שולחן ערוך אבן העזר נ ג
<< · שולחן ערוך אבן העזר · נ · ג · >>
צבעי אותיות סימון הפרשנים: חלקת מחוקק · בית שמואל · טורי זהב (ט"ז) · באר היטב · פתחי תשובה · באר הגולה
השולח סבלונות לבית חמיו, בין מרובין בין מועטין, בין שאכל שם סעודת ארוסין בין שלא אכל, בין שמתה היא בין שמת הוא, או שחזר בו האיש, יחזרו הסבלונות כולם חוץ מהמאכל והמשתה. וכן מעות, וכן כלים מועטין ששלח לה להשתמש שם בבית אביה, אם נשתמשה בהם ובלו או אבדו, אינם משתלמין; אבל אם היו קיימים, חוזר הכל וגובה אותם בבית דין, שהדבר ידוע שלא שלחם אלא דרך נוי בלבד.
- הגה: ויש אומרים דאפילו בדבר מאכל ומשתה ודברים מועטים דאין חוזרים - דוקא כשאכל שם החתן, ואז אפילו מה שהוא בעין אינו חוזר. אבל אי לא אכל שם, חוזר הכל (שם טור).
חזרה היא בה, חוזר הכל. ואפילו המאכל והמשקה נותנת דמיו בזול, דהיינו שאם היו דמי המאכל והמשקה ששה, משלמת ארבעה. ואם היה מנהג המדינה שיעשה כל אדם סעודה ויאכיל לרעיו או יחלק מעות לשמשים ולחזנים וכיוצא בהם, ועשה כדרך שעושים כל העם, וחזרה בה, משלמת הכל, שהרי גרמה לו לאבד ממון; והוא שיהיו לו עדים כמה הוציא.
- (ויש אומרים דכל זה מיירי במה ששלח לאחר ארוסין, אבל קודם ארוסין, לאחר שדוכין, חוזר הכל (נמוקי יוסף פרק מי שמת וכן כתב הריטב"א). ויש חולקים (בית יוסף בשם הרשב"א):
מפרשים
(ז) וכן מעות: כלו' שהוציאה מעות בדברים שאינם של קיימא:
(ח) דוקא כשאכל שם החתן: בטור מבואר דין האכילה אם דוקא שאכל הוא ולא שלוחו או אם דוקא שוה דינר ושאר דינים עיין שם:
(ט) אפי' מה שהוא בעין אינו חוזר: בטור משמע אם שלח דברים שעשויין לבלות בבית אביה צריך שתשמש בהם ואם לא נשתמשה משמע דחוזרין אף שאכל:
(י) שהרי גרמה לו לאבד ממון: מדמה זה לדיני דגרמי וגם גרמא בנזקין אם הוא דבר השכיח ורגיל חייב לשלם משום קנס ועיין בדברי המ"מ מ"ש בזה ועיין בב"ח ועיין בתשובת מהרי"ק סוף שורש י':
(יא) חוזר הכל: משמע אף דבר מאכל וכלים מועטים שבלו צריכה לשלם ואף שחזר בו הוא וקשה אם המניעה מצידו והיא בלתה ברשותו למה תשלם ואפשר דקאי על דעת הטור דס"ל כשאכל אפילו מה שבעין אינו חוזר זה הדין לא שייך בארוסה ולא במשודכת אך קשה דיש חולקין בזה:
(ו) וי"א דאפילו בדבר מאכל ומשתה: כן הוא שיטות רוב הפוסקים וחולקים על הרמב"ם וס"ל רבין לא פליג על המתני' וכללא הוא אם לא אכל חוזר הכל אפילו הדר הוא צריכה היא לשלם דברים העשוי לבלות וכן מאכל ומשתה ששלח ואכלם צריכה לשלם פחות שליש ולכאורה נראה אם היא עדיין בעין ובלה אם ראוי למלאכתו הראשונה א"צ לשלם מה שבלו כמ"ש ריש סימן צ"ו בענין נדוניא, לא היו דברים העשוים לבלות ומכרה נראה דדינו כגזלן ומשלמת כשעת הגזילה ואינה פוחת שליש ועיין בנ"י, ואם אכל או שתה בדינר אז אם הוא חוזר אמרינן דברים העשוים לבלות ובלו מחל, ואם הם דברים העשוים לבלות והשתמשה בהם ולא בלו בעי' דלא אפשטא בש"ס ואין מוציאים ממנה ואם תפס הוא מהני להני פוסקים דס"ל דמהני תפיסה בבעי' דלא אפשטא כמ"ש ח"ה בכמה מקומות ובייכא וסבנתא בוודאי מחיל ופי' הרמב"ם היינו מיני צעיפים וקישורי נשים, ורי"ו פי' שהם מנעלים וצעיפים אפילו הם בעין א"צ להחזיר דמוחל בודאי וא"י למה הטור לא כתב מזה כלום, ורי"ו פסק אפילו אם הדר הוא /הדרא היא/ אין צריך להחזיר וגרע טפי ממאכל ומשתה, ודברים שאינן עשוים לבלות מחויבים להחזיר אפילו מכרו וכתבתי בסמוך דצריכה לשלם כשעת המכירה ואפילו אם הרויחה במעות א"צ ליתן לו כלום נ"י ואם היא חזרה צריכה לשלם דברים העשוין לבלות ובלו פחות שליש משויה, ומעות הוי כדברים העשוין לבלות ובגדים הכל לפי הענין וכן כשמת אחד מהם אמרינן ג"כ אם אכל מחל ומבעי' בש"ס מה שתשלם היינו אם אכל שליש דינר אם אמרינן דמוחל שליש מה ששלח וכן מבעי' שבח מהו ועיין בנ"י וכן אם שגר לו לאכול וכן אם אכל שלוחו ובכלם אין מוציאים ממנה, וכתב בתשובת הרא"ש שהביא הטור אם כ"א שלח זה לזה אלא של א' מהם בלה מנכה השני כל הפחת, וב"ח בק"א פי' דאיירי בשדוכי' ולא היה עדיין קדושין מ"ה מנכה כל הפחת ואנ"ל דעד כאן לא מחלק הנ"י בין שדוכין לאירוסין אלא לענין אם אכל שם אז י"ל לארוסה מחל ולא למשודכת, אבל פרעון פחות משליש קי"ל בכמה מקומות דמנכין שליש וכן קי"ל אם מניח האב ליתומיו פרה שאולה ואכלו אותה משלמין פחות משליש לכן אפילו במשודכת א"צ לשלם יותר, ועיקר כתירוץ בתרא של הפרישה כשזה החוזר מוחזק אז משלם פחות משליש אבל אם כ"א שלח נמצא כ"א מוחזק מנכין כל הפחת כאשר היה שוה בשעה הראשונה לפ"ז אפי' אם שלח מאכל ומשתה נמי מנכים, מיהו יש לומר דשם היה העובדא שחזרה היה מצד הכלה מ"ה פסק שם דהחתן מנכה ממה שהוא מוחזק כל הפחת מה שנפחת ממה שהיה שוה בשעה הראשונה כי היה תרתי לטיבותא שהיה מוחזק והוא לא היה חוזר אבל אם הוא מוחזק והוא חוזר יש לומר דאינו מנכה כל הפחת אף על גב דהוא מוחזק מכל מקום כיון דהוא חוזר אינו מנכה כל הפחת:
(ז) משלמת הכל: כן הוא דעת הרמב"ם והראב"ד הקשה עליו מהא דקי"ל מכר זרעוני גינה ולא צמחה אינו משלם לו הוצאות כמ"ש בחושן המשפט סימן רל"ב והמגיד תירץ שם הוציא הוצאות כדי להרויח אבל כאן לא היה כוונתו להרויח אלא להתנהג כמנהג משום הכי חייב לשלם כל הוצאות ועיין ב"ח ומה שכתב משלמת הכל משמע דאינו פוחת שליש לכאורה קשה מ"ש ממאכל ומשת' ששלח לה דאינה משלמת כל ההוצאה ואפשר שם איירי היכא דאין מנהג לשלוח מיהו רשב"ם פי' במתני' דאיירי דמנהג הוא לשלוח מיני מאכלים ומ"מ אינה משלמת כל הוצאת מיהו לכ"ע אם זה שעשה הסעודה חוזר א"צ הצד השני להחזיר לו כלום ול"ד לשלח:
(ח) והוא שיהיה לו עדים: אבל בשבועה א"י להוציא אא"כ כשהוא מוחזק ישבע כמ"ש בתשוב' הרא"ש שהביא הטור וכ"כ בפרישה, ועיין דיני' אלו בחושן המשפט סי' צ"א ל"ג שע"ה:
(ט) אבל קודם אירוסין וכו': היינו קודם אירוסין אם אכל שם מ"מ לא מחל כלום אפי' אם חזר הוא צריכה לשלם אפילו דברים העשוין לבלות והיינו פחות משליש ובח"מ הקשה אם הוא חוזר למה תשלם היא מה שבלה ולק"מ דהא כשלא אכל שם מבואר בש"ס דצריכה היא לשלם אפי' אם הוא חוזר ובמשודכת ס"ל לנ"י אפי' אם אכל שם הוי כאלו לא אכל ולא מחל מ"ה צריכה לשלם:
(י) ויש חולקים: היינו הב"י כ"כ בשם תשוב' הרשב"א והמעיין שם יראה דאינו מוכרח כי שם לא קאמר אלא דפוחת שליש ממה שבלה ואז אין חילוק בין קודם ארוסין לבין אחר ארוסין כמ"ש בסמוך דקי"ל כן בכמה דוכתי דפוחת שליש אבל לענין אם הוא מוחל מחמת שמחת סעודה שאכל שם י"ל דאינו מוחל אלא דוקא בארוסין וכ"כ בט"ז:
דמיו בזול כו' דבענין זה שמין כל מחזיר אוכל שלא לדעת דאלו היה יודע שצריך להחזיר לא היה אוכל:
שהרי גרמה לו לאבד ממון זה דעת הרמב"ם והראב"ד הקשה ע"ז דגרמא דומה למוכר זרעוני גינה ולא צמחה שאינו משלם לו ההוצאה כללו של דבר איבוד ממון שבעל הממון עושה אעפ"י שזה גורם לו פטור עכל והמ"מ תירץ שאינה דומה לזרעים ששם הוציא הוצאות כדי להרויח אבל כאן לא היה כונתו כדי להרויח אלא די להתנהג כמנהג העיר וכיון שהוא נסמך עליו והיא חזרה בה דין הוא שמשלם וצ"ע עכ"ל ואין בחילוק זה כדאי לחלק דמה חילוק יש בין כדי להרויח או בלא להרויח ונלע"ד לחלק דבזריע' אין שם הרגש בשעת התחלת המעש דהיינו כשהוא מוכר אפשר שהמוכר עצמו לא ידע שזרע ההיא רע הוא ואח"כ כשלא צמח אז אין המוכר לא עבי' מידי דהיינו בשע' שהזיק מורגש אבל בכאן בשעת שההיזק מורגש דהיינו במה שגרם לו הוצאות היא הגורם ההיזק דאז בחזרתו נעשה היזק דמתחלת שהיה סבר שלא יחזור בו היה ניחא ליה באותן הוצאות ולא היה נקרא היזק אלא בשעה שחוזר אז מתחיל ההיזק ואותה השע' הוא חוזר ועקימ' שפתיו במה שחוזר ה"ל מעשה והוא כמו בידים בטור כתב שטוען על החוזר כי ג' טבעות שלח ולא היו שלו ומבקשים ממנו בעדם סכום גדול וע"ז השיב הרא"ש שישבע כמה היו שוים וכך ישלם והיינו אם אינן בעין משמע דפטור ממה שמעלילין עליו והוא מוכרח לשלם והיינו כדאיתא בח"מ סי' ע"ב בדין סייף שנאב' כולי וכן שם סי' שע"ט בשם הרא"ש בקולקול שנעשה בפרד שרכבו לקראת חתן:
לאחר שדוכין חוזר הכל ב"י כ"כ בשם נ"י וז"ל דבלא קידושין ודאי לא מיקל כלום ואפי' אכל שם ואפי' איכ' שדוכין כיון דמצי למיהדר בהו ולהכי נקט ביה חמיו כו' וכ' ב"י ע"ז ואין נראה כן מדברי הרשב"א בתשו' שאכתוב בסימן זה עכ"ל וז"ל תשובת הרשב"א שמבי' אח"כ דאם אבי הכלה שלח להחתן בגדים לאחר השידוכין ואח"כ נתבטלו בין שחזר בו החתן כו' כמו שהעתיק הש"ע בסעיף שאח"ז. ובד"מ הביא ג"כ דברי הב"י שיש כאן מחלוק' בין הנ"ל להרשב"א כיון שכתב הרשב"א דלאחר שידוכין דינו כמו לאחר אירוס ע"כ וע"כ כתב רמ"א כאן ויש חולקין ואני תמה מאוד מאי מחלוקת יש כאן דודאי בין בשידוכין ובין בקידושין יש כאן חזרה וצריך להחזיר דאומדן דעת יש כאן שלא לשם מתנה שלח אלא לשם שישאו זא"ז ובזה הם שוים אבל לענן שבקידושין צריך דוקא שיאכל החתן כדי דינר ובזה עדיף בשידוכין דלא מהני אכיל דאפ"ד לא מחיל ומדברי הג"ה זאת שכתב ויש חולקים משמע שי"ח ס"ל דאחר השידוכין אינו חוזר הכל וזה לא היה ולא נברא ורמ"א כ' כאן בלא עיון:
(ו) מעות: כלומר שהוציאה מעות בדברים שאינם של קיימ'.
(ז) אותם: ואם נאבדו הסבלונות והיא קטנה אין האב והאם חייבים לשלם והיא גם כן אם אבדם בזמן שהיא קטנה פטורה. אבל אם אבדם כשהיא גדולה חייבת עיין מהר"ם גלאנטי סימן י"ד אם חזרתו הוא מפני שחמיו לא רצה להשלים תנאו והדין נותן שישלי' חמיו תנאו חוזר הכל אפילו המאכל והמשתה הרש"ך סי' ז' ארוס שבשעת כניסתו לחופ' לא רצה לשמוע לקול המדברים באזניו והלך לו ולא רצה לקדש ואח"כ הפצירו בו ובא לקדש ואז אמרה הכלה כיון שמתחלה לא רצה הוא עכשיו לא רצתה היא ותבע החתן כל מה שהוציא לחופתו אינה משלמת כלום שארית יהודא דף ס"א. וה"ה בארוס' שחזר' בה מפני שארוס שלה בעודו ארוס עמה היה מכה אותה והוא מדבר דברים שלא ניתנו לכתוב מהרח"ש וכנה"ג דף פ"ד ע"א סעיף י"א.
(ח) ומשתה: וכללא הוא. אם לא אכל חוזר הכל אפילו הדר הוא צריכה היא לשלם דברים העשוי לבלות וכן מאכל ומשת' ששלח צריכה לשלם פחות שליש. ואם הוא עדיין בעין ובלה אם ראוי למלאכתו הראשונ' א"צ לשלם מה שבלו. לא היו דברים העשויין לבלות ומכרה דינה כגזלן ומשלמת כשעת הגזיל' ואינה פוחת שליש. וסבלנות אם בלו משלמת כפי מה שהוא שווי'. ואם אכל או שתה בדינר אז אם הוא חוזר אמרינן דברים העשויין לבלות ובלו מחל: ואם הם דברי' העשויין לבלות ומשתמשת בהם ולא בלו. בעיא דלא איפשטא בש"ס ואין מוציאין ממנה. ואם תפס הוא מהני להני פוסקים דס"ל דמהני תפיסה בבעיא דלא איפשטא. ובייכא וסבנת' בודאי מחל. ופי' הרמב"ם היינו מיני צעיפים וקישורי נשים ורי"ו פי' שהם מנעלים וצעיפים אפילו הם בעין א"צ להחזיר דמוחל בודאי. ודברים שאינן עשויין לבלות מחוייבים להחזיר אפילו מכרו וצריכה לשלם כשעת המכירה ואפילו אם הרויחה במעות א"צ ליתן לו כלום. ואם היא חזרה צריכה לשלם דברים העשויין לבלות ובלו. פחות שליש משוי'. ומעות הוו כדברים העשויין לבלות. ובגדים הכל לפי הענין. והיכא דהדר ביה איהו וסוף סוף נתפייס והדרה איהי הוי כהדרא איהו ופטורה מלשלם שארית יהודא דף ס"א. וכן כשמת א' מהם אמרינן ג"כ אם כן אם אכל מחל ע' ב"ש.
(ט) ממון: ואינו פוחת שליש. וצ"ע מ"ש ממאכל ומשתה ששלח לה דאינה משלמת כל ההוצאה. מיהו לכ"ע אם זה שעשה הסעודה חוזר א"צ הצד השני להחזיר לו כלום. ול"ד לשלח ב"ש ע"ש. כ' הרדב"ז ח"ב סי' רל"ד דאין מחויב לשלם אלא ההוצאה שדרך בני אדם להוציא כמותו. אבל אם הוציא הוצאות מרובות יותר מן הראוי פטור מלשלם אותו היתרון אפי' יש עדים דמצי למימר את הוא דאפסיד אנפשך ע"ש. ובסימן קכ"ד כתב הרב הנ"ל דאם הוציא הוצאות ואח"כ גירשה בשביל מום שאינו יכול לומר לאב תן לי הוצאותי ע"ש.
(י) עדי': אבל בשבועה א"י להוציא אא"כ כשהוא מוחזק ישבע ב"ש.
(יא) ויש חולקים: ע' ב"ש ובה"י.