טור אבן העזר נו
<< | טור · אבן העזר · סימן נו (מנוקד) | >>
סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
טור
עריכהארוסה שתבעה הארוס לינשא - נותנין לה י"ב חדש משעת תביעה לתקן עצמה ותכשיטיה, אפילו אם ניסת לאלמן. וכשם שנותנים לה זמן, כך נותנים לבחור י"ב חדש אפילו נושא אלמנה.
עשתה ו' חדשים לפני הראשון ומת ונתארסה לאחר - נותנין לה י"ב חדש גם לשני ואין משלימין לה על ששה חדשים הראשונים שעשתה בפני הארוס הראשון.
ולאלמנה נותנין זמן שלשים יום.
במה דברים אמורים שנותנין לבתולה י"ב חדש משעת תביעתה, שנתארסה בקטנותה או בנערותה ולא תבעה עד שבגרה, אבל בגרה יום אחד ואחר כך נתארסה, או אפילו נתארסה בנערותה ואחר כך בגרה, אין נותנין לה י"ב חדש אלא מיום שבגרה.
ואם עברו עליה י"ב חדש בבגרותה ואחר כך נתארסה - אין נותנין לה אלא ל' יום כמו לאלמנה. ופירש רש"י משעת קדושין. והרמ"ה פירש משעת תביעה, וכן כתב אדוני אבי ז"ל.
ואם לא עברו עליה י"ב חדש שלמים בבגרותה קודם הקדושין, משלימין לה י"ב חדש משעת הבוגרת. ואם שלמו לה י"ב חדש בתוך ל' יום של שעת תביעה, משלימין לה שלשים יום משעת תביעה.
הגיע הזמן שנתנו לה ואין הארוס כונס - חייב במזונותיה. ואם מעכבו אונס, כגון שחלה הוא או היא או שפירסה נדה או שהגיע זמן באחד בשבת שאינו יכול ליכנוס כדלקמן, אינו חייב לזונה.
אין פוסקין על הקטנה להשיאה כשהיא קטנה, ואם תבעה הארוס שתנשא, בין היא בין אביה יכולין לעכב. אבל פוסקין על הקטנה להשיאה לכשתגדיל, ופירש רש"י דוקא בלא קידושין, אבל אין לקדשה עד שתגדיל ותאמר בפלוני אני רוצה. כתב הרמב"ם: ואם רוצה לכנסה כשהיא קטנה כונס ואין ראוי לעשות כן.
בית יוסף
עריכהדף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
ארוסה שתבעה הארוס לינשא נותנים לה י"ב חדש וכו' משנה בפ' אע"פ (דף נז:) נותנים לבתולה י"ב חדש משתבעה הבעל לפרנס את עצמה וכשם שנותנין לאשה כך נותנין לאיש לפרנס את עצמו ולאלמנה שלשים יום ופרש"י לפרנס את עצמה. בתכשיטין: לפרנס עצמו. בצרכי סעודה וחופה: ולאלמנה ל' יום. שאינה טורחת כל כך בתכשיטין דכבר יש בידה וכתב הר"ן דוקא באלמנה בעולה אבל באלמנה מן האירוסין דינה כבתולה וכן נראה מן הירושלמי וכ"נ מדברי הרמב"ם בפ"י מהלכות אישות ועיין ברבינו ירוחם :
ומ"ש אפילו אם ניסת לאלמן ואפילו אם נושא אלמנה ירושלמי כתבו הרא"ש ז"ל שם הוא אלמן והיא בתולה והוא בעי למיסב יכולה לומר חיבתו עלי יותר מן הבחור בחור והיא אלמנה והיא בעית למיסב יכול הוא לומר חיבתה עלי יותר מן הבתולה אבל הרמב"ם כתב בפ"י מה"א שהזמן שנותנין לאיש הוא כפי הזמן שנותנין לה שאם נושא נערה בתולה נותנין לה י"ב חדש ואם נושא אלמנה אפי' הוא בחור אין נותנין לו אלא ל' יום וכתב הר"ן שכדבריו נראה בגמרא דידן:
ומ"ש עשתה ו' חדשים לפני הראשון ומת וכו' ואין משלימים לה על ו' חדשים הראשונים וכו' שם במשנה:
בד"א שנותנין לבתולה י"ב תדש משעת תביעתה כשנתארסה בקטנותה או בנערותה ולא תבעה עד שבגרה אבל בגרה יום אחד ואחר כך נתארסה וכו' שם המארס את הבתולה בין שתבעה הבעל והיא מעכבת בין שתבעה היא והבעל מעכב נותנים לה י"ב חדש משעת תביעה אבל לא משעת אירוסין ובגרה הרי היא כתביעה כיצד בגרה יום אחד ונתקדשה נותנין לה י"ב חדש ולארוסה ל' יום מאי ולארוסה ל' יום אמר רב פפא הכי קאמר ארוסה בוגרת שעברו עליה י"ב חדש בבגרה ונתקדשה נותנין לה ל' יום כאלמנה ופרש"י ולארוסה ל' יום. יש ארוסה שאין נותנין לה אלא ל' יום: נותנין ל' ליום. משעת ארוסין אבל הרא"ש כתב נותנין ל' יום כאלמנה משעת תביעה: ומ"ש רבינו דאפילו נתארסה בנערותה ואח"כ בגרה אין כותנין לה י"ב חדש אלא מיום שבגרה כ"כ הרמב"ם בפ"י מהלכות אישות וכתב ה"ה דמה דבגרה הרי היא כתביעה הוא נלמד:
ומ"ש ואם לא עברו עליה י"ב חדש שלימים בבגרות קודם הקדושין משלימין לה י"ב חדש משעת הבוגרת היינו מאי דתניא בגרה הרי היא כתביעה כיצד בגרה יום אחד ונתקדשה נותנין לה י"ב חדש:
ומ"ש ואם שלמו לה י"ב חדש בתוך ל' יום של שעת תביעה משלימין לה ל' יום משעת תביעה זה פשוט דאפילו עברו עליה י"ב חדש משעה שבגרה נותנין לה ל' יום משעת תביעה:
הגיע הזמן שנתנו לה ואין הארוס כונס חייב במזונותיה שם במשנה:
ומ"ש ואם מעכבו אונס כגון שחלה הוא וכו' אינו חייב לזונה מסקנא דגמ' בריש כתובות (דף ב.) אין פוסקין על הקטנה להשיאה כשהיא קטנה ואם תבעה הארוס וכו' בפרק אף על פי (דף נז:) תנא קטנה בין היא בין אביה יכולין לעכב אביה אי איהי ניחא לה מאי נפקא ליה. מינה סבר השתא לא ידעה למחר מימרדא ונפקא ואתיא ונפלה עילואי ופרש"י תמרוד בבעלה שלא תוכל לסבול ותצא ותבא אלי עד שתגדל ונמצאתי צריך לתכשיטין אחרים א"ר אבא בר לוי אין פוסקין על הקטנה להשיאה כשהיא קטנה אבל פוסקין על הקטנה להשיאה כשהיא גדולה פשיטא מ"ד ליחוש דילמא מעיילה פחדא מהשתא וחלשה קמ"ל ופרש"י אבל פוסקין וכו'. ודוקא בלא קדושין אבל קדושין בקטנות לא עד שתגדל ותאמר פלוני אני רוצה עכ"ל וטעמו מדאמרינן בפרק האיש מקדש (מא.) אסור לאדם שיקדש את בתו כשהיא קטנה עד שתגדיל ותאמר פלוני אני רוצה: ומ"ש רבינו בשם הרמב"ם הוא בפ"י מה"א ונראה דמשמע ליה דהא דאמר אסור לאדם שיקדש את בתו כשהיא קטנה איסורא לאו דוקא אלא לומר שאין ראוי לעשות כן וכן משמע מדתניא קטנה בין היא בין אביה יכולין לעכב דמשמע דאי ניחא לה ולאביה שרי וכ"כ בפ"ג אע"פ שיש רשות לאב לקדש את בתו כשהיא קטנה אין ראוי לעשות כן אלא מצות חכמים שלא יקדש אדם בתו כשהיא קטנה עד שתגדיל ותאמר בפלוני אני רוצה ומדברי התוס' נראה דאיסורא נמי איכא וכתבו ועכשיו שאנו נוהגין לקדש בנותינו אפילו קטנות היינו משום שבכל יום ויום מתגבר עלינו ואם יש סיפוק ביד אדם עכשיו לתת לבתו נדוניא שמא לאחר זמן לא יהיה סיפוק בידו ותשב כמו עגונה לעולם :
בית חדש (ב"ח)
עריכהדף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
ארוסה שתבעה כו' משנה פרק אף ע"פ ובגמרא יליף לה מדכתיב תשב הנערה אתנו ימים או עשור דימים שנה כדכתיב ימים תהיה גאולתו:
ומ"ש אפילו אם ניסת לאלמן וכו' ירושלמי הביאו הרא"ש לשם ואין כך דעת רמב"ם ומביאו ב"י לשון ב"י
ומ"ש ועשתה ששה חדשים לפני הראשון ומת וכו' ואין משלימין לה על ששה חדשים הראשונים וכו' שם במשנה עכ"ל ותימה דמתני' ביבם קא תני וטעמא דיבם דאינו מאכיל בתרומה לאו משום דאינו חייב במזונותיה אלא כדמפרש בגמרא קנין כספו אמר רחמנא והאי קנין דאחיו הוא ואין משם ראיה לענין זמן י"ב חדש שלא יצטרפו יחד ו' חדשים הראשונים עם ו' חדשים של הארוס השני ותו קשה דאי דין זה למדו רבינו מן המשנה דתני ביבם ה"ל לפרש דאף כשעשתה כולן בפני הראשון חוזרין ונותנין לה י"ב חדש כדתנן התם גבי יבם אלא רבינו כתב דין זה ע"פ הירושלמי שהביא הרא"ש פרק אע"פ וז"ל עשתה ששה חדשים בפני הראשון ואח"כ בא השני ואומרין כבר המתינה יכולה למימר חיבתו עלי יותר מן הראשון עכ"ל כלומר תנו לי י"ב חדש מהיום כי חיבתו עלי להתקשט לפניו יותר מן הראשון ואף על פי שודאי אפילו עשתה כל י"ב חדש בפני הראשון יכולה לומר כך מכל מקום נקט רבינו ששה חדשים משום דהכי תני בירושלמי: בד"א שנותנין וכו' ברייתא שם:
ומ"ש ולא תבעה עד שבגרה איכא למידק דהא תניא בגרה הרי היא כתבועה כיצד בגרה יום אחד כו' כמ"ש רבינו בסמוך ואם כן מאי האי דקאמר ולא תבעה עד שבגרה הלא בבגרה נותנין לה י"ב חדש בלא תביעה ואפשר דטעות סופר הוא וצריך לומר דתבעה עד שלא בגרה אי נמי ה"פ עד שבגרה ולא בגרה בכלל אלא סמוך לבגרותה וה"ק אפי' לא תבעה אלא יום אחד לפני בגרותה נותנין לה י"ב חדש ומכ"ש אם תבעה מקמי הכי ועי"ל דה"ק בד"א דנותנין לה י"ב חדש כשלא המתין מלתבעה עד לאחר שבגרה אלא תבעה מקמי שבגרה ול"מ מקמי שבגרה אלא אפילו לא תבעה אלא ביום שבגרה נמי יש לה י"ב חדש אבל בגרה תחלה ואח"כ תבעה אפילו בגרה יום אחד שוב אין נותנין לה י"ב חדש אלא מיום שבגרה והשתא ניחא דאע"ג דבבגרה ה"ה כתבועה לא נקט רבינו ולא תבעה עד שבגרה אלא לדיוקא לאפוקי אם תבעה לאחר שבגרה ואין חילוק בין בגרה תחלה ואח"כ נתארסה או נתארסה תחלה ואחר כך בגרה ומ"ש רבינו או אפילו נתארסה בנערותה ואח"כ בגרה הא דקאמר אפילו הוא ע"פ דברי התוספות בד"ה בגרה יום אחד (ד' נ"ז) דמעיקרא קס"ד כשבגרה קודם שנתקדשה מסתמא הכינה כל תכשיטיה שאם ימצא לה בעל יהא הכל מוכן אבל נתקדשה קודם בגרות אינה מקפדת שכבר היא מקודשת עכ"ל ועל פ"ז אמר רבינו דלמסקנא אינו כן אלא אפי' נתארסה בנערותה דאיכא למימר דשוב אינה מקפדת ולא הכינה לה משבגרה אפ"ה אין נותנין לה י"ב חדש משתבעה לאחר שבגרה אלא נותנין לה משבגרה ופשוט הוא דכשנתארסה ביום שבגרה דנותנין לה י"ב חדש מיום שנתארסה דהיינו בשעה שבגרה וכ"כ הרמב"ם להדיא פ"י דאישות ורבי' לא כתבו דממילא משמע:
ומ"ש ואם עברו עליה י"ב חדש בבגרות וכו' שם בברייתא. ומ"ש דרש"י פירש משעת קידושין נראה דטעמו דס"ל דבאלמנה נמי דנותנין ל' יום משעת קידושין נינהו אבל הרמ"ה מפרש דבאלמנה משעת תביעה נינהו וכ"כ הרא"ש והרמב"ם א"כ בבוגרת נמי נותנין לה ל' יום משעת תביעה ועל פירש"י קשה הא דקאמר בגמרא לא כתבועה דאלמנה דאלמא דבאלמנה נותנין שלשים יום משעת התביעה ועיין בי"ד סימן רל"ד ובמ"ש לשם בס"ד:
ואם לא עברו עליה י"ב חדש שלמים בבגרותה הקידושין משלימין לה י"ב חדש משעת הבגר ואם שלמו לה י"ב חדש בתוך ל' יום של שעת תביעה משלימין לה שלשים יום משעת תביעה ואם שלמו לה י"ב חדש משעת בגרותה לאחר ל' יום משעת תביעה אין נותנין לה אלא י"ב חדש משעת בגרותה כך היא הנוסחא האמיתית בספרי רבינו וחלוקי דינים אלו אינן מפורשים בגמרא אבל ממילא משמע דהכי מסתברא: כתב הר"ן הא דנותנין לאלמנה ל' יום דוקא אלמנה מן הנשואין אבל לאלמנה מן האירוסין דינה כבתולה וכן נראה בירושלמי וז"ש הרמב"ם וכן המארס את הבעולה נותנין לה ל' יום מיום התביעה דמשמע דוקא בעולה אבל אלמנה מן האירוסין דלאו בעולה נותנין לה י"ב חדש והכי משמע להדיא בירושלמי הביאו הרא"ש עשתה ששה חדשים וכו' דאלמנה דנותנין לאלמנה מן האירוסין י"ב חדש:
הגיע הזמן וכו' שם במשנה אם מעכבו אונס וכו' מסקנא דגמרא ריש כתובות וע"ש בגמרא דמשמע דרבינו זו ואין צריך לומר זו נקט בדבריו והרמב"ם שם כתב גם כן בהגיע הזמן בערב שבת דדינו כמו באחד בשבת דס"ל דבע"ש נמי אסור לעשות נישואין שמא יבא לידי חלול שבת כמבואר באותו פרק ורבינו כאן לא כתב ע"ש דס"ל כהרא"ש החולק על הרמב"ם בזה ע"ל סימן ס"ד: כתב המרדכי פרק החולץ ובריש כתובות דחלה הוא דוקא בחלה תוך הזמן ה"ל אונס אבל הגיע הזמן ולא כנסה חייב במזונותיה אע"ג דחלה אח"כ וכ"כ התוס' בשם ר"י ריש כתובות בד"ה לפיכך חלה:
אין פוסקין על הקטנה וכו' פרק אע"פ תנא קטנה בין היא בין אביה יכולין לעכב ומפרש בגמרא דהאב חושש שמא תמרוד בבעלה מתוך קטנותה ותבא אליו עד שתגדיל ונמצא צריך לתכשיטים אחרים וכתב הר"ן דמ"מ אין הארוס חייב במזונותיה כיון דהעיכוב מצדה ומצד האב:
ומ"ש אבל פוסקין על הקטנה להשיאה לכשתגדיל שם ופריך פשיטא מה"ד ליחוש דילמא מעיילא פחדא מהשתא וחלשה קמ"ל ופירש רש"י דוקא בלא קידושין וכו' וקשה הא דאמר רבי זירא התם תני בין היא ובין אביה יכולין לעכב ופירש"י יכולין לעכב מלינשא עד שתגדיל וכמ"ש גם רבינו בסמוך ואם תבעה הארוס שתנשא וכו' אלמא מיירי בשקדשה בקטנותה וכי ברשיעי קא עסיק לפירש"י קעביד איסורא לקדשה כשהיא קטנה וי"ל דודאי לפירש"י מיירי דפסקו על הקטנה בלא קידושין ובדברים הנקנין באמירה כך וכך א"נ בקנין סודר וקאמר דאם בא הארוס אח"כ ותבעה שתנשא לו כלומר לקדשה ולהכניסה לחופה מיד אחר קידושין כמו שאנו נוהגין וקאמר דבין היא בין אביה יכולין לעכב שלא תתקדש ושלא תנשא לו מיהו המרדכי בשם ר"ת חולק אפילו רש"י וכבר בארתי דין זה לעיל בס"ד בסימן ל"ז וע"ש: כתב המרדכי פרק האיש מקדש קטנה שקדשה אביה ואח"כ מת האב והחתן רוצה לכנסה לחופה אחר י"ב חדש אע"פ שהיא חולנית והקרובים מוחים כדי שלא יהא הבעל יורשה אם תמות ופסק ר"ת דאין הקרובים יכולין למחות וע"ש וב"י הביאו לעיל בסי' ל"ז וכך פסק בהגהת ש"ע כאן וצ"ל דחולנית דר"ת ראויה לחופה ולביאה היתה דאי לאו הכי לא היה הבעל יורשה וכדכתב הרא"ש בתשובה כלל נ"ד בחולנית שהכניסוה עם המטה תחת החופה דאין בעלה יורשה דחופה שאינה ראויה לביאה הוא והביאו ב"י לקמן ריש סימן צ' ע"ש דכתב הרא"ש עוד שאר טעמים דאין הבעל יורשה:
דרכי משה
עריכה(א) וכ"נ מהא דלעיל דאמרינן עשתה לפני הראשון חוזרין ונותנין לשני א"כ שמעינן דנותנין יב"ח לאלמנה מן האירוסין:
(ב) כתב הר"ן פרק אף על פי דף תע"ב ע"א דה"ה אם עשתה כל יב"ח לפני הראשון חוזרין ונותנין לה יב"ח לשני:
(ג) ומיהו כתב הר"ן פרק אע"פ דף תצ"ג ע"א דאין הארוס חייב במזונותיה כתב המרדכי פרק האיש מקדש ע"ב דף תרס"א מעשה בא' שקבל קדושי בתו כשהיתה קטנה ומת האב והבת היתה יחידה וראויה לירש נכסים מרובים והיתה חולנית ושאל הבעל לכנסה שאם תמות יירשנה וקרובים מוחים בדבר ופסק ר"ת דאין הקרובים יכולים למחות לאחר יב"ח וע"ש ובפ' כ"ב מה"א בהג"מ: , ע"ל ריש סי' ל"ו ולקמן סי' קנ"ה אם מותר להשיא יתומה קטנה: