חלקת מחוקק על אבן העזר ל
סעיף א
עריכה(א) אלא כיון שרצתה לזרוק לה קדושיה: מפשט הלשון משמע שצריכה להתרצות על הזריקה וכ"כ בב"ח דאם אמרה האשה תן לי הקדושין בידי אם שינה וזרק לה הקידושין אינם קדושין כלל ואם אמרה סתם קדשני וזרק לה הוי קידושי ספק דספק אם היא מקפדת על הזריקה או אינה מקפדת אבל לעיל בסי' כ"ח הובא דברי הרמ"ה בטור ס"ק ד' בזה הלשון וכן פסק בסמוך סעיף ו' דהא דתנן זרק לה קידושין קרוב לה מקודשת ה"מ היכא דארצאי מעיקרא לאקדושיה ליה משמע דא"צ ריצוי רק על הקידושין ולא על הזריקה וגם בתלמוד לא נמצא קפידא זו ועוד לדבריו אף אם נתרצה בזריקה וזרק לתוך חציר' נימא דנתרצית לתוך ידה דוקא ולא לתוך חציר' ועיין ב"י הביא בשם הגהות מרדכי דסוף גיטין דאף אם נתן הטבעת בידה בע"כ הוי קידושין מאחר שלא זרקה וכן פסק מהמר"א לקמן ריש סי' מ"ב דהיא מקודשת גמורה ועיין מ"ש שם:
(ב) או לתוך חצירה או לתוך שדה שלה: בטור כתב לתוך חצירה המשתמרת לדעתה מקודשת אפי' אינה עומדת אצלו והב"י הקשה דאם נדמה קידושין למתנה כבר פסק הרא"ש במתנה כרב פפא דס"ל דשמירת הנותן חשובה כשמירת המקבל וא"כ א"צ שיהא משתמר לדעתה דזכין לאדם שלא בפניו ובב"ח תירץ דקידושין גריעי ממתנה עיין עליו ולא ידעתי הא אפילו במכר פסק הרא"ש דדעת המוכר סגי (כמבואר בטו' חושן משפט בב"י ובש"ע בהג"ה ריש סי' ר') והנה הרב המחבר סתם דבריו כלשון הרמב"ם והרמב"ם סמך על מ"ש בהלכות זכיה דבעי חצר המשתמר' או עומד בצד שדהו והנה יש לדקדק על דברי הרב המחבר מאחר שסתם בחושן משפט סי' הנ"ל שצריך שיהיו המטלטלין ברשות הלוקח המשתמר לדעתו וא"כ ה"ה הכא גבי קדושין דדמי למכירה לא הוי קדושין ודאין עד שיהיה משומרין לדעת' ושמירת המוכר והנותן לא חשיב כשמירת' והרב מהרמ"א שהכריע בחושן משפט (כמ"ש לעיל) כדעת הרא"ש דשמירת המוכר או הנותן סגי אפשר מודה הכא משום חומרא דקידושין דלא הוו ודאי קדושין רק ספק:
סעיף ג
עריכה(ג) היתה עומדת ברשות של שניהם: דין זה הועתק מלשון הרמב"ם פ"ד מה"א ועיין במ"מ מהיכ' יליף לה ודעת התו' והרא"ש אינו כן וכמו שמבואר בסמוך סעיף י"א:
סעיף ד
עריכה(ד) או בצידי ר"ה: אבל בר"ה לא תקינו ארבע אמות אפי' היכא דדעת אחרת מקנה ועיין בב"ח דלדעת הרמב"ם ושאר פוסקים בדעת אחרת מקנה אפילו בר"ה תקנו ד"א ובפ"ד מהלכות זכיה כתב הרמב"ם במתנה דלא תקנו ד' אמות בר"ה אעפ"י דדעת אחרת מקנה ובאמת שהרמב"ם לא כת' בקידושין דין ד' אמות דליקני בר"ה רק שכתב דקרוב לה מקודשת מטעם דיכולה לשומרה ועיין בדברי הרמב"ם הלכות גירושין פ"ה ומ"ש המפרשים שם ויתבאר אי"ה לקמן סי' קל"ט:
(ה) וזרקם לתוך ד' אמותיה: קנין ד' אמות הם תקנת חכמים כדאיתא בגמרא וא"כ לא הוי אלא קדושי דרבנן לפי דעת ר' ירוחם שהביא ב"י לעיל בסי' ך"ח גבי מעמד שלשתן אבל דעת הר"ן בפ' הזורק דהם קידושין ד"ת דהפקר ב"ד הפקר וכמו שתקנו גבי היא יכולה לשמור אפילו ק' אמה הרי זו מגורשת (גיטין דף ע"ח ע"ב):
(ו) כיון שקדם הוא לתוכה זכה בהם: ואם שניהם באו כאחד לתוך ד' אמות דק"ל במציאה דקנוי שניהם בגט הוי כחצר של שניהם והוי קדושי ספק ועיין בח"ה סי' רס"ח הובא שם בטור דע' הראב"ד שלא תקנו ד' אמות אלא בעומד אבל לא במהלך ואף שהרא"ש נחלק עליו אפשר משום חומר' דקידושין יש לחוש לדברי הראב"ד ולא הוי רק ספק קידושין במהלכת ולפי מ"ש לפני זה כל ד' אמות אינם רק קדושי דרבנן לדעת ר' ירוחם:
סעיף ה
עריכה(ז) קרוב לה הרי זו מקודשת: אף על גב דלא מצינו בשום מקום שיהא הקניה תלויה בשמירה מ"מ מפני תקנ' עגונות אמרו כן בגיטין ומשום לתא דגיטין תקנו כן בקידושין וע' בר"ן שהאריך שם וכ' דאפשר לומר מאחר שחזרו בגמר' גבי גיטין דלא תיעבד בה עובדא עד דמטי גיטה לידה ה"ה אפשר גבי קדושין ואפשר לומר דלענין קידושין התקנה במקומה עומדת ומקודשת מדאורייתא דהפקר ב"ד הפקר ודלא כר' ירוחם דכתב דאינו רק קדושי דרבנן בקנין דרבנן וע' בדברי הר"ן שהאריך שם:
(ח) או שהיו ספק קרוב לה: משמע מלשון זה אם היו העדים מסופקים למי קרוב יותר זה מקרי ספק אבל במרדכי כתב בשם מהר"מ דוקא בשתי כתי עדים המחולקים אבל כת אחת המסופקת אין כאן בית מיחוש דאוקי אשה אחזקת פנויה דמעיקרא ואם כת א' נחלקה ע"א אומר קרוב לה וא' אומר קרוב לו הוי ספיק' דרבנן משום דאיכ' חד סהדא דאמר קרוב לה גזרו בה רבנן והוי קידושי דרבנן:
(ט) או שניהם אינם יכולין לשמור: כלומר אין יכולין לשמרו כל אחד לבדו רק שניהם יחד אבל אם אין יכולין לשמרו כלל פשיט' דאינה מגורשת כלל לשון התו' פ' הזורק דף ע"ח:
סעיף ו
עריכה(י) כיון דלא ארצאי מעיקר': משמע דאם נתרצי' מעיקר' על הקדושין אף על פי שלא נתרצית על הזריקה וכמ"ש בתחילת סי' זה וכמבואר לקמן סימן מ"ב:
סעיף ז
עריכה(יא) ואצ"ל אם זרקתו בפניו: (בקידושין דף ח' ע"ב ת"ר התקדשי לי במנה נטלתו וזרקתו לים או לאור או לכל דבר האבד אינה מקודשת ופריך הא שדתינהו קמיה הוו קידושין הא קאמרה ליה שקול לא בעינ' ומשני ל"מ קאמר ל"מ שדתינהו קמיה דלא הוו קדושין אבל זרקתו לים אימא כיון דמחייב' בהו לשלומי גמרה וקדשה נפשה ולפי שהוא שלה זרקתו והא דקא עבדי הכי סבר' איבדקיה להאי גברא אי רתחנ' הוא אי לא והוו קידושין קמ"ל עכ"ה) והנה מ"ש הרב כאן ואצ"ל אם זרקתו בפניו דפשוט לו יותר דאינה מקודשת כשזרקתו לפניו משזרקתו לים והיא כמסקנת הגמ' לא מבעי' שדתינהו קמיה וכו' ובטור כתב להיפך וזורקתו לאור או לכל דבר האבוד או אפילו שלא לדבר האבוד אלא זרקתו לפניו והוא דרך לא זו אף זו נמשך אחר סברת המקשן שיותר פשוט כשזורקתו לים דא"מ משזרקתו לפניו ומשמע דוק' זרקתו בפניו אבל זרקתו לפניה קרוב לה או לתוך ד' אמותיה הוו קידושין וע' בב"ח:
סעיף ח
עריכה(יב) שיקבלום לי מקודשת אפילו לא חזר כו': נראה דמ"מ מיירי כשנתן להם אמר תזכו בקדושין אלו לפלונית אבל אם נתן להם בסתם מנא ידעו שיזכו לה וא"כ לא קנתה היא הקדושין:
סעיף ט
עריכה(יג) וי"א דוק' ביחדה לו סלע: דברי הרמ"ה אף שכ' אותם בשם י"א הם מוסכמים ואין חולק עליהם דזה דבר פשוט דאם היא אמרה תן על הסלע דרך דחיה מה מועיל שהוא נתן על סלע שלה הא אפילו לתוך חיקה לא מהני:
(יד) והרא"ש והתוס' מפרשים דכל זה מיירי: המעיין ברא"ש יראה פשוט דלא מוקי לה הרא"ש בזרק לתוך חיקה בהניח על סלע שלה דמה לי חיקה ומה לי חצירה או סלע שלה רק דהתוס' והרא"ש כתבו זה משום דס"ל דבסלע של שניהם אינו קונה מטעם חצר דבחצר של שניהם לא הוה מקודש' ע"כ הוכרחו לפרש דלאו משום חצר מיירי והיכא דאמרה הנח על סלע אינה מקודשת אפילו נתן לתוך חיקה אבל בהנח על סלע שלי מקודשת אף בלא חיקה דמה לי חצירה או סלע שלה או חיקה וזה לדעתי ברור ובב"ח עשה מחלוק' בין הרמ"ה והתוספ' בחנם ודעת הרמב"ם דלא כדברי התוספו' וס"ל דחצר של שניהם אף דלא קנה לענין מקח מ"מ לענין קידושין הוי ספק קידושין ויליף לה מההיא דסלע של שניהם וס"ל כרש"י וכן פסק לעיל סעיף ג' דחצר של שניהם הוי קידושי ספק:
סעיף י
עריכה(טו) וגם זה מיירי שנתנו אחר כך: כלומר אפילו נתנו בתוך חיקה:
סעיף יא
עריכה(טז) אם היה הכלב שלה: כלומר אעפ"י שלא בא לידה דמאחר שיש לה הנאה שהכלב שלה אכל הוה כאלו בא לידה:
(יז) וגם זה מיירי: כלומר השני חלוקו' דהיינו כלב דעלמא ורץ אחריה לנשכה מיירי אפילו נתנה בתוך חיקה לא הוי קידושין בכלב דעלמא והוי ספק קידושין ברץ אחריה לנשכה וה"ה דהוי ספק קידושין ברץ אחריה גרידא כמבואר בדברי הר"ן:
(יח) ויש להחמיר בדבר: כלומר דלא הוו ודאי קדושין אלא ספק קידושין (ודלא כמו שס"ל לקצת מפרשים שכיון שהוציא ממון על פיה ליתנם לכלב מקודשת מדין ערב) דלא מקודשת מדין ערב אלא בתן מנה לפלוני ואתקדש לך דאז הוי כערב לפי שבזכותו של זה נתחייב זה אבל במוציא ממון לאבוד כגון זרוק מנה לים ואתחייב לך או ואתקדש לך לא מהני: