שולחן ערוך חושן משפט עב כז
<< · שולחן ערוך חושן משפט · עב · כז · >>
צבעי אותיות סימון הפרשנים: מאירת עיניים (סמ"ע) · שפתי כהן (ש"ך) · טורי זהב (ט"ז) · באר היטב · קצות החושן · באר הגולה · פתחי תשובה
משכון שנפחתו דמיו ביד המלו' וטוען הלוה ברי לי שנפחת מחמת שנרקב או אכלוהו עכברים או עש אם טוען המלוה ששמרו במקום שמשתמר מעכברים ורקבון וניערו כראוי א"כ אנוס הוא ונשבע היסת שהוא כדבריו ונפטר ואם מודה שלא שם אותו במקום המשתמר מעכברים או לא ניערו כראוי חייב לשלם הפחת ואם יש מחלוקת ביניהם זה אומר נפחת כך וכך וזה אומר לא נפחת כל כך אם הלוה מודה שמתחל' לא היה שוה אלא כדי החוב כגון שהלוהו עשרים והיה שוה עשרים ועתה שוה עשרה והמלוה אומר שמתחלה לא היה שוה אלא ט"ו ושואל ממנו חמשה נשבע הלוה היסת ונפטר ואע"פ שהוא מודה מקצת שהרי המשכון הילך הוא אבל המלוה אינו נשבע שהרי גם מתחלה לא היה שוה אלא כדי חובו ואם מתחלה היה שוה יותר מכדי החוב כגון שטוען הלוה שהי' שוה שלשים והלוהו עשרים ועתה אינו שוה אלא ט"ו ושואל ממנו עשרה והמלוה אומר שלא היה שוה אלא כ"ה ואין לו ליתן אלא חמשה נשבע המלוה שלא נפחת אלא עשרה ומנכה לו חמשה מתוכו והשאר גובה מהמשכון שהוא נאמן בשבועה עד כדי דמיו וכל שכן אם אפילו אחר שנפחת שוה כדי החוב והם חלוקים בפחת או שאמר המלוה איני יודע כמה נפחת שנשבע המלוה שבועת היסת ונפטר:
מפרשים
שנפחתו דמיו ביד המלוה: בפרישה כתבתי שי"ל שכן הוא טענת הלוה והמלוה מודה לו אבל אומר שנעשה באונס ואין עדים בדבר ואלו רצה המלוה היה כופר ואמר הרקבון היה כבר ולא השגחתי עליו ומ"ה נאמן בהיסת במ"ש שנעשה באונס במיגו דאלו אמר שלא נעשה בביתו דאל"כ היה צריך המלוה לישבע שבועה דאורייתא שנעשה אצלו באונס אפי' אטענת ספק דהלוה כדין כל שומר שצריך לישבע שבועה דאורייתא אטענת אונס מיתה או שבור' ואפי' אין המפקיד טוען טענת ברי וכתבתי שם עוד די"ל דלא חייב' התור' לישבע אלא כשטוען שנגנב או שנאבד או מיתה או שבורה דומיא דמיתה דכלת' לגמרי משא"כ בכה"ג שהוא עדיין בעין אלא שנפחתה ועדיין שם בעלים הראשונים עליו וכיון דאין להלו' טענת ברי אהמלוה לא חייבוהו התור' בכה"ג לישבע אספק וע"ל סי' רצ"ד וכאן בפריש' שהארכתי בזה:
שהוא כדבריו ונפטר: אין להקשות הא כתב הט"ו בסס"צ ובסי"ד דאם המלוה טוען שנאנס ואפי' אין הלוה יודע מזה המלוה נשבע וגובה כל חובו א"כ הל"ל הכי ל"מ שהמלוה נפטר אלא שגם הלוה צריך לשלם לו כל דמי הלואתו אם אין המשכון עדיין שוה כדמי הלואתו דהא אין הלוה טוען כאן ברי שאכלוהו עש או נרקב בפשיעת המלוה שלא ניערו כראוי דאז הוה הלוה פטור וכמ"ש לעיל בסי"ב די"ל דלא איירי כאן מטענת דמלוה עליו שישבע וסמך אמ"ש לעיל בסי"ד גם י"ל כיון דהלוה לא נתחייב לשלם להמלוה אלא אחר שישבע מקודם ש"ד שנאנס וכאן דבא ללמדנו דהמלוה נפטר מהלו' בשבוע' היסת וכנ"ל מ"ה לא כ' כאן חיובו דהלוה ודו"ק:
ואם יש מחלוקת כו': קאי אדסמיך ליה שמודה שלא שמרו כראוי וק"ל:
שהרי המשכון הילך הוא: ע"ל בטור ובדברי המחבר ריש סימן פ"ז שיש פלוגתא בזה אם נותן משכון נקרא הילך והמחבר פסק שם דלא מיקרי הילך שאני הכא דהלוה עליו מתחלה וקבלו דמיו ועפ"ר מ"ש עוד מזה:
אבל המלוה אינו נשבע כו': וכן הוא ג"כ ל' הטור ופשוט הוא ולא כתבו הטור והמחבר אלא משום סיפא ור"ל בהאי חלוק' נשבע הלוה ולא המלוה כיון שלא הי' שוה אלא כדי חובו אפי' לטענת הלוה וא"כ אין ללוה תביע' על המלוה ובסיפא הוא איפכא ששם יש ללוה תביע' על המלוה כיון שהי' המשכון מתחל' שוה יותר ועפ"ר מ"ש עוד בזה:
ושואל ממנו עשרה: והמשכון רוצה להחליט בידו דאומר כיון שנפחת בפשיעתו אין ביד המלו' כח להזקיקו לטפל בו למוכר':
ואין לו ליתן אלא חמש': פי' אפי' לפי טענתו דהלוה דרוצה להניח ביד המלו' המשכון ושיתן לו מותר חובו עשר' הוא משיב לו שעכ"פ אין לך בידי ליתן לך מותר אלא חמשה אבל דעתו מסתמא שגם אלו חמשה לא יתן לו במזומנים אלא ינכה לו גם אותן עם מה שנפחת מכ' עד ט"ו בחובו ומסיק דהדין בזה עם המלו' דא"צ ליתן לו מזומנים אלא מנכ' מחובו גם אלו החמש' שמוד' לו ביתרון מחובו אבל עשר' שנשאר לו מחובו אין יכול לכוף להלו' לשלם לו מזומנים ושיקח משכונו אלא גוב' אותו מהמשכון והכלל שהמוחזק ידו על העליונ' והמע"ה:
ומנכה לו חמשה מתוכו: בב"ת ובטור כתוב מחובו והוא גירסא נכונה בעיני יותר וע"ד שכתבתי לפני זה ועפ"ר ודו"ק:
וכ"ש אם אפי' כו': כ"כ ג"כ הטור עיין בפרישה והא דכתבו דהוא כ"ש גם הא דמסיק דנפטר בשבועת היסת ולא אמרינן דצריך המלוה לישבע בנק"ח כהגאונים הנ"ל בסי"ז וגם הא דנפטר בהיסת באומר איני יודע כמה נפחת נלע"ד ליישב הכל במה שנדע דדינים הללו שבסעיף זה אינם דומים לדין שכתב המחבר בסי"ז דשם איירי שהלוה אינו מודה להמלו' שהלו' לו כ"כ ומ"ה מחשב המלו' תובע מוציא מיד הלו' מ"ה צריך לישבע. להגאונים בנק"ח כדי להחזיק בהמשכון שתחת ידו משא"כ בדינים הללו שהלוה אינו מחולק עם המלו' בהסך ומודה שכל כך חייב ליתן לו דמי הלואתו ואדרבא הלו' בא להוציא מהמלוה ואומר אתה פחתת משכוני שהי' תחת ידך בפשיע' מ"ה גם הגאונים מודים דהמלוה נפטר מתביעת הלו' בהיסת ומה"נ כתב ל' כ"ש משום דבכה"ג דהמשכון עדיין שוה כדי חובו וגם הלוה מודה בהחוב אין שם תובע ומוציא על המלו' כלל משא"כ ברישא שאין לע"ע המשכון שוה כ"כ והוא אומר לפני ב"ד שחייב לו ך' זהו' והמשכון אינו שוה אלא ט"ו דיש לפי הנראה קצת כאלו בא לתבוע אותו במותר חובו ובפרט דלאו כ"ע דיני גמירי לידע שהדין נותן שינכה לו מחובו כשיעור הפחת ובפרישה כתבתי דמה"ט נמי הוא כ"ש משום דמיגו דלקוח הוא יותר טוב בשוה דכשאינו שוה י"ל דלא רצה לטעון לקוח משום דסבר להוציא ע"פ טענות הלואה עוד ה' זהובים ומה"נ כ' דכשטוען המלוה איני יודע כמה נפחת כלל דיכול להיות דמעיקרא כך הי' נרקב או באכילת עש וכנ"ל וה"ל כאומר איני יודע אם הלויתני דנשבע שאינו יודע ונפטר ומ"ש איני יודע כמה ל' כמה לאו דוקא הוא ובבעל התרומות אין שם תיבת כמה. וגם כתב שם בב"ת דיעה א' דמצריך ברישא כשאין המשכון שוה כ"כ לישבע ש"ח בנק"ח ואפשר שטעמו הוא כיון שנראה כתובע וכאילו בא להוציא מהלו' וכמ"ש ועפ"ר מ"ש עוד בישוב דברי' הללו וכאן באתי לקצר ודו"ק והא דנפט' בהיסת באומרו שלא הי' שוה אלא כ"ה אע"ג דהוא מודה ללוה מקצת טענתו דשאני הכא דהמשכון הוא עדיין שוה יותר מדמי הודאתו וה"ל כהילך ובמשכון כזה כ"ע מודים וכמ"ש לעיל:
(קטו) שנפחתו דמיו ביד המלוה כו'. כתב הסמ"ע שכן הוא טענת הלוה והמלוה מודה לו אבל אומר שנעשה באונס ואין עדים בדבר ואלו רצה המלוה היה כופר ואמר הרקבון היה כבר ולא השגחתי עליו ומ"ה נאמן בהיסת במ"ש שנעשה באונס במגו דאלו אמר שלא נעשה בביתו דאל"כ היה צריך המלוה לישבע שבועה דאורייתא שנעשה אצלו באונס אפי' אטענת ספק דהלוה כדין כל שומר שצריך לישבע ש"ד אטענת אונס מיתה או שבורה ואפי' אין המפקיד טוען טענת ברי ועוד י"ל דלא חייבה התורה לישבע אלא כשטוען שנגנב או שנאבד או מיתה או שבורה דומיא דמיתה דכלתה לגמרי משא"כ בכה"ג שהוא עדיין בעין אלא שנפחתה ועדיין שם בעלים הראשונים עליו וכיון דאין להלוה טענת ברי אהמלוה לא חייבוהו התורה בכה"ג לישבע אספק עכ"ל ואין דבריו נלפע"ד דהתירוץ הראשון ודאי ליתא דהא המחבר ס"ל לקמן ר"ס צ"ג ור"ס רצ"ו דלא אמרינן מגו לאפטורי משבוע' וגם מקור דין זה הוא מבעה"ת והבעה"ת כ' ג"כ דא"א מגו לאפטורי משבועה והבאתי לעיל ס"ק כ"ד ואפי' להטור והר"ב דלקמן סי' רצ"ו דאמרינן מגו לאפטורי משבועה אלא דבשבועת שומרים היינו טעמא דהוי העז' ה"נ דמי ממש לשבועת השומרים דהא הוי העזה אלו היה טוען ואמר הרקבון היה כבר. ואם כוונת הסמ"ע לומר במ"ש ולא השגחתי עליו דאינו יודע אם הרקבון הוי כבר דלא הוי העזה. פשיטא דכה"ג לא הוי מגו וכמ"ש לעיל סעיף י"ג ס"ק נ"א בשם התוס' והר"ן. והתירוץ השני כתב ג"כ הב"ח והוא ג"כ אינו נכון לפע"ד לחלק בין נאבד ונשבר לנפחת מה שלא מצינו בשום מקום דלא מסתבר כלל לחלק בין נאבד לנפחת ועוד דא"כ היאך כתבו הבעה"ת והט"ו לקמן בסעיף ל' בנפחת המשכון דה"ל משואיל"מ הא בשבועת היסת לא אמרינן משואיל"מ ודוחק לומר דבהך דבסעיף נ' מיירי שנפחת בענין שאין שם בעלים הראשונים עליו דהא הכא והכא חד לישנא נקטו. אבל לפעד"נ לתרץ דהכא מיירי שהלוה טוען ברי לי שנרקב בפשיעתו ומ"ש וטוען הלוה ברי לי שנפחת מחמת שנרקב ר"ל דטוען ברי לי שנפחת בפשיעתו וכן כתב הב"ח דמיירי שהלו' טוען ברי לי שנפחת בפשיעתו והשתא א"ש דל"ק נמי מה שהקשה בסמ"ע ס"ק ע"ז [פ'] אמ"ש הבעה"ת והט"ו אח"כ נשבע שהוא כדבריו ונפטר דלאשמועינן רבותא שהלוה חייב ג"כ לשלם ע"פ שבועת המלוה כו' ונכנס בישובים דחוקים ולפי מ"ש לק"מ דכיון שהלוה טוען ברי אינו חייב לשלם ע"פ שבועת המלוה. והלכך נשבע המלוה היסת דכל שבועת שומרים אינו אלא כשבעל החפץ טוען שמא דרמי רחמנא שבועה עליה שלא יהא כל א' וא' הולך וטוען אבד חפצך שהרי אין הבעל יודע אם משקר אבל כשהבעל טוען ברי לא רמי רחמנא שבועה עליה דחזקה אין אדם מעיז. והכי מוכח נמי ממ"ש הרא"ש והר"ן ר"פ כל הנשבעין דמשבועת השומרים דחייב אפי' הפקיד אצלו בלא שטר ועדים ליכא לאוכוחי מיניה דלא אמרינן מגו לאפטורי משבועה דהתם היינו טעמא דלאו מגו מעליא הוא דכי טוען נאנסו אינו מעיז הלכך לית לן להמניה במאי דאינו מעיז משום דאי בעי מעיז דחזקה אין אדם מעיז עכ"ל ואי חייב שבועת שומרים אפילו בטוען הבעל ברי לי שפשע א"כ הא השתא נמי מעיז והדרא קושיא לדוכת' אמאי לא אמרינן מגו ובע"כ מוכח משום דלא אמרינן מגו לאפטורי משבועה אלא ודאי כמ"ש ודוחק לומר דבטוען ברי באמת לא מחייב שבועה אלא היכא דהפקיד אצלו בעדים ובשטר ודוק (וע"ל סי' צ"ב סעיף ח' ומ"ש שם) וכן משמע ממ"ש התוספות פ' הגוזל עצים דף ק"ז ע"א בשם ריב"א וכ"כ הרא"ש ושאר פוסקים גבי עירוב פרשיות כתוב כאן חזקה אין אדם מעיז פניו בפני ב"ח שיודע שהוא משקר וה"ה נמי בפני המפקיד לכפור הכל ובמלוה פי' טענה דלא שייכא אלא במלוה דהיינו כפיר' והודא' הוא דאינו מעיז לפי שכנגדו יודע שהוא משקר אבל בטענה דלא שייכא אלא בפקדון מעיז ומעיז הלכך אפי' כופר בכל חייב עכ"ל וכן כתב הר"ן פרק שבועת הדיינים וכ"כ ר' ירוחם נ"ג ח"ב וכ"כ הסמ"ג עשין פ"ט דף ע"ב ע"א וכן משמע ממ"ש ה' המגיד פ"ב מה' שכירות ומביאו ב"י לקמן סי' פ"ז ס"י וז"ל זה פשוט דאין שבועת השומרים בכופר בכל אלא בטוען נאנסו אבל בטוען לא הפקדתני או לא נעשיתי שומר או החזרתי שכל אלו טענות שהמפקיד יודע בהם כמו הנפקד אין שם חיוב שבועה עכ"ל ודוק (ואין להקשות ממ"ש בת"ה סי' של"ד דאם תובע אותו שפשע ויש לו עד א' שפשע ועד א' מכחישו דפטור משום עד מסייעו אלמא אי לא הוי עד מסייע היה מוכרח לישבע שבועת השומרים י"ל דמיירי התם שהתובע טוען שמא רק שתובעו ע"פ העד הלכך הוה ס"ד דת"ה התם דאי הוה אמרינן אוקי חד לגבי חד יתחייב שבועת השומרים ע"ש ודו"ק):
(קטז) שנרקב או אכלוהו עכברים כו'. ע"ל סי' רצ"א ס"ג מ"ש שם מדין היזק עכברים וכה"ג:
(קיז) ושואל ממנו ה'. אורח' דמילת' נקט ואה"נ דאם המלו' אינו רוצה ליקח המשכון בחובו ורוצה להחזירו ללוה ושישלם לו עכ"פ כפי הודאתו חייב לשלם לו דמפני שנפחת אצלו א"צ ליקח המשכון בחובו דל יהא אלא שואל או מזיק בידים הא קי"ל אין שמין לשואל ולמזיק אלא לגנב וגזלן בלבד וכדלקמן סימן שד"ם ור"ס ת"ג וע"ש מדיני שומת השברים:
(קיח) ואע"פ שהוא מודה מקצת. שהרי המשכון הילך הוא ע"ל בטור ובדברי המחבר ריש סעי' פ"ז דאם נותן לו משכון לא מיקרי הילך שאני הכא דלוה עליו מתחל' עכ"ל סמ"ע ס"ק פ"ב ובאמת הבאתי כן לק' סי' פ"ז סעיף א' ס"ק ה' דברי הר"ן ונ"י שמחלקין בכך להדיא וע"ש אבל מ"מ דין זה צל"ע כי נראה שם להדי' דטעמייהו דהר"ן ונ"י משים דאזלי לשטתם דס"ל דהא דאמר ר' יצחק ב"ח קונה משכון היינו אף בשעת הלואתו וא"כ כבר הוכחתי לעיל סעיף ב' ס"ק ט' דלא אמר ר' יצחק אלא בשע' הלואתו אבל בשעת הלואתו אינו קונה משכון ואינו עליו אלא ש"ח או ש"ש. וא"כ כי היכי דהוכיחו הר"ן ונ"י שם מהא דאמרינן פ"ק דקדושין התקדשי לי במנה זו והניח לה משכון עליה דאם נותן לו משכון לא מיקרי הילך אינה מקודשת דמנהא"כ משכון א"כ הא כבר הוכחתי לעיל סעיף ב' ס"ק ט' דאם קדשה במשכון שיש לו מאחרים שמשכנו בשעת הלואתו אינה מקודשת משום דלא קני משכון זה ומנה אין כאן משכון אין כאן א"כ הכא נמי אע"ג דהלוה לו כבר עליו מ"מ כיון דלא קני משכון לאו הילך הוא ומנה אין כאן משכון אין כאן כן נ"ל ברור ועיקר:
והנה ראיתי בבעה"ת שמשם מקור דין זה בשער מ"ט סוף ח"ב ולא כתב כמ"ש הט"ו כאן רק כתב וז"ל הלוה נשבע היסת ונפטר ואיכ' מ"ד שבועת התור' דה"ל מידה מקצת עכ"ל ונראה דמ"ש ואיכ' מ"ד שבועת התור' דה"ל מודה מקצת היינו משום דמשכון לאו הילך הוא וכמו שהביא הבעה"ת שער ז' ח"ב דהבעל העיטור והר"י מג"ש פליגי בזה דהר"י מג"ש ס"ל דמשכון לאו הילך הוא ומביא שם שהר"י מג"ש הביא ראיה מהך דפ"ק דקדושין דמנה אין כאן משכון אין כאן והבע"ת סובר בפשיטות דנתן לו עתה משכון והלוה לו מתחלה על משכון הדין שוה בשניהם וכ"כ הרמב"ם להדיא בפ"ד מה' טוען דין ו' וז"ל מנה לי בידך על משכון זה אין לך בידי עליו אלא חמשים הרי זה מודה מקצת וישבע ואם אין המשכון שוה אלא חמשים או פחות ה"ז נשבע ומשלם החמשים שהוד' בהן היה המשכון שוה מאה או יותר הואיל והמלוה יכול לטעון עליו עד כדי דמיו הרי המלו' נשבע ונוטל מדמי המשכון הי' שוה שמונים נשבע המלוה שאין לו פחות משמונים ונוטלן מן המשכון ונשבע הלוה מן התורה על העשרים שכפר בהן עכ"ל ותימה על המחבר שכתב בפשיטות דמשכון הילך הוא והלא הוא נושא כליו של הרמב"ם ואיך סתם דבריו שלא כדברי הרמב"ם ואף שהראב"ד שם השיג עליו וכתב מה ישבע הילך היא הרי כתב הרב המגיד שם דאין כן דעת רבותיו של הרמב"ם ובביאור כתב אבן מג"ש ז"ל בשם הרב אלפסי דמשכון לאו הילך הוא עכ"ל וגם הסמ"ג דף קפ"א ע"ד כתב ככל דברי הרמב"ם. וגם כבר כתבתי שכן נראה עיקר ודו"ק:
(קיט) ומנכ' לו חמשה מתוכו. נלפע"ד דתיבת ומנכה צ"ל ומגבה וכן הוא בקצת ספרי הטור וה"ק ומגבה לו המלו' ה' מתוכו כלו' מן המשכון מגבה ללוה ה' והשאר גובה מהמשכון ואם המלו' רוצה שהלו' ישלם לו במזומנים י' יכול להחזיק גם שיעור החמש' עד שישלם לו העשר וכמ"ש בסמוך דבשביל שנפחת אצלו אינו מחויב ליקח המשכון:
(קכ) והשאר גובה מהמשכון. בשבוע' בנק"ח וכמ"ש לקמן בסמוך:
(קכא) וכ"ש אם אפי' אחר שנפחת כו' שבועת היסת כו'. כתב הסמ"ע והב"ח דהא דנשבע היסת ולא אמרינן דצריך לישבע בנק"ח כדלעיל סעיף י"ז היינו משום שאין מחולקים בסך ההלוא' רק בשיעור הפחת ע"ש באריכות. ואין דבריהם נלפע"ד לדינא דהא טעמא דאמרי' לעיל סעיף י"ז דצריך לישבע בנק"ח כיון דאינו טוען על גופו של משכון שהוא שלו אלא בא ליפרע ולגבות חובו מן המשכון א"כ מה בכך ס"ס לפי דברי הלוה אין מגיע לו כ"כ להתפרע מן המשכון וא"כ כיון דאינו טוען על גופו של משכון שהוא שלו צריך לישבע בנק"ח והגע עצמך הרי שהיו מחולקים בפרעון שהי' הלוה אומר פרעתי לך כו"כ והמלו' אומר לא פרעתני אלא כך וכי לא בעי מלוה אישתבעי בנקיטת חפץ וא"כ ה"ה בטוען אתה נתחייבת לי אחר ההלוא' סך פלוני כנגדו וא"כ אני פורע לך בזה הא נמי דמי לפרעון בכל דוכת' כדלקמן סי' ע"ה ס"ז ושאר דוכתי טובי וכ"ש כשאומר הלוה משכנתי אצלך י' כלים שוים ק' דינרים בנ' דינרים ומכרת ה' כלים ונמצא שנתפרעת והמלו' אומר לא השכנת אצלי רק ה' הא נמי דמיא לטענת אתה נתחייבת לי כנגדו יעדיף מיני' ודמי לפרעתיך ואם כן ה"ה הכא כשטוען נפחת כך וכך ואם כן הרי נתפרע מן המשכון כך וכך שהרי הוא מתחייב בתשלומי הפחת למה לא ישבע המלו' בנק"ח (ועוד דלא מצינו בפוסקים שח לקו בכך) ועו"ק דהא לפי זה כשאין המשכון שוה שיעור חובו כתבו הט"ו והשאר גובה מהמשכון שהוא נאמן בשבועה עד כדי דמיו משמע שצריך לישבע בנק"ח ובאמת בסמ"ע משמע שגם בדין שלפני זה א"צ לישבע אלא היסת אבל מפשט דברי הט"ו שכתבו שהוא נאמן בשבוע' עד כדי דמיו משמע שצריך לישבע בנק"ח וכן כ' הב"ח להדיא דנשבע בנק"ח כעין דאוריית' ע"ש וא"כ קשה אם אית' דכשאינ' מחולקים רק על הפחית' א"צ לישבע אלא היסת אמאי ישבע בדין שקודם לכן בנק"ח ובב"ח נראה שהרגיש בזה ומחלק בזה ולא ירדתי לסוף דעתו בזה שהרי כל מעיין ישפוט בצדק שהדין שוה בשניהם ומה לי ששוה עדיין חובו או לא וגם מ"ש בסמ"ע וז"ל וגם כ' שם בבעה"ת דעה א' דמצריך ברישא כשאין המשכון שוה כ"כ לישבע בנק"ח ואפשר שטעמו הוא כיון שנראה כתובע וכאלו בא להוציא כו' עכ"ל גם זה לא נתברר אלי ולא ידעתי טעם לחלק וגם מ"ש הסמ"ע וגם כתב שם בבעה"ת דעה א' כו' ליתא וכמו שאבאר. וע"ק לי על הסמ"ע והב"ח דהא בבעה"ת כתב להדיא (שער מ"ט סוף ח"ב) וז"ל ואם נפחת פחת שעדיין שוה את חובו נשבע שבועת התורה (כלומר כעין של תורה) המלוה וגובה חובו מהמשכון שנאמן בשבועתו עד כדי דמיו עכ"ל הרי להדיא דלא כהסמ"ע והב"ח. ואף על פי שהב"ח כתב בסוף דבריו שבבעה"ת שער מ"ט סוף סימן ב' מבואר להדיא כדבריו למעיין הטיב עד כאן לשונו הרי לפניך דברי בעה"ת מבוארים שלא כדבריו ולפי שנלפע"ד שהסמ"ע והב"ח לא ירדו לסוף דברי בעל התרומות ע"כ מוכרח אני להעתיק כל דברי בעה"ת ולבארם ומתוכם יתבארו ג"כ דברי הטור והמחבר. ז"ל בעה"ת שם וכתב בעל העיטור היכא שכפר במשכון ושניהם מודים בהלואה ישבע זה שלא הניח בידו משכון והלו' ישבע שאין ראוי ליטול הימנו אם הי' חובו כנגד משכונו ואם הי' שוה פחות ישבע כו' וישלים היתר על המשכון ואם הי' המשכון שוה יותר על חובו כבר נשבע המלו' שאין לו משכון ופטור גם כתב והיכא שנפחת המשכון זה אומר בשעת הלוא' הי' שוה כך וכך ונפחת כך וכך וזה אומר לא נפחת א"נ לא נפחת אלא כך א"נ איני יודע נשבע המלו' שבועת היסת ונפטר וה"ר יודא כתב דאיכא מ"ד מלוה נשבע כעין דאוריית' שלא נשתמש וגובה חובו וכן אם השכירו נשבע כמה נטל משכירותו ואיכא מ"ד דהלו' נשבע כמה הי' שוה בעת הלוא' מגו דאי בעי אמר לא הלויתני אלא כמו ששוה היום כי אמר כך וכך הי' שוה ונפחת נאמן ובשבועת היסת ובשכירות (נלפע"ד דתיבת ובשכירות צ"ל ובשנאבד וכן הוא בבעל העיטור דף ס"ח ע"ג ע"ש) המשכון נשבע המלו' ע"כ ויש לנו לברר על איזה דרך יבוא ביניהם טענת נפחת המשכון כי בודאי אם טענו הלוה נפחת המשכון בידו של מלו' מפני שאכלוהו עכברים או הרקיב או אכלו עש בכל אלו כו' אם פשע ופחת המשכון בידו מחמת פשיעתו בידים אם מודה חייב לשלם ואם כפר הואיל והלוה טוען בברי כי המשכון נפחת מדמיו יש לו לישבע שלא נפחתה בפשיעתו וששמר' כראוי במקום הראוי לה ושנערה כל צורכ' ומפטר וכל זה בשבועת היסת ואם מודה שפשע בה ולא נערה כראוי או שהניח' במקום שאין ראוי להניח ופחת מדמיו ויש מחלוקת ביניהם זה אומר כך נפחת' וזה אומר כך נפחת' אם פחתה פחת שצריך לוה להשלים למלו' שאינו שוה מה שהלוהו הלוה נשבע היסת ונפטר אבל המלו' (אינו) נשבע שהרי אינו נפרע ממשכונו ואינו שוה מה שהי' תובע לו ואם נפחת פחת שעדיין שוה את חובו נשבע שבועת התור' המלו' וגובה חובו מן המשכון שנאמן בשבועתו עד כדי דמיו עכ"ל בעה"ת. והנה נראה שהסמ"ע והב"ח הבינו דבריש דבריו מיירי שהמשכון אחר שנפחת אינו שוה כדי שיעור חובו ואפ"ה נשבע היסת ונפטר לו על זה פליג ה"ר יודא שצריך לישבע כעין דאוריית'. אבל באמת אין כונת בעה"ת כן ודבריו צריכים ביאור דא"כ היאך כתב בסוף דבריו בסתמ' ואם נפחת פחת שעדיין שוה את חובו נשבע שבועת התור' כו' ועוד דאפי' לו יהי כן היכן נזכר בבעה"ת דאם המשכון אינו שוה שיעור. חובו והלוה תובע את המלו' דה"ר יודא מודה בזה וע"ק דא"כ היאך כ' בריש דבריו ע"ז ואיכא מ"ד דהלו' נשבע כמה הי' שוה כו' למה ישבע הלו' כיון שהמשכון גם אחר שנפחת שוה כדי החוב. אלא נלפע"ד דהבעה"ת מתחל' העתיק כל דברי בעל העיטור ואח"כ מפרש דברי בעל העיטור וכן משמע להדיא בספר גדולי תרומ' שמ"ש הבעה"ת ויש לנו לברר כו' הוא פי' על דברי בעל העיטור שהביא קודם לכן ע"ש וה"פ דמתחל' הביא בעל העיטור היכא שכפר במשכון ושניהם מודים בהלוא' כו' בזה אין צריך לברר דבריו שדבריו פשוטים הם אבל במ"ש בעל העיטור בדין טענ' נפחת המשכון צריך לברר על איזה דרך יבא ביניהם טענ' נפחת המשכון דודאי הנך איכא מ"ד שהביא בעל העיטור לא פליגי אהדדי דפשיטא דאם המלו' תובע את הלו' לכ"ע הלו' נשבע היסת ונפטר ואם הלו' תובע את המלו' והמלו' בא ליפרע מהמשכון לכ"ע צריך לישבע כעין דאורייתא ואם בא לפטור עצמו והלו' תובע שיש בידו יתרון על חובו פשיטא דלכ"ע נשבע המלר היסת ופטור מהלו' וע"כ מפרש דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי והוא דאם כבר פרע הלו' למלו' ואח"כ טוען הלו' ברי לי כי המשכון נפחת מדמיו תחת ידו בפשיעתו והי' שוה יותר מחובו יש לו למלו' לישבע היסת שלא נפחת בפשיעתו ומפטר ובהא מיירי הבעל העיטור מעיקרא ואם מודה שפשע כו' וטוען שאעפ"כ צריך להשלים לו לפי שמתחלת הלוא' ג"כ לא הי' שוה כדי חובו בזה נשבע הלו' היסת ונפטר ובהא מיירי הבעל העיטור בסוף דבריו ואם נפחת פחת שעדיין שוה חובו נשבע המלו' שבועת התור' וגוב' חובו מהמשכון ובהא מיירי הבעל העיטור באמצעות דבריו בשם ה"ר יודא כך הם הצעת דברי בעה"ת. ומ"ש הבעל התרומות בריש דבריו שהלו' טוען ברי לי שנפחת בפשיעתו ה"ה דהוה מצי למימר כפשוטו שטוען שהי' שוה יותר מחובו ונפחת והמלו' כופר אלא רבותא קמשמע לן דאע"פ שהמלו' מוד' שהי' שוה יותר מחובו רק שלא נפחת בפשיעתו מפטר בהיסת. וא"כ נתבאר לך להדיא מדברי בעל התרומות הפך מה שהבינו הסמ"ע והב"ח מדבריו. ונלפע"ד דגם הטור והמחבר מודים דאף שמחולקים בפחת צריך המלו' לישבע בנק"ח היכא שבא המלו' לגבות חובו מהמשכון ומ"ש בסוף דבריהם נשבע היסת מיירי שכבר החזיר ומה שלא חילקו ברישא כן היינו משום דברישא המשכון אינו שוה כשיעור הלוא' א"כ מסתמא הלו' אינו פורע להמלו' החוב שהרי המשכון אינו שוה עכשיו כדי החוב ואף אינו משלם לו ע"י ניכוי שהרי הוא רוצ' לשלם לו כל החוב וכשרוא' שאינו שוה כל החוב אינו פודה וכלל עד שידין עמו וא"כ מסתמ' דמילתא עדיין הוא ביד המלו' ושם נפלו הטענות ביניהם וא"כ המלוה שרוצ' ליפרע מהמשכון צריך לישבע בנק"ח אבל כשהמשכון עדיין שוה כשיעור חובו רגילות הוא שהלו' פודה משכונו דכשרוא' ששוה עכ"פ כדי חובו הוא משלם החוב ואינו מדקדק לראות מה שהי' שוה יותר. אבל אה"נ דאם אינו רוצה לפדותו ורוצה לדון עמו אף שעדיין שוה כדי חובו צריך המלו' לישבע בנק"ח כעין דאורייתא אף אם לא תפרש דברי הט"ו כן מ"מ לענין דינא נלפע"ד כמו שכתבתי וכמו שהוכחתי מדברי בעה"ת. והוא דין אמת וצדק. וכן הסכימו עמי כמה בעלי הוראה:
(קכב) או שאמר המלוה איני יודע כמה נפחת שנשבע המלוה שבועת היסת כו'. יש לדקדק דהא כיון שמודה שנפחת ה"ל מודה מקצת וכיון שאינו יודע כמה הוה לי' משואיל"מ וכדלעיל סעיף י"ב וכתב בסמ"ע דהיינו שהמלו' טוען איני יודע כמה נפחת כלל דיכול להיות מעיקרא הי' כך נרקב והוה לי' כאומר איני יודע אם הלויתני כו' ותיבת כמה דחוק לפירושו. והגאון אמ"ו ז"ל כתב וז"ל ולי נראה לפרשדאו שאמר כו' קאי אאם לא שוה כדי החוב שטוען המלוה דקודם הפחת אפשר הי' שוה כנגד החוב ואיני יודע ונשבע שאינו יודע אם הוא חייב לו עכ"ל ונכון הוא. עוד נלפע"ד דמעיקרא לק"מ דכיון דהלוה חייב לשלם למלו' עכ"פ מעותיו א"כ אף מה שמודה שנפחת ה"ל הילך דהא הלו' חייב לו כנגדו הלואתו וכן ראיתי בעיר שושן וז"ל נ"ל מפני שהלו' חייב לפדות המשכון מן המלו' ויכול המלו' לומר ללוה בכל מה שיודה שינכה לו מחובו וה"ל כמו הילך שפטור מש"ד עכ"ל ולפ"ז נ"ל דמיירי שהמלו' אינו חפץ במשכון רק מניחו בב"ד ורוצה ליתנו ללוה שהלוה ישלם לו דאל"כ הרי אין הלו' חייב לו כלום ואין כאן הילך ולפי שמפשטן של דברים משמע שהמלוה גובה מהמשכון עצמו חובו לכך הוצרך הגאון אמ"ו ז"ל לפרש דאו שאומר כו' קאי ארישא. ולענין הדין אלו ואלו דברי אלהים חיים:
(עא) ונפטר: כת' הסמ"ע דמיירי שאין עדים בדבר ואילו רצה המלו' הי' אומר שהרקבון נעש' כבר והוא לא השגיח עליו ולא נעש' בביתו כלל ומש"ה נאמן במגו בהיסת דאל"כ הי' צריך לישבע שבוע' דאורייתא שנעש' אצלו באונס אפי' על טענת ספק דהלו' כדין כל שומר ועוד י"ל דלא חייב' התור' לישבע אלא כשטוען דומיא דמית' שכל' לגמרי משא"כ בכה"ג וכיון דאין להלו' טענת ברי אהמלו' לא חייבוהו התור' לישבע אספק ע"כ וכת' הש"ך דאין דבריו נ"ל דתירוץ הא' ודאי ליתא דהא מקור דין זה הוא מבעה"ת והוא ס"ל דלא אמרינן מגו לאפטורי משבוע' וכ"פ המחבר בריש סימן צ"ג וריש סימן רצ"ו ואפי' להרמ"א שם ואמרינן מגו לאפטורי משבוע' אלא דשבועת שומרים ה"ט דהוי העז' ה"נ דמי ממש לזה דהא אילו טען דהרקבון הי' כבר הוי העז' ואם כונת הסמ"ע במ"ש ולא השגחתי עליו דר"ל דאינו יודע אם הרקבון הי' כבר דלא הוי העז' פשיטא דכה"ג לא הוי מגו וכמש"ל סי"ג בשם התוספות והר"ן. והתירוץ הב' ג"כ לא מסתבר כלל לחלק בין נאבד לנפחת מה שלא מצינו בשום מקום אלא נ"ל דמיירי שהלו' טוען ברי שנרקב בפשיעתו והלכך נשבע המלו' היסת דכל שבועת שומרים אינו אלא כשבעל החפץ טוען שמא דרחמנ' רמי שבוע' עליו שלא יהא כל אחד הולך וטוען אבד שהרי זה אינו יודע אם משקר אבל כשהבע"ד טוען ברי לא דחזק' אין אדם מעיז והשתא א"ש נמי מה שהקש' הסמ"ע אמ"ש הט"ו אח"כ נשבע שהוא כדבריו ונפטר דלאשמועינן רבות' שהלו' חייב ג"כ לשלם ע"פ שבועת המלו' כו' ולפמ"ש לק"מ דכיון שהלו' טוען ברי אינו חייב לשלם ע"פ שבועת המלו' עכ"ל וע' שם (גם הט"ז השיג על הסמ"ע בזה והוא יישב לחלק בין שבועת שומרים דליתא אלא במוד' שנפחת רק שטוען שנעש' באונס משא"כ כאן דאינו מוד' או אפי' אינו יודע אם יש פחת דאין עליו שבועת שומרים ע"כ והגאון ח"צ בהגהותיו שם כת' ז"ל נראין דברי הסמ"ע עיקר ולא מטעמי' אלא דס"ל לבעה"ת כמ"ש המחבר בסי' רצ"ד דביש עדים אינו נשבע אפי' שבוע' שלא פשעתי בה וכאן שאכלו עש או עכברים וכיוצא אנן סהדי שנעש' באונס רק דלא ידעינן אם פשע או לא מש"ה אינו נשבע אלא היסת וצריך טענת ברי שנפחת ודברי הש"ך אין ל' בעה"ת סובלים כלל גם עיקר דינו צ"ע. עכ"ל).
(עב) הילך: כ' הסמ"ע הא דבריש סימן פ"ז פסק המחבר דמשכון לא מיקרי הילך צ"ל דשאני הכא דלו' עליו מתחל' וקבלו במקום דמיו והש"ך כת' דבאמת הר"ן והנ"י מחלקין בכך אבל מכל מקום דין זה צל"ע כי נרא' להדי' דאזלי לשיטתם דס"ל דב"ח קונ' משכון אף (שלא) בשעת הלואתו וא"כ לפי שהוכחתי לעיל ס"ב דלא קי"ל כן אלא דשלא בשעת הלוא' אינו קונ' משכון ואינו עליו אלא ש"ח או ש"ש א"כ כיון דלא קני משכון לאו הילך הוא ומנה אין כאן משכון אין כאן כו' ע"ש דהבי' ראי' שהרמב"ם והפוסקים ס"ל כן ומסיק שכן נרא' עיקר.
(עג) עשר': והמשכון רוצ' להחליט בידו דאומר כיון שנפחת בפשיעתו אין כח ביד המלו' להזקיקו לטפל בו למכרו. סמ"ע.
(עד) מתוכו: בטור כתוב מחובו והיא גירסא נכונ' בעיני יותר ועל דרך שכתבתי לפני זה. שם.
(עה) מהמשכון: פי' הסמ"ע דאותן עשר' שנשאר לו חוב א"י לכוף להלו' לשלם לו במזומנים ושיקח משכונו אלא גוב' אותו מהמשכון אבל בהחמש' שמוד' לו ביתרון מחובו הדין עם המלו' דא"צ ליתן לו מזומנים אלא מנכ' מחובו והכלל שהמוחזק ידו על העליונ' והמע"ה עכ"ל ואין כן דעת הש"ך אלא דאם רוצ' המלו' יכול להחזיק גם שיעור החמש' עד שישלם לו הט"ו במזומנים דאף שנפחת אצלו מ"מ א"צ ליקח המשכון בחובו דלא יהא אלא שואל או מזיק בידים הא קי"ל דאין שמין אלא לגנב ולגזלן בלבד וכמ"ש בסי' שד"מ וריש סימן ת"ג וע"ש.
(עו) היסת: ז"ל הש"ך כת' הסמ"ע והב"ח הא דנשבע היסת ולא בנק"ח כדלעי' סי"ז היינו משום שאין מחולקים בסך ההלוא' רק בשיעור הפחת ע"ש באריכות ואין דבריהם נ"ל לדינ' דהא דבסי"ז צריך לישבע בנק"ח טעמ' הוא כיון דאינו טוען על גוף המשכון שהוא שלו אם כן מה בכך ס"ס לפ"ד הלו' אין מגיע לו כ"כ להתפרע מהמשכון וכיון דאינו טוען על גוף המשכון צריך לישבע בנק"ח כו' אלא נ"ל לפרש דברי בעה"ת דיש חילוק דאם כבר פרע הלו' להמלו' ואח"כ טוען ברי לי שנפחת המשכון תח"י המלו' בפשיעתו והי' שוה יותר מחובו ישבע המלו' היסת שלא נפחת בפשיעתו ומיפטר אבל אם עדיין לא פרעו ומחולקים במה שנפחת המשכון אז אם עוד שוה כשיעור החוב נשבע המלו' ש"ד וגוב' חובו מהמשכון ואם מוד' שפשע כו' וטוען שאעפ"כ צריך להשלים לו כי בתחלת ההלוא' לא הי' שוה כדי חובו בזה נשבע הלו' היסת ונפטר וכך צריך לפרש גם דברי הט"ו דלעולם היכא שבא המלו' לגבות חובו מהמשכון צריך לישבע בנק"ח ומ"ש בסוף דבריהם נשבע היסת מיירי שכבר החזיר המשכון ואה"נ דאם אין הלו' רוצ' לפדותו אף שעדיין שוה כדי חובו צריך המלו' לישבע בנק"ח כעין דאוריית' ואף אם לא תפרש דברי הט"ו כן מ"מ לענין דינא נ"ל כמ"ש והוא דין אמת וצדק וכן הסכימו עמי כמה בעלי הורא' ע"כ תוכן דברי הש"ך וע"ש.
(עז) ונפטר: כתב הש"ך דיש לדקדק כיון שמוד' שנפחת ה"ל מוד' מקצת והוא אינו יודע כמה ה"ל משואיל"מ והסמ"ע פירש שהמלו' טוען איני יודע כמה נפחת כלל דיכול להיות שמעיקר' הי' כך נרקב וה"ל כאיני יודע אם הלויתני כו' ותיבת כמה דחוק לפירושו והגאון אמ"ו ז"ל כתב דנ"ל לפרש דאו שאמר כו' קאי אאם לא שוה כדי החוב שטוען המלו' דקודם הפחת אפשר הי' שוה כדי החוב ואינו יודע דאז נשבע שאינו יודע אם הוא חייב לו ע"כ ונכון הוא. עוד נ"ל דמעיקרא לק"מ דכיון דהלו' עכ"פ חייב לשלם מעותיו א"כ אף מה שמוד' שנפחת ה"ל הילך דהא הלו' חייב לו כנגדו ולפ"ז צ"ל דמיירי שהמלו' אינו חפץ במשכון רק מניחו בב"ד ורוצ' ליתנו ללו' אחר שישלם לו דאל"כ הרי אין הלו' חייב לו כלום ואין כאן הילך (והגאון ח"צ בהג"ה ט"ז כתב דא"צ לזה אלא אפי' בסתם פטור שהרי המשכון כ"ז שלא הגבוהו ב"ד ה"ל פקדון בעלמ' תדע דהא אם נאנס צריך הלו' לשלם לו חובו ובפקדון מוכח בהדי' רפ"ק דב"מ דה"ל הילך בכה"ג דא"ל קחנו בכ"מ שהוא כו' ע"ש) ולפי שמפשטן של דברים משמע שהמלו' גוב' מהמשכון עצמו לכך הוצרך הגאון אמ"ו ז"ל לפרש דאו שאומר כו' קאי אריש' ולענין הדין אלו ואלו דברי אלהים חיים עכ"ל.
(כו) שנפחתו דמיו. הקשו בזה הא מחויב לישבע שבועת התורה דהוא ש"ש והגאון ח"צ תירץ כיון דעיקר שבועת השומרין הוא שבועה שאינו ברשותו וכמבואר בשלחן ערוך סימן רצ"ד ואינך ע"י גילגול והכא דאיתי' בעינא לא שייך שאינו ברשותו עיין שם ודבריו נכונים. אך קשה בדברי השלחן ערוך סעיף ל' שכתב וכן הדין אם נפחת המשכון ויש מחלוקת ביניהם ומודה שמעון שנפחת ואינו ידוע אם הוא באונס אם לאו הוי לי' משיאיל"מ וכיון דליכא שבועה שאינו ברשותו ליכא שבועת התורה ועמ"ש בס"ק ל"ג:
(כז) חייב לשלם הפחת. ועמ"ש בס"ק ט' לדעת השלחן ערוך דהוי ש"ש משום פרוטה דר"י אם כן דין שומרק הוי ומחויב הלוה לסלק בזוזי היכא דאית לי' כדינא דבע"ח והמלוה נותן לו קרקע כדין שומרין. ולפי זה הכא שמחולקים בפחת והלוה מודה שמתחלה לא הי' שוה יותר מחובו והטענה והכפירה בענין הפחת שהמלוה אומר שלא הי' שוה כנגד חובו ומגיע לו עוד חמשה מכיסו והלוה אומר שהי' שוה כנגד חובו ויש לו בידו כנגדו כנגד כל החוב ובזה הציור לא שייך דין מודה במקצת דאינו אלא כמי שתובע מנה ואומר הלוה יש לי בידך כנגדו כסות וכלי' נגד כל המנה והמלוה אומר אין לך בידי כסות וכלים רק נגד חמשי' דבזה ודאי לא שייך דין מודה במקצת דאע"פ דאותן חמשין כסות וכלים אינו אלא דין משכון ומשכון לאו הילך מכל מקום איזה חלק תקרא הודא' ואיזה חלק כפירה דהא בענין החוב עצמו ליכא כפירה דמודה כל החוב ובענין הכסות וכלים אומר שיש לו בידו כנגדו כנגד כל החוב וה"נ כיון דדינא דמלוה לסלקו בעד פתת המשכון בקרקע אם כן זה גובה וזה גובה ליכא הודאה וכפירה וכמ"ש ומשום הכי אף על גב דבעלמא משכון ל"ה הילך היינו משום דדינא דמלוה בזוזי וזה הודה חמשין שחייב לו ונותן לו משכון ולאו כל כמיני' לסלקי במשכון ומשום הכי ה"ל כמודה במקצת ואינו נותן לו חובו שהודה דחייב שבועה על הכפירה אבל הכא ליכא שום כפירה בחובו כיון שהודה חובו אלא שהלוה תובעו מגיע. לי ממך כנגד חובי כולו והמלוה אומר שאינו מגיע לו כנגד כל החוב אלא נגד מקצת החוב אם כן ליכא הודאה במקצת החוב כיון דהודה בחוב ואין הכפירה אלא בפחת ואם כן ליכ' הודאה דכמו שהפחת אינו אלא כמו משכון דהא דינו בקרקע וזה בזוזי כן המשכון הילך על חלק הודאה ודוק:
(כח) נשבע הלוה היסת. היינו משום דאין מחולקי' בסך הלוא' עיין שם ובש"ך האריך בזה להשיגי ור"ל הגע עצמך הרי שהו מחולקים בפרעון שהיה הלוה אומר פרעתי לך כך וכך ע"ש. אמנם נר' לפי מ"ש בשה"ג בפ' הפרה גבי נזקקין לתובע תחל' וז"ל כיצד הרי שתבע ראובן את שמעון בשטרו שחייב לו ליתן מנה חזר שמעון ותבע שיש לו בידו חפץ פ' או קרקע פ' אומרין בית דין פרע שטרו תחל' שאתה מוד' ואח"כ תחזור ותתבע בבית דין היה הנתבע תובע דבר הראוי לפרעון שטרו כגון שתובעו שאתה חייב לי כך וכך מטבע ממקום אחר ה"ז כאלו טענו שהשטר פרוע והכל תביעה אחת ואם הוא טוענו שישבע לו לא יפרע זה בשטרו עד שישבע כמבואר מז"ה עד כאן לשונו. ואם כן הכא כיון דדינא דלוה לסלק בזוזי ודינא דמלוה לסלק בקרקע בעד הפחת כדין השומרין וכמ"ש בס"ק ט' כשתובעו הפתת הרי הוא כתובעו קרקע שאינו ראוי לפרעון שטרו ונזקקין לתובע תחלה ומתויב לשלם חובו ואח"כ יתבע אותו על הפחת ואין לו אלא היסת ובבעל התרומות הובא מחלוקת דבעל העיטור סובר דנשבע היסת והר"ר יהודא כתב דנשבע בנק"ח ואולי הוא מחלוקת הפוסקים כרבה או כר"י וכמ"ש בסק"ט דלמאן דאמר ש"ש כר"י אין המלוה משלם אלא בקרקע כשאר שימרין ולמאן דאמר כרבה וש"ש כנגד מעותיו משום דה"ל כאלו פי' מנכין זה בזה וכיון דמנכין זה בזה ה"ל תובע דבר הראוי לפרעון וצריך לישבע בנק"ח אבל המלוה שמוחזק במשכון א"צ לישבע אלא היסת כיון דלמאן דאמר שומר שכר כר"י אין עליו שבוע' כי אם היסת: