ט"ז על אבן העזר לז
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סעיף ה
עריכהדאפי' אינה מכחישתו בטור הביא ב' דיעות דהרא"ש הוא דיע' א' והרמ"ה הוא דיעה ב' וצריך לבאר דעת הרמ"ה דס"ל דוקא במכחישתו אמרי' דקידושיה קידושין דהא קי"ל כרב ומסקינן דפליגי וע"כ כתב ב"י דהוי קים להו דרב יוסף עבד עובד' במכחישתו. ולא ידענא מי הכניסו בכך דהגמ' לא בעי אלא להוכריח שיש פלוגתא בין רב לשמואל דאי ס"ד דשמואל ס"ל כרב למה כעס על רבי יוסף דעבי' כרב אלא ודאי דיש פלוגתא ורב יוסף עבי' כרב ע"כ כעס שמואל עליו וכיון דלא הכרחנו לומר דיש פלוגת' אלא מדכעס א"כ יש לפנינו א' משני דרכים או שנאמר דפליגי במכחיש ובאינו מכחיש מודה רב דיש ספק וא"כ אין לנו להלה להקל כרב אלא במכחיש אבל באינו מכחיש לד"ה יש ספק או שנאמר דפליגי באינו מכחיש ובמכחיש לכ"ע לקול' וא"כ להלכה יש להקל בכל ענין דהיינו במכחיש לכ"ע ובאינו מכחיש כרב להקל וכן י"ל דפליגי בתרווייהו וא"כ קי"ל להקל בשניהם כרב וכיון שיש פנים להחמיר ולהקל אין שומעים אלא להחמיר וזה דעת הרמ"ה ותמיה על הרא"ש שתפס הדרך שהוא להקל וראיתי דחוקים בדברי הרמ"ה שלא לצורך ובלא דקדוק:
סעיף ו
עריכהוהיא קדשה עצמה ספק זה הוא שייך בקדושי אב לבד וכן בקדושיה לבד אלא דקמ"ל דאפי' משניהם צריכה גט ולא אמרינן ממ"נ חד מנייהו לאו כלום:
סעיף ז
עריכהאו ע"י עצמה אע"ג דאין שליח לקטן ולקטנה ה"מ לזכות לאחר ע"י שליחותן אבל כאן שהיא זוכה לעצמה מהני' במקו' אביה היא עומדת פי' כיון שגם האב עומד שם לפ"ז ואם אומר לאב הרי את מקודשת לי ג"כ הוה קדושין דהו' במקום בתו כנ"ל:
כאלו החזיק ביד' אבל כבר נתבאר שיותר טוב שיעמוד אצלה בשעה שתתקבל הקידושין:
סעיף ח
עריכהבפלוני אני רוצה וכתב הר"ן אע"ג דטב למיתב טן דו וניח' לה בכל דהו היינו בגדולה דכיון דשוויה שליח סבר' וקבל' ולא חיישי' לאחילופי אבל קטנה מדעתה יש לחוש לכשתגדיל לא תתרצה בו:
סעיף י
עריכהגט מתרוייהו כתב מו"ח ז"ל נראה דהיינו אם של קמא קדמו אבל אם של בתר' קדמו א"צ גט אלא מבתר' ממ"נ אי של בתר' בטליה לקמא הרי קידושי קמא אינן קידושין ואי לא בטליה לקמא אלא לא סמך דעתי' דסבר קמא לא משכח אבל אי משכח לא הרי כיון דשל בתר' קדמו הרי קמא לא אשכח ושל בתר' קידושין ושל קמא לא הוי קידושין עכ"ל ולא נהיר' לי דמי הגיד לנו דבאותו צד דלא בטליה לקמא הו' דעתו דאי לא משכה קמא דלמא נימ' דדעתו הוי דשליח קמא ניח' למשלח טפי דהוא ודאי יעשה הטוב בעיניו יותר מן השני אלא דאם לא יקבל הראשון כלל שום קידושין אז עכפ יקבל לו השני ונמצא אם יקבלו שניהן ניחא ליה בההוא קמא ע"כ בכל גוונ' צריכה גט משניהם כנלע"ד פשוט וכתב רש"ל דה"ל לבעל לשויא שליח בתר שליח דדינ' הכי:
סעיף יא
עריכהואפילו שידכה אביה תחלה לכאורה משמע שאביה היה המשדך והעמיד איזה שדכן ע"ז וקשה דא"כ מ"ש מסעיף י"ב דאם גילה האב דעתו שהיה חפץ לקדש' דחיישינן וצ"ל דהך שדכה לכאן אין פי' שאמר בפי' שרוצה להתחתן עמו אלא ספור דברים היו בין הבעל ובניהם ולא שום הסכמה כנלע"ד:
ואפי' אם נתרצה האב כו' דבעינן שנתרצה בשעת הקידושין ועיין מ"ש בסימן ל"ו סעיף י' מזה דבזה פליגי גם נרשב"א והריב"ש דלשם פלוגת' דכאן גם בב"י מבי' דהרשב"א ס"ל כאן כהרי"ף שהוא דיע' קמיית' דכאן ע"ש מ"ש בשם ריב"ש דכל מה שהוקשו על הרי"ף בזה תירץ הרשב"א וא"כ עולה יפה מה שפירשתי בסי' ל"ו סעיף י' במחלוקת הרשב"א והרא"ש דשם שהיא תלויי' במה דפליגי כאן אם מהני הרצוי אח"כ:
סעיף יג
עריכהאינם נשואין דשמא ימחה אבי ונמצאה למפרע פנויה ולענין ממון אוקי ממון בחזקת מריה ואפי' הוא מוחזק בנכסים מ"מ קיימים בחזקת יורשי האב וי"א דה"ה מת כו' שקדושיה דאוריית' ונשואים דרבנן דליכא אב לממסר' לחופה וכתב שם דמעשה היה בא' שמת האב קודם הנישואין ורצ' הארוס לכונס' באם מתה שירשנ' כי היתה חולני' ואחיה ואמ' רצו לעכב ומנעוהו מקצת רבותינו כו' דלא ירש אות' אפי' אם ישאנה בקטנות' והך חולנית ע"כ מיירי דראוי' לביאה דאל"כ הא אין הבעל יורש' כמ"ש ב"י ר"ס צ' בשם תשובת הרא"ש:
הוי קידושין דהו' כאלו מת אביה דתקנו רבנן קדושין לקטנה וי"א ס"ל דלא תקנו אלא דוקא במת האב:
סעיף יד
עריכהאין ביאתו ביאת זנות ואע"ג דבסי' א' כ' הטור דקודם י"ג שנה לא ישיאום דהוי כזנות שם מיירי דהאב אצלה לא ישיאנ' בקטנותה אבל כאן דאינו אצלה תקנו נישואין דלא תהוי כהפקר כנ"ל וכבר כתב רמ"א בסעיף ח' מנהג זמן הזה:
אלא שאם קדשה אב פי' שידוע שקדשה אבל מסתמא לא חיישינן שמא קדשה דמוקמינן לה בחזקת פנויה דאל"כ כל קטנה שמת אביה במ"ר תהיה אסורה להנשא לעולם שמא קדשה אביה לאיזה אדם אלא ע"כ דלא חיישינן לזה כתב התוספות בפ"ב בשם ר"ת שהשיב לרבינו מנחם:
מה שעשתה עשוי נר' פשוט דכ"ז שלא עשתה כלום יכול למחות להבא שלא תקדשנה בקטנות' דהא איתא לעיל שהמשלח יכול לבטל השליח ששלח לקדש וה"ה נמי כאן שמבטל מה שצוה לה:
סעיף טו
עריכהאין הבוגרת בכלל דלא שביק אינש מצוה דרמי' עליה דהיינו להשיאה אותה דכתיב ותנו בנותיכם לאנשים ועביד מצוה דלא רמי' עליה דהיינו הבוגרת וכשאמרה מפלוני יש קצת סבר' דעליה קאמר וקי"ל קידושין שלא נמסרו לביאה דהיינו שאסר בכל אחת מהם שמא קידש אחותה אפילו (הכי) הוי קידושין וכולן צריכות גט:
ושיהיה הכסף שלו וכ"ש דאם אין הכסף שלו דודאי לא שביק מלקדש הקטנה שהכסף שלו ומקדש את הבוגרת שאינו שלו וסיים הטור והוי קידושה הקטנה ודאי פי' שאם אין לו אלא בת קטנה אחת ודאי היא שנתקדשה אבל אם יש לו ב' קטנות הדין הוא כמ"ש בסעיף שאח"ז:
סעיף טז
עריכהואפילו חזר תוך כ"ד דקי"ל בפ' י"ג דף קכ"ט בד' דברים דתוך כ"ד לא הוי כדבור וזו אחת מהם כמו שזכרתי בסי' כ"ט ועמ"ש בסעיף כ' מזה בטור כתב בשם שאלתות ראובן היה לו ד' בנות ונתן לו שמעון קידושין סתם על אחת מבנותיו ולא פירש למי היה נוטל לבתו הגדולה אינה ברשותו ואינה מקודשת ואותן שהן קטנות שהם ברשותו לקדשן נאמן לומר לזו נתכוונתי ועליה קבלתי קדושין ואם אינו יודע ששכח כולן צריכות גט עכ"ל והקשה ב"י דאמאי יהיה נאמן באמר נתכונתי לזו (הא קי"ל קידושין שאינן נמסרין לביאה הוה קידושין) וכולן צריכות גט ותו דאמאי לא יהיה המקדש (ג"כ) נאמן לומר שכיון לזו (כמו האב) ולפיכך לא הביא זה כאן להלכה. ולעד"נ שהלכה ברורה היא דהא יש לדקדק במ"ש ולא פי' למי היה נוטל ולמה לא אמר למי היה נותן ותו דהאי לישנ' יתיר' היא ולא היה לו לומר הך ולא פירש כלל אלא דמיירי כאן שהמקדש נתן הברירה לאב שאיזה שנתכוין הוא בשעת קידושין יתן לו נמצא דהוי כאלו פירש בתך פלונית והשאר שלא נתכוין עליהם אוו פעם אינם בכלל כלל בזה נאמן האב על איזה נתכוין דהמקדש האמינו תחלה וע"כ אם שכח אח"כ צריכות כולן גט דהברירה שנתן לו היינו בשעת קידושין לא אח"כ. שוב ראיתי בד"מ שכתב ג"כ דכאן מיירי שתול' בדעת האב ולא זכר שם דהיינו מה שבדעתו דוקא בשעת הקידושין דאז הוי דוקא נמסר לביאה וכ"נ עיקר עוד בטור שאלה לאו"א ז"ל ראובן היה לו ב' בנות קטנות רחל ולאה וקידש רחל לבן אחיו ושידך לאה עם כהן אחד ושוב לא נשא הכהן חן בעיניו והסכים בדעתו לקדש לאה לאחר לפוסלה על הכהן ובאו אחי ראובן והוציא מטבע ואמר לראובן הילך קידושיך לבתך ולא פי' איזהו מבנותיו ולא למי קדשה ולא דיבר מענין קדושין כלום בפני עדים קודם המעשה אך אחר שפירשו משם שאלו א' מהעדים למי קידשת והשיב לעצמי קדשתיה והשיב שאין כאן בית מיחוש וא"צ גט עכ"ל והטעם משום דלא אמר ליה כמ"ש ב"י אלא שהקשה ב"י דתשובה זו אין לה מקום בסי' זה כו' ותו דפשיטא שלא נתכוין אלא לזו הפנויה כו' ועוד דבתשובת הרא"ש שבידנו נזכר שאותו בן אחיו שקידש לו רחל היה קטן וא"כ אין הקידושין כלום וממילא צריכות תרווייהו גט אלו לא היה אומר לי כו' ולענ"ד נ' דקמ"ל עיקר הרבות' בדרך זה דהא דכאן אצל לי דאע"ג דלא נודע איזה בת וגם לאיזה איש מ"מ הוי ידי' מוכיחות דאותה המשודכת לכהן ולא מצא חן בעיניו הסכים בדעתו דכל מי שיבא לקדשה יתרצה לו ועשה זה לפוסלה על הכהן זה ע"ד שמצינו בפ' מרובה מעשה באשה אחת שהיה בנה מיצר לה ונשבע' שכל שיבא אלי איני' מחזירתו וקפצו בני אדם שאינם מהוגני' ואמרו חכמי' לא נתכוונ' אלא להגון לה ה"נ נעשה בענין זה שאמר בדעתו שיתננ' לאחר לקדש' דהיינו מי שיבא ויהי' הגון לו ועשה זה לפוסל' מהכהן וא"כ ה"א דשפיר יש קדושין דהא יש כאן בירור מי המתקדש' דהיינו הבת הפנוי' דוקא ויש ג"כ בירור מי המקדש דהא אמר כל הגון לו שיב' יקדשנ' לו וזה אחיו ודאי הגו לו ונמצ' דהוי כאלו אמר בפי' שיקדש' לאחיו ממיל' א"צ לומר לי דעדיף זה ממי שמדבר תחל' על עסקי קידושין קמ"ל דזה אינו כיון שלא אמר ראובן בפי' בפני עדי' תחל' ובאמ' אם היה בן אחיו קטן כמוזכר בתשובת הרא"ש ואין לו קידושין מ"מ מועיל דבר זה דודאי לא נתכוין לרחל כיון שכבר קיבל קדושין מבן אחיו לא גרע משידכ' לבוגרת הנזכר בסעי ט"ו והטור לא העתיק זה (אלא) לפי שפרשנו דהרבותא היא דה"א דהוי כמזכיר בפי' לאה אפי' בזה שכבר נתקדש' רחל קידושין גמורין ממילא לא נתכוין אח"כ אלא ללאה עם כ"ז אין כאן קידושין כלל כיון שלא אמר לי כנ"ל נכון מאד בס"ד וראיתי דחוקים רבים בזה ומה שזכרנו הוא מתוקן ומקובל ת"ל:
סעיף יז
עריכהוכולן ברושת שלו לקדשן פי' ב"י היינו שכולן קטנות או שכולן בוגרת ונתנו לו רשות לקדשן דאלו בוגרת במקום קטנות כבר נתבאר דאפי' שויתי' שליח אינה בכלל עכ"ל פי' משום דלא שביק מצוה דרמיא עלויה כדלעיל:
מן הגדולה שבגדולות דלא מחית אינש נפשיה לספיקא להזכיר שם גדולה אם לא גדולה שבכולן שבאם ישתכח הדבר שלא יהא בספק:
סעיף כ
עריכהואח"כ אמר שמכירו כו' כ' ב"י בשם רבינו ירוחם בשם התו' בזה ואמר קדשתי בתי ושתק ואחר שעה אמר לאיש הזה אינו נאמן דכיון דלא אמר מיד תוך כ"ד משמע ודאי שאינו מכיר חתנו ולכך לא פי' מיד עכ"ל משמע דתוך כ"ד מהני וק' ממ"ש רמ"א סעיף ט"ז אפי' חזר תוך כ"ד ואמר בתך פלוני' אינו מועיל דגבי קידושין לא אמרי' כדיבור דמיא ונר' דלעיל סיים דיבורו תחלה שאמר בתך מקודשת לי אלא שאח"כ בא לפרש ובזה לא מהני וכן אם בא לסמוך דבריו הראשונים כההיא דפ' י"ג דף קכ"ג אבל כאן שאמר קדשתי בתי אין כאן סיום עדיין אלא הסיום הוא במ"ש לאיש הזה ע"כ מהני אם הוא תוך כ"ד דהוי הכל דבור אח' וא"כ ה"ה לעיל מקודשת לי בתך תוך כ"ד סיים פלונית ה"נ דמהני כנלע"ד ועיין בסי' מ"ט מה שכתבתי שם:
סעיף כד
עריכהאבל לא לכונסה דשאני גבה דידה דחיישי' שיודע הוא שתהא מתתפתה ותתרצה בו ותכחיש את כל הבא עוד לומר אני הוא:
סעיף כה
עריכהתוך כ"ד דגם בזה מועיל תוך כ"ד דאכתי לא סיים דבריו ואין כאן פי' דבריו ולא חזרה מדבריו אלא סיום דבריו וכמו שכתבתי בסמוך:
סעיף כז
עריכהול"נ דוקא תכ"ד כמו שיתבאר בסמוך סעיף כ"ו נר' שצ"ל כמו שנתבאר סעיף כ"ה והיינו דשם כתב גרשתיה צ"ל דוקא תכ"ד דבקדשתיה וכאן לענין פסולי עדות אמרי' דנאמן ומשמע אפי' אחר כ"ד וכ"כ ב"י בהדיא דפליגי מ"ה כתב רמ"א כאן דגם בזה דוקא תכ"ד וא"כ רמ"א פליג על הפסק הש"ע (שכתב) ואח"כ קדשה לאחר דהיינו אפי' לאחר כ"ד וקשה באמת על הש"ע שפסק בתרווייהו דסותרים זה את זה ועל רמ"א תימא דאמר כאן דמהני משום תכ"ד והא בזה כיון דלא מהני אחר כ"ד ע"כ לומר דסותר דבריו הראשונים וא"כ גם תכ"ד לא מהני כיון דבקידושין לא הוי (תכ"ד) כדיבור כמו שזכרנו בסעיף כ' וכאן לא שייך לתרוצי כמו שתרצנו באמירת קדשתיה וגרשתי' דהוי סיום דבריו דהא כאן עביד מעשה נגד דבריו שאמר קדשתיה אלא דעכשיו הוא חוזר מדבריו וזה לא מהני בקידושין אפי' תוך כ"ד ע"כ נ"ל דבאמת אין כאן פלוגתא דגם סעיף זה שהיא מתשובת רשב"א בב"י ס"ל דבקדשתי' וגרשתיה לא מהני אלא תכ"ד אלא דכאן שאני דהכא כ' הרשב"א וצ"ל ואמר קידושין ראשונים בפסולי עדות היו נאמן משום דהפה שאסר הוא שהתיר וראיה מכתובות ההיא איתתא וכו' וא"ת הרי בסוף גיטין אמרו כיון דבעידנ' דהוי קל לא הוה אמתל' לאו כל כמינך דמחזקת לאמתלא י"ל דהתם יצא קול מעלמא ולא הוציא הקול עכ"ל והתם בגיטין דף פ"ט הוא ענין שהיה קול על האשה שנתקדשה ואח"כ אמר אביה שהיה קידושין על תנאי ולא נתקיים התנאי ורצה לבטל הקול של קידושין וע"ז אמרו שם דלא הוי אמתלא לבטל הקול כיון דלא היתה האמתלא בשעת יציאת הקול והנה הרשב"א פסק שם לענין פסולי עדות דהוה אמתלא על מה שאמר תחלה קדשתיה ומבואר בסי' ו' דכל שיש ריעותא בקדוש (מכח האמתל') הוי אמתל' ואמר דמהני אמתלא אע"ג דלא היתה האמתל' בשעת יציאת הקול והיינו מטעם דבגיטין יצא הקול בלא אמירתו משא"כ כאן דהקול הוא מחמתו בזדה מהני האמתל' אפי' אח"כ וא"כ אין זה ענין לההיא דקדשתי' וגרשתי' דבזה לא הוה גרשתיה אמתל' על מאמר קדשתיה אלא מעשה שנעשה אח"כ וא"כ אין זה ענין לההיא דקדשתי' וגרשתי' דבזה לא הוה גרשתיה אמתל' על מאמר קדשתיה אלא מעשה שנעשה אח"כ משא"כ לענין פסולי עדות ששם הוה אמתל' על מאמר קדשתיה שאמת הוא אלא שהיו פסולי עדות מ"ה בההוא דקדשתי וגרשתי בעינן תוך כ"ד דוקא כיון דלא היה אמתל' על מאמר ראשון אלא סיום דבריו הראשונים מהני תוך כ"ד כיון דלאו חזרה היא אבל בהך דפסילי עדות דהוי אמתל' ומהני כאן אפי' לאח"ז כיון דהוא הוציא הקול נמצא דשפיר פסק הש"ע בתרווייהו ודברי רמ"א כאן הם שלא בדקדוק ובד"מ ראיתי שלא הביא שם רק דברי ב"י שכתב שם שיש פלוגתא בין הנך תרתי והאמת כאשר נתבאר בס"ד וראיתי דברים בזה שלא הרגישו לחלק בזה דיש חילוק בין אמתל' ובין הך דקדשתיה וגרשתי' ולא מיושב על הקושי' הנ"ל למעיין בדבריהם וא"ל לפי מה שפרשתי יהיה נאמן כשאומר גרשתי אחר קדשתיה אחד כ"ד במגו דאי בעי אמר הקידושין היו בפסולי עדות הא לאו קושיא הוא דכל הוחזקה בא"א אפי' על פיו לא אתי מגו אח"כ ומרע להחזקה דהוה כמנו במקום עדים ובהרבה דוכתי בח"מ דלא אמרי' מגו במקום חזקה אלימתא ובלבוש כתב טעם לנאמנות בפסולי עדות מכח מגו דאי בעי אמר קדשתי לזה כיון דלא אמר תחלה רק קדשתי סתם ואין זה נכון דא"כ מה מקשה הרשב"א מההוא דסוף גיטין דהא שם ליכא מגו אלא פשוט דמיירי כאן אפי' באומר תחלה קדשתיה לפלוני אלא דהאמתלא שוברות מ"ש תחלה וע"ז מביא ראיה שם מכתובות ההיא איתתא כו' נראה שרומז על מ"ש בפ"ב דכתובות מעשה באשה שקפצו עליה ב"א שאינם מהוגנים ואמרה מקודשת אני לימים עמדה וקדשה עצמה דנאמנת לומר שתחלה לא אמרה כן אלא מפני בני אדם שאינם מהוגנים והיינו אמתלא כדאיתא שם ושם ודאי לא היו תוך כ"ד א"ו מפני האמת לא נאמנת כמו שזכרנו לא מחמת מגו וה"נ בהך שאמרה פסולי עדות היו דמהני מטעם אמתלא ואפי' אחר זמן אמרינן בזה הפה שאסר הוא שהתיר וכדברי הרשב"א מאחר שהוא הוציא הקול: