שולחן ערוך חושן משפט מט ב

צריך שיכירו העדים ששם הלוה פלוני בר פלוני ובשטר המכר שם המוכר ובשובר שם הלוה והמלוה ואם שטר המלוה הוא בלא קנין צריכין להכיר אף שם המלוה ואם אינם מכירים אותם אפי' אשה או קרוב כשרים לומר שכך הוא שמם והיכא דסמיך אאשה או קרוב ואשתכח טעותא --

לצורבא מרבנן -- מקבלינן (משום דאין דרך צורבא מרבנן לדקדק (ב"י ר"ס כ"ט בשם הרשב"ם) וי"א דוקא באשה אין דרכו לדקדק משום דאין דרכן להסתכל בנשים כמו שנתבאר בא"ה סי' ק"י אבל בשאר דברים אין חילוק בין ת"ח לשאר גברי וכתב בעל המחבר בספרו ב"י בח"מ סי' כט שכן עיקר ולכן תמוה מה שכתב כאן בהפך)
לגברא אחרינא דאורחיה למידק -- לא מקבלינן דודאי מידק דק והשתא הדר ומשקר:

הגה: וכן בשאר טעות סופר דמוכח שטעה השטר כשר ואמרינן דטעה כמו שאמרינן אחריות ט"ס (הרא"ש כלל ס"ח סי' ל"נ) (וכדלעיל ר"ס ל"ט):

מפרשים

סמ"ע - מאירת עיניים

עריכה

ששם הלוה פב"פ כו': אבל שם המלוה ושם הלוקח אינו מצריך המחבר להכיר וס"ל דאינו דומה לשובר דצריכי' להכיר שניהן וכדמסיק דבשובר בא המלוה ליתנו להלוה כשיפרע לו שם חששו דאף שיכירו שם המלוה שמא מלוה זה יערים ויתן שובר זה ליד לוה דחיש אחר ששמו כשם מלוה זה שהוא כותב בשובר זה ואותו הלוה יפטור נפשו בשובר זה ממלוה שלו שלא כדין לכך צריכין להכיר גם שם הלוה שלו ותו לא חשו כולי האי שמא יש מלוה ולוה אחר דשמם כשם מלוה ולוה זה שבאו לפניהן אבל בשטר הלואה שבא הלו' להסופר ולעדים לחייב נפשו ואמר כתבו עלי שטר שאני חייב לפב"פ מנה אף שאין מכירין להמלו' שאומר לפניהן אפ"ה כותבין לו דליכא למיחש שמא יש עוד איש אחר ששמו כשמו דזה הלוה וילך זה למסור זה השטר לאיש זה שהוא אמר שח"ל כדי שילך אותו האיש להוציא ממון מאותו האיש ששמו כשם זה הלוה דא"כ גם כשיכיר גם שם המלו' איכא למיחש להכי ומ"ה אמרו דכל היכא דאיכא שנים ששמותיהן שוין אין אחר יכול להוציא שטר על שום א' וכמ"ש הטור והמחבר בסמוך ס"ז בדין שני יוסף ב"ש וק"ל כן הוא דעת המ"מ והביאו הב"י וכתב שהרמב"ם שמצריך להכיר גם שם המלו' מיירי דוקא בשטר דלית ביה קנין ומטעם שאכתוב בסמוך אבל בפריש' ודריש' כתבתי טוב טעם דגם בשטר הלוא' ומקח צריכין להכיר שניהן ואפינו בשטר דאית ביה קנין וכמשמעות ל' הרמב"ם והטור וכ"כ מור"ם ע"ש ודו"ק:

בלא קנין צריכין כו': הטעם דס"ל דאין כותבין שטר דלית ביה קנין להלו' לחוד כשאין המלו' עמו משום דאיכא למיחש שמא יכתוב הלוה השטר זמנו מהיום ללות ולא ילוה לו המלוה באותו היום עד למחר או ליומא אוחרא ויהי' השטר מוקדם לכך צריכין שיבאו המלו' והלו' יחד לפני הסופר והעדים ויכירו שמות של שניהן ויתן השטר ליד המלו' בפניהן להרמב"ם ולשאר גאונים אפילו אינן רואין שנותן לו אמרינן דמסתמא יתנו לו מיד כיון שהוא עמו בשעת חתימה כמ"ש בסי' נ"ט אבל אם אינו מכיר גם שם המלו' שבא עמו אכתי איכא למיחש שיעשה קנוניא עמו להעלות שמו כן בשם המלו' שלו שילוה לו למחר ויהיה מוקדם והיינו דוקא בשטר דלית ביה קנין דאין שיעבוד חל עד שעת הלואה אבל בשטר דאית ביה קנין דמשע' שקנו מידו דהלו' נשתעבד להמלוה לית בי' משום מוקדם זהו טעם דהמ"מ והמחבר וכבר כתבתי בסי' נ"ט דזה לא יתכן להרא"ש והטיר וסיעתייהו דס"ל דעדים בחתימייהו זכין להמלוה וא"כ גם בשטר דלית ביה קנין לית ביה משום מוקדם ואפ"ה כתב הטור דצריך להכיר גם שם המלוה והלוקח ואם כן צ"ל הטעם כמ"ש בפרישה בסי' ל"ט וגם כאן ואין חילוק בין אית ביה קנין ובין לית ביה קנין לעולם צריכי' להכיר שם שניהם ע"ש ודו"ק:

אפילו אשה או קרוב כו': דמילתא דעביד' לגלויי לא משקר בה:

והיכא דסמיך אאשה כו': לאפוקי אם הכירו מעצמו או ע"פ עדים כשרים דלאו כל כמיניה לומר טעיתי וק"ל ועד"ר:

וכתב בעל המחבר בספרו ב"י בח"מ סי' כ"ט שכן עיקר ולכן תמוה מ"ש כאן בהיפך: ולעד"נ דלק"מ להמעיין בדברי ב"י בסי' כ"ט דשם במחס"ה הביא העובדא דפ' ג"פ וז"ל ההוא תברא דהוה חתים עליה רבא בר חנין כו' עד צורבא מרבנן לאו אורחי' למידק ע"כ וכתב עליו ז"ל דמסתימת דברי בעל מישרים משמע דבכל עניני' לאו אורחיה למידק ולא משמע הכי מרשב"ם שכתב לאו אורחי' למידק להסתכל בנשים כדי שיכירה יפה ויכול לסמוך על אחרים שמכירי' אלמא דבעדות היכר אשה הוא דאמרי' דחוזר ומגיד אבל לא בשאר עדות והכי מסתבר וגם ר' ירוחם (בעל משרים הנ"ל) אפשר דה"ק כו' וכן נראה מדברי רבינו שכתב דברי' אלו בטור א"ע סי' ק"י עכ"ל ב"י הרי דמכח פי' רשב"ם הנ"ל פי' הב"י דלא אמרינן דאין דרך ת"ח לדקדק ב"א בעדות אשה כו' והמדקדק בפי' רשב"ם יראה דל"ד אעדות הכרת אשה לחוד כ"כ אלא ה"ה אהדומ' לו משום צד דאי בעדות אשה דוקא קאמר ק' למה סיים וכתב ויכול לסמוך על אחרים אלא ודאי כונתו דרשב"ם הוא דכל שהת"ח הרשות בידו לסמוך על אחרי' מאן דהו כגון אשה וקרוב מקבלין מיניה כשאומר אח"כ כך אמרו לי אחרים וסמכתי עליהן והן הטעוני ולאו חוזר ומגיד הוא דהגד' ראשונ' לאו מפיהו הוה ובכלל זה נמי הוא הכרת שם איש לוה ומלוה ומוכר והלוקח דהדין נותן שהת"ח והדיין יכולין לסמוך אאחרי' האומרי' לפניו שכך שמם אלא שבדייני דעלמא דלאו ת"ח המה בשכותבין וחותמין סתמא פלוני ב"פ אינם נאמנים לומר אחר כך הטעוני אחרי' באומר' שבר פלוני שמו פלוני כי אף שמותרים גם המה לסמוך אאחרי' ואפילו אאשה וקרוב שאומרי' ששמו כך מ"מ כשכותבין סתמא (ולא כתבו שע"פ אותן אחרים כ"כ) מסתמא גם המה עצמן חקרו ודרשו וידעו ששמו כן לכן אין בידם לחזור דה"ל חוזר ומגיד משא"כ ת"ח שטריד בגירס' ואינו פנוי לחקור ולדרוש מקבלינן מיניה כשאומר שלא חקר ודרש בעצמו אלא סמך אאחרים והא דכתב רשב"ם שאין דרכו להסתכל באשה כו' ללמדינו דבאשה אף שאין צריך לבטל לימודו בדרישה וחקירה והיינו שהאשה עומדת לפניו ואם הסתכל בה היה מכירה אפילו הכי מקבלין מיניה כשאומר לא רציתי להסתכל בה משא"כ כשיש לפניו איש דבכהאי גוונא אינו נאמן לומר לא רציתי להסתכל בו וסמכתי על אחרים והטעוני כ"א כשאינו מכיר אותו אף אם הסתכל בו דבזה מאמינים לו ואמרי' שמכח טרדותו בגירסא לא היה רוצה לבטל לעשות דרישה וחקירה משא"כ אחר דדרכו לעשות חקירה אינו נאמן כ"א כשכותב בהדיא שסמך אאשה וקרוב וק"ל. אבל א"ל שמ"ה כתב שאין דרכו להסתכל באשה ללמדינו דבאשה אפילו לא סמך אאחרים אלא שבעצמו היה נראה לו שהי' היא מקבלינן ממנו באמרו שטעה דא"כ קשה ארשב"ם דהתחיל באין דרכו להסתכל באשה וסיים בויכול לסמוך אאחרים משמע מדבריו דגם באשה אם לא הסתכל בה צריך אחרים שיעידו לפניו והא דכתבו האי דינא בהיכא דסמוך אאשה או קרוב משום דבשאר דוכת' דאין לסמוך אאשה וקרוב כי אם אעדים כשרים וחתם הת"ח אפיהם ודאי אין הת"ח נאמן לומר שטעות היה כיון דע"פ עדים כשרים כ"כ ועדים עצמן שהעידו תחילה לפניו גם כן אינ' נאמנים לומר שטעו דה"ל חוזר ומגיד משא"כ כשסמיך אאש' וקרוב דאין עדותן עדות גמור מ"ה נאמן הת"ח נגדם לומר שהן הטעוהו. והשת' א"ש שהב"י בסי' כ"ט הביא ראיה לדבריו מדכתבו רבינו בא"ע סי' ק"י אעדות אשה ובסי' זה דכתב הב"י דגם בשאר דברים נאמן הת"ח לימר שהטעוהו הבי' גם כן ההיח דכתב רבינו בא"ע ולא עוד שהזכיר הב"י כאן מ"ש בסי' כ"ט הרי לפנינו דבשעה שכתב הב"י דבריו שבכאן זכר מ"ש בסי' כ"ט מוכח מזה דבשעה שכתב דבריו שבכאן לא היה נעלם ממנו מ"ש בסי' כ"ט. ועוד דהאי דינ' דכתב המחבר כאן דהיכא דסמך אאשה וקרוב כו' מדברי בע"ת בשם הראב"ד המה ושדקדק כן מהגמ' ובהאי דסמיך אקרוב שהעיד אשם איש דלוה ומלוה ליכא בו משום צד משום דאין דרכו להסתכל בנשים ולא מצינו מאן דפליג עליו בפי' ואין בידינו לדחות דבריהן לכן מחוורתא הדברים שבררתי וכתבתי וא"ש הכל ודו"ק:

ש"ך - שפתי כהן

עריכה

(ב) שם המוכר כו' ואם שטר המלוה הוא כו'. משמע מדברי המחבר דבשטר מכר א"צ להכיר שם הלוקח אף בשטר שאין בו קנין כדמשמע מדברי הרב המגיד שלא הצריך הרמב"ם קנין בשטר מכר וקשה לי על המחבר דהיינו דוקא להרמב"ם משא"כ לרוב הפוסקי' החולקין עליו דאף בשטר מכר אין כותבים למוכר בלא לוקח רק בשטר קנין כמו בשטר מלוה וכמ"ש הרב המגיד ר"פ כ"ד והביאו הר"ב בבדק הבית לקמן ר"ס רל"ח וכמו שכ' המחבר גופיה לקמן ר"ס רל"ח וא"כ הא ה"ל להשוות שטר מכר לשטר הלואה ונל"ע:

(ג) בלא קנין כו'. דשמא זה אינו המלוה ולא ימסור השטר למלוה עד לאחר זמן ויטרוף לקוחות שלא כדין כדלעיל סי' ל"ט סי"ג והוא הדין בשטר מכר בלא קנין צריך להכיר אף שם הלוקח להפוסקי' והמחבר לקמן ר"ס רל"ח דאין כותבי' שטר למוכר בלא לוקח רק בשטר קנין ע"ש מיהו למאן דאמר עדיו בחתומיו זכין לו א"כ בכל ענין א"צ להכיר המלוה והלוקח ולהסמ"ע והב"ח ושאר אחרוני' בכאן דברי' אשר לא נתכונו בעיני וחלוקי' אשר לא שערום אבותינו ומ"ש נרא' עיקר וכן דעת הרב המגיד ע"ש (עי' מ"ש לעיל סי' ל"ט ס"ז ס"ק י"ח [כא])

(ד) ולכן תמוה כו' ובסמ"ע ס"ק ו' האריך לתרץ משום דעיקר הוכחת הב"י בסי' כ"ט הוא מרשב"ם שכתב לאו אורחי' נמידק להסתכל בנשים כדי שיכירה יפה ויכול לסמוך על אחרים שמכירים כו' והמדקדק בפירשב"ם יראה דל"ד אעדות הכרת אשה כ"כ כו' דאי בעדות אשה דוקא קאמר ק' למה סיים וכתב ויכול לסמוך על אחרים כו' ע"ש שהאריך בזה ואין דבריו נכונים בעיני דשפיר קאמר ויכול לסמוך על אחרים שמכירים לפי שהוא לא הי' יכול לראותה בעצמו אבל גברא אחרינא לא יכול לומר שסמך על אחרים דה"ל לראותה בעצמו ג"כ גם יתר דברי הסמ"ע מגומגמים גם לשון זה ליתא כלל לרשב"ם אלא מלשון ב"י הוא ע"ש. ועוד דהרי הב"י בסי' כ"ט הוכיח עוד כן ממ"ש הטור דין זה בא"ע סי' ק"י גבי הכרת אשה ע"ש אלא נראה לתרץ דהמחבר נמי מיירי בהכרת אשה וכמו שכתב בב"י סי' כ"ח דר"י אע"ג דסתמ' קאמר מיירי במלתא דלאו אורחיה למידק כי. הכרת אשה וכן במקור דין זה שהוא מהראב"ד בבעה"ת שער ל"ג ח"ג משמע דמיירי דוק' בהכרת אשה שכתב שם קודם לכן מכל זה למדנו שת"ח שהעיד על עדות אשה שלות' וקא מודה לה שטעה בהכרת פניה מהימנינ' ליה ולא מקרי חוזר ומגיד כו' וכן משמע פשט דברי הש"ס ורשב"ם וכן מוכח בטור א"ע סי' ק"י שכתב דין זה דוקא גבי שובר דאשה שיכול הת"ח לומר שטעה ולא כתב כן בשום מקום אחר והיינו שכתב הב"י כאן בסימן זה על דברי הראב"ד וז"ל וכבר נתבאר כיוצא בזה בטור א"ע סימן ק"י וכתבתיו בטור סי' כ"ט עכ"ל וכ"כ בתשובת מב"ט ח"א בשאלות השניות סי' ל"ד דף קט"ו ע"ב וז"ל דצורבא מרבנן לא דייק באתתא אבל באיש אחר לא ואפי' צורבא מרבנן בעדות איש או ע"ה אפי' בעדות אשה אינם יכולים לחזור וכן נמצא בס' התרומות בשם הראב"ד כו' עכ"ל וכן עיקר לדינ' ודלא כהסמ"ע ע"ש:

באר היטב

עריכה

(א) הלוה: אבל שם המלוה והלוקח א"צ להכיר ול"ד לשובר דצריכין להכיר שניהם דשם בא המלוה ליתנו ללוה בעת שיפרע לו חששו דאף שיכירו שם המלוה שמא יערים ויתן שובר זה ללוה דאיש אחר ששמו כשם מלוה זה שכתוב בשובר ואותו הלוה יפטור נפשו בשובר זה ממלו' שלו שלא כדין לכך צריכים להכיר גם שם הלוה ותו לא חשו כולי האי שמא יש מלוה ולוה אחרים ששמם כשם מלוה ולוה זה. אבל בשטר הלוא' שבא הלו' לסופר ועדים לחייב נפשו ואמר שיכתבו עליו שטר חוב כותבין אע"פ שאין מכירין המלו' דאין לחוש שמא יש עוד א' ששמו כשם לוה זה וימסור זה השטר להמלו' שאומר שהוא חייב לו כדי שיוציא ממון מאותו איש האחר דאם כן גם כשיכירו שניהם איכא למיחש להכי ומש"ה אמרו דכל היכא דאיכא ב' ששמותיהן שוין אין אחר יכול להוציא שטר על שום אחד מהם כמ"ש בס"ז בשני יב"ש עכ"ל הסמ"ע * ומ"מ צ"ע דבשובר אף שיכירו שניהם אכתי יש לחוש שמא אין הלו' חייב למלוה זה כלום רק לאיש אחר ששמו כשם מלוה זה ויפטור עצמו בזה השובר ויש ליישב בדוחק.

(ב) בלא: דשמא זה אינו המלו' ולא ימסור השטר להמלו' עד לאחר זמן ויטרוף לקוחות שלא כדין כמ"ש בסי' ל"ט סי"ג וה"ה בשטר מכר בלא קנין צריכים להכיר אף שם הלוקח להפוסקים בריש סימן רל"ח דאין כותבין שטר למוכר בלא לוקח רק בשטר קנין ע"ש מיהו למ"ד עדיו בחתומיו זכין לו א"כ בכל ענין א"צ להכיר המלו' והלוקח. ולהסמ"ע והב"ח ושאר אחרונים בכאן דברים אשר לא נתכנו בעיני וחלוקים אשר לא שערום אבותינו ומ"ש נרא' עיקר וכן דעת הה"מ עכ"ל הש"ך.

(ג) קרוב: דמלת' דעביד' לגלויי לא משקרי בה. סמ"ע.

(ד) בהפך: הנה בסמ"ע דחק ליישב דברי המחבר ודעתו לחלק בין עדות אשה לדבר אחר והש"ך השיג עליו והוכיח דגם כאן לא איירי אלא בעדות אשה דוק' ע"ש.

קצות החושן

עריכה

(א) שם המלוה והיינו משום דאין כותבין שטר ללוה בלא מלוה היכא דליכא קנין משום שמא כתב ללות בניסן וכו' והיכא דאינו מכיר שם המלוה חיישינן שמא העלה כן שם המלוה ולא יתן עד תשרי למלוה האמתי והוי מוקדם. והקשו בזה להרא"ש וטור דס"ל עבז"ל למה צריך להכיר שם המלוה. ויראה לפמ"ש הב"ח בסימן מ"ג דל"א עבז"ל אלא בסתמ' ועמ"ש שם בסק"ו אבל אם אומר תנו אותו לידי ל"א עבז"ל ואם כן זה שבא עם איש אחר שאינו המלוה ואומר תנו אותו לזה הוי כמו שאומר תנו אותו לידי ולכן כשמוסרו אח"כ למלוה האמיתי לא אמרינן עבז"ל:

(ב) אפילו אשה. בטור כתוב משום דהוי מלתא דעבידי לגלויי ולא משקרי אינשי ועיין כנה"ג בשם בני שמואל שדקדק מדברי הטור דס"ל דע"א נאמן במלתא דעבידי לגלויי אפילו בממון וכדברי הר"ר דוראן ולא כריב"ש וכתב שכן נראה מהראב"ד ורא"ש והרשב"א והנימוקי ע"ש. אמנם כבר העלה להלכה הרמ"א בסימן ל' סעיף מ"ד דאין חילק בד"מ בין מלתא דעבידי לגלויי או לא וכדברי הריב"ש. ולכן נראה הא דסומכין כאן על מלתא דעבידי לגלויי דחשש זה דאין כותבין אלא אם כן מכירין אינו חשש אלא מדבריהם דהא קיימא לן גבי גט דבשעת הסכנה כותבין אע"פ שאין מכירין כדאי' פ' המקבל ואי הוי ספיקא דאורייתא בשעת הסכנה היאך עושין נגד חשש תורה אע"כ אינו אלא מדבריהס ובשעת הסכנה הקילו ומשום הכי ראו חכמינו זכרונם לברכה להאמין במלתא דעבידי לגלויי אפילו ע"א והוא פשיט:

פירושים נוספים

הגהות רבי עקיבא איגר על הסימן

_{▲ חזור לראש}