פתיחת התפריט הראשי

שולחן ערוך אבן העזר מו ח

שולחן ערוך

קול היוצא אחר הנשואין, או אפלו אחר ארוסין, לומר שנתקדשה לאחר תחלה, אין חוששין לו.

הגה: ואפלו אם יצא קול כבר, רק שלא החזק בבית דין עד לאחר שנתארסה, אין בודקין אחר הקול להחזיקו (כן כתב הבית יוסף בשם הרמב"ן). מיהו, אם היא מודה אחר כך שנתקדשה לראשון, אסורה לבעלה (כך משמע מתשובת הרא"ש כלל ל"ה), הואיל ויצא הקול תחלה. (הרב נתן טעם לשבח לחלק בין נדון דידן ובין ההיא שאמרה טמאה אני וכו'). ועין לקמן סוף סימן מ"ח:

מפרשים

חלקת מחוקק

(טז) לומר שנתקדשה לאחר תחלה:    וה"ה אשה היושבת תחת בעלה כהן ויצא עליה קול שהיא זונה או גרושה אין חוששין לה להוציא' מבעל' הכהן וה"ה אם נתארסה לישראל אינה צריכה גט כדי שלא תתגנה על בעלה היושבת תחתיו עיין בב"ח:


(יז) מיהו אם היא מודה אח"כ:    מפשט הלשון משמע אף שלא הוחזק הקול בתחלה בב"ד וגם אפשר עתה כשב"ד רוצי' לבדוק לא מצאו בקול ממש אפ"ה כיון שהיא מודה שנתקדש' כבר שויתה לנפשה חתיכ' דאיסור' בצירוף הקול הראשון ואף שהקול לא היה קול גמור וכ"כ בב"ח מאחר דאיכ' קצת קול מעיקרא דנתקדשה מאחר שויתה לנפשה חתיכה דאיסור' אבל המעיין בגוף התשובה לא מיירי שם שהיה שום קול קודם הקידושין רק שאותו יעקב הוציא קול אחר קידושי המקדש ר' משה שקידשה כבר וכמ"ש הרא"ש שם וז"ל ועוד אפילו היה קול גמור קלא דבתר נשואין לא חיישינן כדאית' בפ' בתרא דגיטין וכו' וכן בנדון זה מאחר שכבר קדשה ר' משה תו לא חיישינן לקלא דנפיק בתר הכי ואפילו קול אחר נשואין לא היה שם כמו שכתב הרא"ש שם לפני זה וז"ל ואין חשש איסור בשביל קול שהוציא חדא שאין זה קול אלא כדקאמר תלמוד' וכו' אבל אם אמר קידשתי פלונית והיא אומרת לא קדשתני אין זה קול עכ"ל וכן אין נראה דהיתה כוונת הרא"ש לעשות אותה חתיכה דאיסור' מדינ' ואסור להאכילה דבר האסור לה (במ"ש וז"ל דאפילו אם היתה מודה בפי' שקבלה קדושין ממנו לאו כל כמינה לאסור עצמה על אותו שקדש' כבר ולא היה בה שום איסור אם היה בא עליה אלא דהוה אמרי' דשויתה לעצמה חתיכה דאיסור' שהרי אומרת שהיא א"א ולא ספינן לה איסור' ויוציאנה בגט בלא כתובה עכ"ל) דאם כן כוונתו הכי הל"ל הי' לאסור אותה מדינ' ולא היה שם איסור אם בא עליה מצד הבעל אך היא אסורה לו עכ"פ מצידה ולא ספינן לה איסור וצריך להוציאה בגט בלא כתובה ע"כ נראה דכוונת הרב דמדינ' אף שהיתה מודה בהודאה גמורה אין בה שום איסור אם בא עליה אלא דהוה אמרינן ליה דרך עצה מאחר שלדבריה היא חתיכה דאיסור' אף שאין מחויב להאמין לה מ"מ למה לך אשה כזאת וטוב להוציאה בגט בלא כתובה אבל מאחר שאין כאן הודאה גמורה אפילו חתיכה דאיסור' לפי דבריה אין כאן מאחר דהיא מתרצת דבריה למה עשתה זאת (רצה לו' ששם בתשובה מבואר שכתבה גט של שקר על שם יעקב הנזכר שהוציא קול שקידשה כבר בכדי שאם יבא יעקב הנזכר ויביא עדים שקרים שקדשה תראה גם היא הגט שגרש' בו וא"ל בשביל כתיבת הגט הזה לא הוי כאלו הודית שקבלה הקידושין ממנו רק שראתה שהיה מחזר אחר עדים שקרים וחשב מחשבה לא טובה וחשבה גם היא מחשבה לא טובה לבטל מחשבתו שלא תתבייש אם יבואו עדי' שקרי') ונראה שיש להוכיח שכוונת הרא"ש כמ"ש ולא כמו שהבינו הבית יוסף והד"מ והב"ח דהא הרא"ש בפסקיו ביבמות פ' שני סעיף קטן ח' ובכתובות בפר' אף על פי הסכים לדעת ר"י שכתב בתוספות בדברי המתחיל אמר רבי הואיל וכו' דף כ"ז ע"ב ודף כ"ח ע"א דהנהו עובדי דשילהי נדרים דף צ"א ע"א וע"ב שהובאו שם מיירי באומרת לבעלה טמאה אני לך ואפילו הכי אמרינן התם איתת' שרי' מטעם שכתב שם ר"י והרא"ש ולפי שראו חכמים קלקול הדורות שנתנו הנשים עיניהם באחר ורוב האומרות כך משקרות לכך נר' להם להתירן עכ"ל א"כ אין לך דבר מכוער מזה שחד מעובדא דשילהי נדרים היה שאשה והנואף היו נחבאים ביחד ופרץ הנואף הגדר שהיו נחבאי' בתוכו ועקר והיא הודית שנטמא' אפ"ה אמרי' דאיתת' שריא ואף שנתן טעם שם בגמ' אם אית' דעבד איסור' היה מתחבא הנואף בבית שלא ירגיש בו בעל האש' מ"מ מידי קול לא נפקא מכ"ש ביצא מקצת קול בעלמא למה תהיה אסורה על בעלה ועיין בפסקי מהרא"י סי' רכ"ב והובאו דבריו לקמן בסי' קט"ו סעיף ו' דהיכא דאיכא רגלים לדבר נאמנת באומרת טמאה אני לך היינו דוקא רגלים כהנהו עובדא דנדרים כי שם כתב זה ע"פ דעת הרשב"א דמפרש דאיתתא שריא לבועל ולא כדעת ר"י אבל דעת הרא"ש כדעת ר"י וא"כ ע"כ מ"ש כאן הרא"ש בתשובה בשוייה נפשה חתיכה דאסורא היינו למצוה ולעצה טובה אך לא לאוסרה וכן פסק לקמן סי' קט"ו סעיף ו' גבי טמאה אני לך שאם היה מאמין לדבריה חייב להוציאה:

בטור מביא תשובת הרא"ש אף שמכח קול הברה אינה צריכה גט אם אירע שנתן לה גט מחמת קול הברה ונתארסה לאחר ומת אסורה לחזור לראשון דהעולם יסברו שהגט הראשון היה כדין ויאמר שמחזיר גרושתו אחר שנתארסה לאחר וכ"ת יכריזו שלא היתה צריכה גט איכא דשמע בגט ולא שמע בהכרזה וכבר פסק הרב לעיל בסימן י' סעיף א' תשובה זו בקצרה ועיין מה שאכתוב על זה בסימן מ"ח סעיף ו'.

עיין בבית יוסף בסימן מ"ב שם הביא תשובת הרשב"א מי שהוצי' קול קדושין כופין אותו לברר דבריו או ליתן גט ע"ש.

בית שמואל

(כ) אין חוששין לו:    וא"צ גט ממנו אפי' נתארסה לישראל וכן מדויק בפרש"י וכ"כ ב"ח:


(כא) אין בודקין אחר הקול להחזיקו:    כלומר אין בודקין לברר הקול שנתקדשה כי מה שהעדים אומרים שמענו מפלוני ופלו' והם הלכו למ"י אינו אלא קול ולא דבר ברור ואפילו אם באו לב"ד והעידו כן אין חוששי' וכ"כ רי"ו בענין עדים שאמרו שמענו מנשים והיו הנרות דולקות:


(כב) אם היא מודה:    דין זה הוציא מתשובת הרא"ש כלל ל"ה דין ל"ד דכתב שם א' שהוציא קול שקידש אשה והיא מקודשת לאחר ומחמת יראה הלכה האשה ושכרה עידי שקר לכתוב גט על שם זה שהוציא הקול וכתב הרא"ש דלא הוי כהודאה שקידש זה אלא כיון שראתה מחשבותיו של זה מ"ה עשתה כן משמע אם הוי הודאה ממש היתה אסורה להמקדש אף על גב דהיא כבר נתארסה לאחר וכ' הב"י הטעם משום דס"ל להרא"ש אם היא מודה לזה אפי' אחר שנתארסה ונשאת לאחר נאמנת והא דאית' בש"ס דאינה נאמנ' משום שם פ"ב דקדושין היא לא היתה יודעת רק אמרה בשם אמה מ"ה לא מהני אבל אם אומרת ברי נאמנ', ובד"מ השיג עליו וכ' דאינה נאמנת אפילו אם אומר' דידוע לה וכן משמע סוף סימן מ"ח ובד"מ מיישב כמ"ש כאן בהג"ה שיצא קול קודם הקדושין של זה וכו' וכן הסכים ב"ח, מיהו בתשובת הרא"ש ליתא משמעות שיצא קול קודם הקדושין של זה וח"מ פי' התשוב' לא איירי לענין הדין אלא אם הוי הודאה הי' ראוי דרך עצה טובה לחוש לדבריה ויגרש אותה כיון לפ"ד אסורה לו, ולכאורה נ"ל דשם היה עובדא המקדש והיא שניהם יחדיו שכרו העדים לכתוב הגט על שם זה שהוציא הקול מ"ה אי לאו הטעם דעשאו מחמת יראה הוי הודאה גמורה והוא מאמין לה כיון דעצתו היה ג"כ לזה:


באר היטב

(כב) חוששין לו:    וא"צ גט ממנו אפילו נתארסה לישראל ב"ח ח"מ ב"ש.







▲ חזור לראש