ואם לאו אינה מקודשת ופירש"י אעשה עמך כפועל. בפעולת יום אחד ובגמרא אמר ר"ל והוא שנתן לה שוה פרוטה אבל בשכר לא משום דישנה לשכירות מתחלה ועד סוף ופרש"י והוא שנתן לה שוה פרוטה. וא"ל התקדשי לי בפרוטה זו ע"מ וכו' והא אתא לאשמועינן תנא דידן דבשכר דיבור או בשכר פעולה לא מיקדשא דישנה לשכירות מתחלה ועד סוף ומלוה הוא והרא"ש כתב הקשו בתוספות מאי קמ"ל מתניתין ותירצו דקמ"ל דמקודשת כיון שדיבר עליה לשלטון או עשה עמה כפועל ואינה יכולה לומר לדברים הללו ולמלאכה וו לא הייתי חפצה ובתוספתא שנינו על מנת שאדבר עליך לשלטון אם דיבר עליה לשלטון כדרך המדברים מקודשת ואם לאו אינה מקודשת משמע שדברים ידועים הם מה שיש לו לדבר עליה ע"כ. ונראה שהביאו התוספתא לסתור מ"ש תחלה דאינה יכולה לומר לדברים הללו ולמלאכה זו לא הייתי חפצה דהא בתוספתא משמע שדברים ידועים הם ביניהם מה שיש לו לדבר עליה אבל אם אינם ידועים ביניהם איפשר דיכולה היא שתאמר לדברים הללו ולמלאכה זו לא הייתי חפצה ובלאו התוספתא נראה שאין הכרע לדברי התוספות שהרי לא כתבו כן אלא משום דק"ל מאי קמ"ל מתני' והא לאו קושיא היא דהא אתא לאשמועינן דישנה לשכירות מתחלה ועד סוף וכדפירש"י והר"ן ז"ל:


ע"מ שיש לי מנה אם ידוע בעדים שיש לו מנה מקודשת בודאי וכו' ע"מ שיש לי מנה ביד פלוני אם ידוע בעדים שיש לו מקודשת בודאי וכו' שם במשנה (דף ס) ע"מ שיש לי ק"ק זוז הרי זו מקודשת ויש לו ובגמ' וניחוש שמא יש לו ועוד תניא חיישינן שמא יש לו ל"ק הא בקידושי ודאי הא בקידושי ספק וכתב הרא"ש ואפילו הוא אומר אין לי מקודשת מספק דחיישינן שמא נתחרט ורוצה לבטל הקידושין תוספתא ע"מ שיש לי ביד פלוני אע"פ שאמר אין לו בידי מקודשת שמא עשו קנוניא ביניהם על מנת שיאמר יש לו בידי אם אמר יש לו בידי מקודשת ואם לאו אינה מקודשת וז"ל הר"ן וניחוש שמא יש לו דכיון דקדש מתחלה אדעתא דהכי רגלים לדבר שהיו לו דאל"כ למה קידש והשתא הוא דבעי למיהדר ביה ואסיקנא דחיישינן ובתוספתא נמי תניא ע"מ שיש לי ביד פלוני אף ע"פ שאמר אין לו בידי מקודשת שמא עשו קנוניא כלומר והוו קידושי ספק ומיהו כל שבידו חזקה שהוא שלו ומקודשת קידושי ודאי ואע"פ שאין לנו עדים שהוא שלו עכ"ל ורבינו שמצריך שיהיה ידוע בעדים שהם שלו חולק על הר"ן. כתב רבינו ירוחם בשם הרמ"ה על מנת שיש לי ק"ק זוז ויש לו והם משועבדים לב"ח כיון דלא אקני ליה מעכשיו מקודשת ודאי עכ"ל:


ע"מ שאראך מנה אינה מקודשת עד שיראנה מנה שלו ואם יש לו מאחרים בעיסקא אינה מקודשת שם במשנה על מנת שאראך ק"ק זוז הרי זו מקודשת ויראנה הראה על השלחן אינה מקודשת ופרש"י ואם הראה על השלחן. אם היה שלחנו והראה לה מעות שאינם שלו והם על השלחן שלפניו אינה מקודשת דלא נתכוונה זו אלא לראות משלו ובגמ' תנא לא נתכוונה זו אלא לראות משלו ואם הראה על השלחן וכו' פשיטא לא צריכה אע"ג דנקיט דמי בעיסקא ופרש"י בעיסקא. למחצית שכר היו לפניו על שלחנו להחליף ולהשתכר וכתב הר"ן יש מי שפירש שאע"פ שהרויחו בכדי שיעשה לחלקו ק"ק זוז אפ"ה אינה מקודשת דכיון שלא הגיע זמן העסק ורווחא לקרנא משתעבד כדאיתא בהמקבל (קה.) לא חשיבי כשלו עכ"ל:


וכתב הרמ"ה אפילו איכא סהדי דיכול לאחזויי לה לא הוו קידושי עד דמחזי לה וכו' ויש לה קולא מצד אחד דאילו בעל מנת שיש לי אם יש עדים שיש לו בשעת קדושין מקודשת ודאי וכו' עד או ממתנה שניתן לו אח"כ הוו קידושין כ"כ ר"י בשמו וסיים בה ואם אמר על מנת שאראך ק"ק זוז שיש לי דאית לי השתא משמע ולא הוו קידושין אא"כ הראה לה מעות שיש לו בשעת קידושין ע"כ וכתב הרא"ש ולא נהירא דאפילו ע"מ שאראך צריך שיראנה בשעת קידושין דאל"כ מה גבול יש לו לעולם יאמר עדיין יש לי זמן להראותך עכ"ל רבינו ירוחם ומ"ש רבינו ומיהו לא חיישינן דילמא אחזי לה בתר הכי למיהוי ספק קידושין נראה שבא לחלוק על דברי הרמ"ה וכעין מ"ש ר"י בשם הרא"ש ואף על פי שלשון ומיהו אינו מיושב יפה לפי פי' זה ע"כ צריך לפרש כן שאם לא נפרש כן קשה אמאי לא חיישינן להכי להחמיר. וכתב ר"י בשם הרמ"ה בעל מנת שאראך ק"ק זוז מספק לא חיישינן דילמא הראה לה למיהוי קידושי ספק דכי חיישינן הכי בתנאי דעל מנת שיש לי דלאו מחוסר מעשה ואיפשר שיש לו ולא ידע ביה אבל גבי תנאי דאתן או שאראך אם איתא דמקיים תנאיה בסהדי הוה מקיים ליה כי ליכא סהדי לא חיישינן עכ"ל. ואפשר שלזה נתכוון רבי' במ"ש ומיהו לא חיישינן דלמא אחזי לה בתר הכי למיהוי ספק קידושין ולפי' זה מתיישב יפה לשון ומיהו. כתב הרשב"א בתשובה מי שהתנה להביא לארוסתו בעת הנישואין כך וכך מעות או חפצים והביא משל אחרים לא קיים תנאו וכדתנן ע"מ שאראך ק"ק זוז וכו' הראה על השלחן אינה מקודשת:


ע"מ שאראך בית כור עפר אם ידוע שיש לו משנו מקודשת בודאי ואם אין ידוע הוא ספק בפ' האומר לחבירו (שם) תנן ע"מ שיש לו בית כור עפר הרי זו מקודשת ויש לו ע"מ שאראך בית כור עפר ה"ז מקודשת ויראנה הראה בבקעה אינה מקודשת ובגמרא וניחוש שמא יש לו ועוד תניא חיישינן שמא יש לו ל"ק הא בקידושי ודאי הא בקידושי ספק ע"מ שאראך בית כור עפר תנא לא נתכוונה זו אלא לראות משלו ואם הראה בבקעה אינה מקודשת פשיטא לא צריכא דנקיט באריסות ולשון רבינו פה נראה שיש בו חסרון מבואר וצריך הגה"ה וכתב הר"ן באריסות כלומר אפילו באריסות בתי אבות דמ"מ אינה שלו ואי מפסיד נמי יכול בעל הקרקע לסלוקיה אבל כתבו דמי שיש לו קרקע שמעלה מס כיון שהיא שלו לגמרי מקודשת ובלבד שיהא לו בכדי שיהא כבית כור עפר שאינו מעלה מס דע"מ שיש לי בית כור עפר שלו גמור משמע עכ"ל: כתב הרשב"א שאם קדשה ע"מ שיקנה לה קרקע ואח"כ היא רוצה שיקנה לה במקומה והוא אינו רוצה אלא במקום אחר הדין עמו ומשמע מדבריו שאפי' היה התנאי שיקנה לה במקום שישוו שניהם הדין עמו ודבר תימה הוא:


היה לו בית כור עפר ויש בו סלעים גבוהים עשרה טפחים אין נמדדין עמו היו בקעים עמוקים עשרה אם הם מלאים מים הרי הם כסלעים וכו' שם בגמ' (ד' סא.) וכתב הר"ן בפרק האומר (ד' תרמ"ט ע"א) בשם הרשב"א דנהי דהללו מצטרפין לבית כור ואף ע"פ שנראים כשנים וג' מקומות דהני אע"פ שחולקין רשות לעצמן מ"מ מכלל השדה הן ומיהו כי מלאים מים דאמרי' דלא מצטרפי דוקא לבית כור הוא דלא מצטרפי אבל אם היה שם בית כור עפר חוץ מאלו דאע"ג דנראים כשנים ושלשה מקומות הא אמרינן דלא איכפת לן ובור מלא מים אע"פ שאינו בר זריעה נראין הדברים דנמדד עמו דצורך השדה ותיקונו הוא וכ"כ גם ה"ה בשם הרשב"א בפ"ז. וכתב עוד הר"ן וכי אמרינן בבקעים עמוקים י' טפחים אין נמדדין עמה פרש"י בפרק בית כור (קב.) דבעינן נמי שיהו רחבים ד' על ד' הא לאו הכי נמדדים עמה ובירושלמי בעו לה וכתב עוד הר"ן גרסינן בירושלמי פחות מכאן נמדדין עמה רחבן כמה רבי ינאי אומר עד י' טפחים רבי יוסי בר בון אומר עד ד"א כלומר דכל שהן רחבין כ"כ אע"פ שאין עמקן י' אין נמדדין עמה ומיהו שיעור זה אינו אלא בבקעים דבסלעים שיעור אחר יש ודינו בקדושין כדינו במכר ובפ' בית כור אפרש בס"ד עכ"ל וכך כתב בפ' בית כור וסיים בה ובסלעים שיעור אחר יש כדתניא בגמרא אם היה סלע יחידי אפילו בית רובע אין נמדד עמה וכמו שנכתוב עלה בס"ד ואהא דתניא אם היה סלע יחידי אפילו בית רובע אין נמדד עמה כתב כך היא הגירסא בפירוש הגאון רבינו האי ז"ל ולומר דכשאמרו נמדדין עמה אפילו טרשין של ד' קבין ה"מ טרשין כעין צרורות אבל סלע של בית רובע כיון שיש לו שם בפני עצמו אינו נמדד עמה וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל בפכ"א מהלכות מכירה כך היא בירושלמי עכ"ל:


ע"מ שיש לי בית כור עפר במקום פלוני וכולי משנה בקדושין פרק האומר (ד' ס) ע"מ שיש לי בית כור במקום פלוני אם יש לו באותו מקום מקודשת ואם לאו אינה מקודשת וכתב הרמב"ם בפ"ז ואם אין לו באותו מקום שאמר ה"ז מקודשת מספק שמא יש לו שם והוא מתכוין לקלקלה ונראה שלמד כן ממה שאמרו גבי אם הראה בבקעה אינה מקודשת וכמו שנתבאר בסמוך והרא"ש כתב ובהא מסתברא שאם אין לו באותו מקום אפי' קידושי ספק אין כאן דא"א שאם היה לו בית כור עפר באותו מקום שלא היה ידוע ופרכינן בגמרא אמתניתין פשיטא ומפרקינן מהו דתימא א"ל מאי נפקא נך מינה כלומר אם הוא רחוק אנא טרחנא ומייתינא התבואה לביתי קמ"ל. וכתב הר"ן פרק האומר (דף תרמ"ח ע"ב) בשם הרשב"א דמדקאמר אנא טרחנא ומייתינא משמע דוקא בשאין לו קרוב באותו מקום אלא רחוק ממנו ולפיכך היא מקפדת לפעמים שהיא רוצה ליהנות בו וטורחת בהילוכה אבל יש לו במקום בקרוב מקום כמוהו מקודשת ואע"פ שהתנה עמה בפירוש על מנת שיש לי במקום פלוני כיון דליכא קפידא מקודשת שאין לומר קפידא במאי שאין בו הפסד כלל אלו דבריו ז"ל ואינם מחוורים דהא תנן על מנת שביתי רחוק מן המרחץ ונמצא קרוב אינה מקודשת ויהביה עלה טעמא בירושלמי דיכולה למימר בעיא הוינא מיטרפסא אזלא מיטרפסא אתיא ואף כאן אפילו יש לו במקום אחד קרוב ממנה היא יכולה לומר שרצונה לילך באותו מקום ועוד דמדקאמר ר"ש בפרק האיש מקדש (מח:) אם הטעה לשבת ה"ז מקודשת מכלל דלת"ק דקי"ל כותיה אפי' לשבח כל שלא נתקיים התנאי אינה מקודשת עכ"ל. וגם ה"ה בפ"ז הביא דברי הרשב"א ותמה עליהן וכן דברי הר"ן כתב רבינו ירוחם בשם הרמ"ה וסיים בה וכ"ש הכא שיכולה לומר בפירות של אותו מקום טוב לי יותר עכ"ל :


ע"מ שיש לי מנה במקום פלוני ויש לו במקום אחר יש אומרים שהיא מקודשת וכו' ז"ל הרא"ש על מתני' דבסמוך כ' הרמב"ם דה"ה בק"ק זוז אם אמר שיש לו במקום פלוני והיה לו במקום אחר דאינה מקודשת ונחלקו עליו בזה משום דזוזי בקל להוליכם ממקום למקום ומצאתי בתוספתא כדבריו עכ"ל. וה"ה כתב התוס' בפ"ז וכתב רבינו ירוחם בשם הרמ"ה אם לא נתברר שלא היו לו באותו מקום בשעת קדושין אע"פ ששניהם מודים שלא היו לו מקודשת קידושי ספק דחיישינן שמא היו לו באותו מקום ונגנבו או נאבדו לאחר קדושין עכ"ל:


ע"מ שאני עשיר ונמצא עני עני ונמצא עשיר וכו' עד אפי' אומרת בלבי היה להתקדש אפילו לא יתקיים התנאי אינה מקודשת משנה בפרק האיש מקדש (מח: מט:):


ומ"ש כגון שהיא מכוסה ולא הכירה בו עד אח"כ שאילו ראתה אותו וקבלתו סברה וקבלה פשוט הוא וכ"כ הרשב"א בתשובה סי' אלף קפ"ו אצל מי שקדש אשה בכוס או בגד ואמר לה הרי את מקודשת לי בטבעת זו אם היא לא ידעה בו כגון שפשטה ידה ופניה מכוסות שורת הדין אינה מקודשת שטעות היא זו אפי' הטעה לשבח ואפי' אמרה בלבי היה להתקדש בכל מה שיתן אבל אם ראתה היא במה הוא מקדשה אע"פ שאמר בטבעת זו מסתברא לי שהיא מקודשת לפי שהרי ידעה היא שאין זה טבעת ואפ"ה פשטה ידה וקבלתו והביא ראיה לדבר ואח"כ כתב ומ"מ נכון הוא לחזור ולקדש כדי לצאת ידי ספק שמא תפשוט ידה ותקבל קדושין מאחר ויבא ב"ד אחר ויקלקלנה אחר שאין אתנו ראיה מוכרחת שהיא מקודשת ודאית עכ"ל: ועיין בתשובה שכתבתי בסי' ל"א:


ומ"ש ל"ש אם קבלה היא הקדושין ל"ש אמרה לשליח לקבלם שם במתני' פליג ר"ש ואמר אם הטעה לשבח מקודשת ומוקי לה בגמרא כגון שאמרה היא לשלוחה צא וקבל לי קדושי מפלוני שאמר לי התקדשי לי בדינר של כסף והלך ונתן לו דינר של זהב מר סבר קפידא ומר סבר מראה מקום היא לו וידוע דהלכה כת"ק דאמר קפידא הוא:


וכתב הרמ"ה דוקא שאמרה בלבי היה ולא הוציאה בשפתה אבל אם אמרה כן בשעת קידושין הוו קדושין כיון ששמע הבעל ושתק נתבטל התנאי כן כתב רבינו ירוחם בשם הרא"ש ואיכא למידק כי אמרה כן בשעת הקדושין מאי הוי הא כיון שהבעל לא קידש אלא ע"מ כך כל שלא היה כך איך יחולו הקדושין שלא מדעת המקדש ותו מאי ושתיק דקאמר הרי הוא אמר בהדיא ע"מ כך וכך ונראה דה"ק כיון שבשעה שאמר המקדש ע"מ כך וכך אמרה היא ואפי' לא יהיה כך אני מתרצה להתקדש ושתק המקדש ולא השיב לה לא כי אלא ע"מ כך וכך מוכחא מילתא ודאי שהסכים לדבריה וקידש בלא תנאי:


וכן היא אם הטעתו אינם קדושין אבל אם כנסה סתם ואמר כסבור הייתי שהיא כהנת וכו' משנה פ' האיש מקדש:


ע"מ שאני קורא אינה מקודשת אא"כ קורא ג' פסוקים וכו' שם ת"ר ע"מ שאני קורא כיון שקרא ג' פסוקים בב"ה מקודשת דברי ר"מ רבי יהודה אומר עד שיקרא ויתרגם תרגום דידן וה"מ דא"ל קרינא אבל א"ל קראה אנא עד דקרי אורייתא נשיאי וכתובי בדיוקא:


ע"מ שאני שונה לרב אלפס עד שישנה משניות וכו' שם ע"מ שאני שונה חזקיה אמר הלכות ור' יוחנן אמר תורה מיתיבי אי זו היא משנה ר"מ אומר הלכות ר' יהודה אומר מדרש מאי תורה מדרש תורה וה"מ דא"ל תנינא אבל א"ל תנאה אנא עד דתני הלכתא ספרא וספרי ותוספתא ופרש"י הלכות הל"מ. מדרש ספרא וספרי שהן הלכות של מדרש ספר ויקרא והרי"ף פי' הלכות משנה וכתב דמסתברא כחזקיה דרביה דר"י הוא ועוד דהא אסיקנא כותיה דאמרי' ה"מ דאמר תנינא אבל אי אמר תנאה אנא עד דתני הלכתא ספרא וספרי ותוספת' והרא"ש כתב ויותר היה נראה לומר דהלכה כר' יוחנן דסבר כר"י וספרי וספרא הם מדרש תורה והא דקאמר תנאה אנא מוסיף הלכתא ותוספתא והרמב"ם בפ"ח כתב כדברי הרי"ף וגבי אומר תנאה אנא כתב שידע תוספת' דר' חייא ונרא' שכ"כ משום דאמרי' בעלמא כל ברייתא דלא מתני' בי ר' חייא ור' אושעיא משבשתא הוא ונקט ר"ח וה"ה לדר' אושעיא:


ע"מ שאני תלמיד א"א כבן עזאי וכו' שם ע"מ שאני תלמיד א"א כבן עזאי ובן זומא אלא כל ששואלין אותו דבר הלכה בכ"מ בתלמודו ואומרו ואפילו במסכת כלה ופרש"י בכל מקום מאחד מן המקומות ואפילו במס' כלה שאין עומק בה וברייתא היא וכך היא שנויה כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה והר"ן כתב ואפי' במס' כלה שהערוך פי' בשם ר"ח ואפי' במסכתא דכלה שמתעסקין בה ת"ח שרוצים לדרוש בכלה דאלול או בכלה דאדר וכ"כ הרמב"ם בפ"ח וז"ל כל ששואלין אותו דבר אחד בתלמודו אומרו ואפי' בהל' החג שמלמדין אותם ברבים מדברים הקלים סמוך לחג כדי שיהיו כל העם בקיאין בה:


ע"מ שאני חכם א"א כר"ע וחבריו וכו' עד שכל בני עירו מכבדין אותו מפני עושרו שם ע"מ שאני צדיק וכו' ע"מ שאני רשע וכו' שם ע"מ שאני צדיק אפילו רשע גמור מקודשת שמא הרהר תשובה בדעתו: ע"מ שאני רשע אפי' צדיק גמור מקודשת שמא הרהר עכו"ם בדעתו וכתב הרא"ש ובהני תרי הוו ספק קדושין ופשוט הוא מדאמרינן שמא הרהר תשובה שמא הרהר עכו"ם. וכתב רבינו ירוחם וי"מ שאם הוא רשע לבריות כגון גזלן וכיוצא בו אין יכול להיות צדיק עד שישיב הגזילה וי"מ דכיון דהרהר להשיב הרי הוא צדיק:


ע"מ שאני בן עיר ונמצא בן עיר ובן כרך וכו' עד ונמצא שמו יוסף ושמעון כ"כ הרמב"ם בפ"ח והיא תוספתא כתבה הר"ן בפרק האיש מקדש:


כתב הרמב"ם המקדש על תנאי וחזר בו אחר כמה ימים ובטלו הרי זו מקודשת סתם אף על פי שבטלו בינו לבינה שלא בפני עדים בעל התנאי וכן אם היה התנאי מן האשה ובעלה אותו אח"כ בינו לבינה בעל לפיכך המקדש על תנאי וכנס אח"כ סתם או בעל סתם צריכה גט אף על פי שלא נתקיים התנאי שמא ביטל התנאי כשבעל או כשכנס כך היא הגירסא בספרי רבינו המדוייקים ובקצתם יש חסרון ודברי הרמב"ם הם בפ"ז וכתב הר"ן בפרק האיש מקדש שלמד כן מדגרסי' בפרק המדיר (עב:) אתמר קדשה על תנאי וכנסה סתם רב אמר צריכה ממנו גט ושמואל אמר אינה צריכה ממנו גט אמר אביי לא תימא טעמיה דרב כיון שכנסה סתם אחולי אחליה לתנאיה אלא טעמא דרב משום דקסבר אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ומדאמרינן לא תימא כיון שכנסה סתם אחולי אחליה לתנאיה משמע שאם חזר ומחל תנאו דמהניא מחילתו ומקודשת והראב"ד מצריך בהשגות שיבטל התנאי בעדים והרשב"א חולק ואומר שאין מחילת התנאי וביטולו מועילין אלא בדבר שבממון כגון על מנת שתתן לי ק"ק זוז וכיוצא בו שיכול לומר הריני כאילו התקבלתי אבל בשאר תנאים לא עכ"ל הר"ן ושם בפרק המדיר (דף תק"ד) כתב על דברי הרמב"ם ואם תאמר והיכי מצי מחיל לתנאיה בשלמא במתנה ואומר על מנת שתתני לי ק"ק זוז מצי מחיל דהוה ליה כאילו א"ל הריני כאילו התקבלתי וכאילו נתקיים התנאי דמי אבל הכא כי מחיל מאי הוי ואם היו עליה נדרים נתבטלו הקדושין מיד י"ל כיון שלהנאתו התנה אין דעתו שיתבטלו הקידושין מיד אלא הדבר תלוי עד שידע בנדרים או עד שיראה במומין וכל שלא הקפיד בהם מקודשת כדאמרינן לקמן גבי מומין ראה ונתפייס הוא ומיהו אם הקפיד בהם אינה מקודשת אע"פ שחזר אחר כן ומחל וא"ת והא תנן בפ' האיש מקדש ע"מ שאני עני ונמצא עשיר עשיר ונמצא עני כהן ונמצא לוי ובכולם אפילו אמרה בלבי היה להתקדש לו אף על פי כן אינה מקודשת ואם איתא דיכולה היא למחול בתנאי שאינו של ממון אמאי אינה מקודשת תירצו בזה דאה"נ דאי מחלה אחר כך ואמרה רואה אני אותו כאילו הוא עשיר ה"נ דמקודשת אלא התם בשלא מחלה אלא שהודה דבשעת התנאי בלבה היה להתקדש לו אף על פי שלא יהא עשיר ואינה מקודשת משום דדברים שבלב אינם דברים אבל כשמחלה אותו תנאי אח"כ ה"נ דמקודשת ואין דעתי נוחה בזה כלל דהא כי אמרה דעתה היה להתקדש לו הרי בכלל דברים מחילה של עכשיו שהם מתחלתה ועד סופה לא הקפידה ואי במקפידה השתא עסקינן ה"ל למיתני הכי בהדיא ולא למיתני אינה מקודשת סתמא לפיכך נ"ל דזו מפני שאמרה דבלבה היה להתקדש לו הורע כחה ואינה יכולה למחול לפי שאילו התנתה להנאתה היתה יכולה למחול ולומר הרי את לי כאילו היית עשיר שהקדושין היו תלויין לדעתה משעה ראשונה עד שתראה אם תקפיד אם לא תקפיד אבל זו שמשעה ראשונה לא היתה מקפדת ואעפ"י כן התנתה כיון דדברים שבלב אינם דברים נתבטלו קדושיה לאלתר שלא להנאתה התנתה אלא תנאי גרידא היה ובטל הקדושין מיד אבל במתנה להנאתו יכול הוא שיאמר לה הרי את עלי כאילו אין עליך נדרים עכ"ל: ומ"ש הרמב"ם דמקדש על תנאי וכנס סתם אף על פי שלא בעל צריכה גט אף על גב דאביי אמר לא תימא טעמיה דרב כיון שכנסה סתם אחולי אחליה לתנאיה אלא טעמיה דרב לפי שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות הא ר"א פליג עליה ואמר המקדש על תנאי ובעל דברי הכל צריכה הימנו גט ולפי דבריו פלוגתא דרב ושמואל בכנס ולא בעל היא וקי"ל כרב דאמר צריכה הימנו גט דהלכתא כותיה באיסורי וע"כ הוי טעמיה משום דכיון דכנסה סתם אחולי אחליה לתנאיה וכן נראה דעת הרי"ף שמשמיטה לדאביי ואע"פ שהשמיט ג"כ לדר"א איכא למימר שסמך על מה שכתב לדרבה דאמר מחלוקת בטעות אשה א' כעין שתי נשים וכו' דהויא מטעמא דאחולי אחליה לתנאיה ודלא כאביי וכמ"ש הר"ן ז"ל ואכתוב דבריו בסימן שאחר זה וז"ל רבינו ירוחם המקדש על תנאי וביטל התנאי אפילו כפל ואמר ואם לא יתקיים התנאי יהיה המעשה בטל אפ"ה המעשה קיים אם ביטל התנאי כדאמר אביי לא תימא טעמיה דרב כיון דכנסה אחולי אחליה לתנאי' אלמא אם ביטל התנאי בפירוש בטל וכמו שיוכל לבטלו כך יוכל להוסיף או לגרוע כגון אם קדשה על התנאי אם באתי מכאן ועד י"ב חדש תהיה מקודשת מעכשיו ורצו להאריך הוא והאשה התנאי הרי היא מקודשת בקיום התנאי השני כך כתבו הגאונים וכן נראה סברת הרמב"ם :


וכ"כ הר"מ הנרבוני בעל מנת שאתן לך ק"ק זוז וכו' דברי הר"מ הנרבוני הם עד דנשואין גמורים הוו וכתובה יש לה וגם רבינו ירוחם כתב כל דברים אלו בשמו ומה שרצה רבינו ללמוד מדבריו שיכול המתנה לבטל תנאו מבואר בדבריו שהרי כתב ואם מחלה היא התנאי גמרו הידושין מיד כאילו קיימו וכתב עוד ואם לא מחלה באותה שעה הרי עדיין יכולה למחול וכו' ולענין מ"ש קדושין בטלו ואינה צריכה גט ומ"ש בעל נפש לא ישאנה בלא גט וכו' יש לתמוה דהו"ל לכתוב לעולם הוא ספק כמו שכתב רבינו בדין על מנת שיאמר אבא אין דהא להא דמיא. "ב"ה ואפשר לחלק דהתם הוא הלוי בדעת אביו והכא הוא תלוי בדעת עצמו:


ומ"ש אין יכולין לכופו כל י"ב חדש כדין זמן שנותנין לבתולה יתבאר בסי' נ"ו בס"ד:


ומ"ש ומי"ב חדש ואילך כותבין עליו אגרת מרד נראה שלמד כן מדאמרינן בגמרא (כתובות סד.) כותבין אגרת מרד על ארוסה דהיינו כשהיא מורדת ולמעלה מזה אמרו במורדת דמשהינן לה י"ב חדש וס"ל לרבינו דה"ה כשהוא מורד ואינו רוצה לכנוס דינא הכי דכותבין עליו אגרת מרד ועיין בר"ן ובהג"א:


ומ"ש רבינו שכ"כ הרא"ש בתשובה שיכול לבטל התנאי בכלל ל"ה כתב כן והביא ראיה לדבר מההיא דהמדיר דאמר אביי לא תימא טעמיה דרב כיון שכנסה סתם אחולי אחליה לתנאיה וכמו שכתבתי בשם הר"ן וכתב עוד ואע"ג דעיקר מעשה עשה על תנאי וכפל התנאי שאם לא יתקיים התנאי שיהיה המעשה בטל אפ"ה יכול לבטל התנאי וישאר המעשה במקומו משום דמתנאי בני גד ילפינן שיש כח בתנאי לבטל המעשה ואף אם לא יתקיים התנאי יהיה המעשה קיים ואפילו אי כפליה לתנאי ולהכי בעינן שיהא התנאי לגמרי כתנאי בני גד דחידוש הוא ואין לך בו אלא חידושו וכיון שכן הוא שהמעשה הוא בפני עצמו וראוי להתקיים בלא קיום התנאי אלא דילפינן מתנאי בני גד ובני ראובן אם כן יכול הוא לבטל התנאי שהוא מעשה בפני עצמו ואין קיום המעשה (תלוי בו) דדיבור בעלמא הוא ואתי דיבור דביטול התנאי ומבטל דיבור של התנאי ונשאר המעשה קיים כדחזינן בקידושין פרק האומר (נט:) גבי פלוגתא דר"י ור"ל דפליגי במקדש אשה לאחר ל' יום וחזר בתוך ל' יום ואמר ר"י אתי דיבור ומבטל דיבור וכתב עוד וכי היכי דיכול לבטל תנאו כן יכול לשנות תנאו להוסיף או לגרוע ודמי להא דאמרינן בפרק בתרא דגיטין (פב:) בעי אביי א"ל הרי את מותרת לכל אדם חוץ מראובן ושמעון וחזר וא"ל לראובן ושמעון מהו מי אמרינן מאי דאסר שרי או דילמא מאי דשרי אסר ומאי דאסר שרי אלמא אפילו בחוץ דהוי שיורא יכול לבטל מה ששייר ולשנות תנאו ולהוסיף או לגרוע כ"ש בתנאי ואע"ג דהתם מיירי שחזר ואמר קודם מסירת הגט לידה דאי אחר מסירת הגט מאי קאמר או דילמא מאי דשרי אסר כיון דבא הגט לידה לאו כל כמיניה לאסרה למי שהתירה כבר מכל מקום אע"פ שכבר באו הקידושין ליד האשה יכול להוסיף על תנאו קודם כיון שמתחלה באו על תנאי לידה ועדיין לא נתקיים התנאי ומיתלי תלי הקידושין עד שיתברר אם יתקיים התנאי וכן יכול לבטל ולהוסיף או לגרוע ואפילו אם נתאכלו המעות ודמי להא דאמרינן בקידושין פרק האומר על מתני' דהמקדש את האשה לאחר ל' יום מהו רב ושמואל דאמרי תרוייהו מקודשת ואע"פ שנתאכלו המעות מ"ט הני זוזי לאו למלוה דמי ולא לפקדון דמי לא למלוה דמי דאילו מלוה לאו לקידושין יהביה ניהלה הני בתורת קידושין יהבינהו ניהלה לפקדון לא דמו דברשותיה דמרייהו קא מתאכלי והני ברשותא דידה קא מתאכלי ה"נ כיון דבתורת קידושין יהבינהו ניהלה אפילו נתאכלו המעות יכול לשנות תנאו ואפילו אי הוו כמו קידושין אחרים חדשים שהיה מקדש עכשיו בתנאי אחר הוו קידושין כיון שאם נתבטלו הקידושין הראשונים היתה צריכה להחזיר לו המעות יכולה היא להתקדש באותם שחייבת לו דלא למלוה דמו כיון שבתורת קידושין באו לידה כ"ש כשהוא מאריך תנאו והקידושין חלין למפרע דהוו קידושין כללו של דבר אם אריכות זמן התנאי חשיב כאילו ביטל תנאי הראשון הרי היא מקודשת לאלתר כדפרישית לעיל ואם הוא חשיב כתוספת ולא כביטול אז היא מקודשת בקיום התנאי אלא ודאי נראה דבידה לשנות ומקודשת בקיום תנאו השני עכ"ל ובכלל מ"ו סימן ד' כתב לענין ביטול התנאי יש חילוק בין גיטין לקידושין דבקידושין אם התנאי לטובתו יפול לבטלו כההיא דפ' המדיר שקדשה ע"מ שאין בה מומין ואין עליה נדרים אבל אם התנאי הוא לטובת האשה כגון ע"מ שאתן לך ק"ק זוז אינו יכול לבטלו דנהי שהתנאי יכול לבטל מ"מ אינה מקודשת אם לא יתן לה ק"ק זוז כי היא לא נתקדשה אלא אדעתא דהכי שיתן לה ואין האשה מתקדשת אלא לדעתה אבל הגט בין שהתנאי לטובתו בין שהוא לטובת האשה יכול לבטלו והגט גט אע"פ שלא נתקיים התנאי עכ"ל:


אמר לה תהא מקודשת לי חוץ מפלוני וכו' בר"פ המגרש נחלקו ר"א וחכמים במגרש את אשתו ואמר לה הרי את מותרת לכל אדם אלא לפלוני שר' אליעזר מתיר וחכמים אוסרים ובעי רבי אבא בקידושין היאך תיבעי לרבי אליעזר תיבעי לרבנן הדר פשטה בעינן ויצאה והיתה ופירש"י הדר פשטה וכו'. לר' אליעיר הוו קידושי לרבנן לא הוו קידושין וכ"כ הר"ן ז"ל:


ומ"ש הרמב"ם שהן ספק קידושין הוא בפ"ז וכתב ה"ה שטעמו משום דאיתא התם בגמ' אמר אביי אם איתא לדרבי אבא בא ראובן וקדשה חוץ משמעון וכו' מפרש רבינו אם ת"ל איתא לספיקא ובעיא דרבי אבא דמפליג בין קדושין לגירושין ואע"פ שבגט אינה מגורשת אפשר שהיא מקודשת בקדושין ומתוך כך פסק רבינו ספק מקודשת וכן עיקר להחמיר בדין ערוה החמורה ויש פוסקין ודאי מקודשת מההיא דר"י דאמר רווחא לחבריה שבק דהו"ל כאומר לה הרי את מקודשת חוץ מאותם שיקדשוך תוך שלשים יום אלמא בקדושין בקנין כל דהו סגי לן ויש פוסקין כפשטיה דרבי אבא אינה מקודשת ופסק רבינו המחוור שבכולן עכ"ל ומ"ש אבל אם אמר ע"מ שלא תאסר לפלוני אינו תנאי והוו קדושין גמורין ואסורה לו כ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ז ונתן טעם מפני שהתנה בדבר שא"א לקיימו וכתב ה"ה כבר נתבאר שם ובגמרא וכן מתבאר בהלכות דבע"מ אפילו רבנן מודו דהויא גט וה"ה לקדושין שהיא מקודשת עכ"ל: כתב רבינו ירוחם כל תנאי שיש בידו לקיימו ואין האשה יכולה להכחישו נאמן לומר קיימתי התנאי פשוט בתוספתא וכתב הרמ"ה וכן כל תנאי שבידה לקיימו ולא ידע הוא היא נאמנת לומר קיימתיו כיון שאינו יכול להכחישה וכל תנאי שהוא בינו לבינה כגון ע"מ שתתן לי ק"ק זוז כלל גדול אמרו המע"ה לפיכך בקדושין היא נאמנת ומותרת לשוק ובגירושין הוא נאמן שלא קיימה ואסורה ע"כ פירוש בכל דבר שהוא נאמן לומר קיימתי אז היא מקודשת מספק עכ"ל:

בית חדש (ב"ח)עריכה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

המקדש על תנאי וכו' ושיוכל לקיימו על ידי שליח וכך נמצא ברוב ספרים וט"ס הוא דבפרק המדיר איתא להדיא דבקידושין אפילו לא אפשר לקיומי ע"י שליח כגון קידושי ביאה הוי תנאי דאיתקוש הוויות להדדי אלא דבחליצה בעינן אפשר לקיומי ע"י שליח וכך הקשה הב"י ועוד הקשה למה לא כתב דבעינן שיהא אפשר לקיים התנאי אלא צריך למחוק מלות ע"י שליח דהשתא ניתא דכתב דבעינן שיוכל לקיימו וכך נמצא בספרי רבינו המדוייקים ומה שנמצא בתשובת הרא"ש כלל ל"ה שמנה ג"כ ושאפשר לקיימו ע"י שליח לשם לא אתא אלא למנות כל הדברים שצריכין להיות בתנאי ולצדדין קא חשיב דבד' דברים צריכין להיות אף בתנאים דקידושין ושאפשר לקיומי ע"י שליח צ"ל בחליצה ותדע שהרי בתשובת הרא"ש גופיה לא מנה בכלל מ"ה סימן כ"ד אלא ד' דברים ולא מנה ושאפשר לקיומי ע"י שליח וכן בכלל מ"ו סימן ב' ואפשר דבכלל ל"ה נמי ט"ס הוא ומיהו לקמן בריש סימן קמ"ג כתב שיוכל לקיימו ע"י שליח:

ומלשון הרמב"ם יראה וכו' פירוש הרמב"ם ס"ל הא דתנן כל תנאי שיש מעשה בתחלתו תנאו בטל היינו שהקדים ועשה מעשה בפועל ואח"כ התנה תנאו אבל אם לא עשה מעשה אעפ"י שהקדימה באמירה הרי התנאי קיים כגון שאמר לה הרי את מקודשת לי אם תתני לי ק"ק זוז ואם לאו לא תהא מקודשת ואח"כ נתן הקידושין לידה הרי תנאו קיים וכך פירש הרב המגיד ורבינו השיג עליו ואמר ולא נהירא וכו' נראה שהבין מדברי הרמב"ם מדכתב דהתנאי בטל מפני שהקדים המעשה ונתן בידה ואח"כ התנה אע"פ שהכל היה בב"ד דאלמא דהיה הפסק בין מעשה הנתינה בידה ובין התנאי שלאחר הנתינה אלא שהיה תוך כדי דיבור וכיון שכן הקשה רבינו דמה צריך לומר דמקודשת לפי שהקדים המעשה בלאו הכי אפילו הוה דינא דבהקדמת המעשה נמי צריך לקיים התנאי מ"מ הכא מקודשת בלא קיום התנאי מאחר שנתן בידה בלא תנאי א"כ התנאי שהתנה אח"כ אפילו היה תוך כדי דיבור לא הוי תנאי כדקי"ל בפרק יש נוחלין ובסוף נדרים דבכל התורה תוך כדי דיבור כדיבור דמי בר מע"ז ומגדף ומקדש ומגרש ואפילו במעשה עצמו אינו מועיל בתוך כ"ד כגון שאמר בתך מקודשת לי ובתוך כ"ד אמר בתך פלונית אינו מועיל כמ"ש ב"י בסימן ל"ז ע"ש רב סעדיה גאון ומהר"ם אצל וכן אם שידך בתו הגדולה וכו' וכל שכן לגבי תנאי ומעשה שלא יועיל התנאי תוך כדי דיבור למעשה לבטל המעשה שהיה בלי תנאי אלא בע"כ הא דקאמר שלא יקדים מעשה לתנאי איירי אפילו השלים כל תנאו קודם שנתן לידה ואח"כ נתן בידה הרי התנאי בטל מאחר שהקדים המעשה באמירה זו היא דעת רבינו בהשגתו ואינה השגה דשפיר איכא למימר דהרמב"ם שאמר אעפ"י שהכל היה תוך כדי דיבור אינו רוצה לומר דהפסיק קצת בין מעשה לתנאי אלא שהיה תוך כדי דיבור דליתא אלא ר"ל שהם דברים אחדים בלי שום הפסק ותשלום דבריו הראשונים נינהו והכי משמע לישנא דכתב והשלים התנאי וכו':

ומ"ש אעפ"י שהכל היה בתוך כ"ד ר"ל שהכל היה בדיבור אחד בלי הפסק וכן נראה מדברי ב"י שמפרש כך לדברי הרמב"ם אלא דא"כ הא דכ' הרמב"ם בפ"ב דע"ז גבי מגדף בסתם מגדף שחזר בו תוך כדי דיבור אינו כלום משמע נמי לפי פי' זה דאפילו בדברים אחדים בלי הפסקה אינו כלום וכן מ"ש בפ"ג מהלכות ע"ז ואפילו חזר בו בתוך כ"ד ואמר אין זה אלי אין חזרתו כלום אלא נסקל היינו נמי בדברים אחדים ואמאי לא הוי כלום כשהכל הוא דיבור אחד הלא בתנאי דקידושין לא אמר דאינו כלום אלא משום דמעשה קדים לתנאו אלמא דאי לאו האי טעמא הו"ל חזרה גמורה לכך נראה עיקר דלהרמב"ם אין חילוק בין שהוא דבר אחד לגמרי ובין שיש הפסק קצת אלא שהוא תוך כ"ד אלא דס"ל להרמב"ם דהא דקי"ל במגדף ובע"ג ובמקדש ובמגרש דתוך כדי דבור לאו כדבור דמי אין זה אלא לגבי חזרה אם חוזר בו לגמרי אבל אם אינו חוזר בו אלא שמפרש דבריו אמרי' תוך כדי דבור כדבור דמי והלכך גבי תנאו נמי אם התנה עמה תוך כ"ד היה מועיל אי לאו דהמעשה קדים לתנאי דהתנאי לא מקרי חזרה אלא מפרש דהמעשה שעושה אינו אלא ע"י כך וכך:

כתב הרמב"ם כל האומר מעכשיו וכו' פי' הרב המגיד הטעם שבמעכשיו ובע"מ שהמעשה חל מעכשיו ויתקיים התנאי א"צ חזוק אבל באם שאין המעשה חל עד שהתנאי יתקיים והתנאי בא לבטל המעשה שלא יחול עכשיו לפיכך צריך חיזוק יותר עכ"ל:

ומ"ש ור"ח כתב דאפילו מעכשיו וכו' ומיהו בחידושי הרשב"א פרק מי שאחזו גבי אתקין שמואל בגיטי (דף ע"ה) כתב דתנאה דהוי ע"י שליח לא מצי לשנויי שליח ואי שני בתנאיה לא עבד ולא כלום ואע"ג דהמעשה קודם לתנאי עכ"ל וכ"כ הר"ן בפרק האומר בקידושין וע"ל בסימן קמ"ד מ"ש בזה בס"ד:

וי"א דלא בעי תנאי כפול וכו' טעמם דמדינא לא בעינן תנאי כפול לא בגיטין וקדושין ולא בממון דלית הילכתא כר"מ אלא כרבנן דפליגי עליה אלא דכיון דאתקין שמואל בגיטא דש"מ דמגרש ע"ת שיכפול תנאו כדאיתא פרק מי שאחזו עשה כן לרווחא דמילתא שחשש אם לא יהיה התנאי כפול דילמא איכא ב"ד דס"ל כר"מ והוה מתיר אעפ"י שלא נתקיים התנאי הילכך בגיטין וקדושין הולכין בה להחמיר ואם לא כפל תנאו ולא נתקיים ה"ל ספק כ"כ הרב המגיד והר"ן:

א"ל ע"מ שירצה אבא ר"ל ע"מ שישתוק וכו' פירוש דכשאומר ע"מ שירצה אבא אמרינן דכוונתו ע"מ שישתוק שזהו משמעותא עד שירצה אבא ולאפוקי מדברי הרמב"ם שכתב דרצונו וכוונתו הוא עד שיאמר הן וכשלא יאמר הן אפילו שתק או מת ולא שמע כלל אינה מקודשת אבל להרא"ש מקודשת וטעם מחלוקת מבוא' באריכות ב"י:

ומ"ש אבל אם אמר אין פעם א' שוב אין יכול למחות אע"ג דהרא"ש כתב תחלה דשוב יכול למחות וכ"כ הר"ן והרב המגיד כמ"ש בב"י ס"ל לרבי' כיון דכ' הרא"ש אח"כ וז"ל אפי' את"ל דאחר שאמר אין שוב אין יכול למחות וכו' משמע דכך ס"ל להרא"ש לפי האמת דכך היא שטת הגאונים בתלמודא דכל את"ל פשיטותא הוא כמ"ש הרא"ש בפ"ק דקידושין וסובר רבינו לפרש כך בדברי הרא"ש וכשאר פוסקים ונתיישב מה שהיה קשה לבית יוסף:

ומ"ש והרמב"ם כתב בע"מ שירצה אבא לא רצה או שתק או מת קודם שמיעה אינה מקודשת הר"ן תמה ואמר דלא ה"ל להרמב"ם לערב לא רצה ושתק עם מת דבמת מותרת להנשא ובלא רצה ושתק יש לחוש שמא יאמר אין כדמוכח בתוספתא עכ"ל וב"י תירץ דמשמע ליה להרמב"ם במשנה ובגמרא דבשעת שמיעת הדברים תלוי וכל ששמע פעם ראשונה ולא אמר אין בטלו הקידושין מיד ולא משגחינן בתוספתא עכ"ל וצ"ע:

כתב הרמ"ה מתי שיאמר אין מקודשת הילכך וכו' עד או חולצת או מתייבמת תימה אמאי חולצת ליחוש דילמא ימות האב ולא יאמר אין דהשתא חליצה לא הויא ושרי לכהן ואיכא דלא ידע ויאמר חלוצה שריא לכהן וכך פסק לקמן בסוף סימן קנ"ו גבי הלכה היא ובעלה למ"ה וגבי הלך בעלה וצרתה למ"ה וכו' ע"ש ונראה לי דהרמ"ה לא אתא אלא לאורויי דלא מפטרא בלא חליצה לשוק מדאורייתא דילמא הדר ואמר אין אלא או חולצת או מתייבמת אבל ודאי מודה דמדרבנן לא חלצה אלא דוקא מתייבמת כדלקמן:

ומ"ש רבינו על שם הרמ"ה מתי שיאמר הן מקודשת אפי' אמר תחלה לא איכא לתמוה דהלא בסמוך לעיל פסק דאם אמר אין פעם אחת שוב אין יכול למחות וזה כנראה שהוא סותר למ"ש הרמ"ה ותירץ מהרש"ל דלא דמי דתנאי דלא ימחה דהוי תנאי בשב ואל תעשה והוא קעביד מעשה דקאמר אין חשוב כאילו מקיים התנאי ושוב אין יכול למחות אבל הכא התנאי הוא במעשה שיאמר אין אפילו קעביד מעשה דאמר תחלה לא יכול לבטל במעשה שאומר אין לבטל המעשה הראשון עד כאן לשונו:

א"ל תהא מקודשת לי בפרוטה ע"מ שאעשה עמך כפועל וכו' איכא להקשות אמאי דקאמר ואם אין עדים מקודשת מספק דמנ"ל לרבי' הא דבגמ' פ' האומר וברמב"ם פרק ה' משמע דאינה מקודשת כלל ומאי שנא תנאי זה משאר תנאים דצריך שיעידו עדים שנתקיים התנאי ואם אין עדים אינה מקודשת כלל דאי איתא דמקיים תנאיה בסהדי הוה מקיים ליה כי ליכא סהדי לא חיישינן כמ"ש ה"ר ירוחם ע"ש הרמ"ה הביאו ב"י בסמוך אבל ע"מ שאראך מנה ואפשר דבשאר תנאים היא או הוא טוענין ברי שלא נתקיים התנאי לפיכך אם אין עדים אינה מקודשת כלל אבל כאן אינה טוענת ברי דאינה יודעת אם עשה עמה כפועל או דבר עליה לשלטון אם לאו הלכך ה"ל ספק מקודשת. שוב ראיתי דדברי רבינו הם ע"פ דברי הרא"ש במסקנת דבריו בפירוש התוס' ע"ש פרק האומר:

ומ"ש ופירשו התוספות וכו' כ"כ הרא"ש על שמם דבאו ליישב דמאי קמ"ל מתני' דכשעשה עמה כפועל מקודשת וכו' הא פשיטא היא דמ"ש משאר תנאים ותירצו דאתא לאשמועינן דאינה יכולה לומר למלאכה זו לא הייתי חפצה וכו':

ומ"ש ובתוספתא קתני וכו' ג"ז מדברי הרא"ש והביאה לסתור פירוש התוספות דכיון דבדברים ידועים שביניהם קמיירי א"כ אם שינה יכולה לומר לדברים הללו לא חפצתי משא"כ לפי פי' התוספות דלעולם אינה יכולה לומר לדברים הללו לא חפצתי אפילו בדברים ידועים וב"י כתב איפכא דבתוספתא דוקא בדברים ידועים אבל אם אינם ידועים יכולה היא לומר לדברים הללו לא חפצתי ועל מה שהקשו התוס' מאי קמ"ל מתני' הקשה ב"י דהא לאו קושיא היא דהא אתא לאשמועינן דישנה לשכירות מתחילה ועד סוף וכדפרש"י להדיא וכן פירש הר"ן עכ"ל ולי נראה דהתוספות היה נראה להם דוחק לפרש כך דא"כ אין דין זה תלוי במשנה זו דבכולי תלמודא פליגי בישנה לשכירות מתחלה ועד סוף תנאי ואמוראי בפ' האיש מקדש ובפ"ק דעכו"ם ולהכי פירשו התוס' דהיא גופא אתא לאשמועינן דאינה יכולה לומר לדברים הללו לא חפצתי:

ע"מ שיש לי מנה אם ידוע בעדים שיש לו מנה מקודשת בודאי וכו' משנה וגמרא פרק האומר.

ומ"ש אם ידוע בעדים וכו' כך פרש"י ר"ל שאם אין עדים אלא שהוא אומר שיש לו או ע"פ קרובים אינה מקודשת ודאי וכל זה כשאין אנו רואין המנה בידו הלכך צריך עדים אבל אם אנו רואים המנה בידו משמע דכל שכן שהיא מקודשת ואין צריך עדים שהם שלו דכל שבידו חזקה שהם שלו וכ"כ הר"ן ומ"ש ב"י שרבינו חולק על הר"ן אגב חורפיה לא עיין בה:

וכתב הרמ"ה אפילו איכא סהדי וכי' עד ומיהו לא חיישינן דילמא אחוי ליה בתר הכי למיהוי ספק קידושין כל זה מדברי הרמ"ה ורצה לומר דמספק לא חיישינן דילמא הראה לה למיהוי קידושי ספק דכי חיישינן הכי בתנאי דע"מ שיש לי דלאו מחוסר מעשה ואפשר שיש לו ולא ידע ביה אבל גבי תנאי דאתן או שאראך אם איתא דמקיים תנאיה בסהדי הוה מקיים ליה כי ליכא סהדי לא חיישינן וכ"כ ה"ר ירוחם ע"ש הרמ"ה להדיא ולזה נתכוון כאן הרמ"ה במ"ש ומיהו וכו' ודלא כמ"ש ב"י דהאי ומיהו הוא מדברי רבינו דליתא גם מ"ש דהאי ומיהו הוא בא לחלוק ולומר דלא הוו קידושין אא"כ שיראנה בשעת הקידושין דאל"כ מה גבול יש לו לעולם יאמר עדיין יש לו זמן להראותם וכמ"ש ה"ר ירוחם ע"ש הרא"ש ודלא כדברי הרמ"ה איכא לתמוה על פירושו זה דא"כ מהו ז"ש ומיהו לא חיישינן דילמא אחוי לה וכו' הלא אפי' אחוי לה בתר הכי נמי פליג הרא"ש כיון דלא הוו המעות בשעת הקידושין אלא ודאי כדפרישית ומדברי הרמ"ה הוא ומה שהקשה הרא"ש יש לתרץ דודאי בע"מ שאראך להבא נמי משמע ואע"ג דמחוי לה ממציאה כו' הוויין להו קידושין גמורים למפרע מ"מ גבול יש לו דכל זמן שהיא תובעת אותו לקיים תנאו שיראה לה המנה אז צריך מיד לקיימו להראות לה המנה ואם תובעת אותו לקיים תנאו ואין לו אינה מקודשת דכך הוא לשון התנאי דכל זמן שתבקש ממני להראות לך מנה משלי אני מחוייב להראות לך וע"מ כן הרי את מקודשת לי בפרוטה זו ואם אינו מקיים תנאו אינן קידושין והכי מסתברא וכן נראה דעת רבינו שלא הביא תשובה זו שהשיב הרא"ש על דברי הרמ"ה וכתב דברי הרמ"ה בסתם דאלמא דהכי ס"ל כהרמ"ה ומיהו צ"ע דלקמן בס"ס זה כתב רבינו ט"ש הר"ס נרבוני בע"מ שאתן לך מאתים זוז שאם יאמר שעדיין רוצה לקיימו אין יכולין לכופו כל י"ב חדש וכו' ואיכא למימר לפי זה ה"ה בע"מ שאראך דיש לו זמן י"ב חדש או שמא דוקא בע"מ שאתן דמסתמא לא מקבל עליה שיתן לה ולא יעכב מליתן יותר מי"ב חדש משעה שיכנס אותה לחופה אבל בע"מ שאראך מיד כשתובעת אותו להראות לה המנה משמע וצ"ע. כך צריך להגיה בספרי רבינו ע"מ שיש לי בית כור עפר אם ידוע שיש לו משלו מקודשת בודאי אם אין ידוע הוי קידושי ספק ע"מ שאראך בית כור עפר צריך שיראנה ואם הראה ששכר מאחרים או שלקח באריסות אינה מקודשת היה לו בית כור עפר ויש בו סלעים וכו' ובגמרא איתא ל"ל למיתני גבי ארעא ל"ל למיתני גבי זוזי צריכא דאי אשמועינן גבי זוזי משום דעבידי אינשי דמצנעי אבל ארעא אימא אי דאית ליה ארעא קלא אית ליה קמ"ל פירוש ה"א כל היכא דלא ידעינן דאית ליה ארעא אפילו ספק נמי לא ליהוי קמ"ל דארעא כזוזי יש לו ודאי אין לו ספק:

ע"מ שיש לי מנה במקום פלוני וכו' והרמב"ם כתב שגם בזה אינה מקודשת וכן היא מסקנת א"א הרא"ש ז"ל פירוש הרמב"ם סובר שגם בזה אינה מקודשת בודאי אלא בספק כמו בע"מ שיש לי בית כור עפר במקום פלוני וכך מבואר פ"ז מה' אישות שבשניהם מקודשת מספק אבל הרא"ש מחלק ביניהם דבקרקע סבירא ליה דאפילו ספק קידושין ליכא דודאי אינה מקודשת דאי איתא שהיה לו קרקע במקום פלוני היה ידוע אבל בע"מ שיש לו מנה במקום פלוני ויש לו במקום אחר הסכים עם הרמב"ם דספק קידושין הוה דשמא יש לו ואמר אין לו ומתכוין לקלקלה:

ע"מ שאני עשיר וכו' משנה פרק האיש מקדש (דף מח) ר"ש אומר אם הטעה לשבח ה"ז מקודשת ובגמרא אמר עולא מחלוקת בשבח ממון אבל בשבח יוחסין ד"ה אינה מקודשת מ"ט מסאנא דרב מכרעאי לא בעינא וקי"ל כת"ק ופירש"י בן עיר ונמצא בן כרך ישיבת כרכים קשה שהכרך הוא מקום שווקים והיוקר מצוי בו ודוחק עוברים ושבים וכו' אבל בירושלמי הביאו הרא"ש איתא הכי לוי ונמצא כהן לא בעינא טירחא דכהונתא עני ונמצא עשיר לא בעינא דאיכא רווחא רבא עליה בן עיר וכמצא בן כרך בעינא הוה מצנעא רחוק ונמצא קרוב בעינא הוי מטרפסא ואזלא מטרפסא ואתיא ע"כ ונראה דבממזר ונתין נמי איכא שבח יוחסין דזה ישראל וזה גר ובע"מ שיש לו בת או שפחה גדולה פירש"י וראויה לשמשני דשבח ממון הוא לה והלכה כת"ק דאפי' בשבח ממון אינה מקודשת ובהא נמי איכא קפידא קצת דגדולה לא צייתא ואיכא אוקימתא אחריתי בגמר' מי סברת גדולה ממש גדלת קאמר פירוש חשובה ולא ניחא לי חשובה דשקלא מילי מינאי ואזלא נדיא קמיה שיבבותיי וכ"כ הרמב"ם בפ"ת אבל רבינו כתב כאוקימתא קמא דבגדולה ממש קאמר ובע"מ שיש לו בנים ואין לו נמי איכא קפידא דהבנים ראויים לשמשני ואיכא נמי למימר איפכא דביש לו בנים מרגילין קטטה בינו לבינה ובהתקדשי לי בכוס של יין ונמצא של דבש דהטעה אותה לשבח דדבש חשיב טפי כדאיתא פרק הגוזל תנאי ב"ד שיהא אדם שופך יינו ומציל דובשנו של חבירו אפ"ה איכא דניחא ליה טפי ביין ואיכא לתמוה למה לא כתב רבינו הא דתנן בדינר זה של כסף ונמצא של זהב של זהב ונמצא של כסף והרי"ף והרא"ש והרמב"ם בפ"ח כתבוה ונראה דלפי שראה רבינו שהתוס' כתבו דהא דקאמר בגמרא איכא דניחא ליה בכספא היינו שצריכה כסף להשלים תכשיטין של כסף שעושה ומשמע דבלאו הכי אפילו לת"ק מקודש' דבכלל דינר של זהב הוי נמי של כסף דכי היכי דבאמר לה התקדשי לי במנה ונתן לה מאתים דפשיטא דמקודשת דבכלל מאתים מנה הכי נמי בכלל זהב הוי נמי כסף וכך כתב בשלטי הגבורים דאם אמר דינר זה ונמצא שנים מקודשת שיש בכלל שנים אחד והרי"ף והרא"ש והרמב"ם כתבו המשנה בסתם דמשמע דבכסף ונמצא זהב אינה מקודשת אפילו אינה צריכה לכסף להשלים וכו' וחולקים על דברי התוספות וס"ל דאפילו הטעה האשה בשבח ממון אינה מקודשת דמ"ש של כסף קפידא הוי ולפיכך השמיטו רבינו מפני הספק מיהו הר"ן כתב דלאוקימתא דגמרא כגון שאמר' היא לשלוחה צא וקבל לי קידושין מפלוני שא"ל התקדשי לי בדינר של כסף והלך ונתן לו דינר של זהב התם הוא דכיון דקידשה ע"י שליח פליג ר"ש ואומר מקודשת דמראה מקום היא לו וקי"ל כת"ק דקפידא הוא אבל היכא דהאשה בעצמה קיבלה הקידושין והטעה אותה דא"ל של כסף ונמצא של זהב אף ר"ש מודה דאינה מקודשת דקפידא היא דאיכא דניחא ליה בכספא וכמו שהקשה המקשן דכך הוא האמת משמע דאפי' אינה צריכה לכסף להשלים תכשיט של כסף שעושה נמי אמרינן קפידא היא שלא היתה תפיצה אלא בשל כסף ולפע"ד דהתוס' נמי ס"ל כהר"ן אלא דלפי דקשיא להו לתוספות אטו בשופטני עסקינן דניחא ליה בכספא מבדהבא מיישבי' כגון שצריכין כסף להשלי' וכו' וכיון דאיכא מקום לומר דניחא ליה בכספא טפי לא פלוג רבנן ואמרי דכל שהטעה אפילו לשבח אינה מקודשת ואף ר"ש מודה ולא פליג אלא היכא דמקדשה ע"י שליח דאמרינן מראה מקום היא לו ונראה דזאת היתה דעת התוס' במ"ש ומיהו היכא שהטעה האשה בממון לא פליג ר"ש כלומר למסקנא לא פליג ר"ש אלא במקדשה ע"י שליח דאמר מראה מקום הוא לה אבל היכא שהטעה האשה בכספא בשבת ממון כשקבלה הקידושין בעצמה מידו אף ר"ש מודה דאינה מקודשת וכדכתב הר"ן ומהרש"ל בהגהותיו לא כתב כך עיין עליו בחכמת שלמה ולא נהירא. ולענין הלכה קי"ל כת"ק דאפילו הטעה לשבח אינה מקודשת בין שקבלה האשה הקידושין בעצמה מיד המקדש ובין ע"י שלוחו של בעל ובין ע"י שליח של האשה בכל ענין אינה מקודשת דקפידא היא בין של כסף ונמצא של זהב ובין של זהב ונמצא של כסף אבל בדינר זה ונמצא שנים א"נ במנה ונמצאו מאתים מקודשת דבכלל מאתים מנה והכי נקטינן:

ומ"ש ל"ש אמרה לשליח לקבלם בתנאי ושינה השליח הכי מוקי לה בגמרא למתניתין דתני בה בדינר זה של כסף ונמצא של זהב שאמרה לשליח צא וקבל קדושי מפרש שא"ל התקדשי לי בשל כסף וכו' ומכל מקום ודאי ה"ה בשאמר הוא לשלוחו הלוני דינר של כסף וקדש לי אשה פלונית והלך והלוה של זהב דלת"ק אינה מקודשת דקפידא היא ואע"ג דבגמרא דחי לה להך אוקימתא היינו משום דלישנא דמתניתין משמע דלא איירי בהכי אבל לענין דינא ודאי דבזו נמי אינה מקודשת:

וכתב הרמ"ה דוקא שאמרה בלבי היה ולא הוציאה בשפתה אבל אם אומרת כן בשעת קידושין וכו' פי' דבתחלה אומר הבעל התקדשי לי ע"ת כך וכך והיא אומרת בשעת הקידושין ואפילו לא יהיה כך וכך אנכי מתרצה להתקדש לך והמקדש שתק ולא השיב לה על דבריה לא כי אלא אינני רוצה לקדש אותך אלא ע"ת כך וכך מוכחא מילתא ודאי שהסכים לדבריה וקידשה בלא תנאי וכך פירש ב"י ופשוט הוא:

ע"מ שאני שונה לרב אלפס עד שישנה משניות ולדעת א"א הרא"ש ז"ל אם יודע מדרשי התורה מקודשת כך צריך להגיה ופירושו דבגמרא איתא דחזקיה מפרש הלכות ורבי יוחנן אמר תורה ומפרש רב אלפס הלכות משנה והלכה כחזקיה דרביה דרבי יוחנן הוא והרא"ש פסק כרבי יוחנן וכדמפרש בגמרא מאי תורה מדרש תורה ורצונו לומר דאפילו לא ידע משניות וכ"ש דלא ידע מדרשי התלמוד אפ"ה כיון שיודע מדרשי התורה דיו בכך ומקודשת וספרי וספרא הם מדרשי התורה אבל ברוב ספרי רבינו כתוב אם יודע מדרשי התלמוד מקודשת וכ"פ בהגה"ה בש"ע וט"ס הוא:

כתב הרמב"ם המקדש ע"ת וחזר בו אחר כמה ימים ובטלו ה"ז מקודשת סתם כו' הא דכתבו רבינו בשם הרמב"ם הוא משום דהראב"ד בהשגות מצריך שיבטל התנאי בעדים והרשב"א מחלק דאין מחילת התנאי וביטולו מועילין אלא בדבר שבממון אבל בשאר תנאים לא ולהרמב"ם אין חילוק ולא מצריך נמי עדים אלא אפילו בטלו בינו לבינה ומיהו נראה ודאי דוקא בששניהם מודים שהסכימו לבטל התנאי אבל אם יש ביניהם הכחשה שזה אומר ביטלו וזאת אומרת לא ביטלו שורת הדין דאינו בטל דאי איתא דבטליה בסהדי הוה מבטליה כי היכי דאמרינן בקיומו של תנאי אלא דמ"מ למעשה הויא לה ספק מקודשת נ"ל:

ומ"ש לפיכך המקדש ע"ת וכנס אח"כ סתם או בעל סתם וכו' הוא תלמוד ערוך בפרק המדיר (דף ע"ד) אמר עולא אר"א המקדש במלוה ובעל ע"ת ובעל בפחות מש"פ ובעל צריכה הימנה גט ורבינו כתב דין מקדש במלוה ובעל בסימן כ"ח בסתם ובמקדש בפחות מש"פ ובעל בסוף סימן ל"א בסתם וכאן כתב דין המקדש ע"ת ע"ש הרמב"ם משום דאביי פליג עליה דרבי אלעזר במקדש ע"ת וכנס ולא בעל דס"ל לאביי דלרב נמי אינה צריכה גט דלא בטליה לתנאיה אעפ"י שכנס סתם והרמב"ם פוסק כר' אלעזר דבבעל לד"ה צריכה גט משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וכי פליגי רב ושמואל בכנס ולא בעל הוא דפליגי וקי"ל כרב דאמר צריכה הימנה גט דשמא בטליה לתנאיה דהלכה כרב באיסורי וכ"כ ב"י וזה שכתב הרמב"ם שמא בטל התנאי כשבעל או כנס אלמא דס"ל דאפילו בעל אין כאן ודאי קידושין אלא ספק ואם קידשה שני צריכה גט משניהם כך פסק גם הרא"ש בפרק המדיר וכ"כ רבינו ברא"ש סימן ל"ט ע"ש ועיין במה שכתב הב"י בסימן כ"ח והתוספות לשם (דף ע"ג) בד"ה לא תימא הקשו דבכנס ובעל אמאי צריכה גט אפי' את"ל דאחולי אחליה לתנאיה מאי מועיל מחילת התנאי אם לא יחזור ויקדשנה ומיהו אי חופה קונה ואפילו את"ל דחופה אינו קונה איכא למימר דבשעת קידושין היה דעתו לכך שאם יכניסנה לבסוף יהא מחול התנאי עד כאן לשונו:

ומ"ש הר"ם נרבוני ומ"מ בעל נפש לא ישאנה וכו' כתב ב"י יש לתמוה דה"ל לכתוב לעולם הוא ספק כמ"ש רבינו בדין ע"מ שיאחר אבא אין דהא להא דמיא עכ"ל ולפעד"נ דלא דמיין להדדי דבמקדש ע"מ שיאמר אבא אין כל שיאמר אין פעם אחת מקודשת אעפ"י שמתחלה אמר לא שהרי לא התנה בתנאו שלא יאמר לא אלא שיאמר אין ומשמע ודאי כל שיאמר אין אפילו לבסוף תהא מקודשת למפרע אבל במקדש ע"מ שאתן לך מאתים זוז חל עליו חיוב נתינת מאתים זוז מאותה שעה ולא נפטר ממנה עד שיתן לידה מאתים זוז ולפיכך מיד כשאמר שאין רוצה לקיים תנאו לעולם כיון דנפטר באמירה זו מנתינת מאתים זוז נתבטלו הקידושין מיד ואינה צריכה גט אלא דמכל מקום בעל נפש לא ישאנה וכו' דאע"פ דמדינא ליכא איסורא הוצאת לעז מיהא איכא:

ומ"ש אבל כנסה מקודשת מיד וכו' נראה דס"ל דמקודשת ודאי אע"ג דכנס ולא בעל דכיון דקי"ל כרב דאפילו בכנס ולא בעל צריכה גט דינו כבעל וכי היכי דבבעל מקודשת ודאי דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות הכי נמי בכנס ולא בעל דכיון דכנסה ראויה לביאה היא חשבינן ליה כאילו בעל וז"ש כדאמרינן במקדש על תנאי ובעל וכדלקמן בסי' ס"א דבכנסה לחופה ונתייחד עמה הרי היא כאשתו לכל דבר ואפילו לא בא עליה ודלא כהרמב"ם שכתב שמא ביטל תנאו דמשמע דס"ל דאינן אלא ספק קידושין וכ"כ הרא"ש בפ' המדיר דמשמע מפירוש רש"י דכיון שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות קידושין גמורים הם ואם קדשה אחר אינה צריכה גט משני וכן מסתברא דהא קטנה וכו' ומכל מקום מסקנתו כגדולים דספק קידושין נינהו וראוי להחמיר להצריך גט משניהם וכן כתב רבינו בראש סימן ל"ט וע"ש:

דרכי משהעריכה

(א) ובסוף כל הגט הניח הדבר בספק כתב הר"ן פ' מי שאחזו דף תקצ"א ע"א די"א דלא בעינן תנאי כפול ולא הן ללאו בגיטין וקידושין:

(ב) וכ"ה במרדכי פ' מי שאחזו ע"א דף תרי"ד כתבו הגהות מרדכי דכתובות דף תקמ"ט ע"ב דוקא דבר התלוי במעשה צריך שיתקיים התנאי אבל דבר התלוי בדיבור לא אלים כולי האי שיתקיים אם לא יתקיים התנאי עכ"ל:

(ג) וכתב הר"ן פרק מי שאחזו ע"א דף תקצ"א דאם אומר לאו קודם להן וחזר אח"כ ואמר לאו הוי תנאי מעליא כתבו הגהות מיימון פ"ו דאישות אומר ר"י אם אדם אומר סתם שיהא תנאי זה כתנאי ב"ג וב"ר יכול להיות שמועיל בלא כפילת התנאי ובח"מ סי' רמ"א כתב בתשובת הרא"ש דבכה"ג הוי תנאי מעליא:

(ד) וכ"כ הר"ן פ' מי שאחזו ע"ב דף תקצ"א ועיין בח"מ סי' מ"ח תשובת הרא"ש מזו:

(ה) וכ"כ בפ' האיש מקדש ע"א ד' תרמ"ד:

(ו) עיין בהר"ן פ' האיש מקדש דף תרמ"ג ודף תרצ"א ובמרדכי פ' מי שאחזו שהאריכו שם בדיני תנאי וכתבו התוספות והביאם המרדכי ריש מי שאחזו והאשר"י פרק י"נ דלגבי ממון לפעמים סגי בגלוי דעת אף בלא תנאי ולפעמים אף גלוי מילתא לא צריך וע"ש כיצד וכ"ה בהגהות מיימון פ"ו דאישות ועיין בזו בח"ה סימן ר"ז ולקמן סימן קמ"ד כל דיני תנאי:

(ז) כתב המרדכי ריש הכותב הא דמתנה על מ"ש בתורה בדבר שבממון תנאו קיים היינו דוקא שאמרו בדרך תנאי אבל אם רוצה להפקיע תנאו בטל וע"ש ובע"א דף תק"ן בהגהות שם דהא דתקון רבנן הוי כמו שכתוב בתורה:

(ח) וכ"פ הפוסקים דלא כהמרדכי שכתב פ' השוכר את הפועלים דאף בעונה תנאי קיים דאשה יכולה למחול על העונה וע"ל סי' קי"ח מדין המתנה על מ"ש בתורה:

(ט) ועיין לקמן סי' מ':

(י) ועיין בדבריהם שהאריכו בדינים אלו וכתבו שיטות אחרות בזו:

(יא) וכתב בתשובת ריב"ש סי' י"ד וקצ"ג דאם היה האב חוץ למקומו במקום אחר ושמע שם ולא מיחה וכשבא לביתו מיחה לא הוי מקודשת דמאי אהני ליה אם היה מוחה במקום אחר לפיכך שתיקה דלשם לאו כלום הוא אא"כ נתרצה בעיר וע"ש שהאריך:

(יב) וכן הוא מבואר בדברי הרא"ש דס"ל דע"מ שירצה ר"ל ע"מ שישתוק ולכן אני תמה על דברי ב"י דכתב דשיטת רבינו אינו כשיטת הרא"ש:

(יג) ובהגהת אלפסי ע"א דף תרמ"ג פ"ב דקדושין הרי את מקודשת בדינר של כסף ונמצא זהב אינה מקודשת שיש אשה שצריכה כסף בשעת קידושין אבל אמר דינר זה אחד ונמצא שנים הוי מקודשת דאחד בכלל שנים עכ"ל וע"ל סי' ל"א מדין המקדש בטבעת כסף ונמצא זהב או להיפך:

(יד) וכתב המרדכי ריש מי שאחזו ע"ד דף תרי"ג דאין חילוק בין אומר בשעת התנאי מעכשיו או לא אמר מעכשיו:

(טו) כתב הר"ן פ' האומר ע"א דף תרמ"ט בשם הרמב"ן ז"ל היכא דלא ידענו אם קיים הבעל התנאי או לא כל תנאים שהוא מתנה עמה שהם תנאים שלו בלבד כגון שאומר ע"מ שאלך למקום פלוני אם אמר עשיתי והיא אינה יודעת הוא נאמן וא"צ עדים ואם אמר לא קיימתי התנאי נאמן וכל תנאי שהוא תנאי שלה היא נאמנת כל זמן שאינו מכחישה וכל תנאי שבינו לבינה כגון שאתן לך מאתים או תתן לי מאתים כלל גדול המע"ה לפיכך בקדושין היא נאמנת ובגירושין הוא נאמן לאוסרה עכ"ל הרמב"ן ונחלקו עליו האחרונים בכל תנאי שהוא בקום עשה אעפ"י שתלוי בו לבד אינו בדין שתהא מקודשת עד שיביא ראיה שקיים תנאו ומיהו בתנאי שהוא בשב וא"ת כל אחד נאמן כשאין חבירו מכחישו אבל במכחישו לא חיישינן שמא בטלו עכ"ל. וכ"כ ר' ירוחם בשם הרמ"ה כדברי הרמב"ן וכתב עוד הר"ן שם אע"ג דבטל התנאי והוי קדושין מ"מ התנאי הוי כמלוה עליו וצריך לשלם אחר כך כגון אם אמר ע"מ שאתן לך ר' זוז תוך זמן זה וכנסה סתם הוי קדושין והמעות צריך לשלם לה כחוב בעלמא ומיהו אם אמר נתתי נאמן אפי' תוך הזמן ואחרים אומרים דתוך הזמן אינו נאמן עכ"ל. כתב הרשב"א סי' תתקע"ו בהתנו שאם לא יהא לאשה ולד של קיימא שיחזור הנדוניא ופסק דהואיל וכבר זכה הבעל אלא שהתנו שאם לא יהא לאשה ולד אזי יחזור על יורשי האשה להביא ראיה שלא היה ולד ואם התנה שהנכסים יהיה של האשה אא"כ יהא לה ולד של קיימא אזי הנכסים בחזקת האשה ועל יורשי הבעל להביא ראיה וע"ש וכתב עוד בתשובה סי' תתקי"ט שאם התנה שכ"ז שירצה יקיים המתנה זו ע"מ שיאמר אין משמע וכן בכל תנאי וע"ש עוד האומר לחבירו הרי לך אלף זוז כ"ז שלא ארצה ליטלם ונפטר ולא נטלן אם יורשין יכולין ליטלן וע"ש וכתבתי דינים אלו כאן שנוכל ללמוד מהן לענין קדושין: