ש"ך על חושן משפט מג
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סעיף א עריכה
(א) אבל אינו יכול לטרוף מלקוחות כו'. כתב הסמ"ע דה"ה מבני חרי יש נ"מ אם יש על הלוה ב' שטרות ואין לו אלא קרקע כדי לשלם לאחד מהן דאז מגבינן ליה דיש לו זמן בשטרו דיאמר הלואתי הי' מוקדם להלואת השני ע"כ ופשוט הוא וכ"כ הטור והמחבר לקמן סעיף כ"ג ועיין לקמן ס"ס ק"ד ובב"ח סוף סעיף א' כתב וה"ה בלאו ה"ט כו' אלא לפי שמסתמא אין אדם מלוה לחבירו אא"כ יודע שיש ללוה קרקע כדי מעותיו כו' עכ"ל ולא ידענא מאי קאמר דא"כ גם משום טריפת לקוחות א"צ זמן דהא אין גובין ממשעבדי במקום שיש בל"ח ועוד וכי מה יודע המלוה ממי לוה אפשר שלוה עוד מהרבה בני אדם מכל א' וא' כשיעור קרקע שלו או ילוה עוד מהרבה בני אדם:
(ב) ויש מי שאומר כו'. לפע"ד כן עיקר מדאמרינן בפ' קמא דמציעא (דף י"ט ע"א) גבי גט אשה וגט שחרור שנפל דאינן טורפין מזמן הכתוב בהן דשמא לא ניתן לידם אלא לאחר זמן אלא כי אתאי למטרף אמרי' להו אייתי ראיה אימת מטא גיטא לידך הרי דזה הוי כאין בו זמן שהרי הזמן אינו מועיל להן לטרוף ואפילו הכי משמע דמהני לטרוף מזמן שמביא עדים שראו הגט בידם וכן משמע מדברי הפוסקים בפ"ב דגיטין בסוגיא דמפני מה תקנו זמן בגיטין משום פירות כו' בדף י"ז ע' שם ודוק:
(ג) שובר שאין בו זמן. לא ידעתי למה כתבו הלא מבואר הוא לקמן סעיף כ"ד סי' נ"ד סעיף ג':
סעיף ב עריכה
(ד) ולא כתב אלא הפרט קטן. כגון שלא כתב רק שלא פ' וכה"ג והוא עומד בשנת פ' וכתב ב"י ומספקא ליה היכא שלא כ' שנת פ"ד אלא שנת ד' נפרט אי כשר או לא ודעתי נוטה להכשיר עד כאן:
(ה) ודילג המאות כו'. לא ידעתי למה פסק כן בפשיטות שהרי בב"י הניחו בצ"ע וכתב דאפשר דמהרא"י דוקא בגיטין פסק כן (עיין בא"ע ס"ס קכ"ז) משום אומרא דעריות ולא בשטרות ומביאו ד"מ וגם נלפע"ד דראי' מהרא"י יש לדחות. הראי' הא' דמייתי וז"ל מדכתב אשר"י בשם ר"י שאם דילג לבריאת עולם כשר משום דתלינן בדילוג הסופרים ואי לא כתב כלל רק הפרט נמי כשר ומייתי ראיה אחריתי ע"ז מש"ס ולמאי אצטריך הראיה אמאי לא אמרינן בפשיטות דתלינן בטעות סופר דמסתמא לא נכתב שטר זה לפני כמה אנפי' עכ"ל. נלפע"ד דלאו ראייה היא דכוונות הרא"ש דלא נימא דלמא הסופר לא מנה לבריאת עולם אלא לאיזה ענין אחר מאוחר וא"כ יאמרו הלקוחות קנינינו קדמה לשטרך וכדאמרי' בש"ס פ"ק דע"ז דף ט' סבור רבנן למימר האי שטר מאוחר הוא כו' ועלה קאי הרא"ש התם להדיא וכן הוא בס' התרומ' שחבר רבינו ברוך להדיא בסי' קל"ו ע"ש והוא מדברי התוס' שם. הראיה הב' דמייתי מהרא"י שם וז"ל ותו דבמרדכי כ' על שדילג ארבע ולא כתב אלא אלפים ומסתמא גם כן פרט המאות והשנים והכשירו א"ז בדיעבד דאף על גב דהיה לומר מיעוט אלפים שנים ואם כן היה מוקדם מדלא כתב אלפים בשני יודין אין לפרשו אלפיים הא קמן דאי היינו יכולין לפרש אלפיים לא הוה מכשיר אע"ג דע"כ ידעינן מבחוץ דלא לפני אלפים נכתב וע"כ ה"ט דכל היכא דהזמן כתוב לפנינו כהלכתו לא תלינן בטעות עכ"ל נראה ג"כ דלאו ראיההיא דהא ודאי אלפים משמע נמי שנים כדאמרי' בכל דוכתי מיעוט רוב שנים אלא דמשמע נמי יותר משנים והלכך כל היכא שאין כ' בשני יודין יש לפרשו כראוי אבל אם היה כתוב בשני יודי"ן לא הי' אפשר לפרשו כלל בענין אחר כי אין לתלות בשום דילוג או טעות שהרי כתוב להדיא אלפיים בשני יודי"ן ובעל כרחו היה מוקדם אבל הכא הא י"ל שדילג המאות וי"ל שהוא מוקדם וכיון דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי טפי מסתבר לתלות בדילוג משנאמר שהוא מוקדם ודמי לכתב אלפים בלא ב' יודי"ן דתלינן דדילג ארבע וה"ה הכא ונרא' דגם הריב"ש סי' שפ"ב לא פסל רק בדילג העשרות אבל לא במאות ומ"ש שם בתשו' וכבר הוכיח ר"י ז"ל מההיא דפ"ק דע"ז כו' דילמא שבק לאלפא קמא ונקטיה לאלפא בתרא אבל בנדון זה דכ' כלל קמא ושבק לפרטא מציעאה והדר כתב לפרטא בתרא ודאי מוקדם הוא עכ"ל קאי דוקא אמ"ש שם בתשו' בדילוג העשרות והחילוק בין דילג המאות לעשרות קל להבין וכ"כ בתשובת מהר"ר משה מינץ סי' ט' בהך דתשובת מהרא"י הנ"ל דדילג המאתים להכשיר בדיעבד וז"ל כיון דדילג הרבה שנים יותר מדאי מה שהוא ע"כ צריכנא למימר וליישב דהאי שבק ודילג מאתים בשלמא אי הוה הדילוג שנים מועטים אז הוה חששא דמוקדם כו' אבל עתה דדילג מאתים א"כ ליכא חששא כו' דהאי גברא לא היה קודם מאתים מה לו להקדים כ"כ יש לדונו דשוכח כו' ועוד האריך ע"ש (ועיין בתשובת מהרא"ן חיים סי' ק"י) וכן נלע"ד עיקר (ונראה דגם מהרא"י לא מחמיר אלא בגיטין ולא בשטרות וכן נראה מדבריו למעיין שם ואף בגיטין יש צדדין להקל ודו"ק):
סעיף ג עריכה
(ו) והשמיט חמשת כשר. הטעם נתבאר בס"ק הקודם:
סעיף ה עריכה
(ז) היה ביום ארבע ועשרים כו' כשר דתלינן דטעו בעיבורא דירחא. ור"ת במרדכי שם חולק ומייתי ליה בפסקי מהרא"י ס"ס י"א ע"ש וגם הרב בהגהת בא"ע סי' קכ"ו סעיף כ"א כ' דיש חולקין והוא דעת הריב"ש סי' קי"ז ותימה על מה שסתם כאן כדברי המחבר ואולי דוקא בגיטין נראה לו להרב להחמיר או שאני הכא בחדש תשרי כ"ב בו דהוא שמיני עצרת דעל כרחך השטר מאוחר וכדלקמן סעיף י"ד ומ"מ ר"ת חולק להדיא וכן מסיק בפסקי מהרא"י שם דבא"ז דסנה' מייתי דרבינו תם ועוד שני גאונים עמו פסלו שטר כזה ע"ש ונראה טעמם דבתרי יומי לא אמרינן דטעי או בתר רובא דירחא לא אמרינן דטעי כדלעיל סי' ל' (ועי' בתשו' מהרא"י ן' חיים סי' ק"י) וצ"ע לדינא:
סעיף ו עריכה
(ח) כתב ידו א"צ כו'. הטעם כיון דאין טורפין בו מלקוחות עכ"ל סמ"ע וכן אם יש על הלוה עצמו עוד שטרות אין לזה דין קדימה דזה הוי כמו משועבדים דאל"כ היה צריך לכתוב בו זמן וכדלעיל ס"ק א' אלא ודאי חיישינן לקנוניא שהלוה יקדים הזמן וכן הוא בתשו' הרשב"א שהביא ב"י ס"ס מ"ז ועמ"ש בסי' מ"ח:
סעיף ז עריכה
(ט) ולפיכך קנסו כו'. וע' לקמן סי' נ"ב מה שכתבתי בזה בס"ק ד':
(י) ולא יגבה בשטר מוקדם אלא מבני חורין. נראה דהיינו לומר כשבא לב"ד בשטר כזה לתבוע את הלוה גובה בו מיד מבני חורין וקורעין את השטר או שכותבין לו פס"ד על הלוה וממילא טורף אף ממשעבדי מיום שנכתב הפס"ד אבל אין מוסרים לו השטר שיגבה מהלוה מבני חורין דהא יש לחוש שיגבה בו ממשעבדי מזמן ראשון:
(יא) אלא מבני חורין. ואפי' אם יקחו הב"ד השטר בידם ולא יתנו לטרוף מזמן ראשון או שיכתבו ב"ד על השטר שטר זה לא יטרוף בו כ"א מזמן זה אפ"ה אינו גובה ממשעבדי משום קנס כיון דמתחלת כתיבתו היה ראוי ועומד לטרוף מזמן ראשון ע"כ ל' סמ"ע. ואף שבש"ס ופוסקים לא מוכח מידי די"ל דאינהו מיירי בשטר שהוא כתוב מכל צד שא"א לכתוב עליו עוד שום דבר וכה"ג צ"ל בפ' ג"פ בש"ס ופוסקים גבי פלוגתא דר' יודא ור' יוסי במי שפרע מקצת חובו יחליף כו' ולא אמרי' יכתוב על גביו. וכה"ג צ"ל בכמה דוכתי מ"מ לענין דינא מסתבר כדברי הסמ"ע דדמי לדלקמן סי' מ"ה סעיף י"ד דכיון שנרא' פיסולו בב"ד שוב אין לו תקנה ע"ש ולפ"ז אם. המלוה בעצמו כתב עליו קודם שנראה בב"ד שלא ניתן לטרוף אלא מזמן זה כשר וכן נראה ודוק:
(יב) וי"א דפסול לגמרי הוא דעת ר"י וסיעתו בטור ע"ש וכ' הסמ"ע ס"ק י"א דמוכח מדברי הטור מיניה וביה דאינו ר"ל נפסל לגמרי מכל וכל אלא אם טוען להד"מ אינו נאמן והוחזק כפרן מכח זה השטר אבל אם טוען פרעתי נאמן עכ"ל ולפ"ד לא מוכח מידי דנהי דדעת ר' יונה בטור לקמן סי' מ"ה הוא כן אבל דעת ר"י בעל התוס' שהביא הטור כאן אינו כן (ולא הביא הטור סי' מ"ה דברי ר' יונה אלא בשביל דינים אחרים ע"ש) אלא אדרבה משמע מדבריו דנפסל לגמרי מכל וכל וכן משמע בתוס' פ' מי שמת דף קנ"ז ע"ב בשם ר"י ע"ש וכן מוכח בהריב"ש סי' שפ"ב לדעת ר"י דמייתי ראיה לדברי ר"י מהא דפריך בש"ס פ"ק דמציעא (דף י"ז) תיפוק ליה דה"ל מוקדם ומאי פריך הא שטר שנמחל שעבודו עדיף דלא גבי אפי' מבני חרי. ואם איתא הא גם לדברי ר"י אכתי קשיא הא שטר שנמחל שעבודו עדיף דיכול לטעון להד"ם כדמשמע בפרק חזקת (ד' ל"ב ע"ב) גבי ההוא ערבא דמייתי הריב"ש גופיה שם ע"ש. וכן כ' הב"ח לדעת ר"י פסול מכל וכל וכ"כ בתשו' מהר"א ן' ששון סי' קמ"ה שם משמע בטור לדעת ר"י והרא"ש ע"ש. והכי משמע נמי מדכתבו ר"י והרא"ש דפסולים לגבות מבני חרי משום דלישנא דפסולים משמע דפסולים לגמרי כו' ע"ש וכן משמע בפסקי מהרא"י סי' י"ג שכתב וז"ל דאשר"י נראה דסבר כדברי התוספות דבשטר מוקדם לא גבי אפי' מבני חרי משמע דכמו אספא בעלמא הוא עכ"ל וכן נראה מדברי הר"ב:
(יג) דפסול לגמרי אע"פ שהעדים כשרים ובדרך שיתבאר ודלא כבעל גדולי תרומה דף שכ"ט ע"ד שכתב שטעם הרא"ש הוא מפני שהעדים פסולים שכתב והלא העדים פסולים כו' והתוספות כתבו דאין גובה אפילו מבני חורין בשטר ודקדקו מלשון פסולים כו' אלמא לתרץ קושייתם דעדים פסולים נינהו קאמרו דאין גובה אפי' מבני חרי עכ"ל ושגג שגגה גדולה דא"כ מאי מייתי הרא"ש שם מחלוקת בזה פשיטא דלכ"ע היכא דהעדים פסולים השטר בטל לגמרי וגם מאי פריך התם בש"ס ומייתי לה הרא"ש לגבי מזמן שני ול"ל לש"ס דגזירה דשמא יגבה מזמן ראשון כו' אלא ודאי הרא"ש מיירי בגווני דהעדים כשרים וכמ"ש הרא"ש שם ואפ"ה כתבו התוס' דשט"ח המוקדמים פסולים לגמרי וזה פשוט מאד:
(יד) לגמרי. השטר אבל מ"מ לכ"ע גובה מהלוה כשהוא מודה שהוא חייב או כשיש עדים בזה וכמו שכתבתי לקמן סי' נ"ב ס"ק ד' וכ"כ בתשובת מהר"ש כהן ספר ב' סי' קנ"ח ובתשובת מהר"א ן' ששון סי' קמ"ה וכן נראה מבואר מדברי הסמ"ע והב"ח ושאר אחרוני' והוא פשוט:
סעיף ח עריכה
(טו) במה דברי' אמורים כו' כשלא הקדימו זמנו בכוונה כגון שכתבו שטר ללוה בלא מלוה והלוה לא לוה עד לאחר זמן ואע"ג דאין לכתוב שטר ללוה בלא מלוה אלא בשטרי אקנייתא וכדרב אסי (ויש פוסקים דמותר משום דעדיו בחתומיו זכין לו וכמ"ש לעיל סימן ל"ט סעיף י"ג וע"ש) מ"מ מאן דלא גמיר דרב אסי לא מיפסל כ"כ הר"ן פ"ק דר"ה והנמ"י פ' א"נ וכ"כ הריב"ש סי' שפ"ב וה"ה ר"פ כ"ג מהל' מלוה בשם הרמב"ן והרשב"א. ומשמע מכאן להדיא דכ' ללות בניסן ולא לוה עד תשרי ה"ל מוקדם ופסול לגמרי אפי' לגבות מזמן שני לפוסקים דלא כאביי וכדעת הטור סעיף ז' שחולק על הרמ"ה (ובב"ח כתב טעם לדברי הרמ"ה מש"ס דפ' א"נ גבי הא דקאמר התם הכי השתא התם נהי דלא ניתן לכתיב מזמן ראשון כו' ולפע"ד אין משם ראיה ע"ש) דס"ל דהיכא דניתן לכתוב מזמן ראשון כגון כתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי טורף לקוחות מתשרי ע"ש וכן נ"ל מן הש"ס פ"ק דמציעא דף י"ז ע"א גבי הא דפריך התם תיפוק ליה דה"ל מוקדם ע"ש. וכן ראיתי בפי' המשנה להרמב"ם פ' בתרא דשביעית שכתב ג"כ דהיכא דפרע לו וחזר ולוה ממנו בזמן אחר בשטר הראשון או שכ' לו שטר בניסן ולא לוה עד תשרי ואין בשטר קנין או שלוה בניסן והקדים הזמן מאדר בכל אלו ה"ז שטר מוקדם ואינו גובה אפי' מזמן אחרון עכ"ד. וכ"כ בעל העיטור דף ד' סוף ע"א. וכן מוכח לפע"ד ג"כ ברש"י פ"ק דמציעא דף י"ג ע"א ד"ה הני מילי כו' גבי מ"ש שם ואי קשיא לך ש"ח המוקדמים פסולים במאי מוקים לה אביי כו' ע"ש ודו"ק:
וראיותי בס' גידולי תרומה שער נ"ו ח"א שכ' על אופן הראשון שכתב הרמב"ם בפי' המשנה דלעיל וז"ל ותימא דא"כ האיך מהני לגבות מבני חרי כדבריו ז"ל בחבור הרי אספא בעלמא הוא שוב מצאתי לרב בעל ל"מ ז"ל הקשה ע"ז מדאקשינן בש"ס נהי דלא גבי מזמן ראשון ניגבי מזמן שני כו' ואי נמחל שעבודו אין לו לגבות כלל מן הדין ע"ש והוא תמיה עצומה עכ"ל ס' ג"ת. ולפע"ד ל"ק מידי מה שהקשה הג"ת ובעל לחם משנה שהרי הרמב"ם לא בא אלא לומ' דבכה"ג הוי נמי מוקדם (וכדמשמע להדיא בפ"ק דמציעא דף י"ז) אבל מנמחל שעבודו לא מיירי ומיירי בגוונא דלית ביה משום נמחל שעבודו כגון שמוסרו לו עתה בזמן שני (או שנוטל עתה קנין חדש כמ"ש המרדכי פ' כל הגט בשם רשב"ם והר"ב לקמן סי' מ"ח) בפני העדים החתומים בו דעידי מסירה כרתי וכמ"ש המרדכי פ' הכותב בשם ר"י ומביאו ב"י והר"ב לקמן סי' מ"ח ואפ"ה פסול משום מוקדם ולהכי כ' המרדכי שם דמהני דוקא ביום החתימה ע"ש וזה ברור. [ובזה ניחא נמי מה שהביא הטור בסעיף ז' דברי הרמ"ה וחולק עליו דהא איהו פסק לעיל סי' ל"ט כאביי ובב"ח דחק בזה אבל לפי מ"ש ניחא דנפקא מיני' לשטר שלוה בו ופרעו ומוסרו לו בפני עידי החתימ' בזמן אחר דלהרמ"ה לא הו"ל מוקדם כיון דניתן לכתוב מזמן ראשון ולדעת הטור ה"ל מוקדם וכבר כתבתי דדברי הטור עיקר]:
(טז) כשלא הקדימו כו'. ובאופנים שכתבתי לקמן ס"ק י"ט או באופן שכתבתי בסמוך בשם הפוסקים דכתבו שטר ללוה בלא מלוה ולא לוה עד לאחר זמן דכשרים העדים. ומשמע בריב"ש סי' שפ"ב ובה' המגיד ריש פכ"ג מה' מלוה דבהך דכתבו שטר ללוה בלא מלוה או בטעות דעיבורא דירחא העדים עצמן נאמנים בזה אפי' כת"י יוצא ממקום אחר אף להרמב"ן ע"ש אך בנמ"י פ' א"נ משמע לכאורה דכ' ללות בניסן ולא לוה עד תשרי אין נאמנים להרמב"ן רק בשאין כת"י יוצא ממק"א ויש ליישב דמה שכ' אחר כן בשם הרמב"ן לא מיירי בכתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי ע"ש וכן משמע בר"ן פ"ק דר"ה שכ' איכא למימר כגון דהוי השטר מוקדם במידי דעבידי אנשי למיטעי ביה כגון שכתבו שטר ללוה בלא מלוה כו' ואח"כ כ' בתר דברי הרמב"ן אבל ודאי כל טעותא דעבידי עדים למטעי לית ביה משום חוזר ומגיד כו' ע"ש:
(יז) ויש אומרים דהעדים נאמנים בזה כו'. כלו' אע"פ שאין אומרים טעינו בעבורא דירחא וכה"ג נאמני' לומר שהוא מוקדם ולא נתנו לב לזה כי לא חתמו רק על גוף השטר ולא על הזמן כי נאמנים העדי' לומר על זה חתמנו וע"ז לא חתמנו וכ' בסמ"ע ס"ק י"ג בהג"ה וז"ל ובריב"ש סי' שפ"ב האריך בזה וכ' על עדים שהיה כתוב בשטר ד' שנים והיה להם לכתוב ל"ד שנים ואמרו שטעו ופסק דאין נאמני' דאין רגילים לטעות בהכי ע"כ לשון ד"מ ח' עכ"ל סמ"ע ודבריו תמוהים דליתא כן בריב"ש וגם הב"י מכשיר להדיא בזה והבאתי דבריו לעיל ס"ק ד' והיה נראה שט"ס יש כאן וצ"ל שהי' כתוב בשטר ק"ד שני' והי' להם לכתוב קל"ד שנים כו' וכן הוא בריב"ש ואין להקשות א"כ היינו הך דכ' הרב בהגה' סעיף ב' ומאי קמ"ל י"ל דהרב לא אשמועינן אלא דבכה"ג פסול ואפשר דמיירי שנודע שנכתב כן בפסול או שהעדים הלכו למ"ה ואינם לפנינו והסמ"ע אשמועינן בשם הריב"ש דאפי' העדי' לפנינו ואומרים שטעו בזה אין נאמני' אך שראיתי בדרכי משה כ' מתחלה בסעיף ב' דברי הריב"ש שה"ל לכתוב בשטר קל"ד וכ' ק"ד ואח"כ בסעיף ח' כ' דברי הריב"ש אלו כמ"ש הסמ"ע כאן וא"כ דבריהם צ"ע:
(יח) וה"ה בכל טעות כו' וכ' הריב"ש (סי' שפ"ב) שסיים הרז"ה וצריך ב"ד הגדול ולהחמיץ הדין עכ"ל ב"י וכן הוא בהר"ן שם ובדברי הרז"ה בס' המאור שם:
(יט) ויש חולקין דברי הרב צל"ע דמשמע דלהיש חולקין אפי' בטעות שהעדי' מצויין לטעות אין נאמני' לומר שטעו וכן נראה מדבריו בד"מ ע"ש והא ליתא דהא היש חולקין הם הרמב"ן ור"י והרא"ש והם מודים בזה וכמו שאבאר באמת בב"י ובד"מ הביאו דברי הר"ן בקצר' ע"ש אבל כשתעיין בהר"ן עצמו פ"ק דר"ה תראה שמתחילה הביא דברי הרז"ה וכ' אבל הרמב"ן ז"ל כתב בפ' א"נ דהאי ירושלמי בשאין כת"י יוצא ממק"א אבל ודאי כל טעותא דעבידי עדים למיטעי ביה לית ביה משום חוזר ומגיד דהכי מוכח ההיא דפ' ג"פ (ההיא תברא דהוה חתים עליה רב ירמיה) עכ"ל והכי משמע מדברי הרב המגיד ריש פרק כ"ג מהל' מלוה והריב"ש סי' שפ"ב דאף להרמב"ן נאמני' העדי' עצמם לומר שטעו בעיבורא דירחא או בשער טעות דעבידי למיטעי ע"ש ומ"ש הטור וז"ל ובמה יודע שהוא מוקד' י"א כגון שהעדים החתומי' בו מעידי' שהוא מוקדם הם נאמנים ואפי' אם כ' ידן יוצא ממק"א שהרי הוא ניתן לכתוב מזמן שנעשית ההלואה לפיכך נאמנים לומר לא נתכווננו לחתום אלא מזמן שנעשית ההלואה ולא הרגשנו בשעה שחתמנו שהיה מוקדם אבל לדעת ר"י אם כת"י יוצא ממק"א אין נאמני' אא"כ מעידים עליהם שהיו אנוסים מחמת נפשות או שאין כת"י יוצא ממקום אחר ואמרו שטעו בשנת המלך וכ"כ א"א הרא"ש ז"ל עכ"ל לאו למימרא דלדעת ר"י והרא"ש אין נאמנים אא"כ אין כת"י יוצא ממק"א אף בטעות שהעדי' מצויין לטעות דא"כ אמאי נקט הטור דוקא טעינו בשנת המלך הל"ל נמי טעינו בעיבורא דירחא וכדאית' בתוס' והרא"ש ועוד דא"כ קשה מנ"ל להטור הא בדעת ר"י והרא"ש (ואע"פ שמדברי הב"ח נראה דה"ה טעינו בעיבורא דירחא וכ' שהוציא כן מדברי התוס' בשם ר"י פ"ב דכתובות מ"מ דבריו לא נהירין כלל למעיין שם) אלא נראה ברור דאין כוונת הטור רק שר"י והרא"ש חולקין על סברת הי"א שהוא סברת הרז"ה ובעל התרומות ריש שער נ"ו דס"ל דאפי' כת"י יוצא ממק"א נאמני' לומר על זה חתמנו ועל זה לא חתמנו אפי' אין אומרי' שטעו כגון שאין לתלות כלל הדבר בטעות יכולים לומר לא נתננו לב לחתום על זמן השטר ועל זה ודאי ר"י בעל התוס' והרא"ש חולקים שהרי הקשו והלא העדים פסולים והוצרכו לדחוק כגון שיש עדים אחרים שמעידי' עליהם שהיו אנוסים מחמת נפשות או שאומרים טעינו בשנת המלך או בעיבורא דירחא עכ"ל ואם איתא הלא מעיקרא לק"מ שהרי העדים עצמם יכולים לומר לא נתננו לב לחתום על זמן השטר אפי' לא טעו בשנת המלך או בעיבורא דירחא אלא ודאי ס"ל דכשכת"י יוצא ממק"א אין נאמנים. וס"ל להטור דטעינו בשנת המלך הוי טעות דלא עבידי למטעי ולהכי אין נאמנים אלא כשאין כת"י יוצא ממקום אחר אבל אם אין אומרים טעינו בשנת המלך אין נאמנים אפי' כשאין כת"י יוצא ממקום אחר דמשוי נפשייהו רשיעי ודמי לאנוסים היינו מחמת ממון או שטר אמנה לקמן סי' מ"ו סעיף ל"ו דאין נאמנים אפי' אין כ"י יוצא ממק"א מטענת דמשוי נפשייהו רשיעי ע"ש) ואף על גב דלכאורה משמע מדברי התוס' והרא"ש שמה שמתרצים או שאומרים טעינו בשנת המלך או בעיבורא דירחא קאי גם אשכ"י יוצא ממקום אחר (ודלא כנראה מב"י וב"ח ע"ש) מ"מ התוס' והרא"ש לא באו אלא לתרץ קושייתם והלא העדים פסולי' כיון שבע"כ עדים אחרי' מעידי' שהשטר מוקדם ואם כן חתמו שקר ועל זה תירצו דעדי' אינם פסולי' דיכולי' להתנצל עצמם ולומר טעינו בשנת המלך או בעיבורא דירחא (ובזה ניחא נמי דל"ק כלל מה שהקשה בס' גדולי תרומה ריש שער נ"ו על דברי התוס' הנ"ל וז"ל ואיכא למידק לפי דבריה' במ"ע אי בשכת"י יוצא ממקו' אחר היאך נאמנים לומר טעינו ואי בשאין כ"י יוצא ממ"א הא אפילו הם עצמן נאמני' לומר אנוסי' היינו מחמת נפשות ודוחק לומר דתירוץ ראשון מיירי בכת"י יוצא ממק"א ותירוץ שני באין כת"י יוצא ממ"א עכ"ל ולפי מ"ש לק"מ דכולהו מיירי בשכת"י יוצא ממ"א ואפ"ה נאמני' לומר טעינו להתנצל עצמם כשיש עדים אחרים שמעידי' שהוא מוקדם וכדפי' ודוק) אבל מ"מ הם עצמם אינם נאמני' לומר שהוא מוקדם ושטעו בשנת המלך רק כשאין כת"י יוצא ממ"א דטעות בשנת המלך אינו מצוי כל כך מ"מ במילתא דעבידי למיטעי אי נאמני' הם עצמם לא הוזכר בטור ובתוס' והרא"ש ומן הסברא נראה שמודי' בזה שנאמני' (וכשתירצו התוס' והרא"ש שאומרי' שטעו בעיבורא דירחא יכול להיות דמיירי אף כשהם עצמם אומרי' שהוא מוקדם) שהרי הם עומדי' בשטת הרמב"ן וכיון דהרמב"ן מודה לזה וכמ"ש לעיל למה נאמר שהם חולקי' וכ"כ המחבר לעיל סי' כ"ט בסתם דבכל טעות שהעדי' מצויים לטעות בו נאמני' הם בעצמם ואין בזה משום חוזר ומגיד והוא מרברי הר"ן הנ"ל דבפ"ק דר"ה ולא הביא המחבר או הר"ב שם שום חולק וא"כ דברי הר"ב בכאן שכתב ויש חולקין צל"ע. וצריך לדחוק דמ"ש הר"ב ויש חולקין לא קאי רק אריש דבריו וק"ל:
(כ) אבל אם הקדימוהו בכוונה כו'. כ"כ ב"י במחו' ו' בשם הריב"ש סי' רס"ד (והוא ג"כ בריב"ש סי' שפ"ב) ולא ידעתי למה הוצרך לכתוב כן בשם הריב"ש שהרי הוא פשוט בתוסי בב"ק דף ל' ובב"מ דף ע"ב ובב"ב דף צ"ד וברא"ש פ' א"נ ובהגהת מרדכי ובנ"י שם ובהר"ן פ"ק דר"ה ובתשו' סי' פ"ז ובה' המגיד ר"פ כ"ג מה' מלוה בשם הרמב"ן ורשב"א ובעה"ת ריש שער נ"ו ור' ירוחם נתיב ו' חלק ו' ושאר הרבה פוסקי':
סעיף ט עריכה
(כא) אין כל זה כו'. כלו' דלא תימא דהא ליכא למיחש שיגבה מזמן ראשון דהא בשנת נ"ז עדיין לא הי' חתנו וא"כ מה שנכתב נ"ז יהא משמעותו נ"ח ויהי השטר בתקפד מנ"ח אלא ה"ל כאלו לא נכתב בו חתני והשטר מוקדם והוא פסול וקאמר ומ"מ אם העדי' קיימי' כו' כלו' השתא מפרש באיזה ענין השטר פסול. וקאמר אם אין כת"י יוצא ממקו' אחר הכל תלוי בעדי' ונאמני' לומר שנעש' בשנת נ"ח ויכולי' לכתוב לו שטר אחר מזמן שני ולא מזמן ראשון ואם כ"י יוצא ממקו' אחר אין נאמנין שנעש' בשנת נ"ח (והיינו כהיש חולקין שהביא הר"ב בסמוך לעיל ס"ח דבכ"י יוצא ממ"א אין נאמני' לומר שהוא מוקדם ולא הגיה כאן כלום שסמך אמ"ש בסמוך) ואם המקבל מתנה אומר שבשנת נ"ז קנו מידו נאמן ואם מודה שנעש' בשנת נ"ח הוא פסול מ"מ המקבל מתנה נאמן לומר טעות הי' מגו דאי בעי אמר שטרא מעליא כו' והיינו כשכת"י יוצא ממק"א. ובעיר שושן כ' ואם כת"י יוצא ממ"א ואין להם מגו אין נאמני' לחתו' שטר אחר כו' וכן נראה שהבין בסמ"ע ס"ק ט"ז ולא נהירא לחלק לענין שיכתבו שטר אחר מזמן שני בין כת"י יוצא ממ"א או לא ונרא' דאף שכת"י יוצא ממ"א יכולי' לכתוב שטר אחר מזמן שני אלא כוונת הרשב"א כמ"ש והמחבר ודוק. וגם מ"ש הע"ש אח"כ וז"ל א"נ הכא יש תקנה למקבל המתנ' אם אין כת"י יוצא ממ"א הוא בעצמו יודה ויאמר ששטר זה טעות הוא והשתא יהא נאמן במגו דאי בעי אמר ודאי שטר מעליא הוא כו' לא נהירא כלל ואולי ט"ס יש בדבריו וצ"ל אם כת"י יוצא ממ"א. עיין בתשו' מהר"א ן' חיים סי' מ"ג וסי' ק"י:
(כב) יכולי' לחתום שטר אחר מזמן שני. דאלו לא עשו שליחותן שהרי הוא אמר להם לכתוב בשנת נ"ח והם כתבו בשנת נ"ז כו' כ"כ ב"י בשם הרשב"א (וכ"כ בסמ"ע) ולא ידעתי למה הוצרך לזה דהא בשטר מתנה ק"ל דכותבין אפילו כמה שטרות וכדמוכח להדיא בפ' גט פשוט ריש דקע"א וכמ"ש ב"י בשם הרשב"א גופיה לעיל סי' מ"א מחו' ח' ולקמן סי' מ"ט מחו' ב' וסי' רל"ט ס"א ואין לומר דמיירי במתנ' שיש בה אחריות דא"כ היאך יכתבו לו שטר אחר מזמן שני הא אתי למיטרף לקוחות שלא כדין בשטר מתנה זה שלא נכתב רק עתה אחר הזמן השני ואע"פ שאין כת"י יוצא ממ"א ואית להו מגו מ"מ כיון דבאמת שטר זה פסול אף מזמן שני אינן יכולין לעשות לו שטר אף מזמן שני והכי מוכח מדברי ה' המגיד ר"פ כ"ג מה' מלוה בשם הרמב"ן והרשב"א והגהת מרדכי פ' א"נ והטור ושאר פוסקי' שכתבו דמשכחת לה שיודע שהשטר מוקדם כגון שאין כת"י יוצא ממ"א ואומרי' אנוסי' היינו מחמת נפשות או טעינו בשנת המלך וכה"ג והא בכה"ג אית להו מגו ואמאי לא יטרוף לקוחות אף מזמן שני יעשו לו העדי' עצמם שטר מזמן שני אלא ודאי כיון שהשטר הראשון פסול אין יכולי' לעשות לו שטר מזמן שני דיטרוף שלא כדין מזמן שני דהא לקוחות לא ידעי משום שטר מזמן שני וא"כ ה"ה הכא בשטר מתנה שיש בה אחריות. ועוד דא"כ היאך מסיק הרשב"א ואם יש עדי' אחרי' כשרי' שראו שקנו מידו בשנת נ"ח יכולי' לכתוב לו שטר המתנ' משנת נ"ח דעידי מתנה א"נ שיהיו מזומני' לעדות כדמוכח בפ' יש נוחלין גבי שלשה שנכנסו נבקר החולה א"נ יעידו בפני ב"ד והם יכתבו לו שטר מעשה ב"ד בקבלת עדים אנו עכ"ל והא במתנ' שיש בה אחריות מוכח בפ' גט פשוט דעדים לא יעשו שטר אחר רק ב"ד וכמו שנתבאר לעיל סי' מ"א (והכא נראה דאפילו ע"פ ב"ד לא מהני לעשות שטר אחר מזמן שני אם המתנ' היא באחריות מטעם שכתבתי ודוק) וגם ההוא דיש נוחלין אינה ענין נכאן דהתם לא מיירי ממתנ' שיש בה אחריות וכן משמע בסמ"ע ס"ק ט"ז דהרשב"א מיירי בסתם מתנה שכ' וז"ל והטע' דבמתנ' א"צ שיהיו מזומני' דדוקא בעידי הלואה דאיכא למימר שהעדי' שהזמין כתבו וחתמו ויהבו שטר למלו' והלוה כבר פרע לו ולקח שטרו מידו (ע"ל סי' ל"ט סעיף ה') משא"כ במתנ' מיוחדת דלא שייך לגבות בו ב' פעמי' עכ"ל ואי במתנה שיש בה אחריות הא איכא נמי למיחש שיגבה ב' פעמים וכדאיתא בש"ס ולעיל סי' מ"ח אלא ודאי מיירי בסתם מתנה ולכך יכולי' העדי' לכתוב לו מזמן שני שאינה אלא להעמיד המתנ' בידו ולא יהא אלא שמעידין כן בעל פה שנתן לו מתנה זו בזמן פלוני שהרי היא שלו בזמן פלוני. וא"כ הדרא קושיא לדוכתא ל"ל טעמא דאלו לא עשו שליחותן וגם אמאי מסיק ואם יש שם עדים אחרי' כו' הלא אפילו העדי' עצמם יכולי' לעשות לו שטר אחר של מתנה ואולי זמן שני דקאמר היינו זמן של עכשיו ומיירי שמיד בשנת נ"ח נודע הפסול ומיירי במתנ' באחריות ודלא כסמ"ע וצל"ע:
סעיף יא עריכה
(כג) ולא יום שהלוה לו. ולהפוסקי' כאביי דעדיו בחתומיו זכין לו אף בלא קנין כשנמסר למלו' זכה למפרע מיום שהלו' לו וכבר הארכתי בזה לעיל סימן ל"ט סעיף י"ג ס"ק ל"ו (עיין בתשו' מבי"ט ח"ב סי' צ"ט):
סעיף יב עריכה
(כד) שטרי חוב המאוחרי' כשרי'. כתב בתשובת מהר"א ן' ששון סי' קמ"ה אע"פ שאחרוהו שלא מדעת המלו' ופשוט הוא ולחנם האריך שם בזה ופלפל והניח בצ"ע ע"ש כי היאך יעלה על הדעת לפסול שטר שנכתב למלו' מפני שאחרוהו וגרעו כחו:
(כה) המאוחרי' כשרי'. ל' ב"י מחו' י"א מדברי בעה"ת שער נ"ז משמע שהמוציא על חבירו שטר מאוחר עד דמטא זמני' לא טריף עכ"ל ולא ידעתי למה הוצוך נכתוב כן בשם בעה"ת הלא ש"ס ערוך הוא רפ"ק דעכו"ם דף ט' סבור רבנן למימר האי שטר מאוחר הוא ולא טריף עד דמטא זמניה ומביאו הב"י ריש סי' זה:
(כו) אבל אם לא כתב בו דאקני פסולי'. ולהי"א לקמן ר"ס קי"ב דגם בדאקני אחריות ט"ס כשרי' הכא אף בלא כתוב בו דאקני אא"כ שפירש בו בלא דאקני וע"ש בסי' קי"ב ס"ק א' שהעליתי בזה וגם ישבתי להי"א על נכון מה שהקש' ה' המגיד על הרמב"ם וגם מה שהקש' על הרשב"א ע"ש:
(כז) פסולי'. מפני שטורף הנכסי' שקנה אחר ההלואה עד כתיבת השטר שלא כדין:
סעיף יג עריכה
(כח) אבל בשטרי מקח וממכר. נ"ל ה"ה שטר מתנה וזיל בתר טעמא (עיין בתשו' מ"ש לס' משפטים סי' ס"ה שהאריך להקשות על בעל העיטור ע"ש):
(כט) אפי' מאוחרים פסולי'. הטעם איתא בש"ס ופוסקי' דאיכא למיחש שמא אח"כ יחזור וימכרנ' להמוכר ויוציא אח"כ זה השטר שזמנו מאוחר ויאמר חזרתי ולקחתי ממך פעם שנית וכתבוהו הטור והמחבר לקמן סי' רל"ט. ונ"ל דמסתמא לא יוטל ממנו השטר מכירה שכתב לו שהוא ללא צורך דאע"פ שהחזיר לו השטר לא חזרה המכירה או המתנה דקי"ל כחכמים דפליגי ארשב"ג בפ' גט פשוט דף קס"ט וכדלקמן סי' רמ"ג ס"ט וגם גוף השטר הוא של לוקח כיון שהוא נותן שכר הסופר כדלקמן סי' רל"ח ובע"כ כשרוצה המוכר לחזור וליקחנו צריך לשמור גוף השטר מכירה החדש כמו שאר לוקחים וגם יוכל הלוקח לומר אע"פ שגוף השטר בידי לא אתננו לך כיון דבע"כ צריך אתה שטר מכירה מחדש א"כ תשמור שטרך כמו שאר לוקחים ואם לא תרצה לא אמכור לך (אבל בשט"ח מאוחרים יטול ממנו השטר עצמו ובטל החוב בזה וגם גוף השטר של לוה הוא וצריך המלוה ליתן לו גוף השטר כדלקמן סי' נ"ז כיון שהלוה נותן שכר הסופר כדלעיל ס"ס ל"ט יתן לו וכשלא גוף השטר כד אירכס ליה יכתוב השובר סתם וכדלקמן סי' נ"ד ס"ג כנ"ל) ונלפע"ד שבחנם דחק רשב"ם דף קע"א ע"ב לפרש גבי שטר מכר דאירכס ליה וכתב לו שובר כו' ע"ש דהא גבי שט"ח הוא דקאמר בש"ס בתר הכי דאירכס ליה וכותב לו שובר אבל בשטר מכר לא קאמר בש"ס הכי אלא ודאי כדפרישית:
כתב הב"ח וז"ל ועוד איכא טעמא רבה דכ' זבין ללוקח ראשון בניסן וכ' שטרא בתשרי והדר זבין ללוקח שני באייר וכתב ליה באייר כי אתא ב"ח טריף מלוקח ראשון שזמנו מאוחר שלא כדין טריף ותו איכא טעמא דכי לוה בניסן וזבין באייר ולוה עוד בסיון וכתב לתרווייהו דאקני השתא אי עבדי' האי שטרא מאוחר וכתב ביה דזבין השדה בתמוז אתו הנהו תרי מלוין ויחלוקו השדה שלא כדין שהרי הכל הוא לראשון כיון דזבנה באייר מקמיה דלוה עוד בסיון עכ"ל ודבריו תמוהין מאד דמ"ש ועוד איכא טעמא רבה כו' ליתא אפי' טעמא כל דהו דכי בשביל שיש הפסד ללוקח באיחור השט' יפסיד הלוקח שטרו הלא יאמר הלוקח מה לכם לפסידא דילי אנא ניחא לי בהפסדה ובקיום השטר. ובכל דוכתא לא פסלינן לשטרא אלא כשיש בו ריוח לבעל השטר אבל לא כשמגרע כח בעל השטר. גם מ"ש ותו איכא טעמא כו' נלפע"ד ג"כ דלאו טעמא הוא כלל דהא כיון שאפשר שלקחו הלוקח וחזר ומכרו למוכר וחזר ולקחו ממנו פעם שנית כדאמרי' הדרית זבנית מינך א"כ אין השטר המאוח' ראיה שאז דוק' קנהו ופשיט' שיכול המלו' ראשון לטעון שקנהו ג"כ קודם לכן וזה השטר המאוחר הוא על קניה אחרת מאי אמרתמאן לימא לן דקנהו מזמן הראשון הא השתא נמי יוכל הלוקח לכבוש השטר מכירה ומאן לימא לן דקנהו מזמן הראשון ועוד יש לסתור טעם זה בדרכים אחרי' ודוק. תימה גדולה על הב"ח איך בדה מלבו טעמים שלא הוזכרו בש"ס ובשום פוסק דבש"ס ובכל הפוסקי' לא קאמרינן אלא טעמא משום דילמא הדר זבין מוכר מיניה כו' משמע להדיא דברשות המוכר שטרי מקח מאוחרים כשרים דהא כיון דידע המוכר דשטרו מאוחר לא זבין ליה מיניה עד דהדר ליה שטרא ולפי טועמיה של הב"ח אפי' ברשות המוכר ה"ל להיות פסולים אלא ודאי כדפי' וזה ברור:
(ל) פסולים. נ"ל דאם הודיעו למוכר שאחרו השטר מכר כשרי' ולפ"ז מסתמא כשרים עד שיתברר שלא הודיעו ודוק:
(לא) אין לאחר שום שטר לכתחלה. אם לא שא"א בענין אחר כדלקמן סעיף י"ט וך' ושאר דוכתי דאז הוי כדיעבד:
סעיף יד עריכה
(לב) דאי אמר אשתבע לי כו'. משמע דר"ל שטוען אשתבע לי שאינו מוקדם וכן פי' הסמ"ע והב"ח. וקשה לי על המחבר א"כ למה ישבע בשלמא על הטור לק"מ דלטעמיה אזיל דכ' בס"ו שמסקנת הרא"ש ששט"ח המוקדמים פסולי' אפי' לגבות מבני חרי ואפשר שגם בעל העיטור סובר כן אבל על המחבר קשה דהא פסק בסתם לעיל סעיף ז' דגובה מבני חרי. ודוחק לומר דהמחבר מפרשו לענין לקוחות. ועוד דא"כ ל"ל דאמר אשתבע לי הא בלא"ה צריך לישבע נגד הלקוחות דקיי"ל טענינן ללוקח ונראה דמיירי שטוען שהעדים הקדימו בכוונה ופסולים שחתמו שקר וכן משמע בדברי בעל העיטור שהביא הבעל התרומות סוף שער נ"ו וז"ל אבל לפסול את השטר אחר שנתקיים ולאחזוקי סהדי בפסולים לא מחזקינן ומסתברא דאי אמר לשתבע לי משתבע ליה אבל לא נתקיים השטר על בעל השטר להביא ראיה ואמרינן ליה קיים שטרך ואות לדינא עכ"ל וכן משמע בבעל העיטור עצמו דף ד' ע"א ע"ש:
(לג) אשתבע לי. שאינו מוקדם אע"פ שאינו טוען אשתבע לי דלא פרעתיך חייב וישבע דאע"ג דבטוען אמנה או כתבתי ללות ולא לויתי אין צריך לישבע וכדלקמן סי' פ"ב סעיף י' הכא כיון דזמנו בשבת איכא ריעותא. דמוקדם וצריך לישבע וכ"כ הסמ"ע ס"ק כ"ה והב"ח ומשמע דאי ליכא ריעותא לפנינו א"י להשביעו שאינו מוקדם דלא גרע מאמנה וכתבתי ללות ולא לויתי. ואין להקשות ממ"נ אי טוען שפרעו ישבע לי בלא"ה צריך לישבע לו שלא פרעו ואי אין טוען שפרעו ישלם לו י"ל דטוען שפרעו אלא שאינו רוצה לומר לישבע לי דלא פרעתיו שחושד אותו שישבע כן שמורה לעצמו איזה היתר על שבועה זו אבל זה יודע שלא ישבע שאינו מוקדם לכך אומר ישבע לי שאינו מוקדם א"נ מיירי שטוען לא לויתי דאפי' טוען לשתבע לי שהלוה לי לא משבעי' ליה בשטר כשר כדלקמן ספ"ב סעיף י' דלא משבעינן אלא בפרעתי כיון דשטר לפרעון הוא עומד לכך טעין לישבע לי דלאו מוקדם הוא וע"ז צריך לישבע לו כיון דזמנו בשבת ואיכא ריעותא דמוקדם לפנינו וכמ"ש:
כל שטר כו' שנמסר כו'. כ"כ הטור. והקשה הסמ"ע ושאר אחרונים דהא הטור ס"ל לעיל ס"ס ל"ט כאביי דעדיו בחתומיו זכין לו והב"ח כ' בסי' ל"ט סי"ו וסכ"ד ובסי' זה סעיף י' דאפי' לאביי דעדיו בחתומיו זכין לו היינו דוקא כשהלוה מצוה שיעמוד השטר בידם בשביל המלוה או בסתם אבל כאן דאיתרע בנפילה חיישינן דילמא אמר לעדים שיתנוהו לידו של לוה דהשתא לא זכה בו למפרע כו' עכ"ל ודבריו תמוהין דהא מוכח להדיא בש"ס פ' שנים אוחזין בכמה דוכתי דאפי' אומר בפי' שיתנוהו לידו של לוה אמר אביי עדיו בחתומיו זכין לו חדא דהא אביי מתרץ (בדף י"ג ע"א) מתני' דכותבי' שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו אפי' בשטרי דלאו אקנייתא ומשום עדיו בחתומיו זכין לו כותבי' שטר ללוה כו' משמע שמוסרים השטר ליד הלוה ועוד דא"כ מאי פריך לאביי מהך דמצא גיטי נשים וכו' נמלך עליהם מאי הוי והא אמרת עדיו בחתומיו זכין לו וכן בתר הכי פריך לאביי ממתני' דקתני מצא שטרי חוב כו' ומתרץ אביי ה"ט דחיישינן לפרעון ולקנוניא ולשמואל דאמר לא חיישינן לפרעון ולקנוניא כו' שמואל מוקי למתני בשאין חייב מודהכו' ואם איתא הא מעיקרא לק"מ דבמתני' כיון דנפל חיישינן דילמא אמר לעדים שיתנוהו לידו של לוה ולא אמרינן עדיו בחתומיו זכין לו וכן גבי שובר משני אביי (דף כ' ע"א) שובר בזמנו טורף ועדיו בחתומיו זכין לו והא התם איתרע בנפילה והכי מוכח נמי ממ"ש התוס' והרא"ש גבי אוקימתא דר' אבא בר ממל דהיינו דלא כאביי כו' ע"ש והכי מוכח נמי להדיא ממ"ש הנ"י בשם הרנב"ר ומביאו הב"י וד"מ וסמ"ע לעיל סי' ל"ט ס"ק ל"ט דלאביי בכל ענין עדיו בחתומיו זכין לו. וכדי שלא נשוי להב"ח טועה כל כך לומר שהוא נגד כל הנך סוגיות ופוסקים צריכים אנו ליישב דבריו בדוחק דודאי לאביי בכל ענין עדיו בחתומיו זכין לו רק דהטור הכריע מסברתו ופסק בנפילה דלא כאביי כך צ"ל כוונת הב"ח אע"פ שפשט לשונו לא משמע כן ע"ש. ועוד אפשר ליישב דבריו בדרכים אחרי' דחוקים. אבל אין דבריו נ"ל דאין התחלת קושיא זו שנבוכו בה האחרוני' מ"ש הטור כאן וכל שטר הבא לפנינו כו' והלא הטור פסק לעיל ס"ס ל"ט עדיו בחתומיו זכין לו והוא בשום לבעוד מאי מהני ראיה שבא לידו מזמן הכתוב בו הא אכתי איכא למיחש לפרעון ולקנוניא כדלקמן סי' ס"ה ואע"פ שבסמ"ע ס"ק כ"ו הרגיש קצת בזה ותירץ דשאני הכא כיון דהמלוה בעצמו מצאו וכ"כ לקמן סי' ס"ה ס"ק מ' אין דבריו נ"ל דהא דין זה לקוח מהתו' והרא"ש פ"ב דגיטין וכדאיתא בב"י ושם כתבו בהדיא שמצאו אחר ועוד דהיכא דהמלוה מצאו בעצמו א"צ להביא ראיה כלל וכמ"ש הרשב"א בתשו' והמחבר לקמן סי' ס"ה ס"ב ע"ש ודוחק לומר דהרשב"א והמחבר מיירי שם דאין חוששים לפרעון אבל צריך להביא ראיה על המסירה וגם בתשו' רשב"א גופה לא משמע כן דמסיים שם בתשו' הרי זה כמי שנפל לו שטר בחצר חברו ומצאו קודם שיבא ליד אחר שאין חוששים לו דלא איתרע שטר אלא כשנולד לו ספק ביד אחר עכ"ל. אבל המעיין בהרא"ש פ"ב דגיטין יראה שעיקר הפלפולשם קאי אגיטין והמעיין שם בהרא"ש יראה לעינים שדברי הטור מועתקים מדברי הרא"ש לשם. וא"כ שטר דנקט הטור כאן דומיא דגט קאמר דליכא למיחש ביה לפרעון ולקנוניא וכן לא שייך ביה לומר עדיו בחתומיו זכין לו וכדמוכח להדיא בש"ס פ' שנים אוחזין דף י"ט ע"א דגבי גט וכה"ג שהוא שטר של חובה לא אמרינן עדיו בחתומיו זכין לו וכ"כ התוס' שם להדיא וה"ק הטור וכל שטר הבא לפנינו דלא שייך ביה לומר עדיו בחתומיו זכין לו אפי' ליכא ביה למיחש לפרעון ולקנוניא צריך להביא ראיה על המסירה היכא דאיתרע בנפילה וכ"כ הטור ברמזים פ"ב דגיטין וז"ל כל גט ושטר הבא לפניני לא חיישינן שמא מאוחר הוא אלא תולין שביום שנכתב נמסר אבל אי איתרע בנפילה צריך להביא ראיה מתי בא לידו עכ"ל ולפי זה ניחא נמי הא דכתב הטור לעיל דברי הרמ"ה וכ' עליו ואין נראה לחלק כו' משום דנפקא מינה לענין גיטין וכה"ג דלהרמ"ה בכתב גט ליתן בניסן ולא נתן עד תשרי לא הוי מוקדם. כן נ"ל ודוק:
סעיף טז עריכה
(לד) נכתב ביום ונחתם בלילה כו'. וכתובה איכא פלוגתא בין הפוסקים אי כמעשה ב"ד דמיא ונכתב ביום ונחתם בלילה כשר אולא והזכירום הרא"ש והר"ן פ"ב דגיטין וה' המגיד ר"פ כ"ג מה' מלוה ע"ש והרשב"א בחדושיו שם פסק דכמעשה ב"ד דמיא וע"ש:
(לה) אפי' לא חתמו אלא לזמן מרובה. וה"ה אפי' לא חתמו כלל דקי"ל קנין יש לו קול וטורף אפי' לא נכתב כלל כדלעיל ריש סי' ל"ט וכן דעת רוב הפוסקים ודלא כהרא"ש וסייעתו ומ"ש הסמ"ע לעיל ר"ס ל"ט וכאן ס"ק כ"ט לחלק בין כשהעדים לפנינו או לא לא נהירא ובחנם דחק דודאי דעת הרא"ש וטור דדוקא כשנכתב אבל דעת המחבר כרוב הפוסקים:
סעיף יז עריכה
(לו) יש מי שאומר כו'. ומהרמב"ם ושאר הפוסקי' לא משמע כן שלא חילקו בכך:
(לז) שהוא מתחייב בקנין. ולא קנו עד הלילה וכ"כ בסמ"ע ופשוט הוא:
סעיף יח עריכה
(לח) סומכים זמן הכתיבה ויש גורסים זמן הקנין ועיקר כדאיתא בסמ"ע וב"ח ועי' בתשו' מהר"א ן' חיים סי' מ"ג:
(לט) מיהו אם כתבו סתמא במקום כו' הג"ה זו שייכה בסעיף כ' וע' בסמ"ע:
סעיף יט עריכה
(מ) לא יאמרו כו' דין זה לא מסתבר כלל ואף שבב"י כ' שאנו מוכרחים לפרש כן דאל"כ למהליה לטעמא דמיחזי כשיקרא הא משום ספק פסול דדילמא מוקדם הוא וגם בבעל התרומות נראה שהוציא כן מהש"ס מ"מ לפע"ד אינו מוכרח כלום ורבה בר שילת קאמר דאי לא ידעי יומא דקנו ונראה להם שקנו ממנו בתחלת תשרי והם מסופקים בכך לא יכתבו בשטר בסתם שקנו ממנו בתחלת חדש תשרי שאם יבואו לידי בירור שקנו ממנו בתחלת חדש תשרי יתנו לו השטר ואם לא יתברר יקרעו דשטר דמ"מ בשעת כתיבה מיחזי כשיקרא וה"נ אמרי' בש"ס פ' הכותב ושאר דוכתי האי אשרת' דדייני דכתיבה מקמי דנחוי סהדי אחתימת ידייהו פסולה דמיתחזי כשיקרא ונתבאר לקמן סי' מ"ו סכ"ד והיינו אפי' שלא יתנו השטר עד אחר שיודו העדים על חתימת ידם פסולה כיון שבשעת כתיבה לא הודו ואף החולקים שם י"ל דמודו כאן או אפשר שהחולקים שם פליגי נמי הכא ולכך הרא"ש בפ' ג"פ השמיט בדברי רבה בר שילת דמיחזי כשיקרא משום דס"ל דבשאר שטרות שאינן מעשה ב"ד קי"ל דלא חיישי' למיחזי כשיקרא וכמ"ש בפ' הכותב. וגם ראיתי בבעל העיטור דף ד' ע"ב שכ' על רבה בר שילת וז"ל ומסתברא כיון דקי"ל בעלמא למיחזי כשיקרא לא חיישי' כתבי יומא דבריר להו וכתבי ואחרנוהו עכ"ל וא"כ אפי' יהיה פי' הש"ס כהבעה"ת וב"י מ"מ הא הבעל העיטור פסק דלא קי"ל הכי ע"כ נלפע"ד היתר ברור שאם יודעים שקנו ממנו בתשרי ואינן יודעין בכמה מותרים לכתוב מתחלת חשון מיהו בחדושי רשב"א פ' כל הגט משמע כהטור ובעה"ת שכתב שם דאמרינן בגט פשוט אי ידעיתו יומא דאקניתו בי' כתובו ואי לא כתובו יומא דכתביתו ביה ואי לא מחזי כשקרא כלומ' אבל יומא דלא קנו ביה ולא יומא דכתבו ליה לא אע"ג דודאי קנו מיניה מקמי ההוא יומא דכתבי אינהו משום דמיחזי כשיקרא עכ"ל וצ"ע:
סעיף כ עריכה
(מא) משקרי' ופסול. ולי נראה עיקר כרש"י ר"פ אחד דיני ממונות ורבי' ירוחם נ"ד ח"ב שאין השטר נפסל בדיעבד בכך ומביאם ב"י וכן דעת התוס' בשם ר"י בגיטין סוף פרק הזורק דף פ' סוף ע"א וכן נראה דעת הבעל העיטור דף ד' ע"ב ע"ש וכן משמע להדיא מדברי התוס' פ"ב דכתובות דף כ"א ע"ב בשם ר"י ע"ש ולענין מה שהקשה הנ"י ר"פ אד"מ אפי' רש"י מהך דגטין מיושב מתוך מה שכתבו התוס' בגטין שם דדוקא בגטין פסולים בדיעבד ולא בשאר שטרות וכ"כ הר"ן ומרדכי ואגודה פרק הזורק וכן נלפע"ד דעת הרמ"ה והטור שהביא המחבר לקמן סעיף כ"א דאי ס"ד דס"ל דאף דיעבד פסול היאך ישנה את השטר משום המטבע וא"כ קשה על המחבר שהעתיק לקמן סעי' כ"א דברי הטור בשם הרמ"ה ואולי ס"ל לחלק אבל אין נרא' כן וגם לא משמע כן מדברי הטור והרמ"ה מדכתבו לא יכתבו אלא שם המקו' שמסרו הדברי' שם ואם איתא דאפי' דיעבד פסול ה"ל לתקוני בכל מה דאפשר שלא יפסול השטר והכי הל"ל אבל אם המטבע משתני יכתבו מקום שנמסרו הדברים וגם מקום החתימה דהיינו קנינו במקום פלוני וכתבנו וחתמנו במקום פלוני ודוק:
סעיף כג עריכה
(מב) בשל ראובן כתוב בב"ח בניסן. בטור כתוב בה' בניסן וכתב בסמ"ע דצ"ל ג"כ בכ"ח בניסן ואין צורך דהטור לישנא דהש"ס נקט ובש"ס מעשה שהיה כך היה ע"ש:
סעיף כד עריכה
(מג) כיון שסכום כו'. ואינו על סך אחר ממילא אמרינן שהשובר נכתב על אותו שטר והשובר כשר. ואמרינן דהעדים לא ידעו זמן השטר לכך כתבו סתמא וכדלקמן סי' נ"ד ס"ג ועיין מ"ש שם:
סעיף כו עריכה
(מד) יד בעל השטר על התחתונה. וכ"כ הריב"ש סי' ת"ר שאם לא נודע איזו נכתב קודם יד בעל השטר על התחתונה ואם ידוע שהשובר קודם השטר בתקפו וע"ש:
סעיף כז עריכה
(מה) דבלשון העולם עד ולא עד בכלל כו'. בד"מ דחה דין זה מפני הדין שכתב הרא"ש והמחבר בסי' שלפני זה וז"ל כתב הרא"ש בתשו' כלל ע"ו על ראובן שהוציא שובר שכתוב בו שמעון מחל לו כל תביעת ממון שהיה לו עליו עד היום הזה ושוב הוציא שמעון שטר שראובן חייב לו מנה וזמן השטר והשובר ביום א' יראה דיד בעל השטר על התחתונה עכ"ל וכתב ב"י דכ"כ הרשב"א ודלא כתשו' אחרת של הרא"ש בכלל ע"ו דכתב דעד ולא עד בכלל ואין אותו היום בכלל ד"מ ואין דבריו נכונים ואם כדבריו שתשו' הרא"ש סותרים זא"ז יותר ה"ל לדחות תשובה הראשונה שהרי התשובה האחרונה ברורה בטעמא דאיתא בכמה דוכתי בש"ס בנדרים דבשטרות דנין כמו בנדרי' והוא מוסכם מכל הפוסקים וגבי נדרים איתא להדיא בש"ס ופוסקים דאם אמר עד הפסח אינו אסור אלא עד שיגיע ואין הפסח בכלל דבנדרים הולכים אחר לשון בני אדם ועד ולא עד בכלל וכמו שנתבאר בי"ד סי' ר"ך סעיף י"ב אבל באמת נראה שאין התשובות סותרות זא"ז וכמו שאבאר וע"כ פסק המחבר את שתיהן ונראה שגם הרב חזר בו ולכך לא השיג כאן על המחבר. והנ' כבר נתעוררו האחרונים בישוב שתי תשובות הרא"ש אלו. גם מהרשד"ם סי' קי"א דחק עצמו בזה. ובתשובת מהר"א ן' ששון סי' פ' וסי' קצ"ג כ' לתרץ וז"ל התשוב' הראשונה מיירי ששניהם מודים שמחל לו גם אותו יום אלא שטוען שזה השובר נעשה בבקר והשטר מאוחר הוא שנעשה בערב וזה או' להיפך ולכך מספיקא לא מפקינן ממונא אבל בתשובה הב' בעל השטר טוען שלא מחל לו אותו היום וכי תימא לעיל נמי יהיה נאמן במה דאמר ששטרו מאוחר במגו דאי בעי אמר שלא מחל לו אותו יום נראה דמגו להוציא לא אמרי' כשנעיין בדברי התוס' פרק ח"ה והרא"ש שם נראה שסוברים דאף בשטר לא אמרי' מגו להוציא עכ"ל ומ"ש כשנעיין בדברי התו' כו' ליתא דאדרבא המעיין בדברי התוס' והרא"ש שם יראה להדיא שסוברים דהיכא דאיכא שטרא לא הוי מגו להוציא וכדמוכח מהך דסטראי דלקמן סי' נ"ח ויותר ה"ל לתרץ לפי דרכו שכתוב בשובר להדיא שגם יום זה בכלל או שיש לו עדים בזה:
אבל לפע"ד מעיקרא ל"ק מידי דהרי הרא"ש גופיה כתב בתשובה האחרונה דאם כ' עד עכשיו הוי ספיקא א"כ בתשובה הראשונה שכתוב בו שמחל לו כל תביעות שהיו לו עליו עד היום הזה דמי ממש לכתוב עד עכשיו כיון שעומד באמצע היום וכותב עד היום הזה ועוד דלשון עד היום הזה הוא בכל מקום עד עכשיו כמו על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה עד היום הזה וישם אותה יוסף לחק עד היום הזה ולברך בשמו עד היום הזה ואזנים לשמוע עד היום הזה ולא ידע איש את קבורתו עד היום הזה יד אבשלום עד היום הזה וישבו שם עד היום הזה וכאלה רבות עצמו מספר אבל בתשובה האחרונה שכתוב בו שמחל לו כל תביעות שיש לו עליו עד ה' בניסן הוי כאומר עד הפסח רוצה לומר עד התחלת ה' בניסן כן נ"ל ברור:
סעיף כח עריכה
(מו) נותנים למי שכתוב בו אדר סתם. ובש"ך בי"ד סי' ר"ך ס"ק כ"ז הארכתי בזה והעליתי דאין נותנים אותו למי שכתוב בו אדר סתם אלא יחלוקו וע"ש. ועיין מ"ש לקמן סי' שי"ב סעיף ט"ו ס"ק ט"ו:
סעיף כט עריכה
(מז) היינו עד שיעברו כו'. דין זה נ"ע דנא מסתבר זמן רחוק כל כך ומכ"ש דקשה דלפי זה אם כתוב בשטר אחר חג השבועות או אחר חג הסוכות היינו עד רוב הימים וכ"כ הר"ן ס"פ מי שאחזו להדיא דלפ"ז אם נשבע לפרוע אחר חג הסוכות יש לו ג' חדשים וזמן רב כזה דחוק מן השכל. לכך נראה כמו שפי' רבינו חננאל הביאו הר"ן והרשב"א בחדושיו והרא"ש שם דאחר הרגל היינו ט"ו יום אחר הרגל ולא שלא פסח או שבועות או סוכות ואע"פ שהרשב"א והר"ן שם כתבו על דברי ר"ח שלא נתברדו דבריו היינו משום שלא ידעו מנין לו כן אבל כבר נידע שכל דברי ר"ח הם דברי קבלה מן חכמי הש"ס שהיה גאון קדמון מהגאוני' וכ"כ הרא"ש ספ"ק דנדה וס"פ שבועת הדיינים ושאר פוסקים בכמה מקומות שדברי ר"ח דברי קבלה ועוד שנ"ל מקור נדברי ר"ח מפ"ק דתענית ומייתי לה בפ' אלו מציאות דף כ"ח ע"ח ר"ג אומר שואלין על הגשמים ב' במרחשון ט"ו יום אחר החג כדי שיגיע אחרון שבא"י לנהר פרת וק"ל הכי נמצא דכל פעם שהיו ישראל עולים לרגל לא היו יכולין להגיע לבתי הסאחר הרגל אלא בט"ו יום והיה דומה להם כאלו הם עדיין בת"י עסוקים בעניני הרגל כל זמן שלא היו עוברים הנהר הגדול נהר פרת וא"כ אחר הרגל מיקרי ט"ו יום ואע"ג דהשתח אנן בגולה מ"מ לשון אחר הרגל נמשך מהם וכה"ג אשכחן טובי וגם הרא"ש ס"ס מי שאחזו נראה שפוסק כר"ח וכ"כ ברמזים שם וכ"פ בפשיטות בטור ת"ע סי' קמ"ד וגם רבי ירוחם בחנק אוה נתיב כ"ד ח"א הביא דברי ר"ח בלי שום חולק עליו. ותימה עליו על מ"ש בסתם בס' משרים נ"ד ח"ד דעד הפסח היינו עד שיעברו רוב ימים שבין פסח לעצרת. ואפשר ר' ירוחם מחלק בין פסח לשאר רגלים אע"פ שהוא דוחק לפרש דבריו שבנתיב כ"ד בשני רגלים וכן משמע להדיא בעיר שושן דדוקא בפסח דינא הכי שכתב וז"ל דכיון דפסח ועצרת שייכי להדדי שסופרים ספירה מפסח עד עצרת הם כולם נחשבים כמו שבוע אחת כו' ע"כ ולפי זה מ"ש הר"ן דלתשובת הרי"ף ה"ה בסוכות יש לו ג' חדשים אינו מוכרח די"ל דדוקא בפסח פסק הרי"ף כן ע"ש. ולפ"ז אפשר דגם המחבר לא קאמר אלא בפסח ולא בשאר רגלים. אבל בדברי הרמ"ה שהביא הר"ן שם מבואר דבכל רגל חשבינא ליה המחצית ע"ש. ובשלטי גבורים ס"פ מי שאחזו כתב וז"ל ואם אמר אחר הרגל הרי הוא כאלו אמר אחר החדש ונותני לו כל ימי השבת שהם אחריו כבקו' הראיות עכ"ל ואני לא ידעתי ראיה לזה. עכ"פ נראה מדבריו להדיא ג"כ דאחר הרגל אינו זמן רב רוב ימים שבין רגל לרגל. ונראה דהרמב"ם פ"ט מה' גירושין והסמ"ג שם והלכות גדונות וראב"ן שהשמיטו דין אחר הרגל דבס"פ מי שאחזו היינו משום דס"ל דכיון דבש"ס קאמר דלית הלכתא כר' מאיר דאמר ל' יום אחר הרגל ולא פי' בש"ס הלכתא מאי אלמא דלש"ס גופא מספקא ליה והלכך הוי ספיקא דדינא עד כמה נקרא אחר הרגל:
(מח) רוב כו'. כתב בסמ"ע דרוב לאו דוקא וכ"כ בר"ן מחצית נמצא דלבני א"י החיוב עליו מיד אחר כ"א יום ולבני ח"ל אחר ך' יום ומחצה עכ"ל ולפעד"נ דרוב דוקא וכן הוא בר' ירוחם נ"ד ח"ד שיעברו רוב הימים כו' ור"ל כגון היכא דיש בין רגל לרגל מספר נפרד היינו עד שיעברו רוב הימים דלא מסתבר לחלוק יום א' והר"ן מיירי היכא שיש מספר זוגי א"נ המחבר ור' ירוחם דמיירי להדיא בזמן הכתוב בשטר ולכך צריך רוב דיד בעל השטר על התחתונה אבל ר"ן מיירי להדיא בנשבע לפרוע לו ובשבועה אזלינן לחומרא ודמי למ"ש הרשב"א בתשו' והמחבר לקמן סי' ע"ג סעיף ט' בנשבע לפרוע לו בראש חודש פלוני שחייב לפרוע לו ביום הר"ח הראשון מטעם ספיק' דאורייתא לחומרא ע"ש כנ"ל. גם מ"ש הסמ"ע דלבני א"י חל החיוב מיד אחר כ"א יום כו' וכ"כ לעיל מיניה דבין סוף פסח לתחלת עצרת הוא לבני א"י מ"ב יום ולדידן שעושין כל י"ט שני י"ט מספק נשאר מ"א יום כו' וכ"כ אח"כ דמ"ש המחבר עד כאן כ"א יום אין ר"ל רוב הימים שבין פסח לעצרת דהיינו כ"א יום דא"כ מנינא למה לי אלא הוא רשימה לחזור הש"ע עד כאן בכ"א יום כו' ולא דק דמסוף פסח לתחלת עצרת הוא לבני א"י מ"ג יום ולדידן מ"ב יום נמצא דכ"א יום לכ"ע ליכא רובא ולבני א"י אפי' פלגא לא הוי: