שולחן ערוך חושן משפט/הלכות הלואה

מתוך: שולחן ערוך חושן משפט לט (עריכה)

<< | שולחן ערוך · חושן משפט · סימן לט | >>

ראו סימן זה בתוך: טור חושן משפט · לבוש · ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:    סמ"ע · ש"ך · ט"ז · באר היטב · קצות החושן · נתיבות (ביאורים · חידושים) · באר הגולה
שו"ע באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org · SefariaENG

הלכות הלואה
כותבין שטר ללוה בלא מלוה ועל איזה הודאה כותבין

ובו שבעה עשר סעיפים:
א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט • י • יא • יב • יג • יד • טו • טז • יז

סעיף א

המלוה את חבירו בעדים או שהודה בפני עדים שהוא חייב לו נקרא מלוה על פה ואינו גובה מהמשועבדים והמלוה את חבירו בשטר (גובה מן המשועבדים) אפילו לא כתב אחריות דקי"ל אחריות טעות סופר הוא ואם יש עדים שקנו מידו אפי' לא נכתב גובה ממשעבדי:

הגה: ועי' לקמן סי' ס"א ס"ב וסעיף י' איזה מיקרי שטר. ועי' לקמן ריש סי' רכ"ה מדין אחריות טעות סופר:

סעיף ב

המלוה את חבירו בעדים אין כותבין עדותן ונותנין למלוה שלא יחזירו למלוה על פה מלוה בשטר עד שיאמר להם הלוה כתבו שטר וחתמו ותנו לו ואע"פ שאמר להם כן צריכים להמלך בו אחר שחתמו בשטר ואח"כ נותנים השטר ביד המלוה וי"א שאינם צריכים להמלך בו:

סעיף ג

במה דברים אמורים בשלא קנו מידו אבל אם קנו מידו שהוא חייב לו מנה הרי אלו כותבין ונותנין אע"פ שלא אמר להם כתבו שסתם קנין לכתיבה עומד ואפי' נשתהו זמן מרובה ואח"כ בא המלוה ותבעם שיכתבו לו הרי אלו יכתבו ויתנו ואין צריכים לחוש שמא פרע וכותבין זמן הקנין או יכתבו שטרא דנא איחרנוהו וכתבנוהו ואפילו מת הלוה קודם כתיבת השטר אפי' קבע לו זמן ועבר הזמן יכולים לכתבו אחר מותו וכן אם מת המלוה ובאו יורשיו לעדים שיכתבו להם השטר כותבים להם ויש חולקים ואומרים דאי משך מילתא טפי משלשים יום אין כותבין ואם קבע לו זמן לפרעון אין כותבין אחר אותו זמן דחיישינן שמא פרע:

הגה: וכל שלא אמר כתבו וחתמו אע"פ שכתבו בשטר אינו אלא כפנקס בעלמא (תשובת רשב"א סי' אלף רי"א) מיהו י"א דאם נתקיים דנין על פיו. ועי' לעיל סי' מ"ו סעיף י'. והא דבעי' דצריך לומר כתבו וחתמו היינו כשמתחייב עצמו אבל כשמוחל דבר לחבירו או פטרו א"צ ועיין לקמן סי' פ"א סעיף כ"ט:

סעיף ד

אם הלוה מוחה בעדים שלא יכתבו לו שטר י"א שאין כותבים ואפי' קנו מידו שלא יוכל למחות בהם מלכתוב אינו מועיל. (ועי' לקמן סי' רמ"ג ס"ז). ואם יאמר המלוה כיון שאינך רוצה שיכתבו לי שטר תחזיר לי מעותי שומעין לו ואם עדיו רוצים לילך למדה"י יש מי שאומר שהולך לפני ב"ד וכותב לו אבל העדים אין רשאים לכתוב וי"א שאפי' עומד וצווח אל תכתבו לו שטר כותבים לו על כרחו אע"פ שאין עדיו רוצים לילך למ"ה יש מי שאומר דלא אמרינן סתם קנין לכתיבה עומד אלא כשקנו ממנו בפני המלוה אבל אם קנו ממנו שלא בפני המלוה אין כותבים. (ויש חולקים בזה) (נ"י פ' גט פשוט בשם הרשב"א והרא"ה):

סעיף ה

העדים אינם צריכים להיות מזומנים אבל מ"מ אין יכולים לכתוב לו שטר כשהזמין אחרים בקניינו דכי אמרינן סתם קנין לכתיבה עומד ה"מ דמייחדי ועשאן שלוחים אבל אם העידו בעל פה עדותם עדות אם כפר זה בעיקר הדבר אבל באומר פרעתי נאמן ואפי' תוך זמנו משום דריע טענתו של מלוה כשלא הוציא שטר אבל אם לא היה קנין ולא שטר והעידו שהוא תוך זמן גובה על פיהם.

(ועיין לקמן ריש סי' ע'):

סעיף ו

כל שכתבו וחתמו במקום שלא היה להם לכתוב ולחתום אין לו דין מלוה בשטר:

סעיף ז

כל שלא קנו מידו ואפי' הודה בפני ב"ד של שלשה אם לא היו קבועים ולא שלחו לו אפי' קבץ אותם והושיבם והודה בפניהם ואמר להם הוו עלי דיינים אם בא אח"כ התובע ואמר כתבו לי הודאתו אין כותבין שמא יתן לו ונמצא זה תובע אותו בשטר אבל אם היו ב"ד של שלשה יושבים מעצמם במקום הקבוע להם ובא התובע וקבל לפניהם ושלחו שליח אצל הנתבע ובא והודה בפניהם הרי אלו כותבים הודאתו ונותנים לבעל דינו (ואפי' לא אמר אתם עדים) (טור) והוא שיהיו ב"ד מכירים את שניהם (רמב"ם) כדי שלא יערימו שניהם לחייב איש אחר:

סעיף ח

במה דברים אמורים שאין כותבין ההודאות כשלא קנו מידו שהודה לו במטלטלים אפי' הם בעין ואפי' הם של פקדון אבל אם הודה בקרקעות אפי' בפני ב' אע"פ שלא קנו מידו ולא אמר להם כתבו ותנו הרי אלו כותבין ונותנין שאין כאן לחוש שמא יתן לו ונמצא תובעו פעם שניה:

סעיף ט

במה דברים אמורים שכשהודה בב"ד הוא כמלוה הכתובה בשטר ולפיכך כותבים ונותנים לבעל דינו כשלא קיבל עליו את הדין עד ששלחו והביאוהו כמו שנתבאר אבל שנים שבאו לדין ותבע אחד מהם את חבירו וא"ל מנה לי בידך וא"ל הנתבע הן בין שאמרו הדיינים חייב אתה ליתן לו ובין שאמרו צא תן לו ויצא ואמר פרעתי נאמן וישבע היסת שפרעו לפיכך אם חזר התובע לדיינים ואמר כתבו לי הודאתו אין כותבין לו שמא פרעו.

ואפי' למאן דאמר שנאמן לומר פרעתי נגד פסק דין כמו שיתבאר בסמוך אפ"ה אין נותנין לו שמא כבר פרעו:

סעיף י

אם יש בידו פסק דין אין הלוה נאמן לומר פרעתי:

הגה: ואם זה איחר כמה ימים הפסק דין בידו ולא תבעו סברא שפרעו מדשתק כולי האי והדיינים יש להם לומר לנתבע שנתנו הפסק דין לתובע ואם לא אמרו לו נאמן לומר פרעתי ואם שכחו אם אמרו לו או לא חזקה שכדין עשו ואמרו (הגהות מיימוני פרק ז' מה' טוען) ויש חולקין ואומרים דבכל ענין נאמן הנתבע לומר פרעתי נגד פסק דין (טור בשם אבי העזרי ומרדכי פ"ק דב"מ וב"י בשם רש"י) (עי' בשו"ת ר' לוי בן חביב סי' ק"ט):

סעיף יא

שטר הודאה שיצא ולא היה כתוב בו אמר לנו כתבו וחתמו ותנו לו ה"ז כשר שאלו לא אמר להם כתבו וחתמו ותנו לו לא היו נותנים וי"א שהסופרים שבזמן הזה חוששים לענין טריפת לקוחות שמא לא אמר להם:

סעיף יב

היה כתוב בשטר הודה בפנינו ב"ד ואין חתומים בו אלא שנים אם אין כתוב דברים שמשמע מתוכן שהיו שלשה חוששין שמא שנים היו וטעו [לומר] שהודאה בפני שנים הוי הודאה בב"ד ולפיכך אין דנין בו דין שטר:

סעיף יג

כותבין שטר ללוה אע"פ שאין המלוה עמו (מיהו אם המלוה מוחה שלא לכתוב השטר ללוה אין כותבין בעל כרחו) (תשובת רשב"א סי' אלף ל"ד) ואין כותבין שטר למלוה עד שיהא לוה עמו (הה"מ פכ"ג מה' מלוה) ואפי' אומר המלוה לעדים כתבו השטר וחתמוהו ויהיה בידכם ואם יבא הלוה להקנות ממנו תתנוהו לי ואם לאו תקרעוהו אין שומעין לו במה דברים אמורים בשטר שיש בו קנין שהרי משעה שקנו מידו נשתעבדו נכסיו לו ( (או שכתב בשטר להדיא שהנכסים יהיו משועבדים לו מעכשיו) ) (ר"ן פ"ב דכתובות ונ"י פרק קמא דמציעא)

אבל שטר שאין בו קנין אפי' מסר מעות ללוה בפנינו אין כותבין אפילו ללוה עד שיהיה מלוה עמו ויתן השטר ביד המלוה בפנינו שמא יכתוב עתה ללות ממנו בניסן ולא ילוה ממנו עד תשרי או (ילוה אבל) לא ימסור לו השטר ונמצא המלוה טורף בשטר זה מניסן שלא כדין שלא הגיע לידו עד תשרי:

הגה: אמר קנו ממני שאני חייב לפלוני כך וכך וכתבו לו הרי אלו כותבין ונותנין לו ואין נותנין אותו ליד הלוה אבל אם אמר כתבו ותנו אותו בידי לא יתנו למלוה ולא יזכה המלוה עד שיצא מתחת יד הלוה (טור):

סעיף יד

חייב עצמו לשנים בקנין ואמר לעדים שיכתבו ויתנו בידו וכן עשו ומסר החייב השטר לא' מהם אע"פ שלא ידע האחר מזו המסירה ואפילו מת ולא ידע זכה בחלקו ויגבוהו היתומים:

סעיף טו

עדים שראו קטן שקנו מידו לא יכתבו עליו שטר:

סעיף טז

עדים שראו דבר לזכות לראובן ואין זכותו נגמר עד שיביא עדים שראו עוד דבר אחר אם כותבין העדים ונותנים מה שראו בסימן ר"ה:

סעיף יז

לוה שבא לב"ד בשטר חוב שבידו לכפות את המלוה להלותו עד זמן שקבע אפי' נתברר שמדעת המלוה נכתב יכול לחזור בו (אבל אם אמר להלוות לו על משכון והחזיק במשכון לא יוכל לחזור בו) (תשובת רשב"א סי' אלף נ"ד)

הלוה נותן שכר הסופר אפילו הוא שטר עיסקא

(ואם המלוה אבד השטר וצריך לכתוב אחר הוא נותן השכר) (נ"י פ' גט פשוט והמגיד פכ"ד מה' מלוה):

מתוך: שולחן ערוך חושן משפט מ (עריכה)

<< | שולחן ערוך · חושן משפט · סימן מ | >>

ראו סימן זה בתוך: טור חושן משפט · לבוש · ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:    סמ"ע · ש"ך · ט"ז · באר היטב · קצות החושן · נתיבות (ביאורים · חידושים) · באר הגולה
שו"ע באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org · SefariaENG

דין המחייב עצמו לחבירו

ובו שני סעיפים:
א • ב

סעיף א

המחייב עצמו בממון לאחר בלא תנאי אע"פ שלא היה חייב לו כלום הרי זה חייב.

כיצד? האומר לעדים הוו עלי עדים שאני חייב לפלוני מנה או שכתב לו בשטר הריני חייב לך מנה אע"פ שאין שם עדים או שאמר לו בפני עדים הריני חייב לך מנה בשטר אע"פ שלא אמר אתם עידי הואיל ואמר בשטר ה"ז כמו שאמר הוו עלי עדים וחייב לשלם אע"פ ששניהם מודים והעדים יודעים שלא היה לו אצלו כלום שהרי חייב עצמו כמו שישתעבד הערב

( (וכ"ש כשכותב לאחד קבלתי ממך כך וכך על החוב שיש בידך דהוי מחילה אע"ג דידעינן דלא קבל) ) (ב"י סי' ע"ג בשם הריטב"א):

סעיף ב

לוה שכתב בכתב יד והעיד בו עדים ונתנו למלוה הרי זה שטר כשר. וכן אם כתב שטר אף ע"פ שאין בו עדים ונתנו למלוה בפני עדים ה"ז מלוה בשטר והוא שיהיה כתב ידו שאינו יכול להזדייף ויקראו אותו העדים שנמסר בפניהם ויש מהגאונים שהורו שצריך לומר לעדים שמסרו בפניהם חתמו והעידו שנמסר בפניכם:

מתוך: שולחן ערוך חושן משפט מא (עריכה)

<< | שולחן ערוך · חושן משפט · סימן מא | >>

ראו סימן זה בתוך: טור חושן משפט · לבוש · ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:    סמ"ע · ש"ך · ט"ז · באר היטב · קצות החושן · נתיבות (ביאורים · חידושים) · באר הגולה
שו"ע באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org · SefariaENG

דין מי שנמחק או אבד שטר חובו

ובו ארבעה סעיפים:
א • ב • ג • ד

סעיף א

מי שבלה שטר חובו והרי הוא הולך להמחק מעמיד עליו עדים ובא לב"ד והם עושים לו קיום:

הגה: וי"א אפי' נמחק לגמרי מאחר שהעדים יודעים מה היה כתוב בו (טור בשם הרמב"ם [הרשב"ם] ונ"י פ' גט פשוט) ועדות זו שמעידין על השטר יכולים להעיד שלא בפני בעל הדבר (ר' ירוחם בשם הרשב"א)

אבל עידי השטר עצמם אין כותבים לו שטר אחר אע"פ שנמחק בפניהם אבל באים לב"ד וב"ד עושים לו קיום כיצד מקיימים שטר זה כותבים שטר אחר ואומרים אנו ב"ד פלוני ופלוני ופלוני הוציא פלוני בן פלוני שטר נמחק לפנינו וזמנו ביום פלוני ופלוני ופלוני עדיו ואם כתבו והוזקקנו לעדותם של עדים ונמצאת מכוונת גובה בשטר זה שכתבו לו וא"צ קיום אחר ואם לא כתבו כן צריך להביא ראיה על העדים הראשונים עד שתתקיים עדותן ( ע"כ לשון הרמב"ם):

הגה: ואם אינן מקיימים הוי כאלו הוציא עליו שטר שאינו מקויים (המגיד פכ"ג)

ויש מי שאומר שצריך לכתוב בקיום שקרעו השטר הראשון דאל"כ פסול הוא דחיישינן שמא ילך לב"ד אחר ויעשו לו קיום אחר ויגבה ויחזור ויגבה אבל שטר מתנה שנמחק כותבים לו אחר אע"פ שלא נקרע הראשון:

הגה: וכותבין השטר מזמן הראשון ולא מזמן שכותבין לו ב"ד (ב"י בשם התוס')

אבל אם היה במתנה אחריות וכן בשטרי מקח וממכר צריך לקרוע הראשון או לכתוב בשני שטר זה לא נכתב לטרוף בו ממשעבדי ולא מבני חרי אלא כדי להעמיד שדה זו ביד מקבל המתנה או הלוקח שלא יוציאנו מידו הנותן או המוכר:

סעיף ב

מי שנמחק שטר חובו מעמיד עליו עדים לפני ב"ד ועושים לו קיומו ודוקא שיש עדים שנמחק באונס אבל מחקו מלוה מדעת או שהניחו במקום שאינו משתמר ונמחק אין עושים לו קיום דכיון שהניחו במקום שראוי להמחק ודאי פרעיה:

סעיף ג

מי שהיה לו שטר ואבד ובא לב"ד שיכתבו לו שטר אחר אין כותבין לו אפילו אם הביא עידי שטר הראשון ומעידים שכתבו ונתנו לו על כן אין לב"ד לכתוב העתקת שום שטר אם לא יראו שיש בו צורך כי ההיא דמי שנמחק שטר חובו ואם כתבו לאדם טופס שטר ובא לפני ב"ד אין ב"ד גובין בו עד שיוציא גוף השטר אם לא כתבו בו טעם למה עשו שטר אחר כי ההיא דנמחק שטר חובו וכיוצא בו כגון שידוע לעדים שאבד אבל אין ידוע לעדים לא יכתבו לו ואפילו נאבד בעדים אין כותבים לו דשמא ימצאנו אא"כ עדים מעידים שנשרף:

הגה: ודוקא בשטר הלואה אבל שטרי מקח ומתנה בלא אחריות כותבין לו אחר מאחר שנאבד אבל אין מטפיסין שום שטר ללא צורך (תשובת הרא"ש כלל ס"ח סי' י"ו וכ"א וכ"ג וכ"ז) שטר צוואה שכתוב בו מתנות לרבים ובא א' לב"ד שיכתבו לו לבדו חלקו במתנה כותבים לו דהא לאו לגוביינא קאי דהרי לאו שטרא הוא והיתומים יכולים למימר פרענו (תשובת הרשב"א סי' תתקע"ח ותשובת הרמב"ן סי' פ"ג)

ומיהו אם היה ביד אחר ונאבד משם כותבים לו אחר דליכא למיחש שמא ימצאנו (תשו' הרשב"א סי' תתקע"ח וכפול לקמן ס"ס רנ"ג וע"ש ס"ב) כיון שלא היה בידו ואם הלוה במדה"י והמלוה חושש שלא יוליך שטרו בידו שמא יאבד לו בדרך יבא לב"ד וכותבין לו אחר והוא מניח שטרו ביד ב"ד שבעירו וב"ד שבמקום שהלוה שם יודיע לבי"ד שבמקום המלוה שהוא נפרע מחובו וקורעים השטר הראשון שבידו ואם נאבד השטר שהטפיס כשהוא הולך לו אצל הלוה וידוע זה בעדים הולך לפני בי"ד ויעידו לפניהם שנאבד ויחזירו לו השטר שבידם:

הגה: (טור מבעה"ת) והוא מבעל העיטור אות ה' ר' ק"ז ע"ב וכל שטר שמטפיסין מעתיקין אותו אות באות משטר הראשון וכותבין בו שהוא העתק ואין צריכין בית דין להעתקת שטר אלא אפי' שני עדים יכולין להעתיקו (ואפילו הן קרובין זה לזה) (ריב"ש סי' תי"ג) (זהו הוספה מסמ"ע ואינו נכון כמ"ש בס"ק י"ח):

סעיף ד

מי שהיה לו חוב על חבירו בשטר ואבד השטר והרי העדים קיימים אע"פ שקנו מידו אם טוען שפרע ה"ז נשבע היסת ואפי' היה החוב לזמן ועדיין לא הגיע זמנו להפרע הואיל וכתבו לו שטר ואינו בידו אם טען הלוה פרעתיו נאמן ונשבע היסת שפרעו שאנו חוששין שמא פרעו ולפיכך קרע השטר או שרפו ואפי' היה השטר יוצא מתחת ידי אחר והלוה טוען ממני נפל אחר שפרעתי אע"פ שהוא בתוך זמנו נשבע היסת ונפטר שכיון שאין השטר ביד המלוה אין שם חזקה אין אדם פורע בתוך זמנו אבל אם הפקידו המלוה אצל אחר והוא יוצא מתחת ידי הנפקד אין הלוה נאמן לומר פרעתי וממני נפל ואתה מצאתו שלא הפקידו אצלו בעדים:

הגה: מי שהיו שטרותיו בעיר שכבשוה כרכום מסתמא הם בחזקת אבודים וכותבין לו שטר אחר ואפי' הלוה עומד ומוחה אין משגיחין בו (מהרי"ק שורש קי"ו):

מתוך: שולחן ערוך חושן משפט מב (עריכה)

<< | שולחן ערוך · חושן משפט · סימן מב | >>

ראו סימן זה בתוך: טור חושן משפט · לבוש · ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:    סמ"ע · ש"ך · ט"ז · באר היטב · קצות החושן · נתיבות (ביאורים · חידושים) · באר הגולה
שו"ע באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org · SefariaENG

שכותבין השטר בכל לשון ודין אם אין המטבע מפורש

ובו חמישה עשר סעיפים:
א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט • י • יא • יב • יג • יד • טו

סעיף א

אין כותבין שט"ח על דבר שיכול להזדייף ואם כתבו עליו פסול אפי' לגבות בו לאלתר

( (ודוקא שטרי חוב אבל שטר אקנייתא כשר (ר"ן פ"ב דגיטין) כל שטר שאינו עשוי כתקנת חכמים אע"פ שאין טעם לפסלו פסול ולכן אם עשה בזמן הזה שטר מקושר פסול (נ"י ר"פ ג"פ לדעת הרא"ש) וי"ח והכי קי"ל) ) (רמב"ן ועוד הרבה פוסקים) (ועיין לקמן סי' מ"ד סעיף א'):

סעיף ב

נכתב בכל לשון וכל כתב ובלבד שידקדק הסופר בכתב ההוא שלא יהא בו שום שינוי:

סעיף ג

מתיקון שטרות להתבונן בוואוי"ן וזייני"ן שלו שלא יהיו דחוקים בין התיבות שמא זייף והוסיף וא"ו או זיי"ן ולא יהיו מרוחקים שמא מחק אות אחת כגון ה"א או חי"ת והניח רגלה אחת מקום וא"ו וכל כיוצא בו מדקדקים בו בכל לשון (טור כאן) ובכל כתב לכן צריך הסופר ליזהר בכתיבת השטר שיהיו אותיותיו דומות זו לזו ויהיה הכתב מיושר ושוה בכל דבריו שלא ירחיק האותיות זו מזו יותר מדאי ואל ידחוק הכתב יותר מדאי ואל ידחוק במקום אחד וירחיק במקום אחר לפיכך אין העדים רשאים לחתום עד שידקדקו היטב בכל אותיותיו ולפיכך כשיבא השטר לפני הדיין צריך לעיין בכל אותיותיו ולדמות אות לאות ואם רואה בו שום שינוי לא יגבה בו עד שיבדוק הדבר היטב.

(וכל דבר שנוכל לתלות במחק תלינן) (נ"י פ' ג"פ )

ואם צריך לכוף בעל השטר ולהכותו כדי שיודה יעשה כדי שיוציא הדין לאמיתו ויש מי שאומר דה"מ היכא דאתי לאפוקי מיורשים או מלקוחות דקיי"ל טוענים ליורש וללוקח אבל היכא דאתי לאפוקי מלוה או ממוכר ומנותן גופייהו ולא טוען נתבע (טענות דשייכי) בההיא ריעותא דאשתכח בשטרא לא טענינן ליה:

סעיף ד

צריך ליזהר שלא יכתוב בסוף שיטה משלש ועד עשר שמא יעשה מעשר עשרים ומשלש שלשים:

הגה: ואם כתב שלשה או עשרה שפיר דמי דהא ליכא למיחש לזיוף (ב"י בשם תוס' והגהמ"יי )

ואם נזדמן לו בסוף שטה מחזיר הדבר פעמים הרבה עד שיבא בתוך שטה וכן יזהר שלא יכתוב החשבון באותיות כגון ב' או ד' שלא יעשו כ"ף או רי"ש:

הגה: ואם לא עשה כן הוי שטר שאפשר לזייף ופסול אבל אי כתב גמטריאות או ראשי תיבות [מדברים] שא"א לזייף כשר (הגהות מרדכי דגיטין):

סעיף ה

היה כתוב בו למעלה דבר אחד ולמטה דבר אחר ואפשר לקיימם (שניהם) מקיימים אותם אבל אם הם סותרים זה את זה כגון שכתוב למעלה מנה ולמטה מאתים או איפכא הולכים אחר התחתון והוא שלא יהיה בשטה אחרונה ואין כתוב בשטר והכל שריר וקיים:

הגה: מיהו לאפקועי מבעל השטר למדין ואפי' משיטה אחרונה (נ"י פרק ג"פ בשם ריטב"א והרמ"ה) ואם נמחק סכום של מטה הכל פסול דאפשר שהיה כתוב בו למטה רק דינר אחד (הגהות אשיר"י)

ויש מי שאומר שאם למעלה היה פורט והולך ולמטה כתוב סכום הכל כך וכך ופיחת או הוסיף בזה אנן אומרים ודאי טעה בחשבון ואחר הפרט אנו הולכים ונראין דבריו בד"א שהולכים אחר התחתון כשאין האחד תלוי בחבירו אבל אם היה כתוב בו מאה שהם מאתים או מאתים שהם מאה אינו גובה אלא מאה שהוא הפחות שבשניהם דיד בעל השטר על התחתונה:

סעיף ו

אם נמחק מהתחתון אות אחת שאפשר להבין עניינו מהעליון למדין ממנו כגון שכתוב למעלה שנתחייב לחנני ולמטה כתוב לחנן ילמד תחתון מעליון וינתן לחנני אבל שני אותיות אין למדים כגון למעלה חנני ולמטה חן ואפילו אם יש בתיבה העליונה ששה אותיות ולא נמחק בתחתון אלא שתים אין למדין ממנו וכיון שאין למדין וידוע שנמחק השטר פסול ואין גובין בו אבל אות אחת למדין אפילו אין בעליון אלא שתי אותיות ואנו צריכים ללמוד חצי תיבה ואם היה חסרון בלא מחק שלמעלה כתב חנני ולמטה כתב חן ודאי חזרה היא שהסופר לא היה טועה שתי אותיות וינתן לחן:

סעיף ז

כתוב בו מלמעלה ספל (פי' מדה שמחזקת סאה וחצי) ומלמטה קפל (פי' מדה שמחזקת קב וחצי בלבד) הכל הולך אחר התחתון שהקפל פחות מספל כתוב בו מלמעלה קפל ומלמטה ספל חוששים שמא זבוב הסיר רגל הקוף ונעשה סמך ואינו גובה אלא קפל וכן כל כיוצא בזה שיד בעל השטר על התחתונה:

סעיף ח

בכל הני דאמרינן לעיל שיד בעל השטר על התחתונה אי תפס מטלטלים לא מפקינן מיניה:

הגה: וכ"ש שאומרים בשובר יד בעל השטר על העליונה הואיל והוא מוחזק (נ"י פ' ג"פ בשם הרא"ה) דלא כיש חולקין ואומרים דאפי' בשובר אמרינן ידו על התחתונה (שם בשם הריטב"א תלמידו):

סעיף ט

לא אמרינן יד בעל השטר על התחתונה אלא בכל כי הני גווני דלעיל שאין השטר בטל לגמרי אבל בדבר שהשטר בטל בו לא כגון שכתוב בשטר פלוני נתחייב לפלוני מנה לפרעו בפסח צריך לפרעו בפסח הבא ראשון ואינו יכול לומר לא אפרענו אלא לפסח שאחר כמה שנים וכן כל כיוצא בזה:

הגה: וי"א היינו דוקא בדבר דליכא למיתלי בטעות אבל בדבר שאפשר שטעה בו הנותן כגון דאמר לשון דלא מהני במתנה ודאי נתבטל השטר (תשו' הרשב"א מהרי"ק שורש צ"ד):

סעיף י

הרבה מהמפרשים כתבו שעכשיו שנהגו לכתוב דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי אמרינן בכל לשון מסופק יד בעל השטר על העליונה:

הגה: וכל לשון שהוא כולל יותר ליפוי כח בעל השטר וסתמא משמע כך לפי דעת השומעים דנין אותו כך אפי' ליפוי בעל השטר (ב"י מחו' ה' בשם תשו' הרשב"א):

סעיף יא

כתוב בשטר ממטבע פלוני דאינון כך וכך חייב פלוני לפלוני ונמחק אותו סכום ואינו ניכר אין לו אלא שנים מאותו מטבע:

סעיף יב

כתוב בשטר סלעים מלוה אומר חמש ולוה אומר שתים נותן לו שתים ונשבע לו היסת על השאר ואי תפיס מפקינן מיניה:

סעיף יג

כתוב בשטר פלוני לוה מפלוני כסף נותן לו חתיכה של כסף כל דהו פחות שבמשקלות כתוב בו מטבע של כסף אם פרוטות של כסף יוצאות באותו מקום נותן לו פרוטה ואם אין פרוטות של כסף יוצאות בו נותן לו מטבע של כסף הקטן שיוצא שם ואם כתוב בו דינרי כסף או כסף דינרי נותן לו ב' דינרין של כסף ואם כתוב בו כסף בדינרי נותן לו כסף ששוה שני דינרין של זהב ואם כתוב בו זהב בדינרי נותן לו דהבא פריכא שוה שני דינרי זהב ואם כתוב בו כסף בדינרים נותן לו שברי כסף ששוה שני דינרים של כסף ואם כתוב בו זהב נותן לו חתיכה של זהב פחות שבמשקלות ואם כתוב בו מטבע של זהב נותן לו מטבע קטן היוצא של זהב כתוב בו זהב דינרים או דינרי זהב נותן לו שני דינרי זהב ואם כתוב בו זהב בדינרים נותן לו זהב שוה שני דינרין של כסף.

(ועכשיו בזה"ז אין חילוק בין אמר דינרין לדינרי) (מגיד סוף ה' מלוה) (ונ"ל דנותן לו הפחות):

סעיף יד

המוציא שטר חוב על חבירו בסך מאה דינרים או סלעים (ולא מתפרש איזה מטבע) (טור) אם היה כתוב בו בבבל מגבהו ממעות בבל ואם היה כתוב בא"י מגבהו ממעות א"י לא היה כתוב בשטר שם מקום והוציאו בבבל מגבהו ממעות בבל הוציאו בא"י מגבהו ממעות א"י בא לגבות ממעות המקום שיצא בו השטר וטען הלוה שהמעות שאני חייב לו מכסף שהוא פחות מזה המטבע ישבע המלוה ויטול:

הגה: מיהו אם הביא הלוה ראיה שהיו דרין תחילה במקום שהמטבע פחות מזו נותן לו פחות (ר"ן סוף כתובות)

ואם היה כתוב בו מאה כסף ולא פירש אם סלעים אם פונדיונים מה שירצה לוה מגבהו:

סעיף טו

היה כתוב בו חשבון סתם הולכים אחר המנהג שרגילים לעשות בו באותו מקום סכום חשבונם כההוא שטרא דכתיב ביה שית מאה וזוזי דאיכא לספוקי בשית מאה איסתרא וזוזא או בשית מאה זוזי וזוזא דאמרינן שיתן לו שית מאה איסתרי שהוא פחות אבל אין לספק בשית מאה פרוטות לפי שאין עושים סכום חשבון מפרוטות לשון שרגילים לכתוב בשטרות אע"פ שאינו מתיקון חכמים אלא לשון שנהגו ההדיוטות לכתוב במקום ההוא הולכים אחריו ואפילו לא נכתב דנין אותו כאלו נכתב:

הגה: וה"ה תקנות הקהל או דבר שהוא מנהג העיר (רמב"ם פכ"ג דאישות) מי שמגדל יתום בתוך ביתו וכתב עליו בשטר בני או היתום כתב על המגדלו אבי או אמי לא מקרי מזויף וכשר הואיל וגדלוהו ראוי לכתוב כך (תשובת מיימוני ס' משפטים סי' מ"ח):

מתוך: שולחן ערוך חושן משפט מג (עריכה)

<< | שולחן ערוך · חושן משפט · סימן מג | >>

ראו סימן זה בתוך: טור חושן משפט · לבוש · ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:    סמ"ע · ש"ך · ט"ז · באר היטב · קצות החושן · נתיבות (ביאורים · חידושים) · באר הגולה
שו"ע באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org · SefariaENG

שצריך לכתוב זמן בשטר וכל דיני האיחור והקדימה בפרטות

ובו עשרים ותשעה סעיפים:
א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט • י • יא • יב • יג • יד • טו • טז • יז • יח • יט • כ • כא • כב • כג • כד • כה • כו • כז • כח • כט

סעיף א

כותבים בשטר זמן הלואה כדי שנדע מאיזה לקוחות יטרוף שהלקוחות שקנו קודם זמן הלואתו אינו יכול לטרוף מהם ואם לא כתב בו זמן כשר לגבות בו ממנו אבל אינו יכול לטרוף מהלקוחות שיכולים לומר קנינינו קודם הלואתך ויש מי שאומר שאם קנה אחר שראו העדים השטר כתוב וחתום טורף מהם

(שובר שאין בו זמן כשר ויד בעל השובר על העליונה) (תשובת הרא"ש כ' ע"ג):

סעיף ב

אם השמיט הסופר ולא כתב לבריאת עולם (ב"י משמעות הפוסקים) וגם לא כתב חמשת אלפים כשר ואפילו השמיט גם המאות ולא כתב אלא הפרט הקטן כשר:

הגה: אבל אם כתב האלפים וגם הפרט הקטן ודילג המאות או העשרות פסול (ריב"ש סי' שכ"ב):

סעיף ג

אם כתב אלפים והשמיט חמשת כשר:

סעיף ד

אם כתב ברביעי עשרים יום לחודש שבט ודלג בשבת כשר:

סעיף ה

אם כתב ברביעי לשבת כ"ב לתשרי ונמצא שאינו מכוין שרביעי בשבת של תשרי של אותה שנה היה ביום (ארבע) ועשרים אפ"ה כשר:

סעיף ו

כתב ידו א"צ שיכתוב בו זמן:

סעיף ז

שטרי חוב המוקדמים פסולים שהרי טורף בהם לקוחות שלא כדין ולפיכך קנסו אותו חכמים ולא יגבה בשטר מוקדם אלא מבני חורין גזירה שמא יטרוף בו מזמן ראשון שהקדימו ואם יטעון הלוה פרעתי דינו כטוען כן בשאר שטרות ואם טען להד"ם הוחזק כפרן

(ויש אומרים דפסול לגמרי) (טור בשם ר"י והרא"ש והוא בפרק א"נ וריב"ש סי' שפ"ב מיהו ראיות הריב"ש שם יש לדחות וכמ"ש בספרי ע"ש):

סעיף ח

במה דברים אמורים שגובה מבני חורין כשלא הקדימו העדים זמנו בכוונה:

הגה: (טור בשם י"א ור"ן פ"ק דר"ה בשם הרז"ה ור' שמשון פ' בתרא דשביעית וברטנורה שם ובעה"ת ריש שער נ"ו) וי"א דהעדים נאמנים בזה אע"פ שכתב ידן יוצא ממקום אחר וה"ה בכל טעות שהעדים מצויים לטעות בו העדים נאמנים לומר שטעו (ר"ן ריש ר"ה) ויש חולקין [עי' בטור שתי הדיעות]

אבל אם הקדימוהו בכוונה ודאי אפילו מבני חורין אין גובין שהרי העדים פסולים שחתמו שקר:

סעיף ט

שטר מתנה שהיה לו לכתוב בשנת נ"ח וכתב בשנת נ"ז ומוכיח מתוכו שהוא טעות סופר שכתוב בו ותנו לפלוני חתני ובזמן נ"ז עדיין לא היה חתנו וחתום בשטר גברא רבא בתורה ובחסידות אין כל זה מציל מלפסול השטר ומ"מ אם העדים קיימים ואין כתב ידן יוצא ממק"א יכולים לחתום שטר אחר מזמן שני ואם כתב ידם יוצא ממקום אחר שוב אין נאמנים מ"מ המקבל מתנה נאמן לומר טעות היה מגו דאי בעי אמר שטרא מעליא הוא ובשנת נ"ז קנו מידו:

סעיף י

שטר מוקדם דכתיב ביה מקמי חתימת סהדי שטרא דנן איכתוב ביום פלן ולא אחתים עד יום פלן כשר:

סעיף יא

אפילו ראו העדים שהלוה לו ואמר הלוה כתבו וחתמו השטר ותנו ביד המלוה אם לא היה שם קנין כותבין בשטר יום שנמסר בו ולא יום שהלוה לו:

סעיף יב

שטרי חוב המאוחרים כשרים שהרי הורע כוחו של בעל השטר שאינו טורף אלא מזמן השטר ואע"פ שלא כתבו בו שהוא מאוחר ה"ז כשר במה דברים אמורים שכתוב דאקני אבל אם לא כתוב בו דאקני פסולים (כן כתוב בסי' רנ"ח) אלא א"כ מפורש וכתוב בו ואיחרנוהו

(ואין לאחר שום שטר לכתחילה דמיחזי כשיקרא) (רבינו ירוחם נ"ד ח"ד):

סעיף יג

הא דשטרי חוב המאוחרים כשרים דוקא בשטרי הלואה אבל בשטרי מקח וממכר אפי' מאוחרים פסולים אלא אם כן (כתב) האיחור בפירוש: (הש"ך גורס כאן הג"ה דלעיל אין לאחר שום שטר לכתחלה וכו'):

סעיף יד

שטר שזמנו כתוב בשבת או בעשרה בתשרי שטר מאוחר הוא וכשר ואין חוששין שמא מוקדם הוא ובאחד בשבת או בי"א בתשרי נכתב אלא מעמידין השטר על חזקתו שהדבר ידוע שאין כותבין בשבת ולא ביוה"כ ולפיכך איחרוהו ויש מי שאומר דאי אמר אשתבע לי חייב לישבע ודוקא בשטר מקויים אבל אם אינו מקויים על בע"ה להביא ראיה:

סעיף טו

כל שטר הבא לפנינו אנו תולים שנמסר בזמן הכתוב בו חוץ מהיכא דאיתרע כגון שנפל דכיון דאתייליד ביה ריעותא אינו יכול לגבות בו עד שיביא ראיה שבא לידו מזמן הכתוב בו אם אין בו קנין:

סעיף טז

אם נכתב בלילה ונחתם ביום שלאחריו כשר שהיום הולך אחר הלילה אבל נכתב ביום ונחתם בלילה פסול במה דברים אמורים כשאין עסוקים באותו ענין אבל עסוקים באותו ענין כשר ודוקא שלא לקח מיד בקנין אבל לקח מיד בקנין אפילו לא חתמו אלא לזמן מרובה כשר לפיכך עדים שראו הקנין ואיחרו לכתבו עד אחר זמן אם זוכרים לזמן הקנין יכתבו הזמן מאותו היום ואם לאו יכתבו מיום הכתיבה:

סעיף יז

יש מי שאומר דהא דאמרינן דעסוקין באותו ענין כשר היינו דוקא בשטרי הלואה אבל בשטרי חיוב שהוא מתחייב בקנין או בשטר לא:

סעיף יח

כשכותבין יום שקנו בו סומכים זמן הכתיבה לאותו יום וכותבין קנינו מפלוני ביום פלוני וכתבנו ומסרנו ליד פלוני וכשכותבים יום שעומדים בו סומכים הכתיבה לאותו יום שחותמים וכותבים קנינו מפלוני וכתבנו וחתמנו ביום פלוני ומסרנו לפלוני ואי לא מיחזי כשיקרא.

(מיהו אם כתבו סתמא במקום פלוני קנינו מפלוני לא מיחזי כשיקרא) (רבינו ירוחם נ"ד ח"ב והוא טור מבעה"ת):

סעיף יט

אם אינם זוכרים ליום הקנין לא יאמרו ברור לנו שקנינו ממנו בתשרי ואין אנו יודעים בכמה ולפיכך נכתב מתחלת חשון שזה מיחזי כשיקרא יש מי שאומר שאם זוכרים שקנו ממנו בתחלת תשרי או באמצעו או בסופו יכתבו בשליש הראשון של חדש פלוני או באמצעו או בשליש אחרון:

סעיף כ

מי שנמסרה להם עדות במדינה אחת וכתבו העדים במדינה אחרת אין מזכירים בשטר מקום שנמסרה בו העדות אלא מקום שכתבו בו חתימת ידם ודוקא כשאין כותבין זמן הקנין וכותבין זמן הכתיבה אבל אם זוכרים זמן הקנין וכותבים אותו אז יכתבו המקום שנעשה בו הקנין שאם יכתבו מקום הכתיבה נמצאו משקרים ופסול וכשכותבים מקום הכתיבה כותבים כך אמר לנו פלוני וכתבנו במקום פלוני אבל כשכותבים מקום שנמסרו הדברים כותבים אמר לנו פלוני או קנינו מפלוני במקום פלוני וכתבנו וחתמנו ומסרנו לפלוני:

סעיף כא

הא דאמרינן שכותבים מקום הכתיבה אע"פ שקנו במקום אחר דוקא שאין המטבע משתנה ממקום הקנין למקום הכתיבה או אפילו אם משתנה ובלבד שכתוב בשטר המטבע שיוציא במקום פלוני אבל אם המטבע משתנה ממקום המסירה למקום הכתיבה ואין כתוב בשטר (מטבע) היוצא במקום פלוני לא יכתבו אלא שם מקום שמסרו הדברים שם שמטבע אותו מקום נשתעבד ואם יכתבו מקום אחר היה משתעבד ממטבע היוצא במקום כתיבת השטר:

סעיף כב

שטר שאין כתוב בו מקום שנכתב בו כשר. (ומוכח לעיל סי' מ"ב סי"ד):

סעיף כג

ראובן ושמעון שיש לכל אחד מהם שטר על לוי בשל ראובן כתוב בכ"ה (נ"א) בחמש בניסן ובשל שמעון כתוב בניסן סתם ואין ללוי אלא שדה אחת שאין בה כדי חובת שניהם נותנים אותה לראובן דשמא שטרו של שמעון היה בסוף ניסן וכן אין שמעון יכול לטרוף מלקוחות שקנו מלוי מאייר ואילך שיאמרו לו זמנך מא' בניסן והנחנו לך מקום לגבות חובך והוא אותו שדה שגבה ראובן כי שלא כדין גבה שאתה מוקדם לו לפיכך אם יכתבו הרשאה זה לזה יגבו מלקוחות שקנו מאייר ואילך

סעיף כד

אע"פ שאין כתוב בשובר לא עידי השטר ולא זמנו כיון שסכום המעות של השטר והשובר שוים ממילא אמרינן שהשובר נכתב על אותו שטר:

סעיף כה

מי שהוציאו עליו שטר חוב בניסן סתם והוציא מחילה שזמנה בי"ח בניסן יש כח במחילה זו לבטל החוב:

סעיף כו

ראובן הוציא שט"ח על שמעון שזמנו ביום כך ושמעון הוציא שובר על שטר זה כתוב באותו יום בעצמו יד בעל השטר על התחתונה:

סעיף כז

ראובן הוציא שט"ח על שמעון שזמנו ה' בניסן ושמעון הוציא שובר שנכתב בחמשה בניסן כתוב בו שמחל ראובן לשמעון כל תביעות שהיו עליו עד אותו היום ראובן גובה שטרו דבלשון העולם עד ולא עד בכלל אבל אם היה כתוב שמחל לו כל תביעות שיש לו עליו עד עכשיו הוי ספק ומספיקא לא מפקינן ממונא:

סעיף כח

שני שטרות שנעשו בשנה מעוברת א' כתוב בו אדר סתם וא' כתוב בו אדר שני ואין ללוה נכסים כנגד שניהם נותנים למי שכתוב בו אדר סתם ואם בשניהם נכתב אדר סתם הוי כמו שכתוב בשניהם אדר ראשון ונותנים למי שזמנו קודם במספר ימי החודש (ועי' בא"ח סי' תכ"ז כיצד כותבין ובאה"ע סי' קכ"ו) כל זמן הכתוב בשטר כגון עד הפסח או עד הקציר דנים אותו כמו בנדרים:

סעיף כט

אם כתוב בשטר עד אחר הפסח היינו עד שיעברו רוב הימים שבין פסח לעצרת (עד כאן יום כ"א):

מתוך: שולחן ערוך חושן משפט מד (עריכה)

<< | שולחן ערוך · חושן משפט · סימן מד | >>

ראו סימן זה בתוך: טור חושן משפט · לבוש · ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:    סמ"ע · ש"ך · ט"ז · באר היטב · קצות החושן · נתיבות (ביאורים · חידושים) · באר הגולה
שו"ע באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org · SefariaENG

דין חזרת השטר בשטה אחרונה וכיצד מקיימים המחק והתלוים

ובו אחד עשר סעיפים:
א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט • י • יא

סעיף א

צריך להחזיר מעניינו של שטר בשטה אחרונה (מפני שאין למדין משטה אחרונה) (טור) מפני שאין העדים יכולים לצמצם שיחתמו מיד סמוך לכתב ויש לחוש שמא הניחו שם כדי שיטה וכתב המזייף שם מה שרצה ואם לא החזיר אין השטר נפסל בכך אלא שאין למדים משטה אחרונה:

הגה: ודלא כי"א שהשטר כולו פסול דכל שטר שלא נעשה כתיקון חכמים פסול אע"פ שאין טעם לפוסלו (טור בשם הרא"ש ותוס' בפ' ג"פ דף קס"א ע"א) והא דאין למדין משטה אחרונה היינו במקום שיש חשש שמא זייף אבל אם השטה אחרונה לחובת מוציא השטר למדין ממנה דודאי לא זייף (נ"י פ' ג"פ בשם ריטב"א והר"א):

סעיף ב

אם השטר כולו מכתיבת ידו של מי שנתחייב למדין משטה אחרונה אבל אם השטר מיד אחר והחייב חתום למטה אין למדין משטה אחרונה:

סעיף ג

אם סיים השטר בסוף שטה והרחיקו העדים שטה שלימה וחתמו העדים באמצע שטה שנייה אין למדים מחצי שטה אחרונה ומשטה שלימה שלפניה:

הגה: (עי' ס"ק י') אם נמצא דבר כתוב בחצי שטה שלפניהם ובשטה שלפניה ודוקא שחתמו העדים זה תחת זה אבל אם חתמו זה אח"ז כל השטר פסול כדלקמן סימן מ"ה סעיף י':

סעיף ד

היכא דכתיב ביה שריר וקיים למדין משטה אחרונה.

(וא"צ לחזור מעניינו של שטר בשטה אחרונה) (טור):

סעיף ה

אם יש בשטר מחקים או תלויות או תיבות שעבר עליהם הקולמוס צריך לקיימם קודם והכל שריר וקיים ( (וא"צ לכתוב ודין קיומיהון) ) (מרדכי ותוס' ר"פ ג"פ). ואם לא קיים אינם פוסלים השטר אלא שאין למדין מהם:

הגה: וי"א שאם היה המחק ולא נתקיים פסול כל השטר שמא היה כתוב חובה לבעל השטר ונמחק אא"כ מוכח מתוך השטר מה היה המחק אז לא נפסל כל השטר (טור ונ"י ר"פ ג"פ)

ואם היו בגופו של שטר דהיינו שם הלוה והמלוה והמעות נפסל השטר אם לא קיימם ואם היו בזמן ולא קיימם הוי כשטר שאין בו זמן:

סעיף ו

שטר שיש בו גרר מאחריו או ביני שיטי במקום שנהגו לכתוב הפרעון מאחוריו או ביני שיטי כשר אלא שיש לאיים על בעל השטר ויש פוסלים:

סעיף ז

יש מי שאומר שאין לקיים המחקים אלא בכתב שהוא ככתב השטר ולא בכתיבה דקה יותר מכתב השטר:

סעיף ח

אם היה המחק בשטה אחת סמוך לאחרונה והוא כשיעור שריר וקיים או יותר אע"פ שחזר וקיימו פסול שמא מחקו וכתב דבר שזייף וחזר וקיים בריוח שבין הכתב והעדים וה"מ כשאין אויר שטה בין עדים לשטר דאיכא למיחש שמא הוסיף באותו האויר שהניחו העדים אבל יש בו אויר שיטה כשר ולא חיישינן שמא הניחו אויר שני שיטין והוסיף מה שרצה בשיטה ונשאר עוד שיטה אויר והני מילי כשהעדים מוחזקים ביודעים הא לאו הכי חיישינן:

סעיף ט

האידנא נהגו לכתוב קיום מחקים ותלויות אחר וקנינא לפי שהורגלו עתה לכתוב בכל השטרות שריר וקיים דא"א לזייף ולמדין משטה אחרונה וא"צ להחזיר מענינו של שטר מש"ה שטר שאין בו שריר וקיים פסול ואין לעדים לחתום אא"כ כתוב שריר וקיים ואם כתוב בו תרי שריר וקיים כשר.

(ולכתחלה לא יעשה כן) (תשו' הרא"ש כלל ס"ח סי' י"ח):

סעיף י

שטר שכתוב בקיומו נ"ו על הגרר ובדקו וחפשו השטר אות באות ולא נמצאו אותן ב' אותיות -- כשר:

סעיף יא

שטר שיש בו מחקים ושכחו העדים ולא קיימום בסוף השטר וכתבו שריר וקיים וחתם העד הא' וקודם שיחתום השני מצאו שלא קיימו המחקים תקנתו של שטר זה שיכתבו אנן סהדי לבתר דחתם חד מנן עד שלא קיימנו כך וכך מחקים דאית ביה קיימנים כדקא חזי והכל שריר וקיים ויחזרו ויחתמו שניהם.

(וכ"ש אם כתוב איזה דבר למטה מחתימת עדים וחזרו וחתמו דכשר) (מרדכי פ' ג"פ):

מתוך: שולחן ערוך חושן משפט מה (עריכה)

<< | שולחן ערוך · חושן משפט · סימן מה | >>

ראו סימן זה בתוך: טור חושן משפט · לבוש · ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:    סמ"ע · ש"ך · ט"ז · באר היטב · קצות החושן · נתיבות (ביאורים · חידושים) · באר הגולה
שו"ע באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org · SefariaENG

שהעדים צריכים לקרות מקודם השטר ודין שטר הבא על הנייר ועדיו על המחק

ובו עשרים ושלושה סעיפים:
א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט • י • יא • יב • יג • יד • טו • טז • יז • יח • יט • כ • כא • כב • כג

סעיף א

העדים חותמים למטה בשטר ולא מן הצדדים ולא מלמעלה:

סעיף ב

ראש ב"ד שהיה יודע ענין השטר וקרא לפניו הסופר שלו הואיל והוא מאמין אותו ואימתו עליו ה"ז חותם השטר אע"פ שלא קראו הוא בעצמו ואין שאר העם (או ראש ב"ד וסופר אחר - טור) רשאים לעשות כן עד שיקרא העד השטר מלה במלה:

הגה: וי"א דשנים יקראו לפניהם והן חותמין (טור והרא"ש והגהות מיימוני פרק כ"ד מה' מלוה) ואם אינן מבינין לשון השטר יתרגמו להן הקוראין והם חותמין (ב"י ע' סק"ג) וכנ"ל עיקר י"א דקורין לפני צבור וחותמין דיראים לשקר לפני צבור והוי כראש ב"ד וסופר שלו (הגהות מרדכי ואשירי פ"ב דגיטין):

סעיף ג

הודאה בחתם ידו והשטר בגופן של עכו"ם והדבר ברור שאינו יודע לקרות ויש עדים שחתם עד שלא קראו מ"מ מתחייב הוא בכל מה שכתוב בו:

סעיף ד

עדים שאין יודעים לחתום וקרעו להם נייר חלק וחתמו על הרשום מכין אותם מכת מרדות והשטר פסול.

(ויש מכשירין השטר) (טור והמגיד פכ"ד מה' מלוה בשם רשב"א ועי' בר"ן פ"ב דגיטין):

סעיף ה

מקום שנהגו שהסופר חותם ע"פ העד שכותב פב"פ חתם במסירת קולמוס או שכתוב בו פב"פ צוה לחתום אם קבלו בני העיר עליהם לעשות עדותו כעדות העד כשר ואם לא קבלו עליהם אינו כלום כל שטר הבא לפנינו שעדים מעידים על חתימת העדים מקיימים אותו שחזקה אין העדים חותמים על השטר אא"כ קראוהו ויודעים לחתום ואי איתנהו לסהדי קמן וקים לן בהו דלא ידעי למקרי אי אמרי אקרינן למאן דידע למיקרא סמכינן עלייהו

( (ואי לא אמרי הכי דייקינן בסהדותייהו ע"פ אי מכווני השטר מקיימינן להו) ) (טור):

סעיף ו

ידקדקו העדים שלא ירחיקו מהכתב רוחב שני שיטין ואם הרחיקו שני שיטין פסול אפילו כתוב שריר וקיים אפי' ידוע שלא הוסיף ולא זייף בו שום דבר ואפי' טייטוהו בדיו (פי' מלאו נקודים נקודים של דיו) פסול שלא יאמרו חתמו על הטיוטא ולא על עיקר השטר:

סעיף ז

הא דאמרינן שאם הרחיקו ב' שטין פסול היינו למגבי ביה ממשעבדי א"נ מבני חרי אם הלוה טוען פרעתי אבל אינו יכול לטעון לא היו דברים מעולם:

סעיף ח

ב' שיטין שאמרו בכתב ידי עדים שהיא גסה ולא ידי סופר שכל המזייף אינו הולך אצל הסופר:

סעיף ט

ב' שיטין אלו הן ואוירן כגון למ"ד בשטה העליונה וך' בשטה התחתונה שהם ב' שיטין וג' אוירים:

סעיף י

יש מי שאומר שאם השטר מסיים באמצע שטה והניחו אותה שטה ועוד אחרת והתחילו לחתום בשטה שלישית פסול שיכול לכתוב באותו חצי שטה מה שירצה ויחזור מעניינו של שטר בשטה אחרונה וכן אם מסיים בסוף שטה והרחיקו העדים שטה שלימה והתחילו העדים באמצע שטה שנייה פסול אם יחתמו זה אחר זה באותה חצי שטה שיוכל לכתוב בחצי השטה החלק שלפני חתימתן פלוני לוה מפלוני מנה ויהא שטר הבא הוא ועדיו בשטה אחת שהוא כשר ויחתוך כל העליון:

הגה: ועי' סי' מ"ד סעיף ג' (עד"מ) ואם השטר מסיים באמצע השטה יכולים העדים לחתום עצמן בחצי שטה הנשארת זה אצל זה ואז למדין מחצי שטה שלפניהם ומשטה שעליהם דאין לחוש לשום דבר (ב"י בשם רשב"ץ):

סעיף יא

צריך ליזהר כשחותמין ויש חלק לפני חתימתן שלא יחתמו זה אח"ז בשטה א' דשמא יכתוב בחלק שלפני חתימתן מה שירצה ויחתוך העליון ויהיה שטר שבא הוא ועדיו בשטה אחת וכיצד יעשה יטייטנו בדיו ולא אמרינן דאטיוטא חתימי אלא היכא שהטיוטא עומד בין שטר לעדים ואם התחילו לחתום באמצע השטה וחתכו החלק שלפני חתימתן פסול דשמא היה כתוב שם חובתו או שום תנאי וזה חתכו ומיהו אם כתוב למעלה בסוף השטה שריר וקיים [כשר] ובלבד שהיו העדים חתומים זה תחת זה אבל אם חתומים זה אחר זה פסול דשמא היה השטר הבא הוא ועידיו בשטה אחת וחתכו והיה חלק מלמעלה וכתב עליו שטר זה:

סעיף יב

שטר שהיו עדיו מרובים ונמצא א' מהם קרוב או פסול או שהיו בהם שנים קרובים זה לזה והרי אין העדים קיימים כדי לשאול אותם אם יש שם עדות ברורה שכולם ישבו לחתום שהרי נתכוונו להעיד ה"ז בטל ואם לאו תתקיים העדות בשאר שהרי אפשר שחתמו הכשרים והניחו מקום לגדול לחתום ובא זה הקרוב או הפסול וחתם שלא מדעתם אע"פ שהעד החתום בשטר מתחלה הוא הפסול הרי השטר כשר:

הגה: ולכתחלה לא יחתום שום קרוב או פסול על השטר (טור) וי"א דאין להכשיר שטר שחתומין בו פסולין אא"כ ב' עדים האחרונים הם כשרים (טור בשם אביו הרא"ש וע"פ ועי' ס"ק כ"ג):

סעיף יג

אם נפסל ע"י חתימת הפסולים אם הכשרים זוכרים העדות על ידי ראיית השטר יכולים להעיד וב"ד יכתבו עדותן כמו שכתוב בשטר וחשוב כמו שטר הראשון:

סעיף יד

היו העדים מרוחקים מהכתב יתר על שני שטין והיה הריוח שבין הכתב והעדים מלא בעדים פסולים או קרובים ה"ז כשר שהרי אינו יכול להזדייף ואם נראה השטר בב"ד קודם שמילאוהו בקרובים או פסולים שוב אין לו תקנה אבל אם הוכשר ע"י מילוי קרובים קודם שבא לב"ד אפילו עשאו המלוה מדעתו שלא מדעת הלוה כשר וי"א דדוקא שמילאוהו מדעת הלוה אבל אם מילאוהו שלא מדעת הלוה פסול:

סעיף טו

הא דמכשרינן במילאוהו בקרובים או פסולים אם הוא שטר שאין בו קנין דוקא שמילאוהו ביום שנכתב ונחתם אבל אם מילאוהו למחר וליומא אחרא אפי' במצות הלוה פסול:

סעיף טז

אם אחר שפרעו הוא טוען שהשטר היה פסול לפי שהרחיק הסופר חותם ידו יותר משטה אחת אין בדבריו כלום:

סעיף יז

הבא מכח עכו"ם הרי הוא כמוהו לגבות בשטר שעידיו מרוחקים שני שיטים אם נהגו העכו"ם לגבות בו:

סעיף יח

שטר הבא כולו בשטה אחת ועידיו בשטה אחרת פסול דשמא הרחיקו העדים מהשטר שטה אחת וחתך כל השטר וכתב זה השטר באותה שיטה ונמצאו העדים חתומים עליו:

הגה: וכן אם היה השטר ב' שיטין אלא שאין השטה ראשונה מתחלת בראש הקלף דחיישינן שמא סיימו השטר באמצע שטה והניחו הנשאר חלק וגם שטה שתחתיה וחתמו וחתך כל השטר וזייף בשטה ומחצה מה שרצה והרי העדים חתומים עליו (מרדכי פ' ג"פ):

סעיף יט

היה השטר כולו עם כל עידיו בשטה אחת כשר דליכא למיחש למידי אבל אם השטר ועידיו בשטה אחת ועוד למטה ממנה בשטה אחרת שני עדים יש לחוש שמא חתך כל השטר העליון שהיו העדים התחתונים חתומים ובשטה שבין שטר לעדים כתוב שטר ועדיו ובעדים שבשטה שנייה יאמר כוונתי להרבות בעדים ולפיכך כשיבא לפנינו שטר כזה אין מקיימים אותו מעדים שבשיטה שנייה אלא מעדים שבשטה ראשונה:

סעיף כ

שטר הבא הוא ועידיו על המחק כשר והוא שלא יהא שום שינוי בין השטר למקום חתימת עדים שאם יש שום שינוי יש לחוש שמא מחק וכתב מה שרצה ולפיכך הוא משונה שהרי מחקו ב"פ ע"כ לא יחתמו העדים על שטר מחוק אא"כ נמחק בפניהם שאם לא כן יש לחוש שמא מקום חתימות נמחק ב"פ ומקום השטר פעם אחת וכשחוזר ומוחק פעם שנית וכתב מה שירצה נמצא השטר ומקום חתימת העדים שוה הכל מחוק שני פעמים:

הגה: וצריכים ליזהר שנמחק הכל ביום א' דאינו דומה נמחק בן יומו לנמחק בן שני ימים (ב"י)

ואם יש בין חתימת העד לשני ריוח כשיעור כתיבת אנחנא סהדי חתמנו על המחק והשטר על הנייר פסול שמא היה השטר על הנייר ועידיו על המחק והיה כתוב בין חתימת העדים אנחנא סהדי וכו' ומחקו ומחק השטר וכתב מה שרצה אח"כ.

(אבל אם לא היה כאן מחק כלל השטר כשר אע"פ שיש בין חתימה לחתימה ריוח גדול) (ב"י בשם ריב"ש סי' מ"ט):

סעיף כא

שטר שהוא על הנייר ועדיו על המחק פסול שמא ימחוק השטר ויזייפו ונמצא הוא ועידיו על המחק ואם כתבו העדים אנו העדים חתמנו על המחק והשטר על הנייר כשר והוא שכתבו כן בין חתימת עד הראשון לחתימת עד השני אבל אם כתבו כן לפני חתימתם או אחריהם לא מהני:

סעיף כב

שטר שהוא על המחק ועידיו על הנייר פסול אפילו כתבו אנו העדים חתמנו על הנייר והשטר מחוק דסוף סוף ימחוק השטר ויזייפו ויכתוב מה שירצה אע"פ שנמחק ב' פעמים אינו ניכר כיון שאין אצלו מקום שמחוק פעם אחת שיוכלו להבחין בין זה לזה:

סעיף כג

במקום שנוהגים לכתוב פרעון ביני שיטי צריך ליזהר שלא יהא שום גרר ביני שיטי דאיכא למיחש שמא היה בו פרעון ומחקו וכ"ש אם הפרעון שביני שיטי הוא על המחק דאיכא למיחש שמא היה יותר ומחקו וכתב מה שרצה ואם יש עדים שהפרעון הוא כתב יד הלוה כשר דתו ליכא למיחש למידי:

מתוך: שולחן ערוך חושן משפט מו (עריכה)

<< | שולחן ערוך · חושן משפט · סימן מו | >>

ראו סימן זה בתוך: טור חושן משפט · לבוש · ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:    סמ"ע · ש"ך · ט"ז · באר היטב · קצות החושן · נתיבות (ביאורים · חידושים) · באר הגולה
שו"ע באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org · SefariaENG

העדים שאמרו קטנים היינו או פסולים היינו או שטר אמנה היה (וכל דין קיום שטרות)

ובו שלושים ושמונה סעיפים:
א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט • י • יא • יב • יג • יד • טו • טז • יז • יח • יט • כ • כא • כב • כג • כד • כה • כו • כז • כח • כט • ל • לא • לב • לג • לד • לה • לו • לז • לח

סעיף א

המוציא שט"ח על חבירו כל זמן שלא נתקיים יכול הלוה לומר מזויף הוא ומעולם לא צויתי לכתבו ואפי' אם מודה ואומר אמת שאני צויתי לכתבו אבל פרעתיו או אמנה הוא או כתבתי ללות ועדיין לא לויתי וכל כיוצא בזה הואיל ואם רצה אמר לא היו דברים מעולם והרי מפיו נתקיים ה"ז נאמן וישבע היסת ויפטר ואם קיימו המלוה אח"כ בב"ד הרי הוא כשאר השטרות. (ועיין לקמן ריש ס' פ"ב):

סעיף ב

י"א דהא דמהימני ללוה במיגו דוקא כשאין בו נאמנות למלוה אבל אם יש בו נאמנות לא וי"א דאפי' יש בו נאמנות למלוה נאמן הלוה (במגו דאי בעי אומר מזוייף והכי מסתברא) (טור):

סעיף ג

כיצד הוא הקיום באים עידי השטר ומעידים לפני ג' אפילו הם הדיוטות שזאת היא חתימתן וכותבין למטה במותב תלתא כחדא הוינא ואתא פלוני ופלוני ואסהידו קדמנא אחתימת ידיהו ומדאתברר לנא דדא היא חתימת ידייהו אישרנוהי וקיימנוהי כדחזי וחותמים למטה:

סעיף ד

אין מקיימין שטרות אלא בג' מפני שהוא דין ולפיכך אין מקיימים שטרות בלילה:

הגה: ואם קיימו בשנים לא הוי קיום (מרדכי פרק השולח והגהת מרדכי דקדושין ונ"י פ' חזקת הבתים) ויש מי שכתב מאחר שנהגו שהרב התופש ישיבה מקיים ביחידי מנהג כזה מבטל הלכה (ת"ה סי' של"ב) וכן המנהג פשוט במדינות אלו ונ"ל הטעם דס"ל לענין קיום שטרות דרבנן דיחיד מומחה דינו כג' הדיוטות ומקרי ב"ד כמו שנתבאר לעיל סי' ג' וכ"ה ואע"ג דאין יחיד מומחה בזמן הזה מ"מ לענין קיום שטרות דרבנן יש לסמוך עליו כנ"ל טעם המנהג:

סעיף ה

מקיימין השטר אפי' שלא בפני בע"ד ואפילו עומד וצווח מזוייף הוא אל תקיימוהו אין שומעין לו:

סעיף ו

אע"פ שהוא מקויים צריך שיכירו חתימת שני העדים או ב' הדיינים ואם לאו אין לו דין מקוים ומיהו נפקא מינה בקיום כיון שחתומים עליו ב' עדים וג' דיינים יותר בקל ימצא מי שיכיר החתימות:

סעיף ז

בא' מה' דרכים מתקיים השטר.

• האחד שיהיו הדיינים מכירים כתב ידי העדים
• השני שיחתמו העדים בפניהם
• הג' שיבואו העדים החתומים בו ויאמר (כל אחד) זה כתב ידי ואני עד בדבר הזה
• הרביעי שיבואו עדים ויעידו שזה כתב ידם של אלו (ויכולין להעיד עדות זה מתוך כתבם ואינן צריכין להעיד בפיהם) (ריב"ש סי' שפ"ב ותי"ג)
• החמישי שיהא כתב ידם יוצא משטרות אחרות ועורכים ב"ד זה הכתב לאותו הכתב שבשטרות אחרות ויראה להם שכתב ידי אלו הוא כתב ידי אלו.

ואין מקיימים השטר משטרות אחרות אלא מב' שטרות של ב' שדות שאכלום בעליהם שלש שנים אכילה גלויה נכונה בלא שום יראה ולא פחד מתביעה בעולם כדרך שאכלום כל בעלי שדות שדותיהם או משתי שטרי כתובות והוא שיצאו השני השטרות מתחת יד אחר לא מתחת ידי זה (שרוצה) לקיים שטרו שמא הוא זייף הכל אפילו אם ב' השטרות מקויימים אין מקיימין מהם אם יוצאין מתחת ידו (טור וב"י בשם רש"י). ויש חולקין (ר"ן לדעת הרמב"ם).

וכן מקיימים השטר משטר שקרא עליו ערער (וי"א דאפי' לא קרא עליו ערער רק שמקויים כדלקמן סעיף ל"ז) והוחזק בב"ד מקיימים ממנו לבדו כמו שמקיימים משטרי שתי שדות או שתי כתובות

הגה: וי"א דמקיימים חתימה מספר שכתב אבל לא מאיגרת שכתב (ריב"ש סי' קל"ו) וי"א דאפי' מספר אין מקיימים אא"כ חתם שמו בסוף דאז מקיימים מחתימתו (ר"ן פ"ב דכתובות):

סעיף ח

ב"ד שכתבו במותב תלתא הוינא ונתקיים שטר בפנינו ה"ז מקוים אע"פ שלא פירשו באיזה דרך נתקיים ונהגו לכתוב הדרך שנתקיים בו:

סעיף ט

כשהשטר מתקיים בעדות אחרים שמעידי' על כתב ידם של אלו אם א' מעיד על חתימת הא' וא' על חתימת הב' לא נתקיים לפי שצריך שני עדים על חתימת כל א' ואם יש שלישי עמהם שמעיד על חתימת ב' העדים נתקיים:

סעיף י

מי שחתם על השטר ובא להעיד על כתב ידו בב"ד והכיר כתב ידו שזהו בודאי אבל אינו זוכר העדות כלל ולא ימצא בלבו זכרון כלל שזה לוה מזה מעולם הרי זה אסור להעיד על כתב ידו שהוא זה בב"ד שאין אדם מעיד על כתב ידו שהוא זה אלא על הממון שבשטר הוא מעיד שזה חייב לזה וכתב ידו הוא כדי להזכירו הדבר אבל אם לא נזכר לא יעיד הואיל והדבר כן שטר שיצא בב"ד ובאו עדים ואמרו כתב ידנו הוא זה אבל מעולם לא ידענו עדות זו ואין אנו זוכרים שזה לוה מזה או מכר לו לא נתקיים השטר והרי הם כחרשים עד שיזכרו עדותן וכל מי שאינו דן כן לא ידע בדיני ממונות בין ימינו לשמאלו אבל אם היה כתב ידם יוצא ממקום אחר או שהיו שם עדים שזה כתב ידן מקיימים השטר ואין משגיחין על דבריהם של אלו שאומרים אין אנו זוכרים העדות הואיל ומתקיים השטר שלא על פיהם ומפני טעם זה אנו מקיימים כל השטרות ואין אנו מצריכים להביא העדים ולשאול אותם אם הם זוכרים העדות או לאו שאפי' באו ואמרו אין אנו זוכרים אותם אין שומעין להם הואיל ואפשר לקיימו שלא מפיהם אלה דברי הרמב"ם ויש חולקים ואומרים שאפילו אין זוכרים שלוה או שחתמו מעולם על שטר זה ואין כתב ידן יוצא ממקום אחר כיון שמעידים שזה כתב ידם מקיימים השטר על פיהם ולפי דבריהם כשהם עצמם באים להעיד על כתב ידם אם שכחו ההלואה ואינם זוכרים כלל שחתמו בשטר זה צריך ב' עדים על כל חתימה לכן צריך או שיעיד כל א' על כתב ידו ועל כתב יד חבירו או שיצטרף אחר עמהן שיעיד על כתב ידי שניהם כדי שיהא על כל חתימה ב' עדים:

הגה: ולא בעינן שיזכור העדות אלא בעד אחד או ב' עדים לענין קיום השטר אבל ב' עדים החתומים על השטר אע"פ שאין זוכרים העדות כלל ואין השטר כתוב כתקונו מ"מ העדאת עדים איכא (מהרי"ו סי' נ"ד והגהות מרדכי דכתובות) ואם נתקיים השטר אזלינן בתריה לכל מה שכתוב בו אע"ג שאין בו דין שטר גמור מ"מ לענין זה מיקרי שטר דלא יהא מפי כתבם וכמו שנתבאר לעיל סי' כ"ח סעיף י"ב (תשו' רשב"א סי' אלף ל"ט וע' סקנ"ד) ויש חולקים כמו שנתבאר לעיל ריש סי' ל"ט סעיף ג':

סעיף יא

אמר אחד מהעדים זה כתב ידי והעיד הוא ואחר על כתב יד הב' לא נתקיים לפי שג' רביעי הממון יוצאים ע"י עד אחד:

סעיף יב

וכן אם העיד אחיו או אביו של הראשון עם א' על כתב ידו של הב' לא נתקיים שהרי ג' רביעי הממון יוצאים על ידי קרובים:

סעיף יג

שנים החתומים על השטר ומת א' מהם צריך ב' מן השוק להעיד על חתימתו ואין העד החי יכול להצטרף עם אחר להעיד על חתימת המת שא"כ יצאו ג' רביעי הממון על ידו ואם לא נמצא אלא עד א' עם זה העד החי כותב חתימת ידו בפני עדים אפי' על החרס ומשליכו בב"ד עד שיוחזק כתב ידו בב"ד (וכ"ש אם היו עדים נקיים חתימת החי) (נ"י פ' חזקת הבתים) כדי שלא יצטרך להעיד על חתימתו ואח"כ יעיד הוא ואחר על חתימת המת:

סעיף יד

אם אין מכירים לא חתימת העדים ולא חתימת דייני הקיום ואחד מעידי השטר מעיד על כתב ידו וב' עדים מעידים על חתימת א' מהדיינים או הדיין בעצמו ואחר עמו מעיד על כתב ידו אינו מועיל דמאי דמסהיד האי לא מסהיד האי העד מעיד על מנה שבשטר והדיין מעיד על חתימת העדים

( וכן אם נתקיים כתב הסופר ועד א' לא הוי קיום) (ב"י בשם ר"י נ"ב ח"ח) ;

סעיף טו

אם שני דייני הקיום כל אחד מעיד על כתב ידו השטר מקויים:

סעיף טז

אם עד אחד מן השוק מעיד על חתימת עידי השטר ודיין א' מעיד על חתימתו מצטרפים דאמאי דמסהיד סהדא מסהיד דיינא וכן הדין כשאין הדיין מעיד על חתימתו אלא שב' מן השוק מעידים על הדיין דהשתא כולה סהדותא חד הוא:

סעיף יז

עידי הקיום יכולים להיות קרובים לעידי השטר ולא עוד אלא אפי' מת האב החתום בעוד הבן קטן יכול להעיד על חתימת אביו אחר שיגדיל להצטרף עם אחר כשר וכן יכול להעיד על כתב יד אחיו או על כתב יד רבו שראה בקטנותו וי"א דדוקא אלו שרגיל עמהם אבל על כתב יד אחר אינו נאמן להעיד בגדלו שהכיר אותו בקטנותו:

סעיף יח

צריך שלא יהיו עידי הקיום קרובים לדייני קיום ויש מכשירין:

הגה: ועידי הקיום יכולין להיות קרובים לעדים המעידים על חתימת הדיינים שקיימו השטר (ב"י) ועידי הקיום לא יהיו קרובים זה לזה (ר"נ סוף פרק ב' דכתובות):

סעיף יט

עידי קיום הקרובים למלוה וללוה פסולים ויש מי שמכשיר.

ודייני קיום הקרובים למלוה וללוה הקיום פסול (ר"נ פרק ב' דייני גזרות וריב"ש סי' שפ"ב והרא"ש כלל ס' סי' ד' ונ"י פ' י": ומרדכי פ"ב דכתובות):

סעיף כ

(ר"נ שם) דיינים החותמים לקיים השטר חותמים אע"פ שלא קראוהו ודוקא מה שיש בגוף השטר אין צריכים לקרות אבל מ"מ צריכים הם לראות מי הם המלוה והלוה כדי שלא יהיו קרובים לדיינים ולא לעדים המעידים בפניהם וי"א שא"צ לקרותו כלל

(ובלבד שיכתבו מי הם עידי הקיום שאם יהיו פסולים למלוה ולוה יכולים להכיר אח"כ) (נ"י בשם ריטב"א):

סעיף כא

דיינים שדנים על תנאים ועניינים שבטלו' עצמ' צריך שיהיו רחוקים מעידי השטר:

סעיף כב

דייני קיום צריך שיהיו רחוקים מדיינים שדנים על המלוה עצמה ויש מכשירין:

סעיף כג

עידי הקיום יכולים להיות קרובים לדייני מלוה:

סעיף כד

שלשה שישבו לקיים את השטר שנים מהם מכירים חתימת ידי העדים ואחד אינו מכיר עד שלא חתמו מעידין בפניו וחותם משחתמו אין מעידים בפניו וחותם ומותר לכתוב הקיום בשטר קודם שיתקיים השטר שאין הכתיבה עיקר אלא החתימה ויש חולקים:

סעיף כה

אם באו עדים והעידו שבשעה שנתקיים בפניהם לא היו במעמד א' אלא כל א' קבל עדות בפני עצמו פסול.

ואין הדיינים עצמן נאמנים לומר שלא היו ביחד ושעשו שלא כדין (תשובת רמב"ן ס' צ"ד) ויש מי שמכשיר:

סעיף כו

ג' שישבו לקיים את השטר ובאו ב' עדי' וערערו על אחד מהן שהוא גזלן וכיוצא בו ובאו שנים אחרים והעידו שחזר בתשובה אם עד שלא חתמו העידו שחזר ה"ז חותם עמהן שהרי ג' היו ואם אחר שחתמו העידו עליו שחזר בתשובה אינו חותם עמהם שהרי הוא כמי שאינו בעת חתימת השנים:

סעיף כז

בד"א כשערערו עליו בעבירה אבל אם ערערו עליו בפגם משפחה כגון שאמרו אמו לא נשתחררה ועבד הוא או לא נתגיירו ועכו"ם הוא ונודע אחר שחתמו השנים שאין במשפחתו פגם ושהוא כשר הרי זה חותם עמהם שזה גילוי דבר הוא שהיה מקודם:

סעיף כח

כתבו קיום ונמצא אחד מדייני קיום פסול יחתכו אותו קיום והשטר נשאר בכשרותו:

סעיף כט

ג' שישבו לקיים את השטר ומת אחד מהם צריכין לכתוב במותב תלתא הוינא וחד ליתוהי כדי שלא יאמר הרואה בית דין של שנים קיימוהו אפי' היה כתוב בו בב"ד יאמר שמא דימו ששנים ב"ד הם ואם יש בו משמעות שהיו שלשה א"צ וי"א שאם לא כתבו וחד ליתוהי כשר ומ"מ לכ"ע אם כתב בי דינא ובמותב תלתא תו לא צריך וחותמים שנים מהם ודיו:

הגה: ואם כל השלשה חתומים א"צ לכתוב במותב תלתא הוינא (נ"י פ' ג"פ וריב"ש סי' תי"ג וש"ח ורשב"א סי' אלף קנ"ג ור"ן פ"ב דכתובות) ואפי' אין כתוב בו רק שטר זה נתקיים כראוי די בכך (תשובת רמב"ן סי' צ"א):

סעיף ל

אפי' כשלא מת א' מהם נוהגין לכתוב וחד ליתוהי כדי להקל מעליהם שלא יחתמו בו אלא שנים:

הגה: אם כתב בהנפק במותב תלתא וכו' וחתומים בו ג' ונמצא א' מהן קרוב או פסול יש אומר דכשר דתלינן דג' אחרים ישבו ולא חתמו מהן רק ב' והג' הקרוב או הפסול חתם אח"כ (ריב"ש סי' תי"ו) כמו שנתבאר לעיל סי' מ"ה סעיף י"ב לענין שאר שטרות וי"א דפסול (הרא"ש כלל ס' סי' ד') קיום שכתבו אנחנו סהדי כשר דהואיל וחתומים ג' אנו רואין שהיו ב"ד (ריב"ש סי' שפ"ב):

סעיף לא

קיום ב"ד צריך שיהיה סמוך לכתב ידי העדים או סמוך לצד השטר או מאחוריו עד כנגד הכתב.

ולכן אם הנייר קצר למטה יכתוב הקיום מן הצד או מאחוריו (רמב"ם והמגיד פכ"ז מהלכות מלוה)

ואם היה בין הקיום והשטר ריוח שטה אחת ושני אוירים פסול הקיום לבדו שמא יחתוך השטר שנתקיים ויזייף באותה שטה שטר ושני עדים ונמצא הקיום על שטר מזוייף:

סעיף לב

(ל' רמב"ם שם דין ז' וע' פרישה סס"ק פ"ה ופ"ז) הרחיק הקיום מהשטר שטה או שני שיטין או יותר ומילא כל הריוח שריטות דיו כשר שהרי אינו יכול לזייף ואין חוששין לב"ד שקיימו קיום על השריטות אלא על גופו של שטר ויש אומרים שחוששין לכך:

סעיף לג

שטר הבא הוא ועידיו על המחק והקיום מלמטה על הנייר אין מקיימים אותו מדייני הקיום אלא מעדים של מעלה שמא הקיום היה רחוק מהשטר הרבה והיה הריוח מלא שריטות של דיו וחתך גוף השטר ומחק השריטות וכתב השטר ועידיו על המחק ויש מכשירין לקיימו מדייני הקיום:

סעיף לד

חתם בשטר קודם שנעשה גזלן ונעשה גזלן הוא אינו יכול להעיד על כתב ידו אבל אם אחרים מעידים שמכירים חתימתו וראו חתימתו שבשטר זה קודם שנעשה גזלן כשר אבל אם לא ראוהו עד אחר שנעשה גזלן לא דאיכא למיחש שמא עתה זייף וחתם:

הגה: (נלמד מהדין שאח"ז) ואם אין עדים המכירים חתימתו הגזלן כותב חתימתו ומקיימין ממנה כמו שנתבאר לעיל סי' י"ג וה"ה אם המיר לעכו"ם לאחר החתימה דינו כנעשה גזלן (ב"י בשם ריטב"א):

סעיף לה

חתם בשטר עד שלא נעשה חתנו ונעשה חתנו הוא אינו יכול להעיד על כתב ידו אבל אחרים מעידים שמכירים חתימתו אפי' לא ראוהו עד שנעשה חתנו ויש מי שאומר דהיינו דוקא כשהשטר יוצא מתחת יד אחר אבל אם יוצא מתחת יד העדים לא:

סעיף לו

חתם כשהיה בריא ונשתתק הוא אינו יכול להעיד על כתב ידו אבל אחרים מעידים עליה:

סעיף לז

שנים החתומים על השטר ומתו ואין כתב ידם יוצא ממקום אחר ובאו שנים ואמרו כתב ידם הוא אבל קטנים היו או פסולין הרי אלו נאמנים וקורעין השטר אא"כ טען שנקבע לו זמן לקיים השטר ואם יש עדים שהוא כתב ידם או שהיה כתב ידם יוצא ממקום אחר משטר שקרא עליו ערער והוחזק בב"ד אין קורעין אותו ויש מי שאומר שא"צ שקרא עליו ערער דבהוחזק בב"ד סגי אפילו לא קרא עליו ערער:

הגה: וכל זה שכבר מתו העדים אבל אם העדים עדיין חיים וב' עדים אחרים באים לפוסלן ואמרו שפסולין הם גם השטר נפסל אע"פ שכתב ידם יוצא ממקום אחר (ר"ן בשם י"א וטור בשם התוס') וי"ח ומכשירין השטר (שם בשם אביו הרא"ש) והא דאין נאמנים כשכתב ידם יוצא ממקום אחר לא למהוי שטרא מעליא לגבות בו אלא דאי תפס מטלטלין לא מפקינן מניה (טור בשם רש"י והרא"ש):

עדים שאין כתב ידם יוצא ממקום אחר ואמרו כ"י הוא זה ואומרים בתוך כדי דבור אנוסים היינו מחמת נפשות או קטנים היינו או פסולי עדות היינו מחמת קורבה ונתרחקנו או מסר מודעא בפנינו או תנאי היה בדבר ולא ראינו שנתקיים התנאי הרי אלו נאמנים ואפי' עד א' אומר לא היה תנאי ועד א' אומר היה תנאי ולא נתקיים נאמן ואין כאן אלא עד א'

ואם כתוב בשטרא ואנן סהדי מסהדינן דלא הוי שיור בשטרא אינן יכולין לומר תנאי היה בדבר דאינן חוזרין ומגידין מיהו אם אומרים מה שכתוב שלא היה בו שיור לא נאמר לבטל התנאי רק שלא היה שיור בגוף המכר נאמנין (טור סנ"ה) וכן יכולים לפרש דברי השטר בכל דבר שאינן סותרין דבריהם (נ"י פ' מי שמת)

אבל אם אמרו שהיו אנוסין מחמת ממון או שהיה שטר אמנה או שהיו פסולים בעבירה אינם נאמנים ואפי' אמרו שאח"כ עשו תשובה ואע"פ שאינם נאמנים לבטל השטר מ"מ לגבי דידהו נאמנים וחייבים לשלם ללוה ההפסד שבא לו מכח חתימתם ואם אומרים שבשעה שחתמו לא ידעו שהיה אמנה ואח"כ נתברר להם שהיה אמנה נאמנים ואם כתב ידם יוצא ממק"א או שיש עדים שזה כתב ידם אין נאמנים בשום דבר שאמרו לבטל השטר חוץ מלומר בפנינו מסר מודעא:

סעיף לח

עדים החתומים על השטר שאמרו שהלוה היה קטן באותה שעה אינם נאמנים:

הגה: י"א הא דעדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן ואינן יכולין לחזור דוקא שנים אבל ע"א החתום בשטר יכול לחזור בו (ריב"ש סי' קכ"ז):

מתוך: שולחן ערוך חושן משפט מז (עריכה)

<< | שולחן ערוך · חושן משפט · סימן מז | >>

ראו סימן זה בתוך: טור חושן משפט · לבוש · ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:    סמ"ע · ש"ך · ט"ז · באר היטב · קצות החושן · נתיבות (ביאורים · חידושים) · באר הגולה
שו"ע באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org · SefariaENG

מי שטען אמנה הוא או פרוע

ובו שני סעיפים:
א • ב

סעיף א

מלוה שאמר על שטר שבידו שהוא אמנה או פרוע אם הוא חייב לאחרים ואין לו ממה לפרוע אלא מזה השטר וכתוב בו נאמנות והוחזק השטר בב"ד או שהוא ביד שליש אינו נאמן ואפילו אם לא נודע בשעת הודאתו שהוא חייב לאחרים ונודע אח"כ אינו נאמן כיון שהוא בא לחוב לאחרים אפי' אם מפסיד גם לעצמו כגון שהשטר הוא ממאתים ואינו חייב לאחרים אלא מנה אינו נאמן אם אחר שאמר שטר אמנה הוא פרע לבעל חובו ובא לגבות השטר מהלוה רואים אם כשבעל חובו בא לגבות מזה השטר אמר שטר אמנה הוא אז ודאי לא היתה כוונתו אלא לדחות בעל חובו (וחוזר וגובה בו אבל אם מעצמו בלא תביעת בעל חובו) (טור). הודה ששטר אמנה הוא אינו חוזר וגובה בו:

סעיף ב

אם אמר המלוה זה השטר אמת הוא שהלוה צוה לעדים לכתוב בשטר אלף דינר והוא האמין בי שלא אתבע ממנו כי אם ת"ק דינרים כשר אבל אם אומר שטעו העדים כשכתבו אלף דינרים הרי השטר כחרס ואע"פ שיש נאמנות בשטר נשבע הלוה היסת ונפטר.

(ואם אומר על שטר שבידו שהוא של אחרים ע' לקמן ס' צ"ט):

מתוך: שולחן ערוך חושן משפט מח (עריכה)

<< | שולחן ערוך · חושן משפט · סימן מח | >>

ראו סימן זה בתוך: טור חושן משפט · לבוש · ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:    סמ"ע · ש"ך · ט"ז · באר היטב · קצות החושן · נתיבות (ביאורים · חידושים) · באר הגולה
שו"ע באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org · SefariaENG

שכותבין טופסי שטרות

ובו סעיף אחד:

סעיף א

סופר שבא לכתוב טופסי שטרות כדי שיהיו מצויים אצלו הרשות בידו ויכול לכתוב הכל שם הלוה והמלוה והמעות רק שיניח מקום הזמן שלא יהיה מוקדם אבל שטר שנכתב על הלואה אחת ונפרע אינו יכול לחזור וללות בו אפילו אם הכל ביום א' שאינו מוקדם שכיון שנמחל שעבודו אינו חוזר ולוה בו ואם פרע מקצת חובו אינו חוזר ולוה בו באותו שטר אותו מקצת דהוי נמחל שעבודו לאותו מקצת

הגה: ויש מי שאומר הא דנמחל שיעבודו היינו הקנין הראשון ולכן אם חזר וקבל קנין יכול לחזור וללות בו (מרדכי פ' כל הגט) ואפי' לא חזר והקנה לו רק שחזר ומסרו לו בפני עדים למ"ד עידי מסירה עיקר אפי' בשטרות (מרדכי פרק הכותב) (וע' לקמן סי' נ"א):

מתוך: שולחן ערוך חושן משפט מט (עריכה)

<< | שולחן ערוך · חושן משפט · סימן מט | >>

ראו סימן זה בתוך: טור חושן משפט · לבוש · ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:    סמ"ע · ש"ך · ט"ז · באר היטב · קצות החושן · נתיבות (ביאורים · חידושים) · באר הגולה
שו"ע באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org · SefariaENG

שיכירו העדים שם הלוה והמלוה ודין טעות השמות והסכום

ובו עשרה סעיפים:
א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט • י

סעיף א

אם יש ללוה או למלוה ב' שמות א"צ לכתוב אלא שם העיקר ואם כתבו שם הטפל לבד כשר וא"צ לכתוב החניכה (פי' שם שמלוין אותו לשם העצם) או כהן ולוי אלא אם יהיו בעיר שנים ששמותיהם שוים:

סעיף ב

צריך שיכירו העדים ששם הלוה פלוני בר פלוני ובשטר המכר שם המוכר ובשובר שם הלוה והמלוה ואם שטר המלוה הוא בלא קנין צריכין להכיר אף שם המלוה ואם אינם מכירים אותם אפי' אשה או קרוב כשרים לומר שכך הוא שמם והיכא דסמיך אאשה או קרוב ואשתכח טעותא --

• לצורבא מרבנן -- מקבלינן (משום דאין דרך צורבא מרבנן לדקדק (ב"י ר"ס כ"ט בשם הרשב"ם) וי"א דוקא באשה אין דרכו לדקדק משום דאין דרכן להסתכל בנשים כמו שנתבאר בא"ה סי' ק"י אבל בשאר דברים אין חילוק בין ת"ח לשאר גברי וכתב בעל המחבר בספרו ב"י בח"מ סי' כט שכן עיקר ולכן תמוה מה שכתב כאן בהפך)
• לגברא אחרינא דאורחיה למידק -- לא מקבלינן דודאי מידק דק והשתא הדר ומשקר:

הגה: וכן בשאר טעות סופר דמוכח שטעה השטר כשר ואמרינן דטעה כמו שאמרינן אחריות ט"ס (הרא"ש כלל ס"ח סי' ל"נ) (וכדלעיל ר"ס ל"ט):

סעיף ג

כל שהוחזק שמו שלשים יום בעיר כותבים אותו שם ואין חוששין שמא שינה שמו לעשות קנוניא (פי' רמאות):

סעיף ד

אי קרו ליה ועני מחזקינן ליה בההוא שמא לחובתו כגון שקרא את עצמו ראובן וכתב שטר עליו ראובן לוה משמעון וטען השתא לאו ראובן שמי אי קרו ליה ראובן ועני אע"ג דלא אתחזק ל' יום בהאי שמא חייב:

סעיף ה

יצא לפנינו שטר וטען הלוה ואמר איני חייב כלום שמא רמאי אח' העלה שמו (כשמי) והודה לזה או שאמר לא לזה אני חייב אלא לאחר וזה רמאי הוא והעלה שמו בשם בעל חובי מאחר שלא הוחזקו שם שנים ששמותיהם שוים אין חוששין לדבריו:

סעיף ו

מי שהוחזק בשם כינוי בעיר וכתבו עליו שטר באותו כינוי ואח"כ נודע שהיה לו כינוי אחר או שטעה בשם הלוה או המלוה וכתבו ראובן במקום שמעון או שטעו בסכום המעות יכתבו שטר אחר (וה"ה בשאר טעות) ולא אמרינן כבר עשו עדים שליחותם.

(וי"א דאפי' כתבו שטר כשר לא שייך בשטרות לומר עשו שליחותן ) כל זמן שלא נכתב בו קנין ומחוסר עדיין נתינה לבעליו (ר"ן פ' המקבל) (וי"א דאין שייך כלל בשטרות לומר כבר עשו עדים שליחותן) ( נ"י בשם רשב"א)

ויש מי שאומר שאפי' אם לא כתבו אחר אם יתברר הדבר שהוא טעות סופר כשר:

סעיף ז

היו שנים בעיר אחת שם כל אחד מהם יוסף בן שמעון אין שום אחד מהם יכול להוציא שטר על חבירו אם יש בו קנין שיאמר לו שטר זה שאתה מוציא עלי שלי הוא והחזרתי לך כשפרעת לי החוב שהיה לי בידך:

הגה: דבריו סותרים זה את זה בכאן דלפי ה"ט שיכול לומר האי שטרא שלי והחזרתיו לך אין חילוק בין שטר שיש בו קנין או אין בו קנין אבל יש מפרשים הטעם שאין מוציאין שטר זה על זה מטעם דכותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו וחיישינן שזה המוציאו הוא הלוה ובזה אין לחוש רק בשטר שיש בו קנין כדלעיל סוף סימן ל"ט ולכן כתב כאן בתחלה דבעי' שטר שיש בו קנין וא"כ יש סתירה בדבריו:

ולא אחר יכול להוציא שטר חוב עליהם שכל אחד יאמר לא עלי נכתב שטר זה אלא על חבירי אא"כ באו עידי השטר בעצמם ואמרו זהו השטר שהעדנו עליו וזהו שהעדנו עליו בהלואה ואם עדים אחרים העידו כן יש לו דין מלוה על פה ואם היה א' מהן קטן בזמן הכתוב בשטר גובין מהאחר ומה תקנתם יכתבו שם זקנם ואם גם שם זקנם שוה יכתבו שום סימן:

הגה: י"א אם הם מב' עיירות מוציאים שטר חוב עליהם דצריכים לכתוב שם העיר של לוה או מלוה בשטר (טור בשש הר"ר ישעיה) ויש אומרים דאין כותבין שם העיר בשטרות (רמב"ם פי"ז מה' מלוה וטור סי' ס"א) וכן נוהגין מיהו ודאי אם הם מב' עיירות וכתבו שם העיר של א' מהן לא גרע מסימן וליכא למיטעי באחר כלל כנ"ל אם ב' יוסף בן שמעון בעיר א' והא' מת אביו וכ' בשטר יב"ש שלי"ט או נר"ו וכמו שכותבין על מי שאביו חי אם כתבו העדים אמר לנו יוסף בן שמעון שליט"א הוי סי' אבל אם כתוב בשטר אני יב"ש שלי"ט או כיוצא בזה לויתי מפלוני כו' והעדים חתומים למטה אין זה סי' דחיישינן שמא השני הערים לכתוב כך והעדים לא דקדקו בכך דלאו אכולה מילתא קא מסהדי (ב"י בשם הרשב"א):

אבל הם מוציאין שטרות על אחר ולא יכול האחר לומר לא נתחייבתי לך אלא לחבירך ששמו כשמך שכל מי שהשטר יוצא מתחת ידו מחזקינן ליה כשלו:

הגה: אבל אם אין השטר יוצא מתחת ידו אע"פ שמודה שחייב לאחד מהם אינם יכולים להוציא ממנו (נ"י בשם הריטב"א) אלא בהרשאה שיתנו זה לזה (ד"ע):

ואם יש בידו שובר מאחד מהם אין שום א' מהם יכול לתובעו שיאמר לכל א' מהם אתה כתבת לי זה השובר ומיהו אם יכתבו הרשאה זה לזה יגבה א' מהם שהרי הוא מודה שלא פרע אלא לאחד ואם יטעון פרעתי לשניכם וצויתי לכתוב שובר א' כי הוא יספיק לי להראותו לכל מי שיבא מכם לתבעני חובי טענתו טענה ולא יועיל הרשאה:

סעיף ח

במה דברים אמורים כשאין משולשים לא בשטרות ולא בשובר אבל אם משולשים בשטרות ולא בשובר על בעל השובר להביא ראיה:

סעיף ט

מלוה אחד שהלוה לשני יוסף בן שמעון בב' שטרות והיו משולשים שניכר שטרו של כל אחד ונמצא אצל המלוה שובר מקוים ששטרו של יוסף בן שמעון פרוע ולא היה השובר משולש ונמצאו ב' השטרות בין שטרותיו של מלוה הקרועים הורע כחם של השטרות ושניהם בחזקת פרועים:

סעיף י

שני יוסף בן שמעון שלוה א' מהם מאחר ונמצא לאחד מהם שדה שקנה מיוסף בן שמעון השני או שהיו שותפים בו אין המלוה יכול לטרוף השד' ולומר אם לך הלויתי מוטב ואם לחבירך הלויתי כיון שאין לחבירך בני חורין הרי לקחת שעבודי וכן כשהם שותפים לא יוכל לגבות החצי ממה נפשך לפי שאין נכסי בעל חוב משועבדים אלא מטעם ערב והערב אינו משתעבד אלא במקום שיכול לתבוע מהלוה עצמו וכיון שאינו יכול לתבוע מהלוה עצמו אינו יכול לגבות מנכסיו נמצא שהערב לשני יב"ש בין לשני מלוים בין למלוה א' כשם שאינו יכול לתבוע מהם כך אינו יכול לתבוע מהערב:

מתוך: שולחן ערוך חושן משפט נ (עריכה)

<< | שולחן ערוך · חושן משפט · סימן נ | >>

ראו סימן זה בתוך: טור חושן משפט · לבוש · ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:    סמ"ע · ש"ך · ט"ז · באר היטב · קצות החושן · נתיבות (ביאורים · חידושים) · באר הגולה
שו"ע באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org · SefariaENG

שטר שכתוב בו לויתי ממך מנה

ובו סעיף אחד:

סעיף א

שטר בעדים שכתוב בו אני פלוני לויתי ממך מנה כל המוציאו גובה בו אבל אם אין בו עדים אלא שהוא כתב ידו מתוך שנאמן לומר פרעתי נאמן לומר לא לויתי ממך אלא מאחר ונפל ממנו ומצאתו:

הגה: וה"ה פסק דין שכתוב בו פלוני נתחייב לכנגדו -- חייב לשלם למי שמוציאו (מרדכי פרק ג"פ ופסקי רקנטי' סי' תל"ז ותשו' מהר"ם ד"פ סי' תקכ"א). וכן שטר שכתוב בו פלוני חייב לפלוני או לכל מי שמוציאו -- חייב לשלם לכל מי שמוציאו.

ודוקא שבא מחמת אותו פ' אא"כ כתוב בפירוש בין בא מחמתו או שלא מחמתו (ר"י נ"ו ח"ה).

ואם נכתב שובר משום אדם על שטר זה אח"כ שום אדם לא יוכל לגבות בו (נ"י פרק ג"פ בשם הר"מ והריטב"א). ואם כתב בשטר שמשעבד עצמו נגד המוציא שטר חוב זה עליו, אע"ג שידוע שלא היה חייב לו מעולם, מ"מ חייב לשלם לו, דהרי מ"מ נשתעבד נגדן (תשו' הרא"ש כלל ס"ח סי' ט' וי"א). וכמו שנתבאר לעיל סי' מ'. ועיין לקמן סי' ס"א ס"י:

מתוך: שולחן ערוך חושן משפט נא (עריכה)

<< | שולחן ערוך · חושן משפט · סימן נא | >>

ראו סימן זה בתוך: טור חושן משפט · לבוש · ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:    סמ"ע · ש"ך · ט"ז · באר היטב · קצות החושן · נתיבות (ביאורים · חידושים) · באר הגולה
שו"ע באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org · SefariaENG

שטר שאין בו אלא עד אחד או אחד מהם פסול

ובו שבעה סעיפים:
א • ב • ג • ד • ה • ו • ז

סעיף א

עד אחד בכתב ועד אחד בעל פה (בלא קנין) (טור) מצטרפים ואם אמר זה שלא כתב עדותו אני קניתי מידו על דבר זה ולא בא המלוה ולא שאל ממני לכתוב שניהם מצטרפים לעשות המלוה בשטר ואינו יכול לומר פרעתי ואם אותו שמעיד על פה אומר בפני נמסר השטר הוי כשטר גמור לגבות בו ממשעבדי:

הגה: ודוקא דיכולין למימר שנמסר ג"כ לפני עד החתום דהוי שני עדים דמסירה אבל אם לא נמסר רק בעד א' (ב"י בשם הרא"ש) אפי' היו כאן ב' שטרות שכל אחד חתום עליו עד אחד ונמסר רק לפני ע"א אינן מצטרפים לטרוף ממשעבדי (טור):

סעיף ב

הוציא עליו שטר חוב בעד א' וטוען הלוה פרעתי ה"ז מחויב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם טען ואמר ישבע לי שלא פרעתי ה"ז נשבע אבל אם טען לא לויתי ה"ז נשבע להכחיש את העד ונפטר וי"א שגם אם טען פרעתי נאמן בשבועה:

סעיף ג

שטר שחתומים בו ב' עדים בלבד ונמצא עד אחד מהם קרוב או פסול אע"פ שיש שם עידי מסירה הרי הוא כחרס וי"א שדינו כשטר שאין חתום בו אלא עד א':

הגה: והיינו דוקא בדרך שלא נתבטל כל העדות וכמו שיתבאר בסמוך:

סעיף ד

שטר שהיו עידיו מרובים ונמצא עד א' מהם קרוב או פסול ואין העדים קיימים לשאול אותם אם יש עדות ברורה שכולם ישבו לחתום שהרי נתכוונו להעיד ה"ז בטל ואם לאו תתקיים העדות בשאר שהרי אפשר שחתמו העדים הכשרים והניחו מקום לגדול לחתום ובא זה הקרוב או הפסול וחתם שלא מדעתם.

(וכבר נתבאר כל זה לעיל סי' מ"ה סי"ב):

סעיף ה

צוואה שנמצא אחד מעידיה קרוב או פסול (ונתבטל בדרך שנתבאר) העד שאינו קרוב אם זוכר העדות יבא לפני ב"ד ויעיד ואם יש עד אחד ששמע הצוואה מחוץ מצטרף עמו להעיד אע"פ שלא ייחדוהו להעיד:

סעיף ו

הכותב כל נכסיו לשני בני אדם בעדות אחת והעדים קרובים לא' ממקבלי המתנה ורחוקים מהשני הרי השטר פסול מפני שהוא עדות אחת אא'כ נסתלק אותו שהעדים פסולים לו מאותו ממון

(ובעדות ע"פ בכה"ג כשרים להעיד לזה שאינן קרוביו) (מררכי פ"ב דגיטין תשובת ריטב"א בב"י סי' ל"ו מחו' י"ד)

אבל אם כתב בשטר אחד שנתתי לראובן חצר פלונית ושנתתי לשמעון חצר פלונית ונמצאו העדים קרובים לזה ורחוקים מזה זה שהם רחוקים ממנו מתנתו קיימת שאלו שתי עדיות הן אע"פ שהם בשטר אחד:

הגה: וכן אם היו כתובים בשטר ב' או ג' דברים ונתבטל השטר לדבר אחד השאר לא נתבטל (מוהר"ם פאדואה סי' מ"ד):

סעיף ז

שטר שנמסר בפני שני עדים גובין ממשעבדי אע"פ שהם (אינן) חתומים בו. ומ"מ אם נמצאו עידי חתימתו פסולים, ואפי' עד אחד מהם פסול -- השטר פסול אע"פ שנמסר בפני עדים כשרים מפני שהוא מזוייף מתוכו:

מתוך: שולחן ערוך חושן משפט נב (עריכה)

<< | שולחן ערוך · חושן משפט · סימן נב | >>

ראו סימן זה בתוך: טור חושן משפט · לבוש · ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:    סמ"ע · ש"ך · ט"ז · באר היטב · קצות החושן · נתיבות (ביאורים · חידושים) · באר הגולה
שו"ע באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org · SefariaENG

שטר שיש בו רבית או קרוע

ובו שני סעיפים:
א • ב

סעיף א

שטר שיש בו ריבית מפורש אינו גובה בו את הריבית אבל גובה בו את הקרן אפי' ממשעבדי אבל אם כלל הקרן עם הרבית פסול מפני שיבא לגבות בו הרבית:

הגה: מיהו אם החייב מודה צריך לשלם לו הקרן (מהרי"ק שורש י"ז) וי"א דפטור דקנסינן למלוה וא"צ לשלם לו (שם בשם מרדכי וכ"כ התוס' שם ובכ"מ) מיהו אם המלוה הלוה ע"י שליח והשליח עשה שטר וכלל קרן עם רבית גובה הקרן מ"מ דאמר לתקוני שדרתי שלוחי ולא לעוותי לכלול הקרן עם הרבית (מהרי"ק שם). וע' ביורה דעה סימן קס"א עוד מדינים אלו:

שטר שבא לפנינו קרוע קרע ב"ד והוא שקרוע במקום העדים והזמן והתורף או שקרוע שתי וערב פסול ואם ניכר שנעשה בסכין אפי' אם לא נקרע שתי וערב פסול נקרע לשנים גרע טפי מקרע ב"ד ופסול:

הגה: ואם יש עדים שנקרע באונס דינו כמי שנמחק שטר חובו וכמו שנתבאר לעיל סי' מ"א ואם היה נקרע שלא בקרע ב"ד (אם) נראה לדיין שהיה בו קרע ב"ד והוסיפו על הקרע כדי להעלים הקרע ב"ד אין גובין בו אבל בלא"ה אין חוששין (בעל התרומות שם נ"ז):

סעיף ב

נמחק או נטשטש אם רישומו ניכר כשר ואם לאו פסול הרקיב ונעשה ככברה כשר:

הגה: ואם אכלו עש או עכברים בראשו כל שניכר המלוה והלוה ועיקר הענין בסופו מכשרינן ליה (תשובת הרא"ש כלל ס"ח סימן כ"ט ותשובת מיימוני דמשפטים סי' ס"ב):

מתוך: שולחן ערוך חושן משפט נג (עריכה)

<< | שולחן ערוך · חושן משפט · סימן נג | >>

ראו סימן זה בתוך: טור חושן משפט · לבוש · ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:    סמ"ע · ש"ך · ט"ז · באר היטב · קצות החושן · נתיבות (ביאורים · חידושים) · באר הגולה
שו"ע באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org · SefariaENG

שלא לשנות השטר

ובו סעיף אחד:

סעיף א

מי שיש לו שטר על חבירו במנה ואמר עשו לי שנים מחמשים חמשים או שיש לו שנים של חמשים חמשים ואמר שיעשו לו אחד של מנה אין שומעין לו:

הגה: ואפי' ידעי' שאין השטר הראשון פרוע אסור לשנות אלא מרצון הלוה (המגיד פכ"ג מה' מלוה ורבינו ירוחם):

ואפילו יש לו אחד של מאה ואומר שיקרעוהו ויעשה לו אחד של חמשים אין שומעין לו שמא פרע לו אותו של ק' וכתב לו עליו שובר ויוציא זה של חמשים ויאמר זה שטר אחר הוא ויגבה בו:

מתוך: שולחן ערוך חושן משפט נד (עריכה)

<< | שולחן ערוך · חושן משפט · סימן נד | >>

ראו סימן זה בתוך: טור חושן משפט · לבוש · ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:    סמ"ע · ש"ך · ט"ז · באר היטב · קצות החושן · נתיבות (ביאורים · חידושים) · באר הגולה
שו"ע באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org · SefariaENG

דין אסמכתא ואם כותבין שובר וכיצד כותבין אותו (ודין פרעון ע"י שובר)

ובו חמישה סעיפים:
א • ב • ג • ד • ה

סעיף א

מי שפרע מקצת חובו אם רצה המלוה ב"ד יעשו לו שטר ממה שנשאר חייב לו ויכתבוהו מזמן ראשון אבל לא עידי השטר:

הגה: אע"פ שהוא מרצון הלוה (רשב"ם) אבל מזמן הפרעון ואילך יכולים עדים לעשות לו שטר אחר אם הוא מרצון הלוה (הגהות אשר"י פ' ג"פ):

אם רצה יכתוב שובר והמלוה יתן שכר הסופר לכתוב השובר ואם אין שטר למלוה והלוה מבקש ממנו שובר הוא יתן השכר: (נ"י פרק ג"פ )

סעיף ב

הבא לפרוע חובו ואמר המלוה אבד לי השטר אין הלוה יכול לומר לא אפרע לך עד שתחזיר לי שטרי אלא ה"ז יכתוב לו שובר ויפרע לו כל חובו ויש ללוה להחרים סתם על מי שכובש שטרו וטוען שאבד ואם טען הלוה טענת ודאי ואמר השטר אצלו ועתה הניחו בכיסו ישבע המלוה היסת שאבד השטר ואח"כ יפרע חובו ויכתוב שובר:

סעיף ג

אמר המלוה אין שטרי עתה בידי כי הוא בעיר אחרת ואכתוב לך שובר יש מי שאומר שאין שומעין לו כיון שהוא בעולם לא יפרע לו עד שיחזיר לו שטרו:

הגה: וכ"ש אם שטרו בידו ואינו רוצה להחזירו אינו חייב לשלם לו עד שיחזיר לו שטרו ואפי' נשבע לשלם לו פטור מן השבועה (תשו' רשב"א אלף ק"י) ואם המלוה אומר תפרעני תחלה ואח"כ אחזיר לך שטרך והלוה אמר תחזיר לי שטרי ואח"כ אפרע לך הדין עם הלוה (שם ובסימן קי"ג) ונ"ל דאם אינו מאמינו נותן השטר ביד שליש עד אחר הפרעון מי שחייב לחבירו מנה בשטר ומודה לו בנ' ובנ' האחרים יש לו טענה עליו ובעל השטר אומר תן לי הנ' שאתה מודה לי בהן ואכתוב לך שובר עליהם ועל נ' אחרים אביא ראיה ונתבע אומר לא אשלם לך כלום עד שתחזיר לי שטרי אם יוכל התובע להביא ראיותיו עכשיו ולדון עם הנתבע (עיין לעיל סי' כ"ד) הדין עם הנתבע אבל אם א"א לו להביא ראיותיו עכשיו או לדון עכשיו כפי הנראה לב"ד ואין ערמה בדבר או שהב"ד צריכין להיות מתונין בדין הדין עם התובע שצריך לשלם לו מיד מה שמודה לו ויתן לו שובר (שם סי' תתק"ל) שטר שכתוב בו שיהא בתקפו כל זמן שאינו קרוע קרע ב"ד או בדלא כתוב עליו תברא אפילו הכי מהני שובר (מהרי"ק שורש פ"ט):

כשכותבים שובר אם זוכרים זמן השטר יכתוב שובר על שטר שזמנו כך וכך ואם אין זוכרים אותו יכתבו סתם על שטר שסכומו כך וכך ולא יכתבו זמן בשובר שמא איחרו העדים זמן ההלואה בשטר ונמצא שלפעמים זמן השובר קודם לזמן השטר ויחזור ויוציא שטר חובו המאוחר ויטרוף בו לפיכך אין לעדים לכתוב זמן בשובר אלא א"כ זוכרים זמן ההלואה שובר שנכתב סתם פלוני פרע לפלוני מבטל כל שטר שיש לו עליו:

הגה: וכן אם יש לזה עדים שפלוני יש לו שטר פרוע עליו אינו יכול להוציא עליו שטר ולומר ששטר אחר פרוע היה לו עליו אלא כל שטרותיו בחזקת פרועים (הרא"ש בתשו' כלל י"ח סי' י"ט):

סעיף ד

אם זמן השטר והשובר ביום אח' נתבאר בסי' מ"ג סכ"ו:

סעיף ה

אם כתוב בשובר דינרים סתם מבטל כל שטר שיש לו עליו אבל אם היה כתוב בו כך וכך דינרין ונמחק הסכום ונשאר דינרים או שכתוב הסכום על המחק ולא נתקיים אין דנים בו אלא בפחות שבלשונות:

מתוך: שולחן ערוך חושן משפט נה (עריכה)

<< | שולחן ערוך · חושן משפט · סימן נה | >>

ראו סימן זה בתוך: טור חושן משפט · לבוש · ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:    סמ"ע · ש"ך · ט"ז · באר היטב · קצות החושן · נתיבות (ביאורים · חידושים) · באר הגולה
שו"ע באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org · SefariaENG

דין מי שפרע מקצת חובו והשליש שטרו

ובו שני סעיפים:
א • ב

סעיף א

(לשון רמב"ם פי"א מה' מכירה) מי שפרע מקצת חובו והשליש את השטר וא"ל אם לא נתן לך עד יום פלוני תן לו שטרו והגיע הזמן ולא נתן לו לא יתן השליש את השטר שזו אסמכתא היא (פי' שחלה שעבודו בדעת עצמו ובמידי דבידו ולאו בידו וסמכא דעתיה שלא יחול השעבוד ולכן לא גמר ומקנה) ולא קניא ואם קנו מידו עליה בב"ד חשוב ה"ז קנה והוא שיתפיס זכיותיו בב'ד והוא שלא יהיה אנוס כיצד הרי שהתפיס שטרו או שוברו בב"ד וקנו מידו שאם לא יבא ביום פלוני ינתן זה לבעל דינו והגיע היום ולא בא הרי אלו נותנים ואם עכבו נהר או חולי מלבוא לא יתנו וכן כל כיוצא בזה והוא שיהיה בב"ד חשוב:

הגה: וי"א דלא בעינן שהתפיס שטרו מאחר דקנו מיניה בב"ד חשוב דהיינו ג' דבקיאי בדיני אסמכתא (טור בשם הרא"ש ומוהר"ם) וע' לקמן סי' ר"ז סט"ו שליש שהחזיר שטר למלוה שלא היה לו להחזיר משמתינן לשליש עד דמקבל עליו כל אונסא שאירע ללוה מזה (תשו' רשב"א אלף נ"ב) ואם נודע לב"ד שהחזיר שלא כדין אין דנין על השטר (ב"י בשם רשב"א) ואם לא נודע לב"ד והוציאו מן הלוה כל השטר ואח"כ נודע שהחזירו השליש שלא כדין השליש פטור דהוי גרמא בנזקין (תשו' רשב"א אלף נ"ב):

סעיף ב

במה דברים אמורים? שנותנים השטר לבעל דינו כשאמר אם לא פרעתי ביום פלוני יהיו המעות שנתתי מתנה וישאר השטר קיים כבתחלה שאל"כ הוי השטר שנמחל שעבודו כדי המעות שנתן

(ע' ס"ק ד' ) (ואינו גובה כלום אלא מבני חורין) (ב"י בשם הרא"ש):

מתוך: שולחן ערוך חושן משפט נו (עריכה)

<< | שולחן ערוך · חושן משפט · סימן נו | >>

ראו סימן זה בתוך: טור חושן משפט · לבוש · ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:    סמ"ע · ש"ך · ט"ז · באר היטב · קצות החושן · נתיבות (ביאורים · חידושים) · באר הגולה
שו"ע באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org · SefariaENG

דין שלישות

ובו שבעה סעיפים:
א • ב • ג • ד • ה • ו • ז

סעיף א

שליש בזמן ששלישותו בידו נאמן כשני עדים אפי' אם הוא קרוב ואין צריך לישבע:

הגה: ואפי' כתבו ענין השלישות בשטר לא נאמר שלא סמכו על ענין השליש אלא גם בזה השליש נאמן (ב"י בשם הרשב"א):

ואע"פ שעבר הזמן שהיה לו להחזירו לאחד (מהן) ולא החזיר עדיין שליש הוא ונאמן ואפילו הכחישו אחד מהם ואמר שלא עשאו שליש השליש נאמן ואפי' הכחישו שניהם השליש נאמן והוא שלא יהיה ביניהם ובין השליש הכחשה בסך המעות שבידו דא"כ הו"ל נוגע בדבר ואינו נאמן:

הגה: במקום שאין לו מיגו אבל במקום שיש לו מיגו נאמן (מרדכי פ' החובל) ויכולים להשביעו אפי' בטענת שמא (הגהות מרדכי דגטין)

שטר שהיה ביד שליש והוציאו מתחת ידו בב"ד ואמר פרוע הוא אע"פ שהשטר מקויים נאמן שאילו רצה היה שורפו או קורעו וכן אם מת השליש ונמצא כתב יוצא מתחת ידי השליש ששטר זה המונח אצלו פרוע הוא (ה"ז פרוע) אע"פ שאין עדים על הכתב (ועיין לקמן ס' ס"ה מדינים אלו). אבל כתב שיצא מתחת ידי המלוה ששטר פלוני פרוע אפי' היה בכתב ידי המלוה אינו אלא כמשחק (התובע ישלם שכר השלישות ) (הגהות מרדכי ס"פ ז"ב):

סעיף ב

הכחישוהו עדים ואמרו לו על תנאי זה היית שליש ביניהם העדים נאמנים בד"א כשאומר השליש ביום פלוני נמסר בידי השלישות בתנאי כך וכך והעדים מכחישים אותו אבל אם אומר בתנאי כך וכך הוא בידי סתם אפי' שאומרים העדים כשנמסר לידו לא היו התנאים כן השליש נאמן דשמא אח"כ באו לפניו והתנו בענין זה אע"פ שאין השליש טוען בפירוש כן אנן טענינן ליה כן כדי שלא יהיה מוכחש מהעדים:

הגה: ואין חילוק לענין שליש בין אם שניהם נתנו בידו או שהמלוה נתנו בידו להיות שליש ביניהם (ב"י בשם תשו' הרשב"א):

סעיף ג

אין לו ליתן השלישות אלא בפני ב"ד ויפרש להם ענין השלישות שמא יפול ביניהם מחלוקת ואם יוציא השלישות מתחת ידו לא יהיה נאמן אלא כעד אחד לפיכך צריך שיכתבו ב"ד ויחתמו הענין:

הגה: (טור ס"א בשם בעל העיטור) והא דנאמן בעד אחד אע"פ שאין שלישותו בידו דוקא כששניהם נסתלקו מעליו ואין להם תרעומת עליו אבל אם יש להם תרעומת עליו בענין השלישות שהיה בידו הוי נוגע בעדות ואינו נאמן כלל וכן אם היה קרוב או פסול (טור):

סעיף ד

שטר שיוצא מת"י שליש והלוה טוען שהוא מזוייף או פרוע אם אין יכולין לקיים חתימת העדים אע"פ שהשליש מעיד שהמלוה והלוה מסרוהו לו ואמרו לו שכך וכך נשאר עדיין לפרוע משטר זה אינו נאמן:

סעיף ה

שליש שהושלש שטר בידו שיפרענו ביום פלוני ועבר הזמן וטוען הלוה שפרעו בזמנו או שמת הלוה הרי הוא בחזקת שאינו פרוע ומחזירו למלוה ואם מת הלוה לא יפרע אלא בשבועה כדין הבא ליפרע מן היתומים מי שחייב עצמו בשטר בקנין לחבירו והפקידו החייב ביד אחר בסתם ומת המפקיד ה"ז לא יתננו למלוה וגם לא יחזירנו ליורשי לוה:

סעיף ו

שליש הנעשה על ידי שליח כגון שבא הלוה עם אחר שבידו משכון או שטר וא"ל המלוה עשאני שליח להביא זה אליך למסרו בידיך על תנאי כך וכך וקבלו השליש ואח"כ בא המלוה והכחיש השליחות ואמר שלא עשאו שליח לדבר זה מעולם יעשה שליש מה שאמר לו השליח:

הגה: ואם לא הכחישו ענין השליחות רק כי השליש לא רצה לקבל השלישות ונשאר ביד השליח אין לשליח דין שליש אלא כשליח בעלמא ויחזיר למי שנתן לו (ב"י בשם תשו' הרשב"א) השליש יעשה תמיד כפי מה שהושלש בידו אע"פ שיש לאחד אח"כ טענה בדבר כיצד הרי ראובן שהשוה עצמו עם שמעון שחייב לו (שישלם לו) על זמנים והפקיד השטר ביד לוי והתנה שאם לא יפרע לו זמן אחר יחזיר לו לוי שטרו ויגבה הכל בפעם א' ולא פרע לו שמעון זמן א' יחזיר לו לוי שטרו אע"פ שיודע שיהיו לשמעון טענות ע"ז כי אין לוי דיין בדבר רק שליש לכן יחזיר לראובן שטרו וקודם שיוציאנו מידו יאמר לפני עדים היאך בא השטר לידו ועל איזה תנאי והעדים יכתבו ויחתמו ויתנו הענין לשליש והוא ימסרנו לשמעון והוא יטעון אח"כ מה שירצה (טור בשם תשו' הרא"ש כלל ק"ה ס' ו') ולכן כל שהחזיר השליש השטר אין לחוש שנעשה שלא כדין ושלא היה בקי בדין השלישות אא"כ אתייליד ריעותא (תשובת רשב"א סי' תתק"א):

סעיף ז

אשה הנושאת ונותנת בתוך הבית ואפוטרופוס הממונה על נכסי בעל הבית (ומת בעל הבית) ויודעים שהיו לבעל הבית נכסים של אחרים והממון נשאר בידם ויודעים של מי הם חייבים להחזיר לכל אחד מהם שלו ואם לא החזירו ובאו לב"ד מהימנו במיגו:

מתוך: שולחן ערוך חושן משפט נז (עריכה)

<< | שולחן ערוך · חושן משפט · סימן נז | >>

ראו סימן זה בתוך: טור חושן משפט · לבוש · ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:    סמ"ע · ש"ך · ט"ז · באר היטב · קצות החושן · נתיבות (ביאורים · חידושים) · באר הגולה
שו"ע באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org · SefariaENG

דין שאסור להשהות שטר פרוע

ובו שני סעיפים:
א • ב

סעיף א

אסור להשהות שטר פרוע בתוך ביתו (וה"ה שטר שנמחל שעבודו) (תשו' הרא"ש כלל ע"ח) ואם אינו רוצה להחזיר שטר פרוע ראוי לנדותו עד שיחזירנו ואין לו לעכב השטר בשביל פשיטי דספרא:

הגה: ובמקום שאין הלוה נותן שכר הסופר א"צ להחזיר השטר ובלבד שיקרענו (ב"י בסי' ס"א בשם הרשב"א)

אבל מותר להשהות שטר של מנה אע"פ שאינו חייב אלא חמשים והוא שיכתוב שובר על גביו ממה שנפרע או יכתוב שובר בפני עצמו וימסרנו ללוה:

סעיף ב

שטר שלוה בו ופרעו אינו חוזר ולוה בו כמו שנתבאר בסי' מ"ח ואם אמר לו הלוה פרעתי והשיב המלוה כן היה אבל החזרתים לך הרי מודה שנמחל שעבודו ואינו גובה בו אבל אם אמר החזרתים לך שתחליפם לי מפני שלא היו המעות יוצאים אלא ע"י הדחק השטר קיים:

מתוך: שולחן ערוך חושן משפט נח (עריכה)

<< | שולחן ערוך · חושן משפט · סימן נח | >>

ראו סימן זה בתוך: טור חושן משפט · לבוש · ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:    סמ"ע · ש"ך · ט"ז · באר היטב · קצות החושן · נתיבות (ביאורים · חידושים) · באר הגולה
שו"ע באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org · SefariaENG

מי שהוציא שטר חוב על חבירו וטענת סטראי

ובו חמישה סעיפים:
א • ב • ג • ד • ה

סעיף א

המוציא שטר מקוים על חבירו וא"ל פרעתיך ואמר לו אמת שפרעתני אבל מלוה אחר היה לי עליך על פה ובשבילם קבלתים וזה השטר עדיין בחזקתו עומד אם לא נתנם לו בפני עדים נאמן והשטר עדיין בחזקתו וגובה בו בלא שבועה אם יש בו נאמנות ואם אח"כ יתבענו שלקח ממנו שלא כדין נשבע היסת ונפטר ואם אין בו נאמנות אינו נוטל אלא בשבועה ואם לא פרעו הלוה עצמו אלא שלחם ע"י שליח בין שאמר לו קח השטר ותן לו המעות בין שאמר לו (וע"ל סי' ק"ל סעיף ה') תן המעות וקח השטר חייב השליח לפרוע למשלח. (וע"ל סי' ק"ל ס"ה):

הגה: וי"א דאחר דחייב השליח לשלם לא יכול המלוה לעכבן אם יאמר שהלוה חייב לו ממ"א אלא אם טוען שהשליח נתנם לו ג"כ על חוב אחר ויש חולקים וס"ל דבכל ענין יכול לומר דחייב לו ממקום אחר (מרדכי פרק הכותב שתי הדיעות) וכן מי שהפקיד ביד א' ואמר הנפקד שהפקדון הוא של פלוני אחר החייב לו אם טוען שבשליחות אותו פלוני נתן המפקיד בידו יכול לטעון עליו עד כדי דמיהן במיגו דהחזרתים אע"ג דהמפקיד יצטרך לשלם לאותו פלוני אבל אם אומר שהמפקיד לא הזכיר לו אותו פלוני רק הפקידו בידו רק שהוא טוען שהפקדון של פלוני לא יוכל לעכבן הואיל ולא יכול לברר שאותו פלוני חייב לו (ריב"ש סי' שצ"ג) וי"א דוקא שבא ליד הנפקד בתורת פקדון אבל אם תפסו מיד המפקיד ויש לו מגו יוכל לומר שאותו שהפקדון שלו הוא חייב לו כדי דמיו והמפקיד חייב לשלם שהרי פשע (ב"י סוף סימן פ"ד בשם הריטב"א וכ"כ עוד הריטב"א כתובות פרק הכותב ע"ש)

אבל אם לא הזכיר שיקח השטר פטור הואיל ולא אמר ליתנ' לו בפני עדים (טור):

סעיף ב

טען הלוה ואמר הלא פרעתיך בפני פלו' ופלוני ובאו אלו והעידו שפרעו אבל לא הזכיר לו השטר והשיב המלוה חוב אחר הוא שפרעת לי הרי בטל השטר:

הגה: וי"א דאין השטר בטל לגמרי רק דלא מגבינן ביה מיהו אם תפס לא מפקינן מיניה (טור בשם הרא"ש והר"ן) וכן נ"ל עיקר:

בד"א כשהעידו שנתן לו בתורת פרעון אבל אם ראוהו נותן לו מעות ולא ידעו אם בתורת פרעון או בתורת פקדון או בתורת מתנה אם אמר המלוה לא היו דברים מעולם הרי הוחזק כפרן ובטל השטר ואם אמר פרעון של חוב אחר הוא הרי זה נאמן ונשבע ונוטל מה שבשטר שהרי לא פרעו בעדים מתוך שיכול לומר מתנה נתנם לי נאמן לומר פרעון של חוב אחר הוא:

הגה: ויש חולקין וס"ל דאפילו בכה"ג אתרע שטרא (טור בשם ר"ת והרא"ש וכ"כ הרב המגיד בשם הרמב"ן וכ"כ הר"ן). וכן נ"ל עיקר דהמוציא מחבירו עליו הראיה.

וכל זה דנתנו לו בפני שני עדים, אבל בפני ע"א -- לא אמרינן, דאתרע שטרא (טור בשם הרמב"ן). וע"ל סי' ע':

סעיף ג

אמר לו הלוה הלא שטר חוב זה דמי שור שלקחתי ממך הוא ואתה גבית דמי בשרו ואמר לו בעל השטר כן אני גביתי דמיו אבל מחוב אחר שהי' לי אצלך הואיל והודה שדמי השור הוא החוב ומדמיו נפרע בטל השטר אם יש עדים שפרע לו דמי השור ויש מי שכתב שאע"פ שאין עליו עדים שפרע מדמיו ישבע הלוה היסת שפרעו.

(והעיקר כסברא הראשונה) (אם ידוע שנתן לו קצת הדמים על חוב אחר לא יוכל לומר על האחרים שהם חוב אחר) (מהרי"ק שורש ק"כ):

סעיף ד

מי שנושה בחבירו שני חובות ופרע לו הלוה סתם הרשות ביד המלוה לומר מחוב פלוני לקחתי ולא עוד אלא אפי' אמר לו לוה בשעת פרעון הילך מעות אלו בשביל חוב פלו' ומלוה קיבל ושתק יכול לומר אח"כ המלוה שבשביל מלוה על פה או בשביל חוב אחר תפסם. (וע' לקמן סי' פ"ג סעיף ה'):

סעיף ה

נתן הלוה למלוה מנה ליתנם לבעל חוב אחר רשאי לעכבם לעצמו:

מתוך: שולחן ערוך חושן משפט נט (עריכה)

<< | שולחן ערוך · חושן משפט · סימן נט | >>

ראו סימן זה בתוך: טור חושן משפט · לבוש · ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:    סמ"ע · ש"ך · ט"ז · באר היטב · קצות החושן · נתיבות (ביאורים · חידושים) · באר הגולה
שו"ע באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org · SefariaENG

שטר מקוים והלוה טוען פרוע והמלוה אומר איני יודע

ובו סעיף אחד:

סעיף א

מלוה שהוציא שטר חוב מקוים וטוען הלוה שהוא פרוע והמלוה אומר איני יודע -- אינו גובה בו. ואם חזר ואמר עיינתי בחשבוני וזכור אני בברי שאינו פרוע -- חוזר וגובה בו:

מתוך: שולחן ערוך חושן משפט ס (עריכה)

<< | שולחן ערוך · חושן משפט · סימן ס | >>

ראו סימן זה בתוך: טור חושן משפט · לבוש · ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:    סמ"ע · ש"ך · ט"ז · באר היטב · קצות החושן · נתיבות (ביאורים · חידושים) · באר הגולה
שו"ע באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org · SefariaENG

דין שעבוד מטלטלי אגב מקרקעי ודין שעבוד דבר שלא בא לעולם

ובו שנים עשר סעיפים:
א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט • י • יא • יב

סעיף א

הבא לגבות חובו בשטר מהלוה ולא הספיק כל הנמצא לו כנגד שטר חובו ה"ז טורף מקרקעות שהיו לו בשעה שלוה מזה ומכרם או נתנם אח"כ אבל קרקעות שקנה אחר שלוה מזה ומכרם או נתנם אינו טורף מהם ואם כתוב בשטר שהוא משעבד לו נכסין דקנינא ודאנא עתיד למקני גובה גם מהם אבל המטלטלים אין עליהם אחריות אפי' מטלטלים שהיו לו בעת שלוה שמכרם או נתנם לשעתו אין ב"ח טורף אותם ואם כתוב בשטר שהוא משעבד לו מטלטלי שיש לו אגב מקרקעי דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי (ע' לעיל סי' קי"ג ור"ב) ה"ז טורף מהמטלטלים שהיו לו כשלוה כשם שהוא טורף מקרקעות ואם כתוב בשטר ששיעבד לו מטלטלי אגב מקרקעי דקנינא ודאנא עתיד למקני דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרא טורף אף ממטלטלים שקנה אחר שלוה ומכרם או נתנם כשם שהוא טורף מהקרקעות זהו דין הגמרא ועכשיו אע"פ שנהגו לכתוב בכל השטרות שהוא משעבד לו מטלטלי אגב מקרקעי נהגו שאינו טורף מהמטלטלים שמכר או נתן או משכן מפני תקנת השוק ואפי' למנהג זה אם היה ללוה שטר חוב על אחר ומכרו בעל חוב גובה ממנו דלא שייך בשטרות תקנת השוק דלא שכיח וכן אם נתן כל נכסיו לאחר ולא שייר לעצמו כלום אומדנא דמוכח הוא שלהבריח עשה ולא שייך ביה תקנת השוק. (ועיין לקמן סי' צ"ט ס"ו):

סעיף ב

המחייב עצמו בדבר שאינו קצוב כגון שנתחייב לזון את חבירו או לכסותו חמש שנים (או שלא נתן קצבה לשנים) (ב"י בשם הרשב"א) אע"פ שקנו מידו לא נשתעבד להרמב"ם וחלקו עליו כל הבאים אחריו לומר שהוא משתעבד והכי נקטינן. (וע' לקמן סוף סי' ר"ז):

סעיף ג

המחייב לזון את חבירו הנותן אומר לתת לו פירות והלה אומר מעות הדין עם מקבל המתנה ואם התנה עמו בפירוש לזונו על שלחנו והוא אינו רוצה לאכול עמו אינו חייב ליתן לו אלא לפי ברכת הבית:

הגה: מיהו אם אין העיכוב מכח הניזון אלא מכח המתחייב חייב לתת לו כל דמי המזונות (ב"י בשם הריטב"א) ואם חלה הניזון אינו חייב ברפואתו רק בדמי מזונות כמו שהיה בריא (ב"י סוף סימן ר"ז בשם הריטב"א פ' הנושא) וי"א דהמקבל עליו לזון חבירו סתם, כל ימי חייו או כל זמן שצריך משמע (ר"ן פ' מי שאחזו וב"י בטור אה"ע סי' קי"ד בשם הרשב"א) וי"א דאם קבל עליו לזונו סתם או יתן לו ק' זהובים לשנה נפטר בשנה אחת מנדרו (תשובת הרא"ש כ"ו סי" כ"ד) המקבל עליו לזון חבירו לפי כבודו ב"ד ישיימו כפי מה שהיה נוהג קודם לכן (תשובת הרא"ש כלל ע"ה וטור סי' ר"ז) ואין מלבושים בכלל מזונות אא"כ אמר אזון ואפרנס דמלבושים הוא בכלל פרנסה (ב"י בשם הרשב"א) מי שכתב לחבירו לזונו זמן מה או לתת לו ק' דינרין וזנו קצת הזמן ופסק אינו חייב לתת לו ק' דינרין אלא לתשלום מזונות עד ק' דינרין ולא יותר דודאי לא כיון אלא אם לא יזונו כלל (ב"י בשם הרשב"א) ראובן שקבל עליו לזון לשמעון ואשתו והתחיל לזונן ומתה אשת שמעון פטור ממזונותי' ואפי' קצב סך לצורך מזונותיה אפ"ה פטור מחלקה (תשו' הרשב"א סי' תתק"ע):

סעיף ד

המתחייב לזון את חבירו סתם או לזונו על שלחנו ומת המתחייב חייבים היורשים לזונו כמה שהיה חייב מורישו (דשלחנו לאו דוקא):

סעיף ה

שנים שנתחייבו לזון לאחד דינו כדין שנים שלוו מאחד. (וע' באה"ע סי' קי"ד ס"ז):

סעיף ו

המחייב עצמו בדבר שלא בא לעולם או שאינו מצוי אצלו חייב אע"ג דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ה"מ כשהקנה לו בלשון מכר או בלשון מתנה ואפי' כתב לו שעבוד על שדה או קבל אחריות על כל נכסיו ואפי' נתן לו משכון אינו כלום אבל בלשון חיוב כגון שאמר הוו עלי עדים שאני מתחייב לפלוני בכך וכך חייב (וכן הוציאו מבעה"ת שער ס"ד) והוא שקנו מידו. ראובן שהוציא שטר בקנין על שמעון שכתב בו מחמת שנתתי לו מאה זהובים ושעבדתי לו כל נכסי לגבות' מהם (אבל לא שעבד עצמו להתחייב) (ב"י) וטען שמעון שבשעה שכתבו על עצמו לא היו בידו ואין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם אם הזהובים שבשטר הוא מטבע שנושאים ונותנים בו אין מטבע נקנה בחליפין ואם אין נושאים ונותנים במדינה באותם זהובים נקנים בחליפין (וע"ל סי' רי"א ס"ו) אלא שצריך שיהיו ברשותו בשע' קנין ואם אין הדבר ידוע שהיו ברשותו על התובע להביא ראיה:

הגה: ואם טוען התובע ברי שהיה ברשותו והנתבע כופר צריך לישבע (טור בשם הרי"ף) ונאמן לומר נתתי במגו דאי בעי אמר שלא היה ברשותו (ב"י בשם הרי"ף) מיהו כל זה לסברת הרי"ף וקצת רבוותא אבל רבים חולקים על זה וס"ל דכל האומר נתתי לפלוני כד וכך הוי הודאת בע"ד וכמאה עדים דמי ואין מדקדקים כיצד נתן דמאחר שהודה אמרינן דודאי נתן באופן המועיל וקנה מקבל המתנה (טור בשם הראב"ד והרא"ש סוף כלל ל"ו ותו' ר"פ אע"פ וע' בב"י):

סעיף ז

ראובן הלוה לשמעון מנה ואחר זמן כתב לו שטר בקנין מחמת שלויתי מפלוני כך וכך ונתחייבתי לו בהם ומשכנתי לו קרקע פלוני זכה במשכונא:

סעיף ח

ראובן הוציא שטר שלוה שמעון מלוי וטען ראובן שלוי היה שלוחו וכתב השטר על שמו ולא הקפיד עליו ושמעון טוען לאו בעל דברים דידי את (מאחר שאין לך הרשאה מלוי) (טור) אם הוד' לוי לראובן ששלוחו היה אם אינו חב לאחרים בהודאתו כופין את שמעון שיפרע לראובן ואם בא לוי למחול לשמעון אינו מחול:

סעיף ט

ראובן הלוה מנה ללוי ובשעת הלואה אמר ללוי שיכתבו (העדים) השטר על שם שמעון אך שיתנו השטר ליד ראובן וכשתבע ראובן מלוי בזמנו טוען לאו בעל דברים דידי את הדין עם ראובן ואם תבע ראובן לשמעון שיעשה לו שטר מכר מהשטר הזה שנכתב על שמו אין כופין אותו ואפי' הודה לו שמעון שיעשה לו שטר מכר יכול לחזור בו אבל אם אמר ללוה בשעת הלואה ע"מ כן אני מלוה לך שתעשה לי שטר בשם שמעון ולכשארצה תחזירנו לו על שמי כופין אותו על כך אפי' לא פירש דבריו אלא אמר לעדים בפני הלוה עוד שטר אחר תכתבו לי על הלוא' זו מחייבין אותו לכתוב שטר אחר על שמו שטר שהי' כתוב על שם ראובן וכתוב בסופו (קודם חתימת העדים) ואלו המעות הם מחכירות הקהל וטוען ראובן שכיון שכתובים על שמו שלו הם שהקהל נתנו לו שטר זה על מעות שהיה לו אצל הקהל והקהל מכחישין אותו הדין עם הקהל:

סעיף י

שמעון שהי' חייב מנה לראובן ונתפשרו ביניהם שיעש' שמעון שט"ח ללוי מעשרים דינרים ואח"כ עשה ראובן (לשמעון) שטר מחילה מכל תביעות ממון ועכשיו טוען שמעון שכיון שלוי לא הלוהו אלא ראובן כיון שמחל לו כל תביעת ממון גם זה בכלל הדין עם שמעון:

סעיף יא

המלוה את חבירו על משכונות קרקע וצוה לכתוב הקרקע בשם בנו הקטן ועכשיו טוען הלוה למלוה לאו בעל דברים דידי את אין בדבריו כלום:

סעיף יב

לאשה שטוענת על הקרקעו' שהניח בעלה שחציים שלה ממעות שנפלו לה מבית אביה והשטרות כתובים בשם שניהם הדין עם האשה ואם כתובים בשמה לבד והיא טוענת שכולם שלה כולם שלה:

מתוך: שולחן ערוך חושן משפט סא (עריכה)

<< | שולחן ערוך · חושן משפט · סימן סא | >>

ראו סימן זה בתוך: טור חושן משפט · לבוש · ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:    סמ"ע · ש"ך · ט"ז · באר היטב · קצות החושן · נתיבות (ביאורים · חידושים) · באר הגולה
שו"ע באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org · SefariaENG

כמה דינים מענין שטרות

ובו ששה עשר סעיפים:
א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט • י • יא • יב • יג • יד • טו • טז

סעיף א

קהל שתקנו שלא יועיל שום שטר אם לא הי' מכתיבת יד סופר העיר אין בכלל זה מחילה שמחל ראובן לשמעון וחתום עליה ראובן (דודאי אין הכוונה רק על השטר החתום בעדים) (טור):

סעיף ב

טופס השטר שביד הסופר שחתומים עליו עדים ולא הועתק השטר אין דין שטר לאותו טופס אא"כ מנהג בעיר להיות לו דין שטר:

הגה: דכל שלא חתמו בו העדים כדי למסרו לבעליו רק לזכרון דברים בעלמא לא מיקרי שטר וכן שטר שלא ניתן ליכתב ואיכא למימר שהעדים טעו אין דנין ע"פ אותו שטר (תשו' רשב"א סי' אלף רי"א) דהוי מפי כתבן כמו שנתבאר לעיל סי' כ"ח סעיף י"א וי"ב מיהו יש חולקים וס"ל דכל שכתבו טופס ע"מ לכתוב שטר אע"פ שלא נכתב השטר יש לטופס זו דין שטר (טור בשם הרא"ש כלל ס"ח):

סעיף ג

אשה שנתחייבה לישבע כתקנת הגאונים שתקנו ללוה אם יש לה מטלטלין שיפרע מהם והיא מסרבת מנדין אותה עד דצייתא דינא כשם שעושים לאיש (דאשה שוה לאיש לכל עונשין שבתורה) (טור):

סעיף ד

שטר שכתוב בו שיוכל כל המוציאו לגבות בו בלא הרשאה אם אין מנהג בעיר שלא לגבות בו בלא הרשאה תנאו קיים וגובה בו בלא הרשאה ואפי' כתוב בו שנתחייב לכל מוציאו בין יהודי בין עכו"ם ודוקא שהמוציא היה ילוד בשעת הלואה אבל אם נולד לאחר מכאן לא דלא היה יכול להשתעבד למי שלא בא לעולם:

סעיף ה

כל דבר שנהגו במדינה לכתוב הן נאמנות הן כתבוה בשוקא הן שאר שופרי דשטרי שנהגו הסופרים לכתוב כל מי שמקנה בסודר לכתוב שטר דעתו שיכתבוהו כמנהג המדינה וא"צ לפרש שיכתבו כל לישני שפירי דאית ביה ויתבאר עוד בסי' ע"א:

הגה: והאי מאן דמקבל למכתב שטרא בכל לישני דזכוותא אע"ג דלא ידע ספרא לאחזוקי כראוי כיון דכתב ביה ואחריות שטרא דנן קבילית עלי ככל שטרות דנהיגי בישראל דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי קאי לכל כללי בתחלת עניינא אבל תנאים כגון נאמנות בהלואה או ביטול מודעה במתנה לא חשבינן עד דמיפרשי (ר"י נ"ד ח"א) וע"ל סי' ע"א סי"ד

שטר שכתוב בו שיפרע ההוצאות על הכפל אסמכתא הוא ואינו גובה:

הגה: ואע"ג דכתב ביה דלא כאסמכתא וכו' וע"ל סי' ר"ז בדיני אסמכתא וכל דבר שנהגו בו בני המדינה בשטרות אע"פ שאינו כתיקון חכמים הולכים אחריו (טור בס"ס מ"ב וריב"ש סי' ק"ה):

סעיף ו

שטר שכתוב בו שיש רשות למלוה לירד לנכסי לוה בין בפניו בין שלא בפניו בלא רשות ב"ד ובלא שומא והכרזה אינו רשאי לעבור על דברי תורה לירד לנכסיו שהמלוה את חבירו לא ימשכנו אלא בב"ד אבל אם לא מצא דיין שרוצה לדונו אז יש לו רשות לעשות דין לעצמו:

סעיף ז

שמעון שכתב עליו לראובן באחד בניסן שנתחייב לו בכל סך ממון עד אלף זהובים שיודה שמעון אחר זמנו של שטר זה שיש לראובן עליו ויכתוב ויחתום בחתימת ידו בהודאה זו והוציא ראובן כתב ידו של שמעון שהודה שיש לראובן עליו מאה זהובים וזמן כתב ידו בכ"ז בניסן ונתקיימה חתימת שמעון בא' באייר ראובן גובה מזמן שטרו דאז יצא הקול שנתחזק שטר של שמעון עד אלף זהובים:

סעיף ח

ראובן שתבע את שמעון לדין וא"ל אתה הודית בפני עדים שאתה חייב לי מנה בשטר ועתה גנבו השטר ונתנוהו לך השיב שמעון אתה לא הלויתני לוי נתן לי משכון ושאל ממני לכתוב עלי שט"ח בשמך והוא החזיר לי השטר והחזרתי לו משכונו שמעון נאמן בשבועה:

סעיף ט

הרוצה לפסול שטר מפני שלא הוציאו בחיי אביו ועוד שבא (המלוה) לתכלית העוני ולא הוציאו אין השטר נפסל בכך אמנם יש לדיין לחקור ולדרוש להוציא הדין לאמיתו ואם יראה לו באומדנא דמוכח שהדין מרומה ושקר יכתוב ויחתום שאין לשום דיין ישראל להשתדל בדין זה ויתן ביד הנתבע. (ועיין לעיל סי' ט"ו ס"ג):

הגה: וכן כל שטר ישן יש לב"ד לחקור ולפשפש אחריו (טור סי' צ"ח בשם הרא"ש כלל פ"א ס"ס ט' ומהרי"ק שורש קצ"א) אע"ג שכתוב בו שלא יטעון הנתבע שום טענה נגד השטר וקבל עליו בחרם ובשבועה אפ"ה הב"ד צריך לחקור אחר זה כדי להוציא הדין לאמתו (שם במהרי"ק):

סעיף י

שטר שכתוב בלשון זה ביאור מה שהודה בפנינו ראובן שיש עליו מממון עזבון יעקב כך וכך אין לו דין שטר לגבות ממשעבדי כי אין בו קנין אלא הודאה בעלמא הוא ומוכיח הלשון שלא כיונו בכתיבה זו אלא לזכרון דברים ולא לשם שטר שכתבו ביאור מה שהודה בפנינו ולא כתבו העדנו על עצמו כמו שרגילי' לכתוב בשטרו' ולא הודה בפנינו כמו שכותבים בשטרי הודאות שטר שלא נכתב בו (שם המלוה) אלא שיעבד עצמו הלוה לכל מי שמוציא עליו שטר זה שיגבה ממנו כל המוציאו יגבה בו אע"פ שידוע שהוא לא הלוה זה הממון והוא שיהי' נולד בשעת כתיבת השטר. (וע"ל סי' נ'):

סעיף יא

לוה שפרע למלוה ואין המלוה רוצה להחזיר לו שטרו יש לנדותו עד שיחזירנו לפי שעובר על לאו של דברי קבלה. (וע"ל סי' נ"ז):

סעיף יב

שטר שנפרע או שנמחל שעבודו צריך המלוה להחזיר השטר ללוה דגופו של נייר שלו הוא. (וע"ל סי' נ"ז):

סעיף יג

מי שטען על כתובת אשתו שהי' ע"ה ולא הבין כשקרא החזן הכתובה והתנאים אין שומעין לו:

הגה: וה"ה בשאר דקדוקים שיש לדקדק מן השטר ולא אמרי' דהאי גברא לא דקדק כל כך וכמו שנתבאר בסמוך (ב"י בשם ריב"ש סי' ת"פ):

סעיף יד

מי שיש בידו שטר מתנה שמן הדין אינו גובה בו והלה טוען שיכופו אותו להוציא השטר אין כופין אותו:

סעיף טו

מדקדקין לשון השטר ודנין על פי אותו דקדוק ולא אמרי' האי גברא לא גמיר כולי האי והי' סבור שהדין הי' בענין כך ומפני כך כתב אותו לשון:

סעיף טז

יש מי שאומר שתנאי שאדם מתנה עם חבירו אין הולכים אחר הלשון הכתוב בו אלא אחר הכוונה:

מתוך: שולחן ערוך חושן משפט סב (עריכה)

<< | שולחן ערוך · חושן משפט · סימן סב | >>

ראו סימן זה בתוך: טור חושן משפט · לבוש · ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:    סמ"ע · ש"ך · ט"ז · באר היטב · קצות החושן · נתיבות (ביאורים · חידושים) · באר הגולה
שו"ע באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org · SefariaENG

דין אשה הנושאת ונותנת בתוך הבית

ובו סעיף אחד:

סעיף א

אשה הנושאת ונותנת בתוך הבית והיו שטרות מקניית הקרקעות ועבדים או שטרי חובות כתובים על שמה והיא אומרת שלי הם (אפי' השטרות תחת ידה) עליה להביא ראיה בעדים שהוא כדבריה שהיה לה ממון מיוחד וא"צ שיעידו על אלו השטרות שהם שלה וה"ה אם נמצאו לה מטלטלים ברשותה עליה להביא ראיה:

הגה: ואפי' אלמנה ואפי' היו השטרות בידה (מרדכי ר"פ הספינה) לא היתה נושאת ונותנת בתוך הבית והיו שטרות כתובים על שמה הם שלה.

היו כתובים על שמה ועל שם בעלה הם שותפות של שניהם (טור אבן העזר סוף סי' פ"ו) וסתם אשה נושאת ונותנת תוך הבית (מרדכי פ' חזקת הבתים והרשב"א שם).

אשה שכתבה לאחרים שמה שתחת ידיה הוא של אחרים אם ידוע שהיה לה ממון שאינו של בעלה נאמנת ואין הבעל יכול לומר שהוא שלו ב"י בטור אה"ע סי' פ"ו בשם הרשב"א.

יש מי שאומר שאם היו השטרות כתובים על שמה אע"פ שהיא אינה נאמנת מאחר שנושאת ונותנת תוך הבית מ"מ אם מתה טוענין ליורשיה שהיא שלה וכמו שיתבאר בסמוך לענין האחין (תשו' רשב"א סי' תתע"ט וריב"ש סי' קס"ט) וכן נ"ל. ועיין עוד מדינין אלו באה"ע סי' פ"ו:

וכן אחד מהאחים שנושא ונותן בתוך הבית ושטרות עשוים על שמו ואומר שלי הם שנפלו לי מבית אמי או מציאה מצאתי או מתנה ניתנה לי עליו להביא ראיה בעדים ואם מת והניח יתומים אז צריכים האחים להביא ראיה בעדים:

הגה: ודוקא בדבר שאינו ידוע שהיה של אחין אבל בדבר ידוע שהיה של אחין על היתומים להביא ראיה (מרדכי ר"פ חזקת הבתים)

ואם היו חלוקין בעיסתן או בשום דבר על האחים להביא ראיה ואפי' בחייו משום דאימור מעיסתו קימץ ואפי' אומר מבית אבי אמי נפלו נאמן במגו:

הערה: * פי' שאכלו כל אחד בפני עצמו המחבר נקט ל' הגמרא והרמב"ם

הגה: ודוקא שהשטרות כתובין על שמו אבל כתוב על שם האחין או על שם אביהם לא יוכל לומר ששלו הוא ואפי' מת על היתומים להביא ראיה בעדים (ב"י בשם התרומות ורמב"ם פ"ט מה' נחלות והרא"ש כלל פ"ה) וכל זה באשה או אחין אבל בן בית שנושא ונותן בשל בעל הבית כל מה שהפקיד או שנמצא תחת ידו הוא בחזקה שהוא שלו זולתי אם נודע שהוא בעה"ב אפי' אינו אמוד וידוע שלא היה לו שום דבר חוץ משל בעה"ב ואם מת נותנין ליורשיו (רבי ירוחם נ"ל):

מתוך: שולחן ערוך חושן משפט סג (עריכה)

<< | שולחן ערוך · חושן משפט · סימן סג | >>

ראו סימן זה בתוך: טור חושן משפט · לבוש · ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:    סמ"ע · ש"ך · ט"ז · באר היטב · קצות החושן · נתיבות (ביאורים · חידושים) · באר הגולה
שו"ע באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org · SefariaENG

מי שהועד עליו שמחזיר אחר זיוף

ובו שני סעיפים:
א • ב

סעיף א

המוציא שט"ח על חבירו ובאו שנים ואמרו ממנו שאל לזייף לו שטר זה אע"פ שנתקיים השטר בחותמיו אין גובין בו לעולם אא"כ עידי השטר מעידים שראו ההלואה או אחרים מעידים עליהם שראו שחתמו ואם עידי השטר מעידים שזו היא חתימתן גובין בו

(ויש חולקין וס"ל דהכרת החתימה לא מהני) (טור בשם הרמ"ה ור"ן פ' אלו נערות):

סעיף ב

כשאמרו אין גובין בו לא משהינן ליה בידיה אלא מוקמינן ליה ביד שליש:

הגה: ואם לא אמרו העדים ששאל להם לזייף שטר זה אלא שטר סתם כל שטרותיו של זה שבקש לזייף אתרעו ולא גבינן בהו (טור):

מתוך: שולחן ערוך חושן משפט סד (עריכה)

<< | שולחן ערוך · חושן משפט · סימן סד | >>

ראו סימן זה בתוך: טור חושן משפט · לבוש · ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:    סמ"ע · ש"ך · ט"ז · באר היטב · קצות החושן · נתיבות (ביאורים · חידושים) · באר הגולה
שו"ע באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org · SefariaENG

נפקד שרצה לעכב בחובו שטרות הפקדון

ובו סעיף אחד:

סעיף א

מי שהפקידו בידו שטרות ומת המפקיד וטוען הנפקד מחיים תפסתי אותם למשכון בשביל חוב שיש לי על המפקיד דאלו לגבותם לא היה מועיל בלא כתיבה אם יש עדים שתבעם ממנו מחיים ולא רצה להחזירם לו אז הויא תפיסה ואי לא לא ומיירי שיש עדים שהפקידם בידו וגם יש עדים שראום עתה בידו שאם לא כן היה נאמן במגו דנאנסו או לא היו דברים מעולם וכל זה לדינא דגמרא אבל למאי דתקון רבנן שגובין מטלטלי דיתמי גובין משטרותיהם אפי' לא תפס מחיים:

הערה: * (דאם לא כן מטלטלי דיתמי לא משתעבדי לדינא דגמרא)

הגה: ואע"פ שאין לו מיגו ואינו יכול לומר לקוחין הם בידי מ"מ אם תפסם מחיים יוכל לומר למשכון תפסתים (תוס' והרא"ש פ' הכותב) דלא כיש מי שאומר דלא יוכל לומר למשכון תפסתים אלא בידוע שהיה חייב לו מאחר שאין לו מגו (ב"י בשם הרשב"א):

מתוך: שולחן ערוך חושן משפט סה (עריכה)

<< | שולחן ערוך · חושן משפט · סימן סה | >>

ראו סימן זה בתוך: טור חושן משפט · לבוש · ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:    סמ"ע · ש"ך · ט"ז · באר היטב · קצות החושן · נתיבות (ביאורים · חידושים) · באר הגולה
שו"ע באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org · SefariaENG

דין שטרות שנמצאו ודין שובר שנמצא ביד שליש

ובו עשרים וארבעה סעיפים:
א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט • י • יא • יב • יג • יד • טו • טז • יז • יח • יט • כ • כא • כב • כג • כד

סעיף א

המוצא שטר אצלו ואינו יודע מה טיבו אם המלוה הפקידו או הלוה או אם הפקידוהו בידו בתורת שלישות ומקצתו פרוע יהא מונח עד שיבא אליהו ואם החזירו לאותו שכתוב על שמו עבר על דברי חכמים ואם זה שהשטר עתה בידו מכחיש דברי אותו שנתנו לו היה יכול לגבות בו ואם הוא מודה לו שנתנו לידו צריך להחזירו לו ויהא מונח עד שיבא אליהו ובסי' זה יתבאר עוד (וע' סעיף ט"ז) ואם שטר משכונא נמצא בידו ואינו יודע מה טיבו אף ע"פ שבעל משכונא מוחזק בקרקע אינו מועיל לו כלום שום טענה ויהא השטר מונח עד שיבא אליהו ומחזיר הקרקע לבעליה:

הגה: וכל זה דוקא במי שאין בו שייכות עם המפקיד או הנפקד אבל בן שמוצא שטרות של אביו בידו ואינו יודע מה טיבן או האב שמוצא שטרות בנו והוא סומך על שלחנו וה"ה כל אלו שאין להן חזקה זה על זה כמו שיתבאר לקמן סי' קמ"ט כל אלו כאדם אחר הן והוי כאלו נמצא תחת ידי עצמו (תשו' רשב"א אלף ל"ה):

סעיף ב

וכן יורשי הנפקד לא יחזירו שום שטר שנמצא ברשות אביהם אא"כ יודעים מה טיבו ויש מי שאומר שאם המלוה בעצמו לקחו קודם שבא ליד אחר לא אמרי' ביה יהא מונח ואפי' לקחו מבית היורש קודם שבא ליד היורש

(ומיהו אם היורש מוציא [שטר] כתובת אשה הנפקד אצלו יחזירנו לאשה ולא חיישי' שהיא פרועה) (ב"י בשם הריטב"א):

סעיף ג

י"א שאפי' שניהם רוצים לא יוציאם מתחת ידו אלא קרוע דחיישינן לקנוניא ויש מי שאומר דלא חיישי' ואם שניהם רוצים יעשה כמאמרם:

סעיף ד

אם יטענו היורשים על שטר שמוצאים ברשות אביהם שאביו הלוה עליו מעות למלוה אע"פ שאינו יכול לגבותו מהלוה בלא כתיבה מ"מ לקחו למשכון טענתם טענה אבל אנן לא טענינן להו:

סעיף ה

ראובן שמת ונמצאו ברשותו שטרות של אחותו קשורים יחד מקצתם לזכותה דהיינו שטר נדונייתה ושטרי קרקעותיה ומהם לחובתה כגון שטר מתנה שנתנה לבעלה קרקע שהיה לה אף ששטר נדונייתה הוא כשאר [שטרי] חובות מאחר שהוא קשור עם שטרי קרקעותיה שהם ודאי שלה הוי כאילו נודע ודאי שהיא הפקידתם ומטעם זה גם שטר המתנה שנתנה לבעל הקרקע אנו מחזיקים שהיא הפקידתו ויחזירו לה או ליורשיה:

סעיף ו

המוצא שט"ח אע"פ שישבו נאמנות אפי' הוא תוך זמנו ואפי' אין בו אחריות ולוה מודה לא יחזיר דחיישינן לפרעון ולקנוניא ואפי' אמר הלוה או המלוה נקב יש בו בצד אות פלוני לא יחזיר לא לזה ולא לזה ואם מפורש בשטר בהדיא שאינו חייב באחריות אם חייב מודה יחזיר:

סעיף ז

וכן אם יש ללוה בני חורין שמספיקין לשעבוד החוב אם חייב מודה יחזיר וכן אם נמצא ביום שנכתב וכתוב בו הנפק (פי' קיום שעושין אנשי הב"ד תרגום יצא נפק ולכן נקרא הנפק שיצא בב"ד) אם חייב מודה יחזיר ויש מי שאומר דהא דאמרינן שאם נמצא ביום שנכתב יחזיר הני מילי דליתיה ללוה קמן אבל איתיה קמן ואמר פרעתיו וממנו נפל לא יחזיר:

סעיף ח

מצא בשוק שטרות קרועים ושטר חוב ביניהם לא יחזיר ואם יש עמהם שובר אפילו בלא עדים יחזיר השטר ללוה:

סעיף ט

המוצא שטר בכלי יתננו למי שנותן סימן בכלי ואפי' אינו נותן סי' בכלי אלא כשזה מכריז שטר מצאתי וזה אומר מצאת בכלי פלו' אם אין דרך העולם ליתן שטרות באותו הכלי הוי סימן:

סעיף י

מצא ג' שטרות או יותר כרוכים זה על זה או שאחד כרוך בראש חבירו יכריז שטרות מצאתי למי שיאמר מניינם יחזירם ואין צריך שיאמר היאך היו כרוכים:

הגה: אבל הכריכה לחוד לא הוי סימן אם כל השטרות היו של מלוה ולוה אחד (ד"ע בפי' דברי הטור והרמ"ה) וה"מ שאין שניהם לפנינו אבל אם הם שניהם לפנינו והאחד יודע הכריכה והשני אינו יודע נותנין למי שיודע (טור):

סעיף יא

מצא ג' שטרות יחד על לוה א' שלוה מג' אנשים והם מקויימים יחזירם ללוה אף בלא סימן ולא יתנם למלוה אף אם יתן בהם סימן ואם אינם מקויימים לא יתנם אלא למי שנותן בהם סימן ואם מצא ג' ביחד מג' לווין שלוו ממלוה אחד והם כתיבת יד ג' סופרים יתנם למלוה אף בלא סימן ואם הם כתיבת יד סופר אחד יתנם למי שיתן בהם סימן

וה"ה שני שטרות משני לווין או שני מלוין (רבינו ירוחם נ"ב ח"ג):

סעיף יב

מצא איגרות שום, ואיגרות מזון (פי' איגרות שום שומת ב"ד נכסי לוה ונתנו למלוה ופי' איגרות מזון שקבל עליו לזון בני אשתו), שטרי חליצה ומיאונין, ושטרי בירורין, וכל מעשה בית דין כגון חלטתא (פי' חלטתא שהחליטו וגמרו ב"ד נכסי לוה למלוה ושטרי בירורין שזה בורר לו אחד וזבל"א או שטרי טענות שטענו בב"ד ששוב אינם יכולים לחזור מהם) -- יחזיר לבעליו:

סעיף יג

המוצא שטר שחרור אם אין האדון מודה בו לא יחזיר לא לזה ולא לזה ואם האדון מודה שנתנו לעבד להשתחרר בו יחזירנו לעבד ומיהו אם יבא העבד לטרוף בו ממה שמכר אדוניו מנכסיו מאחר זמן הכתוב בו צריך להביא ראיה שהגיע לידו מזמן הכתוב בו

(ובמקום שעדיו בחתומיו זכין לו כדרך שנתבאר לעיל סי' ל"ט א"צ להביא ראיה על זה) (ב"י):

סעיף יד

המוצא שטר מתנת בריא או שטר מכר אפילו אומר הנותן או המוכר שיתנוהו למקבל או ללוקח לא יתננו לו אא"כ פירש במתנה ששייר לעצמו כח שיוכל לחזור בו כל ימיו כגון שכתב מהיום אם לא אחזור בי כל ימי חיי ואם הוא שטר הקנאה שפירש שהקנה לו מיד אע"פ שלא הגיע השטר לידו יחזיר אפי' לא שייר לעצמו שיוכל לחזור המוציא שטר מתנת שכיב מרע אם הנותן קיים ואומר שיתנוהו למקבל יתנוהו לו ואם מת הנותן אע"פ שבנו אומר שיתנוהו לו לא יתנוהו לו אא"כ יהיה שטר הקנאה:

סעיף טו

שנים שהם אוחזין בשטר המלוה אומר שלי הוא והוצאתיו להפרע בו ממך והלוה אומר פרעתיו וממני נפל אם היה השטר שיכול לקיימו זה ישבע שאין לו בדמים אלו פחות מחציין וזה ישבע שאין לו בדמים אלו פחות מחציין וישלם הלוה מחצה (שוויו של חוב שבשטר) (ר"י נ"ו ח"ה בשם הר"ר יונה וכ"ה בתוס') ואם אינו יכול לקיימו ישבע הלוה היסת שפרעו וילך לו ויש אומרים שאם הוא מקויים ואוחזין בו שניהם בשוה בתופס או בתורף או ששניהם אוחזים בגליון ואפילו כל התורף קרוב לאחד יותר מלחבירו זה ישבע שאין לו בו פחות מחציו וזה ישבע שאין לו בו פחות מחציו ויפרע לו חציו אפי' אם יש בו נאמנות ואם אחד אוחז בתורף ואחד בטופס האוחז בתורף נוטל יתרון הממון ששוה התורף על הטופס והשאר יחלוקו בשוה בשבועה:

הערה: * ונאמן לומר ממני נפל במגו דאי בעי הוה אמר שהוא מזויף סמ"ע

סעיף טז

המחזיר שטר שמן הדין לא היה לו להחזירו יש מי שאומר שגובין בו וי"א שאין גובין בו ויש מי שאומר שאפי' גבו בו ב"ד ואח"כ נודע בעדים שנפל מחזירין ב"ד ומוציאין מהמלוה ללוה אבל אם מעצמו פרע למלוה או ליורשיו אין מוציאים מידם. (וע' ריש סי' זה ס"א):

סעיף יז

מי שהוציא שט"ח על חבירו ותבעו בב"ד ואח"כ נאבד ממנו ויש כמה אומדנות דמוכחי טובא שנאבד מחוייבים ב"ד לכתוב מעשה ב"ד ולקיים השטר כבתחלה ולכופו לפרוע:

סעיף יח

המוצא שובר בשוק בזמן שהמלוה מודה שנתנו ללוה יחזיר ללוה אינו מודה לא יתננו לא לזה ולא לזה ואם נמצא ביד המלוה שובר על א' משטרותיו שהוא פרוע אינו כלום לגרוע כח השטר אפי' אם הוא כתב יד הלוה או המלוה עצמו אא"כ שהשטר שהשובר כתוב עליו מונח בין שטרותיו הקרועים אע"פ שהוא אינו קרוע מ"מ איתרע וסמכינן אשובר אפי' אין על השובר עדים אבל לא נמצא עליו שובר אע"פ שנמצא בין שטרות קרועים לא גרע וגובין בו ואם עדים חתומים על השובר שנמצא ביד המלוה ישאלו העדים אם יודעים שהשטר פרוע יעשו על פיהם ואם אינם יודעים או שאינם לפנינו אינו כלום ואם הוא מקוים כשר:

סעיף יט

אם השובר ביד השליש ואומר שהוא פרוע נאמן אפי' ראוהו ב"ד כבר בידו ואפי' אין עליו עדים ואפי' מת השליש כשר השובר ודוקא שהשטר בידו עם השובר אבל אם אין השטר בידו ואין עדים בשובר אינו כלום ואם יש עליו עדים אע"פ שאינם כאן אם הוא מקויים כשר ואם אינו מקויים יתקיים בחותמיו ואם השליש מת לא יחזיר לא ללוה ולא למלוה אפי' שהחייב מודה שהמלוה הפקידו בידו ועדיין לא נפרע החוב לפי שחוששין לקנוניא לפיכך אין גובין בשט"ח שזה השובר יוצא עליו ואין קורעין אותו:

סעיף כ

(לשון רמב"ם פט"ז מה' מלוה] דין י' כל הסעיף) שטר שנמצא שובר בגוף השטר בין מלפניו בין מלאחריו ואפי' במקצתו שטר זה פרוע או שנפרע ממנו כך וכך אפי' יוצא מתחת ידי המלוה ואע"פ שאין על הכתב עדים עושים כמו שכתוב בשובר. (וה"ה אם מצא כתוב בפנקסו שטר פלוני הוא פרוע) (ר"י נ"י ח"ד):

סעיף כא

ראובן נפטר ונמצא בא' משטרותיו מכתב ידו שטר זה פרוע או שנפרע כך וכך עושים כמו שכתוב בשובר:

סעיף כב

מי שמת ונמצא באחד משטרותיו מכתב ידו שטר זה חציו לפלוני אין לאותו פלו' חלק בו:

סעיף כג

האומר שטר בין שטרותי פרוע ואיני יודע איזהו כל שטרותיו פרועים נמצא לאחד שם שנים הגדול פרוע ולא הקטן (נ"י סוף ב"ב):

הגה: אבל אם נמצא שובר בבית לוה על הקטן ודאי הקטן פרוע ולא הגדול (נ"י) וכן אם לא אמר א' פרוע אלא אומר שטר אחד מחול לך הקטן מחול ולא הגדול (מה"ר דוד כהן בית כ' סי' ו'):

סעיף כד

האומר לחבירו שטר לך בידי שהוא פרוע הגדול פרוע והקטן אינו פרוע חוב לך בידי פרוע כל שטרות שיש לו עליו פרועים:

מתוך: שולחן ערוך חושן משפט סו (עריכה)

<< | שולחן ערוך · חושן משפט · סימן סו | >>

ראו סימן זה בתוך: טור חושן משפט · לבוש · ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:    סמ"ע · ש"ך · ט"ז · באר היטב · קצות החושן · נתיבות (ביאורים · חידושים) · באר הגולה
שו"ע באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org · SefariaENG

דין מכירת שטרות ואונאתן

ובו ארבעים ושנים סעיפים:
א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט • י • יא • יב • יג • יד • טו • טז • יז • יח • יט • כ • כא • כב • כג • כד • כה • כו • כז • כח • כט • ל • לא • לב • לג • לד • לה • לו • לז • לח • לט • מ • מא • מב

סעיף א

אותיות אין נקנין אלא בכתיבה ומסירה:

הגה: מיהו יכול לתפוס הנייר עד שיחזיר לו דמין (רבינו ירוחם נתיב י"ד) וכן אם אין למוכר לשלם ללוקח מוציאין מן הלוה ונותנין לקונה כדלקמן סי' פ"ו ואע"פ שלא קנה השטר (ב"י בשם הרשב"א) וכן אם קבל עליו המוכר אחריות אם לא יגבה הלוקח השטרות צריך לקיים המוכר מה שקבל עליו אע"פ שלא קנה הלוקח השטרות (תשו' הרשב"א) ובמקום דלא קנה הלוקח השטר ואומר שהמוכר עדיין יכתוב וימסור לו והמוכר חוזר במכירה י"א דאינו חייב לקבל מ' שפרע ויכול לחזור בו ואע"פ שקבל המעות (ב"י בשם התרומות):

הילכך האי מאן דמזבין שטרא לחבריה צריך למכתב ליה קני לך איהו וכל שעבודא דאית ביה ואם לא כתב לא קנה המלוה שבו ואפי' הנייר לצור ע"פ צלוחיתו לא קנה אלא מקח טעות הוא ומחזיר הנייר ויחזיר לו הדמים:

הגה: י"א דשטר שכתוב בו אני משעבד לך ולכל מי שמוציאו נקנה בחליפין או במסירה בלא כתיבה (ת"ה סי' שנ"א) אבל אם לא כתוב בו כך רק שנכתב על שם הלוקח מתחלה צריך כומ"ס ודוקא שהיה השטר של מוכר רק שהיה נכתב על שם הלוקח אבל אם אמר מתחלה לעדים כתבו שטר ללוקח ותנו לו דעיקר הכתיבה היתה ללוקח א"צ כומ"ס וע' בסמוך ס"ד ה' (ב"י בשם הרשב"א והתרומה והרי"ף):

סעיף ב

אפילו אם מסרו לידו וקנו מידו בקנין שמוכר לו כל השעבוד שבו וכתבו לו עדים הקנין זה הכתב אינו אלא לראיה בעלמא ואינו כלום אלא צריך שיאמר לעדים שיכתבו שטר מכר ושיקנה באותה כתיבה שטר זה וכל שעבודו וצריך שיכתוב ואם לא נכתב לא קנה ויש מי שאומר שצריך שתבא לידו אותה כתיבה:

סעיף ג

הנותן נכסיו לאחר במתנת בריא מטלטלי אגב מקרקעי בקנין והיו לו שטרות אע"ג דשטרי בכלל נכסי אינון לא קנאם כיון שלא כתב לו קני לך איהו וכל שעבודא דאית ביה:

סעיף ד

יש מי שאומר שצריך מסירת השטר קודם כתיבת השיעבוד אם השטר הנמסר אינו מצוי אצלו אע"פ שהקנהו לו בקנין חליפין אינו חשוב כמסירה:

הגה: שטר של ראובן ושמעון ביחד שנתן להם המלך רשות לגבות הכנסת כפר אחד והאחד טוען שחבירו מחל לו חלקו והשטר תחת ידו אין טענתו טענה דשטר כזה אין נקנה אלא בכתיבה ומסירה הואיל ואין בו חיוב כלל רק שהמלך נתן להם רשות מיהו אם כבר גבה האחר ואומר שהשני מחל לו מה שגבה גבה (ב"י בשם הרשב"א) (ועיין לקמן סעיף י"ז) ראובן שיש לו שטרות משמעון מופקדים בידו ושמעון מחל לו עליהם לא קנה ראובן דכתיבה ומסירה בעינן (ב"י בשם תשו' הרשב"א):

סעיף ה

ראובן הפקיד מעות ביד שמעון להתעסק בהם ונתן לו רשות להעלות השטרות בשמו ואח"כ נתנם לו במתנה בלא כתיבה לא קנה (וכבר נתבאר בסמוך בסוף ס"א):

סעיף ו

שטר העשוי בערכאות של עכו"ם אם הוא עשוי בענין שהוא כשר בדיננו וכן שטר של כתב ידו הם נקנים בכתיבה ומסירה:

סעיף ז

שטר הקנאה העשוי בדינין (נ"א בגופן) של עכו"ם אם כתוב בו לשונות המספיקים לנתינת גוף הנייר והשעבוד הרי הם כשטרות שלנו:

סעיף ח

שטר משכונא להר"י ן' מיג"ש כיון שיכול לסלקו במעות צריך כתיבה ומסירה והגאונים כתבו דמסירה בלא כתיבה לא קניא אבל כתיבה קניא בלא מסיר' דכיון שהחזיק בקרקע וכתב לו קני לך וכו' קנה אע"פ שלא מסר לו שטר המשכונא ודוקא במשכונא מוחזקת אבל אינה מוחזקת הויא כשאר מלוה אבל שט"ח על משכון של מטלטלין כיון שמכר לו החוב ומסר לו המטלטלין קנה החוב שעליו במסירת המשכון אע"פ שלא מסר לו השטר ולא כתב לו שום דבר:

סעיף ט

האי מסירה דשטרות צריך הגבהה עמה או משיכה אם הוא שק מלא שטרות שאין דרכו להגביהו והא דקרי ליה מסירה אע"ג (דבעי משיכה או הגבהה עמה משום) (טור) דבעי מסירה מיד ליד עם ההגבהה או עם המשיכה אי נמי אפי' אי לא בעי מסירה מיד ליד נקט לשון מסירה משום דבעי דעת אחרת מקנה לפיכך הזוכה בשטר הפקר שחבירו הפקיר שטרו אינו קונה על ידו מלוה הכתובה בו כיון שאין דעת אחרים מקנה:

סעיף י

המקנה לחבירו קרקע כל שהוא והקנה לו על גבו שט"ח ה"ז קנה השטר בכ"מ שהוא בלא כתיבה ובלא מסירה והוא שיאמר לו על פה קנה לך היא וכל שעבודא דאית ביה:

הגה: וי"א דשטר אינו נקנה באגב (טור בשם ר"ח והרא"ש) ולענין הלכתא נקטינן כסברא הראשונה דנקנה באגב ודוקא שטר שכבר נכתב אבל לא יוכל להקנות לו באגב שטר שעדיין לא נכתב (ריב"ש סי' ר"י):

סעיף יא

מי שהוציא שטר וטוען שחבירו מכרו לו בכתיבה ומסירה ואבד ממנו שטר המכר אינו צריך עדים לענין קנייתו אבל צריך עדים לענין תביעתו שהרי הנתבע אומר לו מי יאמר לי שבעל דברים שלי כתב ומסר לך לפיכך ראובן שהוציא שט"ח שיש ללוי על שמעון וטען שלוי נתנו לו בכתיבה ומסירה ואבד השטר שהקנהו בו או שטוען שהקנהו על גבי קרקע ה"ז גובה אותו משמעון אם אין הלוה טוען מי יאמר שבעל דברים שלי כתב ומסר לך ואם טוען שמעון שפרע ללוי ואמר ישבע לי ישבע לוי לשמעון ואח"כ יגבה ראובן ואם יש ראיה שמכר ולא רצה לישבע לא חייב לשלם לראובן וכן אם הודה לוי שפרעו ישלם לוי לראובן: מת מוכר יורשיו נשבעים שבועת היורשים ונוטל לוקח ואם לא רצו לישבע משלמין ללוקח טען לוי שלא מכר ולא נתן שטר זה נשבע היסת ונפטר וי"א שגם לענין קנייתו אינו נאמן:

הגה: וכנ"ל עיקר לענין הלכתא ואם הי' השטר מונח תחת יד שליש אע"ג דנאמן נגד המוכר שעשאו שליש מ"מ אינו נאמן נגד הנתבע ואין הלוקח יכול לגבות בשטר זה בלא כתיבה ומסירה (נ"י סוף ב"ב):

סעיף יב

מכנסת לבעלה שטר אינו צריך כתיבה ומסירה ואם הוא מלוה על פה אינו צריך מעמד שלשתן ואפי' אם היו נכסי מלוג:

סעיף יג

כיון דאין אותיות נקנות אלא בכתיבה ומסירה הנותן מתנה לחבירו והחזיר לו השטר לא חזרה מתנתו עד שיכתוב לו קני לך איהו וכל שעבודא דאית ביה:

סעיף יד

אין שטר נקנה בכתיבה ומסירה אלא שטר חוב או שטר של קנייה שכתב לו שדי מכורה לך שהוא עיקר הקנין ובו קנה השדה ולפיכך כשמסרו הלוקח לאחר וכתב לו קני לך איהו וכל שעבודא דאית ביה קנה על ידו הקרקע אבל אם קנה הקרקע בכסף או בחזקה או בקנין וכתבו לו שטר לראיה אם מסרו לאחר וכתב לו קני לך איהו וכו' לא קנה:

סעיף טו

הקונה מהמלוה שט"ח שיש לו על הלוה ומת הלוה אם אחר שלקחו מת נשבע הלוקח שלא אמר לו המוכר כלום ושאינו יודע ששטר זה פרוע וגובה ודוקא שמת המוכר אבל אם הוא חי גם הוא צריך לישבע קודם שיגבה הלוקח וכן אם הלוה קיים וטוען שהוא פרוע ואין בו נאמנות אם המוכר קיים ישבע וגובה הלוקח ואם אינו רוצה לישבע לא יפרע הלוה (והמוכר צריך לשלם ללוקח) (ב"י) ואם המוכר מת נשבע היורש שלא פקדני אבא ואם אינו רוצה חוזר הלוקח עליו ואם מת הלוה קודם שלקחו זה ואח"כ מת מלוה אינו גובה אפי' בשבועה:

סעיף טז

המוכר שטר חוב לחבירו כדינו ובאים המוכר והלוקח לתבעו מהלוה ב"ד אומרים לו ליתנו ללוקח ואם יפרע למוכר חוזר וגובה ממנו הלוקח ואם קדם הלוה ופרע למוכר נפטר ואין ללוקח עליו אלא תרעומת. (ויש אומרים דהלוקח צריך להחזיר ללוה שטרו) (ב"י בשם התרומות שם) וב"ד מחייבים את המלוה ליתן ללוקח מה שגבה מהלוה ואם הוציא ובזבז ואין לו לשלם פטור הלוה וי"א שאם פרע הלוה להמלוה לא נפטר בזה מהלוקח:

סעיף יז

לוה שפרע ללוקח שמסר לו השטר ולא כתב לו קני לך איהו וכל שעבודיה אינו חייב למוכר כלום שאע"פ שאין המכר כלום מ"מ אם תפס הלוקח אין מוציאין מידו:

הגה: ודוקא שלא כתב ליה קני לך וכו' רק אמר לו בעל פה אבל אי לא אמר לו כן אפי' תפס מוציאין מידו (המגיד פכ"ה מה' מכירה ונ"י פ' איזהו נשך)

ויש מי שאומר דוקא שידע המוכר שגבאו הלוקח דכיון שידע ושתק מחל אבל אם לא ידע המוכר חוזר וגובה מבע"ח דא"ל לא היה לך ליתן לו חובו עד שיראה לך שקנאו ממנו כדין קניית שטר.

(ואם אין הלוה יכול לשלם אין המוכר יכול להוציא מן הלוקח כלום הואיל ותפס) (ת"ה סי' שי"ג):

סעיף יח

יש מי שאומר שאם זקפן במלוה על שמו דינו כגבה:

סעיף יט

ראובן שהיה לו שט"ח על לוי וא"ל מנה יש לי בידך בשטר תנהו לשמעון במעמד שלשתן קנה שמעון אע"פ שלא נתן לו השטר ונשתעבדו לו הלקוחות כמו שנשתעבדו (לראובן) אלא שאין שמעון הזוכה יכול להוציא גוף השטר מיד המלוה אלא שמעון תובע ללוה ואם יכפור או שהוצרך לגבות מהמשועבדין ב"ד כופין למלוה להוציא השטר ודנין על פיו ואם פרעו הלוה לשמעון הזוכה מוציאין גוף השטר מיד המלוה ומחזירין אותו ליד הלוה:

סעיף כ

ראובן הפקיד שטרי חובות אצל שמען ואמר לו שטרות שהפקרתי בידך תנם ללוי במעמד שלשתן כל זמן שלא חזר בו ראובן יש לשמעון ליתנם ללוי חזר בו יש לו להחזירם לו שכל זמן שלא קנה השעבוד שבהם לא קנה גופם בין במסירה בין בחליפין בין במעמד שלשתן ואם כתב לו והקנה לו הן וכל השעבוד שבהן והמחהו אצל אותו שמופקדים בידו המחאה זו כמו מסירה ונמצא שהם קנויים לו בכתיבה ומסירה:

סעיף כא

ראובן היה לו שטר על שמעון ולוי חתום בו ומכרו ללוי העד אין לוי חשוב נוגע בדבר ולא חיישינן לחשדא לומר שהוא חתם לו שקר כדי שיקנהו ממנו אח"כ לפי שהעד האחר לא היה מסכים עמו להעיד שקר בשביל הנאתו של לוי (ודוקא אם העד חתום על השטר אבל לא יוכל להעיד על פה) (נ"י בשם התרומות). אבל אם מכרו לשני עדים החתומים עליו חיישינן להכי ואם אין הלוה מודה בו אין יכולין לגבותו:

סעיף כב

ראובן שיש לו שטר על שמעון ונתנו ללוי בכתיבה ומסירה והיה שמעון אחד מעידי המתנ' ואחר עמו ורוצה ראובן לחזור מהמתנה וטוען שהשטר פסול לפי ששמעון הוא נוגע בעדות שרוצה להעיד כדי שיפטר מבעל דינו שהשני נוח לו הדין עמו והרי הוא חשוב נוגע בדבר:

סעיף כג

המוכר שטר חוב כדינו אם חזר ומחלו ללוה מחול. מיהו אין הלוקח מחויב להחזיר ללוה שטרו ויש חולקין (ר"ן פרק הכותב ור' ירוחם ני"ד שתי הדעות). ומה תקנתיה? יפייס ללוה שיעשה לו שטר על שמו או יקבל עליו הלוה בקנין או בהודאתו בפני עדים שזקפו עליו במלוה לקונה ושוב לא יוכל למחול ואפי' אם התנה עמו שלא יוכל למוחלו אם מחלו מחול ואפי' אם סלק עצמו מכח החוב ההוא לגמרי וריקן כל כחו בשטר לקונה אפי' הכי אם מחלו מחול ואפי' היורש של המוכר יכול למחול ומיהו אין היורש יכול למחול לעצמו כדי להפסיד ללוקח כיצד ראובן הלוה לבנו בשטר ומכרו לשמעון ומת ראובן לא יאמר הבן הואיל ואני יורש החזקתי למחול לעצמי ואין לי לשלם כלום מדינא דגרמי שאני לא כוונתי להזיק ללוקח אלא לפטור עצמי אלא פורע כל החוב ללוקח ויש מי שחולק ואומר שאף לעצמו יכול למחול:

הגה: לעיל סי' ס' ס"ח (גם בטור שם סי' ז') נתבאר שאם ראובן צוה לכתוב שטר שלו על שם שמעון אין שמעון יכול למחלו הואיל ואין הממון שלו אבל ראובן יכול למחלו כי הוא נקרא בעל השטר ואפילו לא מסרו בהדיא רק שמחל ללוה כל מה שבידו או כיוצא בזה גם שטר זה נמחל אע"פ שנכתב על שם שמעון (תשו' רשב"א סי" תתקכ"ו):

סעיף כד

יש מי שאומר שכל שיכול למחול יכול לעשות שובר הודאה שנפרע או להאריך זמן הפרעון ומשלם כפי מה שהזיקו:

סעיף כה

עכו"ם שמכר שטר חוב לישראל יש מי שאומר שכיון שבדיניהם כל זכותו מכר לו כדיניהם דיינין ליה שאם חזר ומחלו אינו מחול.

(וכן כל שנתן בדיניהם אפילו בלא נתינה ומסירה משלם) (נ"י פרק מי שמת) וישראל שמכר לעכו"ם כאלו מכר לישראל:

סעיף כו

י"א שאם כתב לוה למלוה משתעבדנא לך ולכל דאתי מחמתך ומכרו למי שהיה נולד בשעת הלואה שוב אינו יכול למחול ויש אומרים שאעפ"כ יכול למחול:

הגה: י"א הא דמוכר שט"ח יכול למחול היינו שהמוכר לא היה חייב ללוקח או שיש לו במה לפרוע אבל אם היה חייב לו ואין לו במה לפרוע שמעכשיו הלוה משועבד ללוקח כמו שיתבאר לקמן סימן פ"ו אינו יכול למחול (מרדכי פ"ב דכתובות וס"פ האשה שנפלו) ויש חולקין (א' רמב"ן ב' תו' והרא"ש) ע"ל סי' פ"ו ואם הקנה לו החוב עצמו אג"ק י"א דאינו יכול למחול ויש אומרים דיכול למחול (מרדכי פרק הכותב שתי הדיעות) וי"א דאין כאן קניו כלל ואינו נקנה באגב ולא בחליפין (נ"י לדעת הרמב"ם וע"ל סימן ר"ג סעיף ט'):

סעיף כז

נתנו במתנת שכ"מ ומת אין היורש יכול למחול:

סעיף כח

מכנסת לבעלה שט"ח או מלוה על פה או שלוו [ממנה] אחרי' אחר נישואיה אינה יכולה למחול דאין קנין לאשה בלא בעלה ואפילו היו נכסי מלוג (פי' נכסי האשה שהבעל אוכל פירות ומניח קרן כענין מליגת הראש שתולשין השער ומניחין הראש):

סעיף כט

הנותן שט"ח לחבירו או מכרו במעמד שלשתן אינו יכול למחול:

סעיף ל

המוכר ש"ח לחבירו ויש משכון בידו ומסרו ביד הלוקח שוב א"י למחול ללוה מה שכנגד המשכון וה"ה אם היתה משכונות קרקע וירד הלוקח והחזיק בה שאינו יכול למחול ויש מי שחולק בזו:

סעיף לא

לוקח שט"ח שחזר ומכרו למלוה אינו יכול למחול ולא עוד אלא אם מכרו לוקח ראשון לאינש דעלמא אין לוקח ראשון יכול למחול:

סעיף לב

כשמוחל המוכר או יורשיו צריכים לשלם כל מה שכתוב בשטר החוב מהיפה שבנכסים שהרי גרם לו לאבד השטר והרי הוא כמו ששרפו ומיהו שמין השטר כפי מה שהוא כגון אם הלוה גברא אלמא דלא ציית דינא או שאין לו נכסים ואם מת ישלמו יורשיו:

הגה: (תשו' רשב"א וע' ס"ק ק"ג) ואם מכר לו שט"ח של עכו"ם ומחלו צריך לשלם לו אף הרבית שעלה עליו אבל אם נודע שפרוע הוא אע"ג דהוא היה יכול לחזור ולגבות מן העכו"ם פטור המוחל (רבינו ירוחם ני"ד בשם הרשב"א ) וכל זה לדעת קצת רבוותא (ב' הדעות בטור וב"י וע' ס"ק ק"ה) אבל רבים חולקים וס"ל דבכל מוכר שטר חוב ומחלו אין צריך לשלם לו אלא הדמים שנתן לו (טור בשם הרא"ש ורב שרירא גאון) ומה שהוציא עליו (ד"ע):

סעיף לג

בד"א שהמוחל חייב בתשלומין בזמן שהשטר כשר והמלוה ראוי ליפרע ממנו אבל אם טען הלוה שהוא מזוייף ואינו יכול לקיימו או שהלוה אלם או עני פטור המוחל מצד מחילתו:

סעיף לד

גם במוכר שט"ח אמרינן אחריות טעות סופר הוא לפיכך אם בא בעל חוב (של מוכר) וטרף זה החוב או שבא אחד והביא ראיה ששטר זה שלו או שלקח מהמלוה תחלה וכל כיוצא בזה חוזר הלוקח וגובה מהמוכר מדין אחריות ואם הוציא הלוה שובר ששטר זה פרוע או שמחל לו המלוה קודם לכן ה"ז מקח טעות והמעות חוזרים ואם היה הלוה עני בשעת מכירה בכלל אונאה הוא אם מכרו ביותר מדמי שוויו ואין לשטרות אונאה ואם העני אח"כ ואינו יכול להוציא ממנו כלום אין זה בכלל אחריות דמזל דידיה גרם:

סעיף לה

המוחל מזיק הוא משעה שמחלו ואפי' קבל עליו אחריות אינו גובה ממשעבדי אפילו מלקוחות שלקחו לאחר מכאן אא"כ כתב לו בשעת מכירה (אם) אחזור ואמחול חוב זה הריני משעבד עצמי ונכסי לשלם דמי חוב זה גובה ממשעבדי אפי' מלקוחות שקדמו למחילתו:

סעיף לו

יש מי שאומר שה"ה בנותן שטר חוב לחברו וחזר ומחלו חייב לשלם לו כדין המוכר שטר חוב וחזר ומחלו:

סעיף לז

גר שהיה לו מלוה בשטר על ישראל ומכר השטר לישראל ומת הגר פקע ליה ונפטר הלוה:

סעיף לח

המוכר שטר לחבירו לגבותו אין בו דין אונאה אפילו מכר שוה אלף בדינר או שוה דינר באלף.

(ויש חולקין וס"ל דביותר ממחצה הוי בטול מקח) (טור בשם ר"ת והרא"ש פ' הזהב):

סעיף לט

שטרות אין נשבעים עליהם אפילו הודה במקצת או שיש עליו עד אחד ה"ז פטור משבועת התורה אבל נשבעים עליהם היסת אם היתה שם טענת ודאי.

(וכן נשבעים עליהם ע"י גלגול) (הרי"ף והרא"ש פרק שבועת הדיינים) (וע"ל סי' צ"ה):

סעיף מ

אם היה שומר שכר עליהם ונגנבו או אבדו אפי' בפשיעה פטור מלשלם אבל מפסיד שכרו עד שישבע ששמר כראוי (וכ"ש ששומר חנם פטור מפשיעה) ויש מחייבים בפשיעה (והסברא ראשונה היא עיקר דפטורים על שטרות אפי' בפשיעה אבל אם הזיק בידים כגון שהשליכו לנהר או כדומה חייב) (טור בשם הרי"ף והרא"ש ועי' בב"י)

ואם קנו מידו שיתחייב כדין השומרים חייב. (וע"ל סי' ש"א ולקמן ריש סי' צ"ה):

סעיף מא

אחים או שותפים שבאו לחלוק ויש להם שטרות ישומו בית דין כל השטרות לפי שוויין כל אחד לפי קירוב הזמן וריחוקו ולפי נכסי הלוה ואלמותו ויחלוקו ואם הוא שטר חוב אחד יכול כל אחד לומר גוד או אגוד (פי' משוך או אמשוך כלומר קנה או מכור) ואם אחר ששמו ב"ד וחלקו בגורל נתקלקל שטרו של אחד מהם מזלו גרם:

סעיף מב

אמר נכסי לפלוני שטרי בכלל נכסי ואם הוא שכיב מרע שדבריו ככתובין וכמסורין קנה גם השטרות:

הגה: ולכן בעל שסילק עצמו מנכסי אשתו אף שטרות בכלל וסילק ג"כ עצמו משטר ירושה שלה שעשה לה אביה (מהרי"ק שורש י"ג) אבל אין שטרות בכלל מטלטלים ולכן אם אמר מטלטלים לפלוני אין שטרות בכלל (תשובת רשב"א סימן תתפ"ח):

מתוך: שולחן ערוך חושן משפט סז (עריכה)

<< | שולחן ערוך · חושן משפט · סימן סז | >>

ראו סימן זה בתוך: טור חושן משפט · לבוש · ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:    סמ"ע · ש"ך · ט"ז · באר היטב · קצות החושן · נתיבות (ביאורים · חידושים) · באר הגולה
שו"ע באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org · SefariaENG

דין שמיטה ופרוזבול

ובו שלושים ושמונה סעיפים:
א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט • י • יא • יב • יג • יד • טו • טז • יז • יח • יט • כ • כא • כב • כג • כד • כה • כו • כז • כח • כט • ל • לא • לב • לג • לד • לה • לו • לז • לח

סעיף א

אין שמיטת כספים נוהגת מן התורה אלא בזמן שהיובל נוהג ומדברי סופרים שתהא שמיטת כספים נוהגת בזמן הזה בכל מקום:

הגה: (רמב"ם פ"ט מה' שמטה בעה"ת שער מ"'ה והר"ן בשם י"א) כן הוא הסכמת הפוסקים אבל י"א דאין שמטה נוהגת בזמן הזה ונרא' שעליהם סמכו במדינות אלו שאין נוהגין דין שמטה כלל בזמן הזה והמנהג היו נוהגין עדיין בזמן הרא"ש כמו שכתב בתשוב' (הטור ס"ה הביאו) שהיה צווח ככרוכיא לבטל המנהג ולא אשגחו ביה וכבר כתבו ג"כ האחרונים ז"ל (בד"מ ס"ה הביאו) טעם למנהג שאין נוהגין שמטה כמבואר בדברי מהרי"ק שורש צ"ב ומהר"ר איסרלן בת"ה סימן ד"ש ובמהרי"ל ואין לדקדק אחריהם ובחשבון שנת השמיטה נפלה מחלוקת והעיקר ששנת ש"כ ושנת שכ"ז היתה שמטה וא"כ יהי' שנת של"ד הבע"ל שמטה יה"ר שיבנ' בהמ"ק ויחזרו אז למנות שמיטין ויובלות כי יבא של"ה לפרט:

סעיף ב

שביעית משמטת את המלוה ואפי' מלוה שבשטר שיש בו אחריות נכסים והמשכנתא במקום שדרכם לסלק המלוה בכל עת שיביא מעותיו שביעית משמטתה ומקום שא"י לסלקו עד סוף זמנו אין שביעית משמטתה ואם אינה משכנתא אלא שסיים לו שדה בהלואתו אינו משמט וי"א דהני מילי באתרא דלא מסלקי ליה וכל שא"י לסלקו אפי' יום א' מקרי אתרא דלא מסלקי ליה:

סעיף ג

מי שיש לו עיסקא משל חבירו שביעית משמטת פלגא שהוא מלוה:

סעיף ד

מי שהיה שותף עם חבירו והיו מתעסקים בסחורות ובשטרות ונשאר ביד אחד מהשותפים אין שביעית משמטתו שאין שביעית משמטת אלא מלוה:

סעיף ה

ערב שפרע למלוה וקודם שפרע הלוה הגיע שנת השמיטה משמט:

סעיף ו

כל דבר ששביעית משמטת גם כן משמטת שבועתו לפיכך שבועת הדיינים וכיוצא בה שאם היה מודה בו היתה שביעית משמטתו משמטת שבועתו אבל שבועת השומרים והשותפים וכיוצא בהם שאם היה מודה בו לא היתה שביעית משמטתו לפי שהם פקדון ולא מלוה אין שביעית משמטת שבועתו:

הגה: מי שחייב לחבירו ונשבע לשלם לו כל דבר שהשביעית משמטת פטור ג"כ לשלם מכח השבועה דלא נשבע לשלם רק כל זמן שחייב ממון (מהרי"ק שורש פ"א ותשובת רמב"ן סימן רנ"ו) ועיין לקמן סימן ע"ג סעיף ז':

סעיף ז

[הלוהו ותבעו] וכפר ונשבע לו והגיע שמיטה והוא בכפירתו ולאחר שעברה השמיטה הודה או באו עדים אינו משמט אבל כפר ונשבע והודה אח"כ או שבאו עדים קודם סוף שביעית ה"ז משמטת:

סעיף ח

תבעו ממון וכפר והביא עדים וחייבוהו ב"ד וכתבו לו פסק דין הוי כגבוי ואינו משמט:

סעיף ט

המלוה את חבירו והתנה עמו שלא תשמיטנו שביעית הרי זה נשמט אבל אם התנה עמו שלא ישמיט הוא חוב זה ואפי' בשביעית תנאו קיים שנמצא שחייב עצמו בממון שלא חייבתו תורה שהוא חייב:

הגה: וכן אם כתב בשטר לשון פקדון אינה משמטת דלהכי כתב לשון פקדון שלא ישמט (מהרי"ק שורש קפ"ג) אם נהגו לכתוב כן בשטרות ובשטר אחר לא נמצא כך לא אמרינן דהוי כאלו נכתב אע"פ שלענין שאר דברים אמרינן כן כדלעיל סי' מ"ב (ב"י בשם הרשב"א):

סעיף י

המלוה את חבירו וקבע לו זמן לעשר שנים או פחות או יותר אין שביעית הבאה בתוך הזמן משמטתו דהשתא לא קרי ביה לא יגוש:

סעיף יא

המוסר שטרותיו לב"ד ואמר להם אתם גבו לי חובי אינו נשמט:

סעיף יב

המלוה על המשכון אינו משמט מה שכנגד המשכון ויש מי שאומר שאף היתר על המשכון אינו משמט:

סעיף יג

משכנו שלא בשעת הלואתו ע"י ב"ד דינו כמלוה על המשכון:

סעיף יד

הקפת (פי' שקנה באמנה) חנות אינה משמטת ואם זקפה עליו במלוה משמטת:

הגה: ומיקרי זקיפה משעה שקבע לו זמן לפרעו (טור והרא"ש פרק השולח) וי"א דמיקרי זקיפה מיד שכתב בפנקסו כל החשבון ביחד (מרדכי פרק הנשבעין):

סעיף טו

שכר שכיר אינו משמט ואם זקפו עליו במלוה משמט:

סעיף טז

קנס של אונס ומפתה ומוציא שם רע אינם משמטים ואם זקפם במלוה משמטים ומאימתי נזקפים משעת העמדה בדין:

סעיף יז

המגרש את אשתו קודם השמיטה אין כתובתה נשמטת ואם פגמתה או זקפתה עליו במלוה משמטת:

הגה: הבא מכח עכו"ם הרי הוא כעכו"ם ולכן מי שקנה שטר מן העכו"ם על חבירו אין השביעית משמטתו (תשו' הרשב"א סי' תשפ"ט) וכן מי שערב בעד חבירו נגד עכו"ם ופרע לעכו"ם ולקח השטר מן העכו"ם ותבע חבירו באותו השטר אין השביעית משמטת אבל בלאו הכי משמטת אע"פ שפרע לעכו"ם בשבילו (ב"י בשם הרשב"א):

סעיף יח

פרוזבול אינו משמט ואינו נכתב אלא בב"ד חשוב דהיינו שלשה בקיאים בדין ובענין פרוזבול ויודעים ענין שמיטה והמחום רבים עליהם באותה העיר

וי"א דכותבין פרוזבול בכל ב"ד (טור וב"י בשם הפוסקים) ונ"ל דיש להקל בזמן הזה:

סעיף יט

זהו גופו של פרוזבול מוסרני לכם פלו' ופלוני ופלו' הדיינים שבמקום פלו' שכל חוב שיש לי שאגבנו כל זמן שארצה והדיינים או העדים חותמים מלמטה

וה"ה שיוכל למסור בב"ד חובותיו שבע"פ (ר"ן פ' השולח):

סעיף כ

תלמידי חכמים שהלוו זה את זה ומסר דבריו לתלמידים ואמר מוסרני לכם שכל חוב שיש לי שאגבנו כ"ז שארצ' אינו צריך לכתוב פרוזבול מפני שהם יודעים ששמיטת כספים בזמן הזה מדבריהם ובדברים בלבד היא נדחת:

הגה: וי"א דכל אדם נמי יוכל לומר דבריו בעל פה לפני ב"ד ומהני וא"צ פרוזבול (טור) ואין חילוק בין אם המלוה בעיר הדיינים או לא כי יכול לומר אפי' שלא בפניהם אני מוסר שטרותי לב"ד פלוני שבעיר פלוני (מרדכי ס"פ השולח):

סעיף כא

יש מי שכתב ענין שטר פרוזבול כך הוא הולך המלוה אצל ג' עדים (בה"ת בשער מ"ה בשם י"א) וי"א אפילו לשנים ואומר הוו עלי סהדי וחזו דאנא מסרנא פרוזבול קמי ג' דיינים דאינון פלו' ופלו' ופלוני דיינים שבמקום פלו' ודי לו אם יחתמו בו אותם עדים ואי חתמו ביה דייני טפי מעלי וא"צ שם עדים:

סעיף כב

אין כותבין פרוזבול אלא על הקרקע ואפי' קרקע כל שהוא סגי ואפילו אין לו אלא עציץ נקוב מונח על גבי יתידות באויר אע"פ שאין מקום היתידות שלו סגי אפי' אין ללוה כלל ויש לחייב לו או לערב או למי שחייב לו כותבין ואפי' אין לזה ולא לזה ויש למלוה או למי שחייב לו מזכהו אפי' ע"י אחר ואפילו שלא בפניו:

הגה: מיהו אם הלוה לפנינו וצווח איני רוצה לזכות בקרקע של אחרים אין מזכין לו לאדם בעל כרחו (ר"ן פ' השולח):

סעיף כג

השאילו מקום לתנור או לכירים כותבין עליו פרוזבול (כ"כ בעיטור מאמר ג') וה"ה אם השכירו לו:

סעיף כד

היתה לו שדה ממושכנת כותבין עליה פרוזבול:

סעיף כה

כותבים לאיש על נכסי אשתו ולאשה על נכסי בעלה וליתומים על נכסי אפוטרופוס:

סעיף כו

חמשה שלוו מאחד די לו בפרוזבול אחד ואם לוו בשטר אחד אפי' אין קרקע אלא לאחד מהם כותבים פרוזבול על כולם:

סעיף כז

חמשה שהלוו לאחד כל אחד צריך פרוזבול:

סעיף כח

יתומים קטנים שיש להם מלוה ביד אחרים א"צ פרוזבול מי שחייב לקופת הצדקה אינו משמט:

סעיף כט

יתומים גדולים טענינן להו שמא היה לאביהם פרוזבול או שמא התנה שלא ישמיטנה בשביעית:

סעיף ל

אין שביעית משמטת כספים אלא בסופו לפיכך הלוה את חבירו בשביעית עצמה גובו חובו כל השנה בב"ד וכשתשקע חמה בליל ר"ה של מוצאי שביעית אבד החוב:

סעיף לא

כל זמן שהוא יכול לגבות החוב כותבין פרוזבול:

סעיף לב

פרוזבול המוקדם כשר והמאוחר פסול:

סעיף לג

נאמן אדם לומר פרוזבול היה לי ואבד ולא עוד אלא שפותחין לו שמא פרוזבול היה לך ואבד ואם אמר כן נאמן:

הגה: ואם לא פתחו לו הב"ד ויצא מב"ד וחזר ואמר פרוזבול היה לי אם הוא קודם פסק דין נאמן אבל אם הוא לאחר פסק דין א"נ: (ב"י בשם הרשב"א):

סעיף לד

וכן אם אמר המלוה תנאי היה בינינו שלא תשמיטני שביעית או הקפת חנות היה או משאר דברים שאין שביעית משמטתן נאמן במגו דאי בעי אמר פרוזבול היה לי ואבד:

סעיף לה

הוציא פרוזבול וטוען הנתבע ואומר מלוה זו שהוא תובע אחר פרוזבול זה היתה התובע נאמן שאלו אמר פרוזבול היה לו ואבד נאמן ואע"פ שאין אנו יודעים זמן הפרוזבול שאבד:

סעיף לו

המחזיר חוב שעברה עליו שביעית יאמר לו המלוה משמט אני וכבר נפטרת ממנו אמר לו אעפ"כ רצוני שתקבל יקבל ממנו ואל יאמר לו בחובי אני נותן לך אלא יאמר לו שלי הם במתנה אני נותן לך החזיר לו חובו ולא אמר לו כן מסבב עמו בדברים עד שיאמר לו שלי הם ובמתנה נתתי לך ואם לא אמר לא יקבל ממנו אלא יטול מעותיו וילך לו:

סעיף לז

שטר חוב שעברה עליו שביעית ולא נכתב עליו פרוזבול מוציאין שטר מהמלוה להחזירו ללוה:

סעיף לח

המוכר שטר חוב לחבירו ואח"כ עברה עליו שמטה אין הלוקח חוזר על המוכר שהלוקח פשע מעצמו שלא עשה פרוזבול ואם כבר עבר עליו שמיטה כשמכרו טוענין ללוקח שהמוכר היה לו פרוזבול ואבד ואם הודה המוכר שלא היה לו פרוזבול אם אין לו נכסים אינו נאמן ואם יש לו נכסים נאמן ונפטר הלוה והמוכר ישלם ללוקח:

מתוך: שולחן ערוך חושן משפט סח (עריכה)

<< | שולחן ערוך · חושן משפט · סימן סח | >>

ראו סימן זה בתוך: טור חושן משפט · לבוש · ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:    סמ"ע · ש"ך · ט"ז · באר היטב · קצות החושן · נתיבות (ביאורים · חידושים) · באר הגולה
שו"ע באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org · SefariaENG

דין שטרות העשויות בערכאות עכו"ם

ובו שני סעיפים:
א • ב

סעיף א

שטר שכתוב בכל לשון ובכל כתב אם היה עשוי כתיקון שטרי ישראל שאינם יכולים להזדייף ולא להוסיף ולא לגרוע והיו עדיו ישראל ויודעין לקרותו הרי הוא כשר וגובה בו מהמשועבדים אבל כל השטרות שחותמים עכו"ם פסולים חוץ משטרי מו"מ ושטרי חובות והוא שיתן המעות בפניהם ויכתבו בשטר לפנינו מנה פלוני לפלוני כך וכך דמי המכר או המעות החוב והוא שיהיו עשויים בערכאות שלהם אבל במקום קיבוץ פליליהם בלא קיום השופט שלהם לא יועילו כלום (ואפי' דנו כבר הערכאו' ע"פ אותו השטר והחזיקו הקונה במקחו אינו כלום) (א"ז פ"ק דגיטין) וכן צריכים עידי ישראל שיעידו על אלו העכו"ם שהם עידי השטר ועל זה השופט שלהם שקיים עדותן שאינם ידועים בקבלת שוחד ואז גובים מבני חורין ואם חסרו שטרי העכו"ם דבר מכל אלו הרי הם כחרס:

הגה: וספר שכותבין בו הערכאות הוי כשטר שלהם (נ"י בשם הרשב"א) וי"א דסתם ערכאות לא מקבלי שוחדא וכיון שנעשה בפניהם גובין אפילו ממשעבדי אפי' בלא עידי מסירה ישראל ואפי' אין השופט חתום לקיים העדים אלא כל שנעשה בפני הערכאות לא מרעי נפשייהו לשקורי ואפי' נפק עלייהו קלא דמקבלי שוחדא להטות משפט מ"מ לעדות שקר לא מרעי נפשייהו וא"צ שיהא כתוב בו שראו נתינת המעות אלא שאנו סומכין שראו בודאי (הרא"ש פ"ק דגיטין וטור) ואין חילוק בין חתום עליו עד אחר עכו"ם או שנים (ב"י בשם הרשב"א) כל שנעשה לפני השופט אבל אם כתב סופר הממונה מפי השופט שלא בפני השופט אינו כלום (טור ומהר"ם פאדוואה סי' נ"ו) מיהו במקום שיש דינא דמלכותא להכשיר שטר שנעשה ע"י סופר המלך כשר (טור בשם הרמב"ן):

אבל שטרי מתנות כגון שדי נתונה לך שעיקר הקנין נעשה ע"י השטר והם חתומים בו וכן שטרי הודאות שפלוני הודה לפלוני שהוא חייב לו ופשרות שהם בעדים שלהם או שטרי (מחילות) (טור) אע"פ שיש בהם כל הדברי' שמנינו (ונמסרו לפני עידי ישראל) (טור) -- הרי הם כחרס:

הגה: וי"א דשטרי הודאות כשטרי הלואות (ב"י בשם הרשב"א והר"ן בפ"ק דגיטין) וכן שטרי מחילות כשרים בערכאות (ריב"ש סי' קמ"ב) וכן מתנה הנקנית בקנין או בחזקה (ב"י) רק שהודה בערכאות דכל השטר אינו אלא ראייה בעלמא כשר מה שנעשה לפניהם (ר"ן פ"ק דגיטין) ולכן שכיב מרע שעשה צוואה לפני ערכאות של עכו"ם קיים כל מה שצוה (ריב"ש סי' נ"א) וכמו שיתבאר לקמן סימן רנ"ג סעיף ל"ב ובכל מקום שמשפט המלך לכתוב כל הדברים בערכאות כל השטרות העשויין לפניהם כשרים אפי' שטרי מתנות מכח דינא דמלכותא (הרא"ש פ"ק דגיטין וטור) וכל שכן במקום שכבר נהגו להכשירם כשרים (ריב"ש סי' תצ"ג ותע"ח ובה"ת וב"י בשם רשב"א והמגיד פכ"ז מה' מלוה) וע' לקמן סי' שס"ט בדין דינא דמלכותא וכל שטר שמכשירין משום דינא דמלכותא אם לא נכתב כהוגן לפי דיניהם אע"פ שנכתב כהוגן לפי דינינו פסול דלא נכשיר יותר מהם (ריב"ש סי" נ"א) וכן להפך אם פסול לפי דינינו וכשר לפי דיניהם (מהרי"ק שורש קפ"ח) ויש חולקין בזה (תשובת הרא"ש כלל י"ח):

סעיף ב

אם לא ידעו דייני ישראל לקרות שטר זה הנעשה בערכאות של עכו"ם נותנים לשני עכו"ם זה שלא בפני זה וקורים אותו שנמצא כל א' כמסיח לפי תומו וגובה בו מבני חורין שטר שעידיו עכו"ם שמסרו הלוה ליד המלוה או המוכר ליד הלוקח בפני שני עדים מישראל אע"פ שאינו עשוי בערכאות של עכו"ם ואין בו כל הדברים שמנינו הרי זה גובה מבני חורין והוא שיהיו העדים שמסר בפניהם יודעים לקרותו וקראוהו כשמסרו בפניהם (הרא"ש) ויהיו כתיקון שטר ישראל שאינו יכול להזדייף לא להוסיף ולא לגרוע ויש מי שאומר דה"מ ששמות העדים החתומים בו שמות מובהקים בעכו"ם שאין דרך ישראל לקרות באותן שמות או במקום שאין ישראל רגילים לחתום בשטרות כלל:

הגה: שטר העשוי בערכאות והלוה כופר בו נאמן הסופר להעיד שהוא כתבו (תשו' רמב"ן סי' ע"ח ותשו' רשב"א סי' תתקפ"ו) שטר העשוי לפני עכו"ם והלוה בעצמו חתום עליו אע"פ שאינו יודע לקרות חייב בכל מ"ש בו דהרי גמר בדעתו להתחייב ולכן חתם עצמו ובודאי קראוהו לפניו והאמין לקורא ההוא: (תשו' רשב"א סימן תתקפ"ה) וע' לעיל סי' מ"ה סעיף ג':

מתוך: שולחן ערוך חושן משפט סט (עריכה)

<< | שולחן ערוך · חושן משפט · סימן סט | >>

ראו סימן זה בתוך: טור חושן משפט · לבוש · ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:    סמ"ע · ש"ך · ט"ז · באר היטב · קצות החושן · נתיבות (ביאורים · חידושים) · באר הגולה
שו"ע באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org · SefariaENG

דין הוציא עליו כתב ידו מקוים או בלתי מקוים ודין טענת פרעתי ומודה מקצת

ובו ששה סעיפים:
א • ב • ג • ד • ה • ו

סעיף א

הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו גובה מנכסים בני חורין בין שכתב אני פלוני הבא על החתום מודה שאני חייב לפלוני מנה וחתם למטה בין שכתוב בכתב יד אחר והוא חתום למטה וה"ה אם לא חתם למטה אלא כתב אני פלוני בן פלוני חייב לך מנה אלא שבזה יש חילוק שכשחתם למטה אפי' כל העליון כתב יד אחר גובה אבל כשחתם שמו למעלה צריך שיהא הכל בכתיבת ידו דשמא חתם שמו בראש המגילה ומצאו אחר וכתב תחתיו אבל כשהכל הוא כתב ידו ליכא למיחש לזיופי אפי' לא כתב שמו אלא שכתב אני חייב לפלו' כו"כ כיון שהוא כתב ידו חייב לפיכך הפיתקות שהשותפים מוציאים זה על זה הואיל והוא כתב ידם אפילו אין בו חתימה כלל אלא קבלתי ביום פלוני כך וכך גובין בו מבני חורין ואינו נאמן לומר לא היו דברים מעולם:

הגה: אפי' כתב לו בכתב ידו חתימת ידי דלמטה תעיד עלי כמאה עדים אפי' הכי לא הוי רק כשאר כתיבת יד (פסקי מהרא"י סי' ר"א):

סעיף ב

[אפי'] נתקיים בב"ד שהוא כתב ידו אין לו אלא דין מלוה על פה בעדים ואינו גובה לא מן היורשים ולא מן הלקוחות אלא ממנו אם הודה שלא פרע אבל אם טוען פרעתי נאמן ונשבע היסת ונפטר ואינו יכול לומר שטרך בידי מאי בעי שאינו חושש להניחו בידו כיון שאינו שטר גמור ואם מודה לו מקצת נשבע שבועה דאורייתא ואם כפר ואמר שאינו כתב ידו אם נתקיים בב"ד או שעדים מעידים שהוא כתב ידו הוחזק כפרן ומשלם ואם לאו נשבע היסת ונפטר:

הגה: וי"א דאינו יכול לומר פרעתי על כ"י (טור בשם הרמ"ה ומגיד פי"א מה' מלוה ונ"י ס"פ המוכר את הבית ומרדכי פ' ג"פ) ואין לדיין בזה אלא מה שעיניו רואות (ריב"ש סי' תנ"ד):

ואם טוען ואומר אמת כי היא חתימתי אבל מעולם לא חתמתי על הודאת הלואה אלא שכחתי וחתמתי שמי בסוף מגילה ואפשר שמצאה זה וכתב עליה:

הגה: ולא מהני טענה זו אלא בטוען ודאי לא חתמתי שמי מעולם אבל אם טוען טענת שמא לא מהני (ב"י בשם התרומות):

או שטוען אמנה היתה הודאתי זאת ביני לבינו אבל לא לויתי הלואה זו מעולם נאמן בהיסת במיגו שאם היה רוצה היה אומר פרעתי ואם כתוב בו נאמנות אם נתקיימה חתימתו אינו נאמן לומר פרעתי שאלו פרעו לא היה מניחו בידו כיון שיש בו נאמנות ואם לא נתקיימה חתימתו וטען פרעתי נאמן בשבועת היסת.

(ועי' לקמן סי' קכ"ו סי"ג וי"ד אם נאמן לומר טעיתי במגו דפרעתי):

סעיף ג

כתב ידו שהחתים עדים אחר חתימתו לא לקיים החתימה אלא לקיים הענין אינו נאמן לומר פרעתי:

סעיף ד

פנקס שחתמו עליו בעלי הדבר והחתימו עד אחד עמהם אינו נאמן לומר פרעתי כל זמן שהפנקס ביד חבירו:

סעיף ה

הוציא כתב יד הלוה על יורשיו אע"פ שמודים שהוא כתב יד אביהם אנו טוענים להם שהוא פרוע ופטורים אף משבועת היורשים אבל מחרימין סתם במעמד היורשים אם שום אדם יודע שאביהם לא פרעו:

הגה: וכן עיקר ודלא כהי"ח ואומרים דיורשי הלוה צריכין לישבע שאין יודעים שאביהן נשאר חייב לו (טור בשם התרומות) ומ"מ נהגו בדורות אחרונים להחמיר על היורשין לישבע אם יש קצת רגלים לדבר ויש להסתפק אם חייב לו (פסקי מהרא"י סי' רמ"ח):

ואם הוא תוך הזמן או שהודה החייב וצוה בחליו שהוא חייב לו כך וכך בכתב ידו או שנידוהו כדי שיתן ומת בנדויו ולא נתן הואיל ומודים שהוא כת"י אביהם או שנתקיים כת"י אביהם גובה מהם (עיין טור וב"י) ואם אין מודים שהוא כתב יד אביהם וגם לא נתקיים כתב יד אביהם אף ע"פ שהוא תוך הזמן פטורים (טור בשם הרא"ש) אבל מחרימין סתם במעמד היורשים אם שום אדם יודע שאביהם חייב חוב זה ולא פרעו:

הגה: מיהו אם נידוהו ומת בנידויו אין לחלק ובכל ענין חייב לשלם (ב"י וד"ע):

סעיף ו

אם ראובן הוציא פסק על יורשי שמעון שאביהם נתחייב לו שבועה על עסק תביעת ממון והם אומרים שמא נשבע לך או פרע לך פטורים אף בלא שבועה אלא מחרימים סתם במעמד היורשי':

מתוך: שולחן ערוך חושן משפט ע (עריכה)

<< | שולחן ערוך · חושן משפט · סימן ע | >>

ראו סימן זה בתוך: טור חושן משפט · לבוש · ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:    סמ"ע · ש"ך · ט"ז · באר היטב · קצות החושן · נתיבות (ביאורים · חידושים) · באר הגולה
שו"ע באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org · SefariaENG

דין מלוה על פה ואם א"ל אל תפרעני אלא בעדים

ובו ששה סעיפים:
א • ב • ג • ד • ה • ו

סעיף א

אסור להלוות בלא עדים ואפי' לתלמיד חכם אלא א"כ הלוהו על המשכון והמלוה בשטר משובח יותר וכל המלוה בלא עדים עובר משום לפני עור לא תתן מכשול וגורם קללה לעצמו המלוה את חבירו בעדים בלא קנין ובלא שטר אין צריך לפרעו בעדים אלא נאמן בשבועת היסת לומר פרעתיך:

הגה: אבל אם קבל קנין אפי' בלא שטר לא יוכל לומר פרעתי דהוי כשטר דכל קנין לכתיבה עומד (ב"י בשם התרומות בשער כ"ה ומרדכי פ"ק דכתובות) ויש חולקין (שם במרדכי) וע"ל סי' ל"ט סעיף ה' וכ"מ שנאמן לומר פרעתי נאמן לו' מחלת לי אע"פ שמחילה טענה גרועה היא (מרדכי פ' השותפין וכ"כ לקמן סי' פ"ב):

סעיף ב

אמר פרעתיך בפני פלוני ופלוני אומרים ללוה הביאם והפטר (שצריך לברר דבריו) (טור) לא באו ואפי' באו והכחישוהו ואמרו לא היו דברים מעולם ישבע היסת ויפטר ואם אומר שהזמינם לעדים כשפרעו אם הכחישוהו חייב לשלם:

הגה: (עיין סק"ו) וי"א דאין חילוק בין הזמינם או לא וכל שבאו עדים והכחישוהו חייב לשלם אלא שא"צ לברר דבריו (הרא"ש פ' גט פשוט והמגיד פ"ו מה' טוען אליבא דהרמב"ם) ואם לא יוכל להביא העדים לית לן בה וע' לקמן ריש סי' ע"ה:

סעיף ג

אמר לו אל תפרעני אלא בעדים בין שאמר לו בשעת הלואה בין שאמר לו אחר שהלוהו צריך לפרעו בעדים ואם אמר שפרעו שלא בעדים אינו נאמן (טור והוא מהרא"ש) והמלוה גובה ממנו בלא שבועה טען ואמר כן עשיתי ופרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו למדינת הים או מתו הרי זה נאמן ונשבע שבועת היסת ונפטר וכן אם אמר אל תפרעני אלא בפני ת"ח או בפני רופאים ואמר בפניהם פרעתיך ואותם עדים שפרעתיך בפניהם מתו או הלכו למדינת הים הרי זה נאמן ונשבע היסת ונפטר:

סעיף ד

אמר לו אל תפרעני אלא בפני פלו' ופלו' ואמר לו פרעתיך בפני אחרים אם באו אותם אחרים והעידו שפרעו בפניהם פטור

(מיהו המלוה יוכל לומר שעל חוב אחר קבלם אע"פ שפרעו בעדים הואיל ולא פרעו בפני פלוני ופלוני שאמר) (מרדכי פ' הדיינים)

ואם מתו או הלכו למדינת הים אינו נאמן ואם אמר פרעתיך בפני פלוני ופלוני שייחדת ומתו או הלכו למדינת הים נאמן בשבועה שהרי אמר שקיים תנאו ואם מודה שלא פרעו אלא שאומר לא אפרעך עד שיבא פלוני ופלוני שייחדת לי ואפרעך בפניהם אין שומעין לו אלא פורעו בב"ד וכותבין לו שפרעו בפניהם:

סעיף ה

אמר לו אל תפרעני אלא בפני פלוני ופלוני פרעו בינו לבינו ונאנסו המעות והמלוה אומר בתורת פקדון קבלתים עד שיבואו אותם פלו' ופלו' ותובע שיחזור לפרעו אין בדבריו כלום מאחר שמודה שקבלם (כ"כ בב"ה וע' סקכ"א) והלה לא בתורת פקדון מסרם הוי פרעון ודברים שאומר זה אינם דברים:

סעיף ו

מי שנמחק שטרו וכתבו לו ב"ד שטר אחר דינו כמלוה בשטר ואינו יכול לטעון פרעתי ויש מי שאומר דהוא הדין אם תבע את חבירו על פה ונתחייב לו בדין ולא היה בידו לפרעו וכתבו לו מעשה ב"ד אם טען אח"כ פרעתי אינו נאמן וגובה מהלקוחות מי שמכר שדהו באונס ומסר מודעא קודם לכן בענין שהמכר בטל המעות של האנס שביד המוכר יש להם דין מלוה על פה ואינו טורף ממשעבדי בכח שטר שבידו שאין לו דין שטר שלא ניתן ליכתב וגם נאמן לומר פרעתי (תשובת רשב"א) וה"ה לכל שטר שלא ניתן ליכתב. (ועיין לעיל סי' ס"א ס"ב):

מתוך: שולחן ערוך חושן משפט עא (עריכה)

<< | שולחן ערוך · חושן משפט · סימן עא | >>

ראו סימן זה בתוך: טור חושן משפט · לבוש · ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:    סמ"ע · ש"ך · ט"ז · באר היטב · קצות החושן · נתיבות (ביאורים · חידושים) · באר הגולה
שו"ע באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org · SefariaENG

לוה שהאמין למלוה בעל פה למה מועיל נאמנות

ובו עשרים ושלושה סעיפים:
א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט • י • יא • יב • יג • יד • טו • טז • יז • יח • יט • כ • כא • כב • כג

סעיף א

התנה המלוה עם הלוה שיהא נאמן בכל עת שיאמר שלא פרעו הרי זה נוטל בלא שבועה אע"פ שטוען שפרעו אפילו היא מלוה על פה:

הגה: ודוקא בדאיכא עדים שהאמינו עליו אבל אי ליכא עדים והלוה אומר שהאמינו ופרעו נאמן במיגו וע' לעיל סי' ס"ט ס"ב:

אבל אם הביא עדים שפרעו אינו נוטל כלום ואם התנה עמו שיהא המלוה נאמן כשני עדים אף על פי שהביא עדים שפרעו ה"ז גובה ממנו בלא שבועה ואפי' הביא מאה עדים שפרעו בפניהם שהשנים כמאה:

הגה: ואפילו היה ללוה מיגו והיה אפשר למיפטר עצמו בטענה אחרת לא מהימנינן ליה במיגו נגד הנאמנות שהאמין עליו (ב"י בשם הרשב"א):

אבל אם אמר לו הרי אתה נאמן עלי כשלשה הואיל וירד למנין אם פרעו בפני ארבעה הרי זה פרוע.:

סעיף ב

הא דמהני נאמנות בלא קנין דוקא בשעת הלואה אבל לאחר הלואה ולא קנו מיניה לא משתעבד:

סעיף ג

הא דמהני נאמנות כנגד עדים הני מילי כשמעידים בפנינו פרעו אבל אם העידו בפנינו הודה שפרעו נאמני' שלא פסלם אלא לפרעון אבל הודאה מילתא אחריתי היא ובזה לא פסלם וכן אם העידו שמחל לו החוב נאמנים:

הגה: וכן כל כיוצא בזה דאין הנאמנות אלא למה שהאמינו עליו ולא יותר (טור סי"ד בשם תשו' הרא"ש) כגון מי שקבל מעות בעסקא והאמין לנותן עליו ועל יורשיו לומר שלא אירע הפסד באותו ממון ובכל אשר יאמר בעיקר הממון ואח"כ נפטר המקבל והניח ממון ביד אחר והנותן אומר שהוא מעסק השותפות אינו נאמן בזה אפילו היה המקבל [חי ] הואיל ולא נכלל בלשון הנאמנות (תשו' הרא"ש כלל א"א והביאו הטור) אבל כל מה שכתב עליו נאמנות מהני כגון אם כתב לו שיהא נאמן כמה הוציא הונאות ושחדים מהני כמו שמהני לעיקר הקרן דכל תנאי שבממון קיים (כלל הנ"ל סי' ח' והביאו הטור):

סעיף ד

המדקדקים עושין שובר מכתב ידו של מלוה על שטר של נאמנות ותו ליכא למיחש למידי:

סעיף ה

הרי שפרעו וטען המלוה שלא נפרע ופרעו פעם שני מפני התנאי הרי הלוה חוזר ותובע את המלוה בדין ואומר לו כך וכך אתה חייב לי מפני שפרעתיך שני פעמים אם הודה ישלם ואם כפר ישבע שבועת היסת על כך שלא פרעו אלא פעם אחת:

הגה: ואפי' פרעו תחלה בעדים מאחר שהאמינו נגד עדים אין לי עליו אלא שבועת היסת (טור בשם הרא"ש והריב"ן מגא"ש ב"י):

ולפיכך אם כתב לו בנאמנות שיהא נאמן בלא שום שבועה קלה וחמורה וגלגול לעולם לא משתבע לא בתחלת הפרעון ולא בסוף הפרעון:

הגה: שטר שכתוב בו נאמנות כל זמן שלא נכתב עליו תברא לא עליו על השטר ממש קאמר אלא על החוב קאמר ואפילו נכתב במקום אחר (מהרי"ק שורש פ"ט) אלא א"כ פירש בהדיא דאז צריך לקיומי תנאיה (רשב"ץ ומביאו ב"י ס"ס ע') ואם הביא עדים שפרעו מהני דהוי כאלו אמר אל תפרעני אלא בפני פלו' ופלוני ופרעו לפני עדים אחרים (שם) וכמו שנתבאר לעיל סי' ע' סעיף ד':

סעיף ו

אין הנאמנות מועיל שלא להחרים חרם סתם אפילו אם פירשו בפירוש:

הגה: פטרו מן השבועה נדר בכלל דאין חילוק בין נדר לשבועה רק בבעל הכותב לאשתו נאמנות (ר"ן פרק הכותב):

סעיף ז

המחרים לא לימא כל מאן דגזליה אלא כל מאן דאיתיה לגזילה בידיה ולא מהדר:

סעיף ח

אין כותבים פתקא דלטותא להחרים בצבור אלא ליתומים שבאו בטענת אביהם או אפוטרופס ואמרו אין אנו יודעין אצל מי יש למורישנו כלום ואם אחד רצה לצאת מבהכ"נ כשזה מחרים יש לב"ד לומר למה אתה יוצא ואם לא רצה להתעכב אין מונעין אותו ואפילו שיצא בשעת החרם [החרם] חל עליו:

הגה: ועיין לעיל סימן ט"ז ס"ג דיש אומרים דנותנים לכל אדם חרם אחר עדות וכן נוהגין:

סעיף ט

שטר שיש בו נאמנות והלוה מוציא כתב יד המלוה שקבל ממנו סכום פלוני ביום פלוני וסכום פ' ביום פ' והמלוה טוען שאותו כתב יד הוא מעסק אחר הדין עם הלוה:

סעיף י

שטר שיש בו נאמנות ויוצא מתחת יד אחר יש מי שאומר שאין מועיל הנאמנות:

סעיף יא

כתב פרעון בעדים נגד שטר חוב ומת המלוה ויש כמה אמתלאות מוכיחות שכתב הפרעון מזוייף יתברר הדבר בדרישות וחקירות ואם אח"כ יראה לב"ד שהעדות מכוונת חייבים היורשים להחזיר השטר ללוה:

סעיף יב

אף על פי שיש בשטר נאמנות אינו גובה מהיתומים קטנים כי אולי כשיגדלו ימצאו שובר או עידי פרעון:

סעיף יג

שטר שיש בו נאמנות ונמצא המלוה כפרן בדבר אחד (נ"א אחר) בעדים בטל הנאמנות:

סעיף יד

שטר שיש בו נאמנות ומנהג המקום שהרבה כותבין נאמנות בלא המלכת הבעלים לשופרא דשטרא והלו' טוען כי בלא רשותו נכתב אם העדים עצמם הם כאן ואומרים שלא כתבוהו כי אם מפני שהיו רואין שבשאר שטרות הוא כתוב כך אע"ג דכתיב ביה וקנינא מיני' על כל מאי דכתיב לעיל אין סומכין על הנאמנות כיון שאינו מנהג פשוט לכתוב כן בכל השטרות (והוא הדין בשאר תקוני השטר ועיין לעיל סי' ס"א סעיף ה') ואם כתוב בפירוש וקנינא על כל מאי דכתיב ומפורש לעיל ובענין הנאמנות מפורש ואח"כ אמרו לא אמר לנו מעולם נאמנות זה או בטעות כתבנוהו אינם נאמנים דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד לכך מנהג טוב לכתוב בשטרות קנין על הנאמנות מפורש ושוב אין לפקפק:

סעיף טו

במקום שנהגו שלא לכתוב נאמנות אלא בציווי הלו' כשמצוה הלוה מועיל אפילו בלא קנין:

הגה: ונ"ל דוקא כשאמר כן בשעת הלואה כמו שנתבאר בסי' זה סעיף ב':

סעיף טז

שטר שיש בו נאמנות וכתוב בו זמן קבוע לפרעון אע"פ שעבר הזמן עדיין הנאמנות קיים:

סעיף יז

במה דברים אמורים דמהני נאמנות סתם לפטרו משבועה בעוד שהלוה חי ובא לגבות ממנו אבל אם מת ובא לגבות מיורשיו לא מהני אלא א"כ פירש שפוטרו ממנו ומיורשיו שאז גובים בלא שבועה ואם כתב תהא נאמן עלי ועל באי כחי יורשיו בכלל ומקבלי מתנה ג"כ בכלל באי כחו:

סעיף יח

מת לוה בחיי מלוה בשטר שיש בו נאמנות סתם ואח"כ מת מלוה היורשים גובים בשבועת היורשים שלא פקדנו אבא ששטר זה פרוע ואם כתב בשטר נאמנות מפורש שפטר אותו והבאים מכחו ממנו ומבאי כחו גובי' בלא שבוע' כלל:

סעיף יט

אין נאמנות מועיל לגבי לקוחות אפי' התנה בפירוש שיגבה מהלקוחות בלא שבועת המלו' (ריטב"א וטור ר"ס פ"ב) והוא הדין למלוה מוקדם הבא לגבות שצריך לישבע אע"פ שכתב בשטרו נאמנות:

סעיף כ

יש אומרים שאין נאמנות מועיל אלא לנפרע בפניו ממנו אבל שלא בפניו לא אלא ב"ד משביעים אותו ואם פירש ולא לבאים מכחו אין בית דין משביעים אותו:

סעיף כא

מלוה שהאמין ללוה שיהא נאמן על השטר לומר שהוא פרוע מועיל נמי גבי יורשים שאם מת המלוה ובאים יורשים לגבות מהלוה נאמן לומר שהוא פרוע אבל צריך לישבע שהוא פרוע אפילו בחיי המלוה אלא א"כ כתב לו שיהא נאמן בלא שבועה ואין המלוה יכול לגבות בשטר זה מן היורשים ולא מהלקוחות אפי' אם אמר הלוה לא פרעתי אין המלוה טורף בשטר זה מהלקוחות דחיישינן לקנוניא ואם טען הלוה בשטר זה ואמר פרעתי מקצתו או כולו והמלוה אומר לא פרע כלום משלם המקצת שהוד' בו ונשבע היסת ואם התנה עליו שיהא נאמן בלא שבועת היסת אינו נשבע כלל:

סעיף כב

כשהאמין המלו' ללוה שהוא נאמן על השטר לומר פרעתי אפי' תוך הזמן נאמן לומר פרעתי ואם מת הלוה תוך הזמן יש מי שאומר שאינו גובה מהיורשים שאנו טוענין שאביהם פרע ומיהו בחרם סתם דלא ידעי דלא פרע ויש מי שאומר שחייבים לפרוע אא"כ הביאו עדים שאביהם אמר לפניהם שהוא פרוע:

סעיף כג

שטר שכתוב בו נתחייב פלוני לפלוני או לפלוני והאמין למוציא השטר ואחד מהם הוציא השטר וטוען הלוה שפרע לחבירו וחבירו מודה לו כיון שהאמין למוציא השטר לאו כל כמיניה לומר שפרע כל זמן שזה הוציא השטר ואם היו שותפים בחוב כיון שאחד מהם מודה שנפרע אם יש נכסים למודה ב"ד יורדים לנכסיו ופורעים לחבירו חלקו ואם אין לו נכסים למודה אינו נאמן להפסיד לחבירו כיון שהשטר בידו אבל על חלקו הוא נאמן וב"ד מגבין לאחר חלקו:

מתוך: שולחן ערוך חושן משפט עב (עריכה)

<< | שולחן ערוך · חושן משפט · סימן עב | >>

ראו סימן זה בתוך: טור חושן משפט · לבוש · ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:    סמ"ע · ש"ך · ט"ז · באר היטב · קצות החושן · נתיבות (ביאורים · חידושים) · באר הגולה
שו"ע באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org · SefariaENG

המלוה על המשכון והרבה דיני משכונות

ובו ארבעים וחמישה סעיפים:
א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט • י • יא • יב • יג • יד • טו • טז • יז • יח • יט • כ • כא • כב • כג • כד • כה • כו • כז • כח • כט • ל • לא • לב • לג • לד • לה • לו • לז • לח • לט • מ • מא • מב • מג • מד • מה

סעיף א

המלוה על המשכון צריך ליזהר שלא ישתמש בו מפני שהוא כמו ריבית ואם הלוה לעני על מרא וקרדום וכיוצא בו ששכרו מרובה ואינו נפחת אלא מעט יכול להשכירו שלא ברשות בעלים ולגבות לו דמי השכירות בחובו ויש מי שאומר דדוקא לאחרים יכול להשכירם אבל לא לעצמו משום חשדא:

הגה: ודוקא שלא התנה עמו מתחילה אבל אם התנה עם הלוה מתחילה שרי (ב"י) וע' בי"ד סימן קע"ב וקס"ו י"א דאין חילוק בין ספרים לשאר דברים ואם למד בספרים שהלוה עליהם מקרי שולח יד בפקדון ויש מחלקים משום דקסבר מצוה קעביד (מרדכי פ' אלו מציאות שתי הדעות) וע' בי"ד סי' קע"ב:

סעיף ב

המלוה את חבירו על המשכון בין שהלוהו מעות בין שהלוהו פירות בין שמשכנו בשעת הלואתו בין שמשכנו אחר שהלוהו הרי זה שומר שכר:

הגה: ואין חילוק בין אם פירש שקבלו למשכון בכדי שויו בין קבלו סתם טור

לפיכך אם אבד המשכון או נגנב חייב בדמיו ואם היה שוה המשכון כדי דמי החוב אין לאחד על חבירו כלום ואם החוב יותר על המשכון משלם הלוה היתרון:

הגה: וי"א דאם פירש ואמר בשעת הלואה שמקבל המשכון בכל החוב אפי' אם קבל קתא דמגלא באלפא זוזי אבד המשכון אבד הכל (טור)

ואם דמי המשכון יתרים על החוב נותן המלוה ללוה היתרון ואם נאנס המשכון כגון שנלקח בלסטים מזויין וכיוצא בו משאר אונסים ישבע המלוה שנאנס וישלם לו בעל המשכון את חובו עד פרוטה אחרונה:

הגה: וי"א דמלוה על המשכון לא הוי אלא שומר חנם לענין זה שאם דמי המשכון יתירים על החוב אין המלוה נותן ללוה היתרון אלא אבד מעותיו ולא יותר (טור בשם ר' ירוחם והרא"ש) וכן מוכח באמת דעת הרא"ש בכמה דוכתי ובפרט בסוף פ' שבועת הדיינים כתב ומכל אלו הראיות ברורות נראה דהלכה כרבה ולא כב"י לדעת הרא"ש וכ"כ עוד הרא"ש להדיא בפ' יש נוחלין גבי קנין עד אימתי חוזר ע"ש ומספיקא לא מפקינן ממונא (מרדכי ס"פ האומנין) ואם נאבד או נגנב בפשיעה חייב לשלם לדברי הכל (טור):

סעיף ג

המלוה על המשכון וחזר המלוה והפקידו ללוה ונגנב או נאבד חייב המלוה אע"פ שביד הלוה אבד כיון דבתורת פקדון נתנו לו אכתי ברשותא דמלו' קאי ומזה הטעם אם ראובן לוה מעות משמעון על בגדי אשתו וחזר והשאילן לו עד לאחר המועד ומת במועד ומאימת המושל מסרה את אשר לה לשמעון וגם הבגדים ההם ואח"כ החזיר לה שמעון הכל חוץ מאותם בגדים הדין עם שמעון כיון שבתורת שאלה באו ליד ראובן עדיין הם ברשות שמעון:

הגה: ראובן שנתן לשמעון משכון למשכנו אצל עכו"ם ושמעון נתן משכון אחר לעכו"ם ועכב משכון של ראובן בידו נעשה עליו שומר כאלו הלוהו עליו (מהר"ם פאדוואה סי' נ"ט):

סעיף ד

המלוה על המשכון ונתן לו רשות להשתמש בו ונאנס אפשר שאפילו בנתינת רשות בלבד הוי שואל וחייב:

סעיף ה

מי שנתמשכן ע"י נאמני הקהל על חלקו המגיע מהמס ונגנב המשכון אין לקהל ולא לנאמן דין שומר שכר (אא"כ יש מנהג בעיר הולכין אחריו) (ב"י בשם הרשב"א):

סעיף ו

המלוה על המשכון ומת אף בנו נעשה עליו שומר שכר:

סעיף ז

המלוה על המשכון ובשעת קבלת המשכון אמר איני מקבל אחריותו עלי אינו אפילו ש"ח ופטור אפילו מפשיעה:

סעיף ח

ראובן שאל משמעון סייף שהיה לו במשכון מעכו"ם ואבדו ושואל ממנו ממון הרבה כמו ששואל ממנו העכו"ם לא ישלם לו אלא דמי שוויו דסתם סייף דעלמא:

סעיף ט

המלוה על המשכון ואבד או נגנב בלא אונס שהרי המלוה חייב בדמי המשכון כמו שנתבאר ואמר המלוה סלע הלויתיך עליו ושקל היה שוה והלוה אומר סלע הלויתני עליו וסלע הי' שוה הרי המלוה נשבע תחילה שבועת השומרים שאינו ברשותו והלוה נשבע היסת שהיה שוה כנגד החוב ונפטר:

סעיף י

אמר המלוה סלע הלויתיך עליו ושקל היה שוה והלו' אומר סלע הלויתני עליו וג' דינרין היה שוה ישבע המלוה תחלה שאינו ברשותו ואח"כ ישבע הלוה כמה היה שוה שהרי הודה במקצתו וישלם הדינר:

סעיף יא

סלע הלויתיך עליו ושקל היה שוה והלוה אומר איני יודע דמיו ישבע מלוה שאינו ברשותו וכולל בשבועתו שב' דינרים היה שוה וישלם הלוה שאר החוב שהרי הוא יודע בודאי שהוא חייב ואינו יודע אם פרעו אם לאו ואם יש למלוה עדים שנאבד נוטל שקל בלא שבועה אלא שמחרים הלוה סתם על מי שנוטל ממנו שלא כדין וה"ה שאם מאמינו הלו' שנאבד שנוטל שקל בלא שבועה:

סעיף יב

אמר הלוה סלע הלויתני עליו ושתים היה שוה:

הגה: ומיירי שאבדו בפשיעה למ"ד דלא הוי עליו אלא שומר חנם (טור)

והמלוה אומר שלא היה שוה אלא סלע אם הלוה מאמינו שנאבד או שיש לו עדים שנאבד נשבע המלוה היסת ונפטר ואם אין הלוה מאמינו שנאבד וגם אין לו עדים שנאבד נשבע המלוה שאינו ברשותו ומגלגל עליו שלא היה שוה יותר ממה שהלוהו ואם המלוה מודה במקצת שאמר הלוה סלע הלויתני עליו ושתים היה שוה ואמר המלוה שלא היה שוה אלא חמשה דינרים משלם לו הדינר שמודה לו וישבע שלא היה שוה יותר מה' דינרין וכולל בשבועתו שאינו ברשותו אם אינו מאמינו שנאבד וגם אין לו עדים שנאבד ואם אמר לו הילך מה שהוא שוה יותר ממה שהלויתיך או שאמר היה לי בידך בכדי שהיה שוה יותר על החוב הרי זה נשבע היסת ונפטר אם זה מאמינו שנאבד או אם יש לו עדים שנאבד אמר הלוה סלע הלויתני עליו ושתים היה שוה והמלוה אומר איני יודע כמה היה שוה ישבע המלוה שאינו ברשותו ויכלול בשבועתו שאינו יודע שהיה שוה יותר מדמי החוב ויפטר ואם יש עדים שנאבד או שהלוה מאמינו נשבע היסת שאינו יודע שהי' שוה יותר מדמי החוב ויפטר ואם השיב אני יודע שהי' שוה יותר מדמי החוב ואיני יודע כמה הוה ליה מחויב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם לו סלע ואם רצה המלוה מחרים סתם על מי שטוען שקר אם שניה' תובעי' זה את זה שאמר הלוה סלע הלויתני עליו ושתים היה שוה והמלוה אומר שלא היה שוה אלא שקל נשבע הלוה היסת שלא היה שוה פחות מסלע והמלו' נשבע שאינו ברשותו ויכלול בשבועתו שלא היה שוה יותר מסלע ואם היה הלוה מאמינו או שנאבד או שיש לו עדים גם הוא לא ישבע אלא היסת שלא היה שוה יותר מסלע:

סעיף יג

היו שניהם מודים זה לזה כגון שאומר הלוה סלע הלויתני וסלע היה שוה ובא לפדותו והמלו' מודה אלא שאומר שאבד אם אין לו עדים ואין הלוה מאמינו נשבע שאינו ברשותו ויצא זה בזה:

הגה: היו עדים שנגנב ושהיה שוה יותר על דמי החוב ותובע הלוה המותר והמלוה טוען שלא נגנב או נאבד בפשיעתו ופטור למאן דאמר דלא הוי אלא כשומר חנם ישבע המלוה כשאר שומר חנם דלא פשע בו (טור):

סעיף יד

אם הלוה תבעו ביתרון שהיה שוה המשכון יותר על דמי החוב ויש עדים בזה או שהמלוה מודה לו אלא שטוען שנאבד באונס ותובע דמי חובו ישבע המלו' שאינו ברשותו ושלא שלח בו יד ושנאבד באונס וגובה חובו מהלוה שהרי אין הלוה יודע כיצד נאבד והוה ליה כהלויתני ואיני יודע אם החזרתים לך:

הגה: הלוה שאמר למלוה על משכון פרעתיך כך וכך והמלוה אומר אמת פרעתני אבל איני יודע כמה הלוה נאמן במה שאומר דמלוה אין לו על המשכון רק שעבוד והוי כאלו הוא התובע ואין אדם מוציא מאחר בטענת ספק (תשובת רשב"א סי' אלף מ"א ותשובת רמב"ן סי' פ"ה) ואם עד אחד מעיד שלא כדברי הלוה נשבע הלוה נגד העד ונוטל המשכון במה שאומר הואיל והמלוה אינו יודע (ב"י בשם הרשב"א) ועיין לקמן סי' זה סעיף כ"ד:

סעיף טו

כל היכא שהמלו' צריך לישבע שאינו ברשותו אפילו שאמר הריני משלם כפי שתבע הלוה ואיני נשבע אין שומעין לו דחיישינן שמא עיניו נתן בו ואם היה דבר שכל מינו שוה ומצוי בשוק לקנות כמותו באותן הדמים שרוצה לשלם ה"ז משלם ואינו נשבע במה דברים אמורים כשהשבועה מוטלת על המלוה לבד ואין על הלוה שום שבועה אבל בזמן שהלוה נשבע כמה היה שוה כדי ליטול או ליפטר אז לא ינצל המלוה לעולם מלישבע שאינו ברשותו (ואפי' מאמין הלוה למלוה ר"ן פ' הדיינים) אפי' אם ירצה לשלם והוא דבר המצוי לקנות דחיישינן שמא יוציא את המשכון אחר שבועת הלוה ונמצא שם שמים מתחלל:

סעיף טז

המלוה את חבירו על טבעת שיש בו אבן ונאבד אם הלוה מודה שאותו שביד השולחני שוה לשלו פשוט שנלך אחר שומת הבקיאים אבל אם טען הלוה דשלו היתה שוה יותר והמלוה טוען ברי שלא היתה שוה אלא כזו הרי זה מודה מקצת ונותן לו מה שהוא מודה ונשבע על השאר ואם המלוה אינו יודע כמה היתה שוה והלוה טוען ברי שהית' שוה יותר הרי הוא נאמן ומשום דהוה ליה מלוה מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע ומ"מ צריכים ב"ד לחקור היטב ולאיים על הלוה שלא ישקר לשום אותה יותר משוויה:

סעיף יז

אם לא נאבד המשכון וחלוקים בעיקר הלואה שהמלוה אומר שהלוהו סלע והלוה אומר שלא הלוהו אלא שקל אם הוא בענין שהיה המלוה יכול להחזיק במשכון ולטעון לקוח הוא בידי או להד"מ או החזרתיו לך נאמן לומר שהלוה עליו עד כדי דמיו בשבועה בנקיטת חפץ (ודוקא שתפס חפץ אבל תפס מעות נשבע היסת ונפטר) (טור והתרומה שער מ"ט) ואפילו מת הלוה תחלה ואח"כ מת מלוה נפרעי' (יתומיו) ממה שתחת ידם לפיכך אם המשכון שוה סלע הרי נשבע ונוטלו אין המשכון שוה אלא דינר הרי המלוה נוטל דינר מדמי המשכון ופורע הלוה עוד דינר שמודה בו ונשבע על השנים שכפר בהם ואם כפר בכל ואמר אין זה משכון אלא פקדון בידו ואין לו אצלי כלום הרי המלוה נפרע מדמי המשכון ואם אינו שוה כדי חובו נוטל ממנו מה ששוה ועל השאר נשבע הלוה היסת ונפטר:

הגה: ואפי' היה זה הדבר שמחזיק בו דברים שעושין בהן אוכל נפש או בגד אלמנה לא אמרינן כיון שמחויב להחזיר אין לו מיגו אלא כיון שאין עדים והיה יכול לכפור יכול לטעון עליו כדי דמיו (טור) וה"ה במקום שיש תקנה שלא לעכב אחד של חבירו הבא לידו דרך שאלה או פקדון או מלמד בספרים שלומד עם הנערים אע"פ שמחויב להחזיר מ"מ לא אבד מיגו שלו ונאמן לטעון עליהם כדי דמיו כל מקום שיש לו מיגו ואפי' במקום שיש תקנה זו מ"מ המלמד יוכל לעכב הספר בעד שכירות הלמוד (מרדכי ס"פ המקבל) י"א דבכ"מ שיכול לטעון על מה שתחת ידו יכול לישבע סתם שאינו חייב לו כלום ובלבד שיודע בודאי שזה שכנגדו חייב לו כגון שיש לו מלוה בידו או פקדון וברור לו שלא נאנס משכנגדו שהוא חייב ליתן לו פקדונו או דמיו וכיוצא בזה (נ"י פ"ק דמציעא וב"י סי' ע"ה בשם תלמידי רשב"א) מיהו לכתחלה אומרים לו לברר דבריו כמו שיתבאר למטה סעיף כ"ה ולקמן ר"ס ע"ה והא דיכול לטעון על מה שתחת ידו היינו שאומר שזה שכנגדו חייב לו ממון אבל לא יוכל להחזיק במה שתחת ידו עד שחבירו יתן לו פטורים או כיוצא בזה משאר תביעות כי אין זה שייך לזה (מהרי"ו סי' כ"א ול"ה) וכל מי שיוכל לטעון על מה שתחת ידו אין לו זכות בו רק משעת העמדה בדין ואילך ולא משעת תפיסה ולכן אם נתייקר קודם העמדה בדין ברשות מרא קמא אייקר (ריב"ש סי' שצו):

סעיף יח

ואם הוא בענין שאין יכול לטעון לקוח הוא בידי או לא היו דברי' מעולם או החזרתיו לך נשבע הלוה שלא הלוהו אלא שקל ופורע לו ונוטל משכונו כיצד דברים שאינם עשוים להשאיל ולהשכיר ואין עדים לומר היאך באו לידו אפילו ראו עדים עתה בידו נאמן לומר לקוח הוא בידי וכן אפילו דברים העשוין להשאיל ולהשכיר או שאין עשוים להשאיל ולהשכיר אלא שיש עדים שבאו לידו בתורת שאלה ואין עדים שראו עתה בידו יכול לומר החזרתים לך או לא היו דברים מעולם אם אין עדים שמסרם לידו אבל דברים העשוים להשאיל ולהשכיר ויש עדים שראוהו עתה בידו אינו יכול לומר לקוח הוא בידי או החזרתים לך:

הגה: י"א דלא בעינן שראו העדים בשעה שתבעו לבית דין אלא שראו קודם לכן בידו וטען אז שהן מכורין בידו או טענה אחרת שאינן ראוים להחזיר לפי אותה טענה דמעתה אין לו מיגו שהיה יכול לומר החזרתים דאנן סהדי שלא החזירם וכן אם הוא מפורסם שהוא בידו אע"פ שאין כאן עדים שראו בידו לא יוכל לומר לקוחים הם בידי שהרי אין כאן מיגו דיוכל לומר החזרתים דירא לשנות הידוע (הגהות אשיר"י סוף פרק המקבל) ואפי' אמר בשעה שראו עדים שחייב לו כך וכך כמו שטוען עכשיו בב"ד לא מהימן (תשובת הרא"ש כלל ק"ו סי' ב') ודוקא שראוהו עדים קודם שתבעו בב"ד אבל אם ראוהו אחר שנפלו הטענות ומחלוקות ביניהם בב"ד לא אבד המיגו שלו ונאמן במה שטוען לקוחים או החזרתים דהולכים בזה אחר שעת טענ' בב"ד (תשובת רמב"ן סי' פ"ד) ואם יש עד אחד בזה יש אומרים דאין המלו' נאמן דהוי ליה מחויב לישבע להכחיש העד ואינו יכול שהרי מודה לו רק טוען טענה אחרת ליפטר עצמו והוה ליה מחויב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם (תשובות הנ"ל) כדלקמן סימן ע"ה סעיף י"ג וי"א דהמלוה נאמן בשבועה (תשו' רשב"א סי' תתקצ"ח וסי' אלף מ') והסכמת בעל המחבר כסברא הראשונה כמו שיתבאר לקמן סי' זה סעיף כ"ג ועיין לקמן סי' ע"ה סעיף י"ג וע' לעיל סי' נ"ח כתבתי אם אדם יוכל לטעון על מה שתחת ידו מחמת אחר ולא מחמת זה שנתנו בידו והא דאדם יוכל לטעון לקוח הוא בידי או הלויתי עליו היינו דוקא שהחפץ תחת ידו אבל ראובן שהפקיד דבר אצל שמעון ולוי הביא עדים שהוא שלו או ששמעון מודה לו ושמעון טוען שראובן חייב לו עליו אין ראובן נאמן לומר שלקחו מלוי אבל אם שמעון אומר שיודע שראובן לקחו מלוי נאמן במגו שהיה אומר שהוא לקחו מלוי ואז היה נאמן הואיל וליכא עדים כיצד בא לידו או שלא ראו בידו (תשובת רשב"א) ואם אינו טוען לקוח הוא בידי רק שראובן נתן לו של לוי למשכון ע"ל סי' שנ"ו שחייב לפדותו משום תקנת השוק ועיין עוד מאלו הדינין סימן קל"ג:

סעיף יט

דברים העשויים להשאיל ולהשכיר להרמב"ם היינו כלים שתחלת עשייתם להשאיל ולהשכיר ולהרי"ף ור"ת כל כלי שמקפידים עליו להשאילו מפני חשיבותו או שמתקלקל הוא דבר שאין דרכו להשאיל ולהשכיר ושאר כל הכלים דרכן להשאיל ולהשכיר והוא שיהיה זה שהחפץ בידו רגיל אצל בעל החפץ וגם שיהיה בעל החפץ רגיל להשאיל כליו לאחרים:

הגה: וזה הכל תלוי באהבת האיש ושנאתו ולפי מנהג המקום ולפי ראות עיני הדיין לפי מה שהתובע והנתבע הם בני אדם (טור):

סעיף כ

המוחזק במשכון שלא בעדים שאמרנו שיכול לטעון עליו עד כדי דמיו אם אינו שוה לשומת הבקיאי' החצי שהוא טוען עליו ואומר אני אטלנו בחובי לפי שהוא שוה בעיני כדי חובי והאחר כופר שאינו חייב לו כלום ואומר אע"פ שאיני חייב לו אני רוצה לסלקו בדמים שהוא שוה לשאר בני אדם הדין עם בעל הכלי.

(וי"א שהדין עם המחזיק (טור) ונראה לי דהמוציא מחבירו עליו הראיה):

סעיף כא

אין חזקת המחזיק מועלת לטעון עליו כדי דמיו אלא בדבר שאינו יכול לילך מעצמו והוא עומד תחת יד הבעלים כגון מטלטלים או עבד קטן שאינו הולך ברגליו ובהמה המשתמרת ביד הרועה דכיון שהוא שמור ביד בעליו וזה מוחזק בו נאמן לטעון עליו עד כדי דמיו אבל עבדים גדולים ובהמה שאינה מסורה לרועה אלא מעצמה הולכת ורועה אינו נאמן לומר לקוח הוא בידי או משכון הוא בידי אלא כשיביא האחד עדים שהם שלו יחזיר לו העבד ובהמה והוא ישבע לו שלא מכר ולא משכן לו כלום לפי שאין תפיסתן תפיסה שמעצמם הולכים אנה ואנה ובכ"מ ברשות בעלים הם ואם החזיק בהם שלשה שנים ויש לו עדים בכך ה"ז נאמן וישבע היסת שלקחן ממנו או שמסרם לו בחובו:

סעיף כב

אם המלוה כופר במשכון ושניהם מודים בהלואה ישבע המלוה היסת שלא הניח בידו משכון והלו' ישבע היסת שהוא תופס משלו כנגד חובו או יותר ואע"פ ששוה יותר נפטר המלוה ממנו שכבר נשבע עליו ואם היה שוה פחות נשבע שמשכונו היה שוה כך וכך וישלם השאר:

סעיף כג

ראובן שלוה משמעון עשרה דינרים על משכון והי' עד א' בדבר שידע המשכון והחוב אבל לא ידע כמה היה החוב ושמעון אומר שכ' דינרין הלוה לו אם הוציא שמעון המשכון לפני ב"ד או בפני עדים קודם שנפלה הכחשה ביניהם הדין עם ראובן וכיון שיש כאן ע"א מחייבו שבועה והרי הוא מודה לדברי העד ואינו יכול לישבע הילכך מחזיר המשכון ויביא ראיה על המעות ויטול וישבע ראובן היסת על העשרה שהוא כופר בהם אבל אם קודם שהוציא שמעון המשכון בב"ד נפל המחלוק' ביניהם שמעון נאמן ונשבע בנקיטת חפץ ונוטל:

סעיף כד

ראובן שלוה משמעון שבעה דינרים על המשכון ואח"כ אמר לו פרעתיך פעם אחד שני דינרים ופעם שנית שני דינרים ופעם שלישית דינר והשיב שמעון איני זוכר אלא מהדינר לבד הדין עם ראובן מפני שגוף המשכון שלו ונמצא כשהוא תובע משכונו שמעון משיבו איני יודע אם יש לי עליו שום דבר מספק וכיון שכן אין שמעון יכול לתבוע מספק בנכסי ראובן. (ועיין לעיל סי' זה סעיף י"ד):

סעיף כה

התופס חפץ מחבירו וטוען שיש לו עליו עד כדי דמיו מעסק משא ומתן שביניהם צריך לברר היאך נתחייב לו משום דנפישי רמאי ואולי מתוך דבריו יתברר רמאותו.

(ועיין לעיל סי' זה סעיף י"ז ולקמן סי' ע"ה):

סעיף כו

מי שיש בידו משכון מחבירו ודוחקו לפדותו ואמר לו הלה יהא המשכון שלך לא קני דדחויי מדחי ליה:

סעיף כז

משכון שנפחתו דמיו ביד המלו' וטוען הלוה ברי לי שנפחת מחמת שנרקב או אכלוהו עכברים או עש אם טוען המלוה ששמרו במקום שמשתמר מעכברים ורקבון וניערו כראוי א"כ אנוס הוא ונשבע היסת שהוא כדבריו ונפטר ואם מודה שלא שם אותו במקום המשתמר מעכברים או לא ניערו כראוי חייב לשלם הפחת ואם יש מחלוקת ביניהם זה אומר נפחת כך וכך וזה אומר לא נפחת כל כך אם הלוה מודה שמתחל' לא היה שוה אלא כדי החוב כגון שהלוהו עשרים והיה שוה עשרים ועתה שוה עשרה והמלוה אומר שמתחלה לא היה שוה אלא ט"ו ושואל ממנו חמשה נשבע הלוה היסת ונפטר ואע"פ שהוא מודה מקצת שהרי המשכון הילך הוא אבל המלוה אינו נשבע שהרי גם מתחלה לא היה שוה אלא כדי חובו ואם מתחלה היה שוה יותר מכדי החוב כגון שטוען הלוה שהי' שוה שלשים והלוהו עשרים ועתה אינו שוה אלא ט"ו ושואל ממנו עשרה והמלוה אומר שלא היה שוה אלא כ"ה ואין לו ליתן אלא חמשה נשבע המלוה שלא נפחת אלא עשרה ומנכה לו חמשה מתוכו והשאר גובה מהמשכון שהוא נאמן בשבועה עד כדי דמיו וכל שכן אם אפילו אחר שנפחת שוה כדי החוב והם חלוקים בפחת או שאמר המלוה איני יודע כמה נפחת שנשבע המלוה שבועת היסת ונפטר:

סעיף כח

מלוה אומר סלע הלויתיך עליו וג' דינרים הי' שוה ויש לי אצלך דינר ולוה אומר מכרתי לך בשלשה דינרים ולא נתת לי המעות ותובע אותו בהם שניהם נשבעים שבועת היסת זה נשבע שמשכון הוא בידו וזה נשבע שמכרו לו ואם רצו להפך שבועתם זע"ז הופכים ואם הם חולקים על ההפך זה אומר אני מהפכה וזה אומד אני מהפכ' עומד הדבר עד [שיתרצהאחד מהן] ואם לא נתרצו שניהם נשבעים:

סעיף כט

מלוה שטוען שנאבד המשכון באונס והלו' טוען ברי לי שאתה מכרתו ולקחת דמיו נשבע הלו' היסת ונפטר:

סעיף ל

ראובן משכן משכון ביד שמעון והלך שמעון ומשכנו ללוי או נתן לו במתנה מה שהי' לו עליו ונאנס מיד לוי ותובע ראובן משכונו מיד שמעון ואומר כי סלע הי' שוה ולא הלוהו לו עליו אלא שני דינרים ושאל ממנו שני דינרים ושמעון אומר שלא הי' שוה אלא ג' דינרים ואינו חייב לו אלא דינר נמצא [שמעון] מודה מקצת וצריך לישבע שלא הי' שוה אלא ג' דינרים גם צריך לישבע שאינו ברשותו ושנאנס וזה אי אפשר לו לישבע כיון שלא נאנס בידו ולוי אינו יכול לפטרו בשבועתו שנאנס כי יאמר לא מהימן לי לוי הילכך הוה ליה שמעון מחויב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם וכן הדין אם נפחת המשכון ויש מחלוקת ביניהם כמה שיעור פחיתותו ומודה שמעון שנפחת ואינו יודע אם הי' באונס אם לאו הוה ליה מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם ואם רצה להחרים על כל אדם שיודע שמשכונו אינו שוה כמו שטוען הרשות בידו ואם יש עדים ששמרו לוי כראוי ונאנס ממנו נפטר שמעון ואפילו אין עדים אם דרך ראובן להפקיד פקדונותיו ביד לוי ישבע לוי שאינו ברשותו ושנאנס ממנו ונפטר שמעון:

הגה: ואם פשע לוי ונאבד ואין לו לשלם חייב שמעון לשלם לראובן שהוא בעל דבר של ראובן אע"ג שראובן רגיל להפקיד אצל לוי (טור) (ועיין לקמן סי' רצ"א):

סעיף לא

ראובן שאל משמעון משכון שמשכן בידו השיב שמעון בנך הקטן בא ושאל אותו בשמך ונתתיו לו וראובן אומר שלא בא לידו שמעון פושע הוא שמסרו ליד בן ראובן אפי' אם היה גדול שהממשכן או משאיל חפץ לחבירו צריך להחזיר לידו:

סעיף לב

ראובן הי' לו מעות ביד שמעון ובקש ממנו לוי שילוה אותם לו ונתרצה להלוותם ונתן לו בהם משכון ושלח ראובן כתב לשמעון שיתן המעות ללוי ונתנם לו ונאבדו המשכונות ביד ראובן דין מלוה על המשכון יש לו ונתחייב ראובן בשמירת המשכנות ומיהו לא נתחייב בשמירתם עד שיגיעו המעות ליד לוי ואם נאבדו המשכונות קודם לכן פטור ראובן לפיכך אם ישבע ראובן שנגנבו קודם שבאו המעות ליד לוי יחזיר לו לוי מעותיו ואם הוא מסופק אין מוציאין המעות מיד לוי:

סעיף לג

ראובן תובע ללוי ספרים שמשכן לשמעון ואמר ששמעון המחהו אצל לוי לתת אותם לו כשיתן לו המעות וכשהוציא לוי הספרים לתתן לראובן אומר שנפחתו ונפסדו בידו ותבעו לשלם לו הפחת ולוי אומר ממי שקבלתי הספרים הוא הרשני ללמוד בהם כל זמן שיהיו ברשותי כיון שלוי היה יודע שהספרים של ראובן אף אם הרשהו שמעון ללמוד בהם לא היה לו לשמוע לו ולפיכך חייב לשלם לראובן כל מה שנפחתו הספרים בתשמיש שנשתמש בהם:

סעיף לד

יורש שהוציא שטר שיש למורישו כו"כ ממון אצל פלו' ויש לאותו פלו' משכון ביד המוריש וטוען היורש שהמשכון נאנס מיד מורישו ותובע המעות נשבע הנתבע היסת שלא החזיר לו המשכון ושהיה שוה כנגד חובו ויפטר:

סעיף לה

ראובן הניח משכון ביד שמעון ומת שמעון והניח בנים קטנים ובא ראובן לשאול משכונו מיד יורשי שמעון ואומר שהוא ממושכן ביד אביהם בחמשים וטוענים היתומים שאביהם צוה שהוא ממושכן במאה החמשים שראובן מודה יתן מיד ליתומים והחמשים האחרים יתן ביד השליש עד שיגדלו היתומים וישבעו שבועת היורשים שלא פקדנו אבא וכו' ונוטלים החמשים מיד השליש בד"א כשהי' המשכון שוה מאה ואם לאו אין עליו לתת אלא כדי דמיו ועל השאר ישבע היסת בד"א שאין המשכון מדברים העשוים להשאיל ולהשכיר אבל אם הוא מדברים העשוים להשאיל ולהשכיר אינו משלם אלא החמשים ואפי' אם המשכון שוה יותר שהוא נאמן במיגו שהוא שאול בידו:

סעיף לו

משכונו של ישראל ביד הגר ומת הגר ואין לו יורש ובא אחר והחזיק בו מוציאים אותו מידו ומחזיר אותו לבעליו שכיון שמת הגר פקע שעבודו:

סעיף לז

וכן הדין אם יש לו שטר משכונא על קרקע של ישראל ומוחזקת בידו ומת ובא ישראל אחר והחזיק בה לא עשה כלום שמיד שמת הגר פקע שעבודו וברשות בעליה עומדת:

סעיף לח

עכו"ם שהלוה לישראל על המשכון ונפל ממנו ומצאו ישראל חייב להשיבו לישראל ויש מי שאומר דה"ה למעות שהלוה ישראל לעכו"ם על משכון ונפלו המעות מהעכו"ם ומצאם ישראל יחזיר לישראל.

(ולי נראה דבמעות הם של המוצא דמעות להוצאה נתנו וכבר יצאו לגמרי מרשות הנותן):

סעיף לט

משכונו של גר ביד ישראל ומת הגר ובא אחר והחזיק בו זה קנה כנגד מעותיו שהיה הגר חייב וזה קנה השאר בד"א כשהי' המשכון בחצר שאינה משתמרת ולא היה המלוה בחצירו בשעת מיתת הגר אבל אם היה המלוה בחצירו או אפי' לא הי' בחצירו והמשכון בחצירו המשתמרת זכה לו חצרו בכל המשכון ראובן היה בידו משכונות (של שמעון) ומת שמעון ויורשיו תובעים המשכונות וראובן טוען אותם המשכונות אני תופס מפני שאמר לי לוי שותפי ששמעון חייב לו מדמי השותפות ורוצה לישבע לוי על משכונות אלו אין בדברי לוי כלום מאחר שאינם בידו:

סעיף מ

משכונו של עכו"ם ביד ראובן ואמר ליה ראובן תן לי מעותי אמר לו העכו"ם תמשכן אותו לישראל אחר והלך ראובן ומשכנו לשמעון ונתן לו המעות שהעכו"ם חייב לו ומת העכו"ם והמשכון שוה כפלים מהחוב זכה שמעון בכל המשכון:

הגה: משכון של עכו"ם ביד ישראל ואמר העכו"ם ליתן המשכון לישראל אחר ומת זכה זה הראשון במשכון שבידו ואין צריך ליתן לאחר כלום דהא לא משך (ב"י בשם הרשב"א) (ואם היה העכו"ם חייב לישראל אחר ע' לקמן ריש סי' פ"ו):

סעיף מא

משכונו של עכו"ם ביד ראובן והפקידו ראובן ביד שמעון ומת העכו"ם יש להסתפק אם זכה שמעון במה שהמשכון יותר מהחוב:

סעיף מב

המחזיק בקרקע חבירו ואוכל פירותיו וטוען כי במשכונא ירד בו והיה לו שטר ממאה דינרים שהלוה עליו ועכשיו נאבד ממנו והלה טוען שלא היה כי אם מחמשים דינרים אם לא החזיק בו המלוה שני חזקה הלוה נאמן וישבע [ש"ד] כדין מודה מקצת ונוטל קרקעו אבל אם החזיק בה שלש' שנים נאמן המלוה בשבועת היסת ושקיל מאה דקא תבע מפירי דארעא:

סעיף מג

המלוה את חבירו על המשכון ופרעו וא"ל תן לי משכוני א"ל לך עתה ובא למחר ואחזירנו לך ונגנב המשכון אם נגנב קודם הזמן שקבע לו לבא בשבילו חייב המלוה ואם נגנב אחר הזמן שקבע לו לבא בשבילו פטור לפיכך אם יש עדים ללוה שבא בזמן שקבע לו ולא נתנו לו חייב ואם אין עדים ישבע המלוה שלא בא בזמן שקבע לו ופטור:

הגה: ודוקא למ"ד מלוה על המשכון הוי ש"ש אבל למאן דאמר ש"ח כמו שנתבאר ריש סימן זה לא מחייב אלא בפשיעה:

סעיף מד

ראובן שהיה לו משכון ביד עכו"ם המלוה בריבית ושמעון הוצרך למעות ובקש מראובן שירשהו ללות ממנו על אותו משכון ועשה כן ונשרף המשכון ביד העובדי כוכבים פטור שמעון מלשלם לראובן דמי המשכון:

סעיף מה

אם המשכון הוא בעין ואינו שוה שיעור מעותיו יכול המלוה לכופו לפרוע מעותיו:

מתוך: שולחן ערוך חושן משפט עג (עריכה)

<< | שולחן ערוך · חושן משפט · סימן עג | >>

ראו סימן זה בתוך: טור חושן משפט · לבוש · ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:    סמ"ע · ש"ך · ט"ז · באר היטב · קצות החושן · נתיבות (ביאורים · חידושים) · באר הגולה
שו"ע באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org · SefariaENG

כמה זמן סתם הלואה וכמה פרטי דיני הלואה

ובו עשרים סעיפים:
א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט • י • יא • יב • יג • יד • טו • טז • יז • יח • יט • כ

סעיף א

המלוה את חבירו סתם ולא קבע לו זמן במקום שאין להם מנהג יש לו זמן שלשים יום שאינו יכול לתבעו קודם בין במלוה בשטר בין במלוה ע"פ בין במשכון בין בלא משכון ואם התנה שיתבע כל זמן שירצה יש לו לתובעו אפי' ביומו אבל שאלה סתם זמנה לאלתר ויכול לתובעו מיד:

הגה: מיהו אם הלוה מוחה שלא ליתן שטר למלוה והוא מבקש ממנו שטר צריך להחזיר לו מעותיו מיד כי מסתמא לא הלוה לו אלא שיכתוב לו שטר ומאחר שאינו רוצה יחזיר לו מעותיו (טור בשם הרא"ש):

סעיף ב

המלוה את חבירו וקבע לו זמן לפורעו אע"פ שלא קנו מידו אינו יכול לתבעו קודם הזמן בין במלוה על פה בין במלוה בשטר בין במשכון בין שלא במשכון בין שמת מלוה בין שמת לוה אם יורשיו אמודים בנכסים כמוהו טען המלוה ואמר היום סוף הזמן שקבעת והלוה אומר עד עשרה ימים קבעת הלוה נשבע היסת ואם היה שם עד אחד שהיום סוף זמנו הרי זה נשבע שבועת התורה:

סעיף ג

זה אומר חמשה ימים נשאר מהזמן וזה אומר עשרה אומרי' למלוה המתן עוד עד סוף החמשה ואז ישבע היסת שנשאר עוד חמשה ימים:

סעיף ד

במה דברים אמורים? במלוה על פה בלא משכון אבל אם היתה מלוה בשטר או על המשכון וטען המלוה שלא קבע לו זמן או שהיום סוף זמן שקבע לו ישבע המלוה היסת ויגבה חובו מיד:

סעיף ה

ראובן נשבע שלא למכור משלו לפרוע שום חוב ואח"כ נשבע לפרוע לשמעון לזמן פלוני וכשהגיע הזמן טוען אין לי מעות וכבר נשבעתי שלא למכור משלי לפרוע שום חוב אם חוב שמעון קדם לשבוע' שלא למכור משלו לא חלה השבועה ומכין אותו עד שתצא נפשו אם אינו רוצה לפרוע ואם השבועה קדמה לחוב שמעון נמצאת השניה שבועת שוא ומכין עליה מכת מרדות ואם מתוך אימת המלקות יתחרט וימצא פתח לשבועה ראשונה יתירוהו לו וימכור ויקיים שבועה שניה:

סעיף ו

הנשבע לחבירו לפרעו קודם שיעבור זמן פלוני אע"פ שלא תבעו בתוך הזמן עדיין השבועה במקומ' עומדת

ועיין בי"ד סי' רכ"ח סעיף מ"ב מדינים אלו וסימן רל"ו סעיף י"ב:

סעיף ז

הנשבע לפרוע לחבירו ביום פלוני ואירע אותו יום בשבת חייב לפרעו קודם אותו יום ואם לא פרעו קודם צריך ליתן באותו יום משכון וישומו אותו ויתננו לו בתורת פרעון:

הגה: מי שנשבע לחבירו לפרוע לו לזמן והגיע השמיטה בנתיים או שמחל לו פטור משבועתו דכל שפטור מדין הפרעון אינו חייב לשלם מכח השבועה (תשובת רמב"ן סי' רנ"ו ומהרי"ק שורש פ"א בשם תשובת רשב"א וב"י ד"מ סי' ס"ז וע"ש):

סעיף ח

הנשבע לחבירו לפרעו ביום פלו' והגיע הזמן והמלוה איננו בעיר הוא פטור עד שיבא המלוה או שלוחו אבל צריך שיהיו המעות בידו באותו יום ואינו רשאי להוציאם:

הגה: והני מילי שנפטר כשאין המלוה בעיר היינו דוקא כשלא היה המלוה דר במקום שהיה דר תחלה כשנשבע הלו' או יצא משם אבל אם הוא בעיר שהיה תחלה כשנשבע הלוה צריך להוליכו אחריו כי אדעתא דהכי נשבע תחלה (מהרי"ק שורש י"ז) וי"א דאפי' אם עקר דירתו ממקום למקום אם אינו רחוק מן הלוה יותר מתחלה צריך להוליכו אחריו (מהרי"ק שורש קי"ב) מי שנשבע ליתן נדוניא לחתנו ובתוך זה הרגיל קטטה עם בתו ויש לחוש שירגיל יותר אם יתן לו א"צ ליתן לו (טא"ה סימן נ"ב) מי שנשבע לשלם לחבירו אע"פ שלא היה חייב לשלם לו מ"מ חייב לשלם מכח שבועתו (תשו' הרא"ש כלל ס"ח סי' י"א וריב"ש סי' שד"מ). וע' לקמן סי' נ"ז סעיף ט"ו וסעיף ל' ולקמן סי' ר"ט ס"ד:

סעיף ט

הנשבע לפרוע בראש חדש אדר חייב לפרוע ביום החדש הראשון:

סעיף י

מי שיש לו שטר על חבירו לזמן ובא בתוך הזמן לב"ד ואמר מצאתי מנכסי פלו' ואנא ירא שאם יבואו לידו יבריחם ממני ולא אמצא מקום לגבות חובי אם רואה הדיין שום אמתלא לדבריו שלא יוכל לגבות חובו כשיגיע הזמן מצוה על הדיין לעכב הממון עד שיגיע זמן השטר וכן הדין בלוה לזמן ובתוך הזמן רואה המלוה שהלוה מבזבז נכסיו ואין לו קרקע או שהלוה רוצה לילך למדינה הים ותובע המלוה את שלו או שיתן לו ערב שומעין לו:

הגה: וה"ה בכ"מ שנראה לב"ד לעכב מעות הנתבע (פסקי מהרא"י סס"ד) ומזה נשתרבב המנהג לעקל המעות אע"פ שאין בו צורך כולי האי (ת"ה סי' פ"ה) ואם הנתבע מעיר אחרת ונראה לב"ד שמן הראוי לעקל מעותיו של הנתבע אם הם בעיר התובע צריך הנתבע לילך ולדון בעיר התובע להוציא מעותיו (ועיין לעיל סי' י"ד) אבל אם נראה לב"ד שהנתבע ציית לו דינו בעירו ולא גברא אלמא הוא לא יעכבו לו מעותיו אע"פ שהם בעיר התובע אלא ילך התובע אחר הנתבע (מהרי"ו סי' ל"ד וקנ"ה) וכשנראה לב"ד לעכב המעות צריכין להודיע לנתבע כדלקמן סי' ק"ו מי שהיה דר בעיר עם המלוה ויצא משם והניח ממונו בעיר שיצא משם יכולים התובעים לכופו לדון עמהם בעירם שלא יהא כל אחד ואחד לוה והולך למדינת הים וב"ד מודיעין לו תחלה (תשובת רשב"א אלף קמ"ט כדלקמן סי' ק"ו):

סעיף יא

הקונה שדה מחבירו ויצאו עליה עסיקין (פי' ערעורין מן התעשקו עמו) ובא לב"ד וטוען חושש אני שמא תצא השדה מידי ותאבד ממונך ולא אמצא לך (כלום) קנה באותו ממון קרקע כדי שאטרוף אותו שומעין לו:

סעיף יב

לאחר שעבר הזמן שקבע לו או ל' יום במלוה סתם אם הלוהו על משכון סתם יכול למוכרה על פי ב"ד ואם הלוה בעיר יודיעוהו ב"ד שאם לא יפרע יתנו לו רשות למכור המשכון ואם אינו בעיר (טור בשם הרמב"ם) אין ב"ד נזקקין לו לומר לו המתן עד שיבא הלוה ויטעון:

סעיף יג

ואם המשכון כלה והולך יכול למוכרו בב"ד אפי' תוך ל' יום בין שהיו בעליו שם בין שלא היו שם:

סעיף יד

יש מי שאומר שאע"פ שעבר זמן ההלואה צריך להמתין מלמכור המשכון שלשי' יום אחר תביע':

הגה: וא"צ לתובעו בב"ד רק יתבענו בפני עדים שיפרענו ואח"כ יעכבנו ל' יום וימכרנו ואפי' אם תבעו רק בינו לבינו מהני אם הלוה מודה בכך (ד"ע ליישב תשובת הרא"ש דסתרי אהדדי) וי"א דבמקום שהמנהג שהמלוה לעכו"ם לא יוכל למכרו בפחות משנה דנין כן גם בישראל שהלוה לחבירו על המשכון דאזלינן בזה אחר המנהג (מרדכי פ' הגוזל בתרא) מי שנתן משכון לצדקה בעד מה שחייב הגבאי יכול למכרו כדין ההדיוט שמלוה על המשכון (מהרי"ק שורש קצ"ד):

סעיף טו

מי שיש בידו משכון של חבירו לא ימכרנו אלא בב"ד רוצה לומר ב"ד של ג' הדיוטות וישומו אותו כמה הוא שוה כמוכר בשוק וימכרנו באותה שומא שיתנו לו רשות למכור הבקיאים בשומא ומשיאין לו עצה למוכרו בעדים כדי שלא יאמר הלוה שנמכר ביותר מהשומא ואם מכרו שלא בשומא של שלשה שמאין לא עשה כלום והמכר בטל אף על פי שלא טעה (טור בשם תשו' הרא"ש) ואם הוא בענין שא"א להחזיר המכר כיון שמכרו שלא בשומת ג' בקיאין אע"פ שהודיע ללוה חייב לפרוע כמו שהיה שוה בשעת המכירה אם יש עדים שיודעים כמה היה שוה באותה שעה ואם יאמרו שהי' שוה יותר מחובו יפרע לו המותר ואם אין עדים והמלוה אומר שהי' שוה כך יותר מחובו ישבע שהוא כדבריו ויפרע לו ואם אינו יודע כמה הי' שוה או אינו רוצה לישבע ישבע הלוה כמה היה שוה ויפרע לו המלוה מה שהי' שוה יותר על חובו (וה"ה אם המלוה אומר שצוהו למכרו והלוה כופר המלוה נשבע) (מהרי"ק שורש קצ"ד):

סעיף טז

המוכר משכון שבידו על פי ג' הדיוטות בקיאין בשומא אינו רשאי ללקחו לעצמו ואם מוכרו ע"פ ב"ד מומחים יש מי שאומר שרשאי ללקחו לעצמו:

סעיף יז

המלוה את חבירו על המשכון ע"מ שאם לא יפדנו לזמן פלו' שיגבה כדי חובו מהמשכון והמותר יהיה מתנה מעכשיו הוי אסמכתא ואם התנה עמו שאם לא יפדנו לזמן פלו' יהיה מוחלט הוי נמי אסמכתא ואם אמר לו קנה מעכשיו אם לא אפדנו עד זמן פלו' יש מי שאומר דלא הוי אסמכתא ושאם הלוה טוען לא יצא מפי קנה מעכשיו נאמן המלוה בשבועה (ועיין לקמן סי' ר"ז בדיני אסמכתא) מי שיש בידו משכון מחבירו וכשהגיע הזמן א"ל צא ומוכרו והלך ומכרו ואח"כ בא הלוה לבטל המכר ואמר שלא כוון אלא לדחותו אין בדבריו כלום והמכר קיים:

הגה: אבל כל זמן שלא מכרו יכול לחזור בו ולומר שלא ימכרנו (תשו' רשב"א סי' אלף י') וכן אם דחקו המלוה לפרוע וא"ל הלוה המשכון יהא שלך יכול לחזור בו (נ"י סוף ב"מ):

סעיף יח

אמר המלוה ללוה אין נותנין במשכון אלא עשרים זהובים וא"ל תנהו ונזדמן לו דרך למדי והוליכו עמו ומכרו בשלשים הכל ללוה וההוצאות שהוציא להוליכו על הלוה אבל שכר טרחו לא ישלם לו כיון דבלאו הכי אית ליה אורחא להתם:

סעיף יט

הבא לפדות משכונו שביד שמעון ואמר לו כבר מחלת לי אין בדבריו כלום משום דבאדם שחייב לחבירו מעות שייך לשון מחילה אבל כשיש לו ביד חבירו חפץ לא שייך לשון מחילה אלא לשון מתנה.

(וכ"כ לקמן ריש סימן רמ"א):

סעיף כ

הבא לפדות משכונו משמעון ואמר לו הזהרתיך לפדותו כשהגיע הזמן ואמרת לי לך ומשכנו והבנתי שדעתך לומר שאמשכננו ברבית וכן עשיתי תפרע הקרן והרבית אין במשמעות לשון זה שימשכננו בריבית ולכן לא יפרע לו אלא הקרן:

מתוך: שולחן ערוך חושן משפט עד (עריכה)

<< | שולחן ערוך · חושן משפט · סימן עד | >>

ראו סימן זה בתוך: טור חושן משפט · לבוש · ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:    סמ"ע · ש"ך · ט"ז · באר היטב · קצות החושן · נתיבות (ביאורים · חידושים) · באר הגולה
שו"ע באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org · SefariaENG

באיזה מקום ניתנה מלוה לפרוע וסדר הפרעון

ובו שבעה סעיפים:
א • ב • ג • ד • ה • ו • ז

סעיף א

(המלוה ניתן לתבוע בכל מקום) (טור) אפי' הלוהו בישוב יכול לתובעו במדבר ולכופו שיפרענו שם אם יש לו כדי סיפוקו עד שיגיע לישוב וכדי לפרעו ואם המלוה טוען ברי לי שיש לו כדי סיפוקו וכדי לפרעו והלוה טוען שאין לו אלא כדי סיפוקו ישבע היסת אבל אם הלוה רוצה לפורעו במדבר אם ירצה המלוה לא יקבל ממנו עד שיגיע לישוב מאחר שהלוהו בישוב ומיהו בכל מקום ישוב יכול לכופו לקבל אפי' אינו מקום המלוה ולא מקום הלוה ולא מקום שהלוהו אפי' יש כמה מדברות קודם שיגיע למקומו ושיירא חשובה מקום ישוב:

הגה: הלוהו במדבר יכול לכופו לקבל פרעונו במדבר אפי' הלוהו בישוב וא"ל הלוה אני רוצה לצאת למדבר וא"ל המלוה גם אני רוצה לצאת למדבר הוי כאלו הלוהו במדבר וצריך לקבל במדבר (טור):

סעיף ב

קבע המלוה ללוה זמן ורוצ' הלוה לפורעו כדי שלא יעמוד הממון באחריותו עד הזמן והמלוה אינו רוצה לקבלו אם הגיע הזמן אע"פ שהלוה ממהר לפרוע חובו כדי להציל עצמו מהאונסים העתידים לבוא כמו חלוף המטבע וגזירת המסים והתשחורת (פי' עבודת של מלך כענין לא חמרא דחד מנהון שחרית) הדין עמו שאין עתה הקלקלה נראית אע"פ שעתידה לבא למחר או בו ביום לאחר הפרעון ואין לו להשגיח על תקלת חבירו אבל אם לא הגיע הזמן אם מצוי וניכר לעינים חילוף המטבע מיד וגזירת המסים והתשחורת אינו יכול לכופו לקבל חובו קודם זמנו אבל אם אין שם אחת מכל החששות האלה וכיוצא בו אע"פ שאין המלו' רוצה לקבל חובו קודם הזמן כדי שלא יהיו באחריותו עד שיגיע הזמן אין שומעין לו מפני שקביעות הזמן לתקנת הלוה היא:

סעיף ג

חוב דמשכונא דקא אכיל מיניה פירות באתרא דלא מסלקי עד שיגיע הזמן כמו שלוקח פירות עד זמן דמי ואם רצה אינו מקבל המעות קודם הזמן אא"כ מניח לו הפירות לאכול:

הגה: לוה שאמר למלוה טול מעותיך והוא בזמן והמלוה אינו רוצה לקבלם והם צרורים ומונחים ביד לוה ונגנבו או נאנסו הלוה חייב לשלם אבל בפקדון בכי האי גווני פטור (ב"י מ"כ):

סעיף ד

המלוה את חבירו לזמן ובא הלוה לפרעו תוך הזמן בפרוטרוט דינר דינר י"א שאין המלוה יכול לעכב ולומר תן לי כל חובי בפעם אחת דאף פרעון של דינר דינר נקרא פרעון אלא שיש למלוה תרעומת עליו ומיהו אם משכן לו שדהו או אפי' שתי שדות אינו יכול לכופו שיחזיר לו חצי המשכונ' בחצי המעות.

(וה"ה אם הגיע הזמן א"צ לקבל פרעון בפרוטרוט) (מרדכי פרק האומנים):

סעיף ה

המלוה את חבירו על משכון מטלטלין או קרקע ששוים יותר מחובו ובא הלוה ואמר שיקח מהמשכונו' כדי חובו ויחזיר לו את המותר אין בדבריו כלום וה"ה אם אין המשכונות שוים יותר מהחוב אינו יכול לכופו שיטלם בחובו ויחזיר לו שטרו:

סעיף ו

לוה שאמר כשהגיע זמן הפרעון אין לי מעות ולא מטלטלי אלא קרקע טול אותו בחובך ומלו' אומר איני חפץ בקרקע ואני רוצה להמתין עד שיהיו לך מעות ואינך יכול לכופני שאקח קרקע כיון שאיני תובע חובי עכשיו הדין עם המלוה:

סעיף ז

המלוה את חבירו על המטבע ונפסל אם יכול להוציאו במדינה אחרת ויש לו דרך לאותה מדינה נותן לו ממטבע שהלוהו ואומר לו לך והוציאו במקום פלוני ואם אין לו דרך לשם (או שיש לו דרך לשם והמלכיות מקפידות שמחפשין על מי שמוליך מטבע הנפסל) (טור) נותן לו מטבע היוצ' באותה שעה וכן בכתובה:

הגה: וכל זה שהתנה ליתן לו מעות אבל אם לא התנה כלום נותן לו מטבע שהלוהו בכל ענין (טור) ואם התנה ליתן לו מעות היוצאין בהוצאה חייב ליתן לו מעות היוצאין בכל ענין (מרדכי פרק הגוזל קמא) ואם תיקן המלך כיצד ישלמו החייבים דינא דמלכותא דינא וכפי מה שתיקן ישלם (מרדכי שם בשם ר"י) ויש חולקין (תשובת הרא"ש כלל ק"ג סי' א' ב') עיין לקמן סי' שס"ט בדין דינא דמלכותא ועיין בי"ד סי' קס"ה מדינים אלו: