שולחן ערוך חושן משפט מו י


דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסעיף זה

שולחן ערוך

מי שחתם על השטר ובא להעיד על כתב ידו בב"ד והכיר כתב ידו שזהו בודאי אבל אינו זוכר העדות כלל ולא ימצא בלבו זכרון כלל שזה לוה מזה מעולם הרי זה אסור להעיד על כתב ידו שהוא זה בב"ד שאין אדם מעיד על כתב ידו שהוא זה אלא על הממון שבשטר הוא מעיד שזה חייב לזה וכתב ידו הוא כדי להזכירו הדבר אבל אם לא נזכר לא יעיד הואיל והדבר כן שטר שיצא בב"ד ובאו עדים ואמרו כתב ידנו הוא זה אבל מעולם לא ידענו עדות זו ואין אנו זוכרים שזה לוה מזה או מכר לו לא נתקיים השטר והרי הם כחרשים עד שיזכרו עדותן וכל מי שאינו דן כן לא ידע בדיני ממונות בין ימינו לשמאלו אבל אם היה כתב ידם יוצא ממקום אחר או שהיו שם עדים שזה כתב ידן מקיימים השטר ואין משגיחין על דבריהם של אלו שאומרים אין אנו זוכרים העדות הואיל ומתקיים השטר שלא על פיהם ומפני טעם זה אנו מקיימים כל השטרות ואין אנו מצריכים להביא העדים ולשאול אותם אם הם זוכרים העדות או לאו שאפי' באו ואמרו אין אנו זוכרים אותם אין שומעין להם הואיל ואפשר לקיימו שלא מפיהם אלה דברי הרמב"ם ויש חולקים ואומרים שאפילו אין זוכרים שלוה או שחתמו מעולם על שטר זה ואין כתב ידן יוצא ממקום אחר כיון שמעידים שזה כתב ידם מקיימים השטר על פיהם ולפי דבריהם כשהם עצמם באים להעיד על כתב ידם אם שכחו ההלואה ואינם זוכרים כלל שחתמו בשטר זה צריך ב' עדים על כל חתימה לכן צריך או שיעיד כל א' על כתב ידו ועל כתב יד חבירו או שיצטרף אחר עמהן שיעיד על כתב ידי שניהם כדי שיהא על כל חתימה ב' עדים:

הגה: ולא בעינן שיזכור העדות אלא בעד אחד או ב' עדים לענין קיום השטר אבל ב' עדים החתומים על השטר אע"פ שאין זוכרים העדות כלל ואין השטר כתוב כתקונו מ"מ העדאת עדים איכא (מהרי"ו סי' נ"ד והגהות מרדכי דכתובות) ואם נתקיים השטר אזלינן בתריה לכל מה שכתוב בו אע"ג שאין בו דין שטר גמור מ"מ לענין זה מיקרי שטר דלא יהא מפי כתבם וכמו שנתבאר לעיל סי' כ"ח סעיף י"ב (תשו' רשב"א סי' אלף ל"ט וע' סקנ"ד) ויש חולקים כמו שנתבאר לעיל ריש סי' ל"ט סעיף ג':

מפרשים

סמ"ע - מאירת עיניים

אלא על הממון שבשטר:    ומטעם זה אמרו דא"צ שיעידו כל א' גם אחתימת יד חבירו וכמ"ש הטור והמחבר סעיף ז' וס"ל להרמב"ם דכמו שאמרו כן לקולא כן נמי אמרינן לחומרא דאם שכחו ההלואה ואין כתיבת ידן יוצא ממקום אחר לקיים חתימה זו מהן כמו שמאמינים להן שהוא חתימתן כן נאמין להם שאינן זוכרין מההלואה כלום ומ"ה אפילו אם כל א' מעיד גם על חתימת חבירו אין עדותו נחשב לכלום:

והרי הן כחרשין:    פי' העדים החתומים נחשבים בעדות זה שבשטר כחרש שאינו שומע ואינו מדבר דפסול לעדות לכ"ע כמ"ש בסי' כ"ח בדין אלם ובסי' ל"ה בדין שאינו שומע ומהרי"ק הביא דברי הרמב"ם וכתוב בו הרי הוא כחרש ולפ"ז קאי אשטר דנחשב כחרש בעלמא וכ"כ המחבר לקמן בסי' נ"א ס"ג ושם ג"כ העתיק לשון הרמב"ם ע"ש וכל' זה כתב המחבר בס"ס מ"ז ז"ל והרי השטר כחרש ול' כחרש מלשון בכלי חרש וגם לשון הרי הם כחרשים נוכל לפרש כן ור"ל חתימתן שבשטר נחשב לחרש ועפ"ר:

ואין משגיחין על דבריהם כו':    ז"ל הרמב"ם שאנו חוששין שחוזרין בהן ורוצין לבטל השטר וכאלו אמרו קטנים היינו שאינם נאמנים הואיל ומקיימין שלא על פיהם:

כיון שמעידים שזה כתב ידם מקיימין השטר כו':    ס"ל דלא גרע מעדים דעלמא שמעידים על חתימת העדים וה"נ אם כל א' מעיד גם על חתימת חבירו או שמצטרף שלישי עמהן המעיד על חתימת שניהן וכדמסיק סגי בהכי:

ולא בעינן שיזכרו העדות אלא בעד אחד כו':    נראה דהכי פירושו כשאין חתום על השטר אלא עד אחד שאין תורת שטר עליו לשלחו לב"ד לפסוק שבועה על פיו או להתחייב ממון בהצטרפות עוד אחד. עמו בעל פה אלא ישבע שלא היה דברים מעולם או שפרעו ופטור אלא צריך שיזכור העד החתום עדותו עפ"י השטר ויבא לב"ד ויעיד לפניהן על פה לפי מה שפסק המחבר ומור"ם בסי' כ"ה סי"א דאין עד מעיד ע"פ כתבו אפילו אינו אלם אם לא כששני עדים חתומים בשטר ומשום תיקון העולם וזה אינו שטר וזהו מ"ש בפ"ב דכתובות (דף ך' ע"א) כותב אדם עדותו על השטר ומעיד עליה אחר כמה שנים והוא שזוכר ומפרש שם אפילו זוכרו ע"פ השטר לחד פירושא וכמ"ש התו' בד"ה ור"י אמר כו'. ומ"ש או בב' עדים לענין קיום השטר ר"ל כששנים חתומים על השטר ואין א' מכיר חתימתו של חבירו צריכין שיהיו זוכרים ג"כ ענין השטר דאז אמרינן שניהן אמנה שבשטר הן מעידין וכמ"ש הטור בסי' זה גם התו' כ"כ שם בסוף הדבור הנ"ל:

ומ"ש אבל ב' עדים החתומים על השטר כו':    עד ואם נתקיים השטר כו' ר"ל נתקיים כתיקונו שב' מעידים על כל חתימה מ"ה א"צ לזכרו ומהני השטר אע"פ שלא נכתב כתיקונו וכדמסיק וכ"כ מהרי"ו בשם הגהת מיימו' שכ"כ בשם מהר"מ ע"ש במהרי"ו בסי' צ"ד שחילק ג"כ בין עד אחד לב' עדים לענין זה ודו"ק היטב ועמ"ש עוד מור"ם מזה בד"מ בר"ס ל"ט וגם בש"ע שם ס"ג בהג"ה:

ש"ך - שפתי כהן

(לא) הרי זה אסור להעיד כו' משמע אפי' ע"י צירוף עד א' ודלא ככסף משנה וב"י ס"ס זה וגם הב"ח והל"מ פ"ח מה' עדות השיגו עליו ונראה שגם המחבר חזר בו כדמוכח בדבריו בש"ע כאן ממ"ש לקמן ויש חולקים כו' ולפי דבריהם או שיצטרך אחר כו':

(לב) הואיל והדבר כן כו' ואין אנו זוכרים כו' וכן הוא בהלכות גדולות בהל"ע דף קי"ד ע"ג בשם מר רב יהודאי ומשמע שם דמר רב יהודאי ס"ל דאפי' נתקיים השטר ממקום אחר לא מהני דאית' התם ורבנן בתראי פליגי ואמרי אי מחזקינן חתימות ידיה דהאי סהד' מקמי האי דינא בבי דינא לאו כל כמיניה דמדע ליה לסהדותיה ואי לא מחזקינן חתימות ידיה מהימן עכ"ל ודעת הרמב"ם כרבנן בתראי. ובתשר מהרי"ק סוף שורש ע"ד כ' דלא נהיר' דברי ה"ג והרמב"ם מדתנן פ"ב דכתובות זה אומר כתב ידי וזה אומר כתב ידי צריכים לצרף עמהם אחר דברי רבי וחכ"א אין צריך ואמרינן בש"ס לדברי רבי על כת"י הם מעידים לדברי חכמים על מנה שבשטר הם מעידים פירש"י אנחנו ראינו המלוה וחתמנו הלכך בי תרי סגי ואמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כחכמים הלכך כל האומר זה כתב ידי הרי העיד שראה ההלואה או הדבר מעתה שוב אינו נאמן לו' לא ראיתי ההלואה עכ"ל (ומביאו ב"י בקצרה לקמן ס"ס זה ונראה מדבריו שהיא תשו' מהרי"ק ובאמת אינו מתשובת מהרי"ק וכמ"ש לעיל סעיף ד' סק"ט ולאו מהרי"ק חתים עלה בסוף אלא היא תשו' איזהו חכם אחר זמן רב קודם מהרי"ק מ"מ יהיה מי שיהיה) דבריו לא נהירין לי דודאי כשמעיד בסתם הרי הוא מעיד על ההלואה ולכן כתב הרמב"ם הרי זה אסור להעיד כו' כלומר כשיעיד בסתם שזהו כתב ידו יועול עדותו (דפשיט' שאין הב"ד צריכים לחקרו אם זוכר עדותו שאלו אינו זוכר לא היה מעיד) ובאמת אינו זוכר העדות אבל כשאומר זה כתב ידי אבל מעולם לא ידעתי עדות זו כו' הואיל ומיד תוך כדי דיבור אומר לא ידעתי לא נתקיים השטר:

וגם הירושלמי ניח' טפי להרמב"ם דלכ"ע היכ' שאין זוכרה אף ע"י השטר לא מהני אפילו ע"י צירוף מטעמ' שאכתוב לקמן אלא דכשאינו זוכרה מעצמו וזוכרה ע"י השטר פליגי ורב הונ' כרבי ור' יוחנן כרבנן. והראב"ד השיג על הרמב"ם וז"ל ויש שאין מורין כן ויודעים בדינין כמותו שאם אמרו אין לנו זכרון כלל אין זה סתירה ויותר מזו שאפילו אמרו כתב ידינו הוא אבל מעולם לא היתה מלוה כי אם אמנה היתה אינם נאמנים עכ"ל וע' בכ"מ מ"ש בזה ולי נראה דלק"מ דהתם אין נאמנים כיון דמשוי נפשייהו רשיעי וכדלקמן סעיף ל"ז משא"כ הכא וכן ראיתי במגדל עוז וגם נ"ל טעם לדברי הרמב"ם דכיון שאין זוכרים העדות כלל ה"ל כמו שמעידים מפי כתבם דהא קי"ל לעיל סי' כ"ח סעיף י"א דאסור לשלוח עדותם בכתב מה"ט ואפילו למאן דמכשיר התם כשהעדים אינם חרשים היינו כיון שראויים להעיד וכן עדות בשטר קי"ל דכשר מטעמ' דדבר תורה עדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן בב"ד דמי וכמו שהוכחתי שם סי' י"ב אבל כשהם לפנינו ואינם זוכרים העדות הרי הם כחרשים כיון שאינם ראויים להעיד בפה כלל ונ"ל שלזה כיון הרמב"ם במ"ש לא נתקיים השטר והרי הם כחרשים כו' ר"ל כמו חרשים שאסורים להעיד בכתבם כדאיתא בפ' מי שאחזו משום מפיהם ולא מפי כתבם וכתבו הרמב"ם פ"ה מה' עדות ונתבאר לעיל סי' ל"ה סי"א. ונ"ל עוד ראיה להרמב"ם ממאי דאיתא בש"ס פ' ד' אחין דף ל"ג ע"ב אי דזכירי ליתי לסהודי ואי לא זימנין דחזו בכתבם ואתו מסהדי ורחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם והקשו בתוס' והרא"ש שם (ובפ"ב דכתובות דף כ' סוף ע"א) מכמה דוכתי בש"ס מהגוזל קמא ומפ' גט פשוט ופ"ב דכתובות ופ' מי שאחזו ולהרמב"ם ניחא הכל דכשהם לפנינו ואין זוכרים העדות גרע טפי (אלא דס"ל להרמב"ם דבקדושין לא מהני אפי' כשזוכרה ע"י השטר רק דקל הוא שהקילו בדיני ממונות וע"ש ברמב"ם ודברי הכ"מ וב"י בס"ס זה לא נתחוורו לי ע"ש) . גם מה שהאריך הבית חדש בס"ס זה כיון דקי"ל דעדות שבשטר מועיל מדברי תורה (וכמו שהוכחתי לעיל סי' כ"ח סעיף י"ב) א"כ לא קי"ל כהרמב"ם כאן והראב"ד גם הוא כ' על דבריו ויש שאין מורין כן ויודעי' בדיני' כמותו כו' וכן עיקר עכ"ל לא נהירא לי אלא נלפע"ד דאף דהתם קי"ל דלא כהרמב"ם מ"מ דברי הרמב"ם דהכא מסתברי' וכמו שכתבתי ובפרט שהלכות גדולות בשם מר רב יהודאי ורבנן בתראי כולהו ס"ל כהרמב"ם בהאי וגם פשטה דברי רבי יוחנן דאמר אע"פ שאינה זוכרה מעצמו משמע דבעינן שיהא זוכרה עכ"פ מתוך השטר ואם אינו זוכרה אינו כלום לגמרי והיינו כמ"ש ודו"ק (ועי' בריטב"א פ"ב דכתובות שהאריך והנלע"ד כתבתי):

(לג) ולא בעינן כו' אלא בעד אחד כו' לא נהירא לי לחלק בין עד אחד לשני עדי' דהא קי"ל לקמן סי' נ"א דעד אחד בכתב מועיל כמו שני עדים ואע"פ שכ' בהגהת מרדכי ריש כתובות וז"ל ואע"ג דמסיק התם והוא שזוכרה מעצמו הני מילי בעד אחד כו' וכן פיר"י פ"ב דכתובות כו' עכ"ל היינו דס"ל כפי' קמא של ר"י בתוס' פ"ב דכתובו' דף כ' ריש ע"ב שכתבו וז"ל וא"ת והכא אפי' אין זוכרה כלל מה בכך יביא שטרו לב"ד וי"ל דעד אחד בשטר לא חשוב שטר אלא אותו שיש בו ב' עדים דומיא דספר מקנה והא דקאמר בפ' גט פשוט עד א' בכתב ועד אחד בעל פה אין מצטרפין דמשמע הא שנים בשטר אפי' בשתי אגרות מצטרפים התם מיירי כגון שהא' בשטר והא' בע"פ לא שאומר שראה הוא המלוה אלא שראה מסירת השטר מלוה למלוה דהוי כשנים החתומים בשטר לרבי אליעזר דאמר עדי מסירה כרתי ועוד דבירושלמי מפרש עד אחד בשטר היינו ששנים חתומים בשטר וקיימו כתב ידו של אחד ולא מצאו לקיים כ' ידו של שני עכ"ל וא"כ מוכח דלדידן דקי"ל דבשתי אגרות מצטרפין אפי' לא ראו מסירת השטר וכדלקמן סי' נ"א א"כ עד א' הוי כמו שני עדים ולא קי"ל כפי' קמא של ר"י אלא כמ"ש התוס' שם אח"כ וז"ל אי נמי אומר ר"י דעד א' מועיל בשטר אם יש שני שטרות בכל א' חתום עד א' חשוב כשטר שלם וכ"ת א"כ בשמעתין יביא כתבו לבית דין אפי' אינו זוכר כלל י"ל דלא חשיב שטר אלא כשעשוי מדעת שניהם מדעת הלוה שהוא חייב אז חשוב שטר אבל הכא שכותב עדותו שלא מדעת הלוה לא חשיב שטר עכ"ל דהא הרא"ש פ' גט פשוט הביא הירושלמי הנ"ל וכתב שהר"י כתב שטעם הירוש' דלא חשיב כלום ע"א בכתב וש"ס דילן פליג על הירושלמי בסברא זו ושמעינן מיניה דעד א' בכתב מזקיק הוא לשבועה וכ"כ בה"ג שטרא דחתימי עלייהו ב' סהדי ואשתכח חד מינייהו קרוב או פסול משבעינין ליה אפומא דהאי כשר כו' והכי קי"ל כמו שנתבאר לקמן סי' נ"א בטור ובדברי המחבר שם סעיף ב' וג' וא"כ עד אחד הוא כמו ב' עדים וכמו שבב' עדים אם נכתב במצות הלוה אין צריך שיוכרו עדותן להתוס' והרא"ש וטור ה"ה בעד א' לענין שבועה או בב' אגרות לענין צירוף כן נ"ל ברור ועיקר והר"ב שכ' בפשיטות דבעד א' בעינן שיוכור עדות דבריו צל"ע:

(לד) ויש חולקים וכו' עיין מה שכ' לעיל סי' ל"ט ס"ק א' דאין כאן מחלוקת וגם הרשב"א מודה דהיכא דאין השטר כתוב כתקונו כשר לגמרי אלא דהיכא דנכתב שלא מדעת הלוה פסול לגמרי דלא ניתן לכתוב ולא חשיב הגדת עדים כלל וצריכים לבוא ולהגיד בפה וגם מהרי"ו ס"ל כן וכן עיקר ודברי הר"ב אינם מאוורים ודוק היטב (ובעיר שושן השמיט כל הג"ה של הר"ב מראשה ועד סופה רק לעיל סי' ל"ט סעיף ו' כתב דברי הר"ב דשם בסעיף ג' והן הן דברי הר"ב כאן בסוף הג"ה):


ט"ז

באר היטב

(כז) משגיחין:    ז"ל הרמב"ם שאנו חוששין שחוזרין בהן ורוצין לבטל השטר וכאילו אמרו קטני' היינו שאין נאמנים הואיל ומקיימינן שלא על פיהם. סמ"ע.

(כח) אחד:    ר"ל שאין תורת שטר עליו לפסוק שבועה על פיו ולחייבו ממון אם מצטרף עוד א' עמו בע"פ אלא ישבע להד"ם או פרעתי ופטור אא"כ שיבא עד החתום לפני הב"ד ויעיד ע"פ כמ"ש המחבר. ומור"ם בסי' כ"ח סי"א כ' דאין להעיד ע"פ כתב אפי' אינו אלם אם לא ב' עדים החתומים על השטר מפני תיקון העולם וזה אינו שטר עכ"ל הסמ"ע אבל הש"ך כתב דלא נהירא לחלק בין עד א' לשני עדים דהא קי"ל בסי' נ"א דעד אחד בשטר מועיל כמו בשני עדים כו'. וכן נ"ל ברור ועיקר והרב שכתב בפשיטות דבעד א' בעינן שיזכור עדות דבריו צל"ע עכ"ל.

(כט) לעיל:    ז"ל הש"ך ע"ש שכתבתי דאין כאן מחלוקת וגם הרשב"א מודה דהיכא דאין השטר כתוב כתקונו כשר לגמרי אלא דאם נכתב שלא מדעת הלוה פסול לגמרי דלא ניתן לכתוב ולא חשיב הגדת עדים כלל וצריכים לבא ולהגיד בפה וגם מהרי"ו ס"ל כן וכן עיקר ודברי הרב אינם מחוורים ודוק היטב עכ"ל.



קצות החושן

(י) שיזכרו עדותן. והוא דעת הרמב"ם וכן דעת בה"ג והראב"ד פ"ח מהל' עדות כתב ז"ל א"א ויש מי שאין מורין כן ויודעין בדינין כמותו שאם אמרו אין לנו זכרון כלל אין זו סתירה ויותר מזה שאפילו אמרו כת"י הוא זה אבל מעולם לא היתה מלוה כי אם אמנה היתה אין נאמנין אבל אם אמרו דומה תתימה זו לכת"י אבל מזוייפת היא כי מעולם לא חתמנו בשטר זה ודאי יכולין לפוסלו עד כאן לשונו ועמ"ש בכסף משנה בישוב השגת הראב"ד ועמ"ש בש"ך בזה ולעד"נ מ"ש הרמב"ם עד שיזכרו עדותן ואם לאו הרי הם כחרשין ל"ב שיזכרו את ההלואה דוקא או שראו הרצאת המעות אלא אפילו שזכרו את חתימתן ושחתמו על ידי צווי הלוה סגי בכך דכיון דנשתעבד בשטר אף על פי שלא לוה וכמבואר בסימן מ' אם כן היינו הלואה ממש ולא אתי הרמב"ם לאפוקי אלא אם אמרו כת"י הוא זה ולא זכרו שום הלואה וגם לא זכרו כלל ענין השטר איך שחתמו ע"י ציווי הלוה בזה הרי הוא כחרש אבל אי זכרו לצווי הלוה לחתוספות הרי הוא הלואה ממש וכמ"ש ואם כן גבי כת"י הוא זה ואמנה היה דברינו נהי דאמרו בפי' שאין זוכרין הלואת מעות מכל מקום כיון שלא אמרו בפירוש שאין זוכרין מציווי הלוה לחתום אמרינן מסתמא זוכרין החיוב דהיינו שזוכרין את צווי הלוה לחתום דהוי הלוא' וזה יראה לי ברור ומפרשי הרמב"ם וגם מדברי הש"ך משמע דבעינן דוקא שזוכרין הלואה ממש ול"נ כמ"ש דאם לא כן מה יעשו היכא שלא היה הלואת מעות כלל אלא נתחייב בשטר כמבואר בסימן מ' אלא ודאי כשזכרו מציווי הלוה לחתום היינו הלואה ועיין ש"ך מ"ש בסימן ס"ג ועמ"ש שם ואיכא למידק בהא דאמרינן בגיטין דף כ"ז ובמציעא דף י"ת ר' ירמי' אמר כגון דאמרי עדים מעולם לא חתמנו אלא על גט א' של יוסף בן שמעון ועיין שם גרסאו' שונות דאיכא דגרסי דקא אמרי עדים מעולם לא חתמנו אלא על גט א' של יוסף בן שמעון זה ועיין שם בר"ן והוא שטת רש"י ושטת הרמב"ם ותוספות והרא"ש דאפילו אין מכירין שהוא יוסף בן שמעון זה אפילו הכי כשהבעל אומר שחתמו על שלו נאמן דלא תשדינן אותו למשקר לקלקלה במתכוין אבל כשאין העדי' אומרום כלום חיישינן שמא חתמו על של יוסף בן שמעון אחר וזה הגט של יוסף בן שמעון אחר והוא קסבר שהוא שלו וכ"כ הבית יוסף באבן העזר סימן קל"ב ז"ל וכן נראה מדברי הרמב"ם פ"ג שכתב ז"ל או שאמרו מעולם לא חתמנו אלא על גט אחד שיש בו שמות כשמו' אלו הרי הוא בחזקתו ותתגרש בו עיין שם וקשה דהתם כיון דאפילו כת"י יוצא ממקום אחר אין הגט מועיל אלא ע"י עדותן שאמרו מעולם לא חתמנו אלא על גט א' וכיון שאין זוכרין את העדות הרי הן כחרשין ובזו ליכא למימר דלא מיהמנו לומר שאין זוכרין דהא כיון דהגט נתקיים ע"י עדותן במה שאמרו מעולם לא חתמנו אם כן מהימנו במגו כמו באין כת"י יוצא ממקום. אחר מיהו לפי מ"ש הש"ך דבסתם אנו אומרים שזוכרין ואין אנו צריכין לשאול את פי העדים בזה ניחא דאין צריכין לשאול אבל לדעת רש"י והר"ן דחיישינן שמא בעל משקר צריכין לשאול אתפיס העדים שיאמרו למי כתבו לזה או לאחר ולפי מ"ש מוהרי"ק בשורש ע"ד דלא כתב הרמב"ן כן אלא בממונא אבל באיסורא כל שאמר העד זה כת"י הרי העיד שראה הדבר ושוב אינו נאמן לומר לא ראיתי עיין שם ואם כן ניחא טפי דגירושין הוי מלתא דאיסור'. ובעיקר הדין העל' הש"ך כדעת הרמב"ם כיון שבה"ג בשם מר רב יהודאי גאון ורבנן בתראי כולהו ס"ל כהרמב"ם. אמנם מצאתי בתוספתא כדברי החולקין עיין שם פ"ת דגיטין כיצד אמרו יתקיים בחותמיו עדים שאמרו כת"י הוא זה כשר אבל אין אנו מכירין לא את האיש ולא את האשה כשר אין כת"י הוא זה אבל אחרים מעידין בהם שהוא כת"י אושהי' כת"י יוצא ממקום אחר כשר. נמצינו למדין מתוספתא כשאמרו כת"י הוא זה אבל אין אנו זוכרין לא את האיש כו' דאין זוכרין כלל מה שיש בגט אפילו הכי כשר ולפי מ"ש מוהרי"ק לחלק בין איסורא לממונא ניחא אך דלא אתברר החילוק בין איסורא לממונא ולכן עיקר כהחולקי':

והנה זכינו לדברים הרבה מדברי התוספתא והוא במה שנסתפק בש"ך אם העדים אומרים לא חתמנו אם צריך קיום מן התורה עיין ש"ך סק"ט ומתוספתא אנו למדין דא"צ קיום מן התורה דהא תני אין כת"י הוא זה אבל אחרים מעידים או שהיה כ"י יוצא ממקום אחר ואלו הוי הקיום מן התורה לא מהני דימוי וכמ"ש הב"ח בסימן ס"ט וכבר כתבנו בסק"ה דדימוי אינו קיום מעליא וכמ"ש בשם רבינו תם בחשובה ועיין בהגהת מרדכי בקדושין אם העדים נאמנין לומר אין זה כתב ידו והביא ראיה מהא דאמרינן פ' אד"מ שטר שכתוב בו בניסן ובאו עדים ואמרו עמנו הייתם במקום פ' השטר כשר ועדים כשרים והתם ע"כ עידי השטר אינם לפנינו מדמסיק חיישינן שמא אחרוהו וכתבוהו ואם היה לפנינו נשאל להם משמע דאי לאו טעמא דאחרוהו היו העדים פסולין לכל העדות ואם היו נאמנין לומר לא חתמנו למה נפסלין דלמא אם היו כאן היו אומרים לא חתמנו ע"ש. ולפמש"ל סק"ת בפירוש דברי רב שרירא גאון דמשום הכי אין מקיימין כת"י ע"י דימוי משום דהוי כמו פלניא דהאי סימנא והאי סימנא לוה מפ' מנה דאין מוציאין ממון אם כן הוא הדין בעדים שניזומו אם לא הכירו את חתימתן ע"י ט"ע אלא ע"י דימוי שהוא כת"י יוצא ממקום אחר לא מהני דהוי כמו פלניא דהאי סימנא והאי סימנא קטל גברא וכדאמרינן פ' ג"ה וכמ"ש סק"ה עיין שם ואם כן עדים שבשטר שניזומו וכגון שידוע שלא איחרוהו ל"מ כי אם בט"ע דוקא:

עוד אנו למידין מתוספתא היכא דעדים החתומים בשטר אומרים לא חתמנו אפילו שני העדים שבשטר מעידין כל א' על חבירו שאין כת"י ולא כת"י חבירו אפילו הכי כל ששנים אחרים מעידין שהוא כת"י נאמנין ולא הוי תרי ותרי וכמו שנבאר בטעמו דהא בתוספתא תני ברישא כיצד אמרו יתקיים בחותמיו עדים שאמרו כת"י הוא זה אבל אין אנו מכירין לא את האיש ולא את האשה ובזה ודאי כשאין זוכרין את הענין על כת"י הן מעידין וצריך להעיד כל א' על כת"י ועל כת"י חבירו ודומיא דרישא סיפא נמי דתני אין זה כת"י נמי בכהאי גוונא מיירי שכל א' מעיד עליו ועל חבירו שאין זה כת"י ואפילו הכי תני אבל אחרים מעידין שהוא כת"י כשר ועעמא דהאי מלתא נראה כיון דמה"ת אפילו עדים שבשטר אומרין אין זה כת"י אין נאמנין וכמ"ש ומשום דמה"ת לא חיישינן לזיופא אין עדים שבשטר נאמנין לגרוע השט"ח אף על גב דעדים אחרים ודאי נאמנין לומר מזויף דליהוי על כל פנים תרי ותרי אפילו הכי אין עדי השטר נאמנין. לפי דאינו חוזר ומגיד ואף על גב דהם אומרים שלא הגידו כלל מכל מקום כיון [דאנן] דיינין לי' דהוי שטר אין העדים נאמנין כלל כמו שאין נאמנין לומר אנוסין היינו מח"נ אף על גב דעדים אחרי' נאמנין וכל זה לדינ' דאוריי' וחכמי' שתיקנו קיום בשטר לא תקנו אלא משו' דחיישי לזיופ' ואם כן כשמתקיי' ע"י אחרי' הדרינן לדינ' דאוריית' דאין עדי שבשטר נאמנין כלל לפי שאינו חוזר ומגיד ואף על גב דעל חבירו ודאי נאמן לומר שאין זה כת"י לפי שהוא כמו אחר ואין בזה חוזר ומגיד כיון שאינו נאמן להכחיש כת"י ה"ל תרי נגד חד וזה נראה בכוונת הירושלמי הם אומרים אין זה כת"י ואחרים אומרים שהוא כ"י תני ר' תייא לא מעלין עדי השטר ולא מורידין והיינו משום דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד וכמ"ש ומשום הכי כיון דאינו נאמן להכחיש כת"י אף על גב דנאמן על חבירו ה"ל חד לגבי תרי. והריטב"א מפרש דברי הירושלמי דמיירי דעדי השטר אינם מעידי' רק כל א' על עצמו אבל אם מעיד כל א' על חבירו ה"ל תרי ותרי אך דלשון הירושלמי שאמר עדי השטר לא מעלין לא משמע הכי דהא גם עדי השטר מורידין אם כל א' מעיד עליו ועל חבירו ולפי מ"ש א"ש דכל ששנים אחרים מעידים על הקיום הדרינן לדין תורה דעדי השטר לא מעלין ולא מורידין אף על גב דאחרי' נאמני' ומשום טעמא דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד וזה יראה ברור. אח"כ מצאתי בתשובת מוהר"מ אלשיך סימן מ' ושם כתב בפשיטות דהיכא דמתקיי' ע"י אחרים אין נאמנין לומר לא חתמנו ועיין שם דמשמע מדבריו אפילו היכי דכל א' מעיד על חבירו ולא הביא שום ראי' לדבריו והוא נגד דברי הריטב"א ולדינ' נראה ברור כמ"ש:

(יא) אלא בע"א. גרסינן פ' האשה שנתארמלה דף כ' תנו רבנן כותב אדם עדותו על השטר ומעיד עלי' אפילו לאחר כמה שנים אמר רב הונא והוא שזכרה מעצמו ר' יוחנן אמר אע"פ שאינו זוכר מעצמו. והקשו תוספות ואמאי לא מצי חזי בכתבא הא תנן בפרק גט פשוט מי שנמחק שטר חוב מעמיד עליו עדים כו' אלמא לא חשבינן לי' מפי כתבם וי"ל דע"א בשטר לא תשיב שטר אלא אותו שיש בו שני עדים דומיא דספר מקנה והא דאמר בפ' גט פשוט דף קס"ה ע"א בכתב וע"א בע"פ אין מצטרפין דמשמע הא שנים בשטר אפילו בשתי איגרות מצטרפין התם מיירי כו' ומ"מ נהי דע"א לא תשיב שטר לענין שאם יבואו עדים ויאמרו כך ראינו בשטר דחשבינן לי' כעד מפי עד עדות מיהא הוי ויכול לשלוח כת"י לבית דין ולא חשיב מפי כתבם כיון שזוכר העדות עד כאן לשונו ומזה הקשה בש"ך על הרמ"א דכיון דקיימא לן שני איגרות מצטרפין אפילו לא ראה מסירת השטר וכדלקמן סימן נ"א אם כן ע"א הוי כשני עדים ולא קיימא לן כפי' קמא של הר"י אלא כמו שכתבו התוספות אח"כ וז"ל א"נ אומר ר"י דע"א מועיל בשטר אם יש שני שטרות וכ"ת אם כן בשמעתין יביא כתבם לבית דין אפילו אינו זכור כלל וי"ל דלא תשיב שטרא אלא היכא דעשוי מדעת שניהם אבל הכא שכותב עדותו שלא מדעת הלוה לא חשיב שטרא והרב שכותב בפשיטות דבע"א בעינן שיזכור דבריו צל"ע ע"כ:

והנראה לענ"ד בזה דזה ודאי לפי מ"ש הרמ"א בסימן ל"ט וכאן לפנינו דהיכא דאינו עשוי כתיקון שטר העדאת עדים מיהו הוי אם כן תו ל"ל כתי' השני שבתוספות משום דאינו עשוי מדע' המתחייב דמה בכך מכל מקום העדאת עדים הוי אלא נ"ל כתירוץ קמא שבתוספות משום דהוי ע"א וטעמא דע"א בעינין שיזכור עדותו ולא סגי שיביא שטר לבית דין היינו משום דכבר כתבנו בסק"ג דהטעם דנמחק שטרו מעמיד עליו עדי' ולא הוי עד מפי עד היינו משו' דנעש' כנחקר' עדותן בבית דין וה"ל כשמעו שני עדי' שנחקר' עדותן בבית דין דלא הוי עד מפי עד ומשום הכי כל שנעשה שלא מדעת המתחייב אף על גב דהוי עדות מכל מקום כיון דאינו שטר ולא הוי כנחקרה עדותן בבית דין הוי לי' עד מפי עד ולא מהני העדאת עדים אם נעשה שלא מדעת המתחייב אלא אם נתקיים בבית דין היינו שהבית דין עצמו יכירו אבל אם אין הבית דין מכירין אף על גב דעדי השטר מעידין שהוא כת"י או אחרים מעידין על כת"י ה"ל עד מפי עד ודומה כמי שאמר אדם נאמן הגיד לי וכמ"ש בסק"ג בביאור היטב ומשום הכי בעינן שיזכור עדותו ולא סני שיביא שטרו לבית דין משום דהיכא דאין הבית דין בעצמן מכירין את כת"י אלא שהוא בצמו יעיד על כת"י או אחרים ה"ל עד מפי עד כיון דלא נעשה כתיקון שטר ולא שייך בי' כנחקרה עדותן בבית דין ולתי' השני משום דלא נעשה מדעת המתחייב לא הוי שטר וממינא גם העדאת עדים ליכא אם לא נתקיים בבית דין וכמ"ש ולתי' קמא אפילו נעש' מדעת המתחייב כיון דאינו אלא ע"א נמי לא מהני שיביא שטרו לבית דין משום דה"ל עד מפי עד דהא מבואר בסימן ל' סעיף י"א העיד א' בבית דין והעיד השני בבית דין אחר יבא בית דין אצל בית דין ויצטרפו עדותן אבל אחרים ששמעו הענין אינם יכולים להצטרף דהוי עד מפי עד ודעת הסמ"ע דאחרים ששמעו הענין אין מצטרפין אף על גב דשמעו ששנים עדים נחקרה עדותן בבית דין הוי נמי עד מפי עד אמנם כבר כתבנו דעתינו דאם שמעו שני עדים שנחקרה בבית דין לא הוי עד מפי עד ועיין שם מ"ש בזה וכן כתב בטורי זהב שם דאם שמעו שני עדים שנתקרים בבית דין לא הוי עד מפי עד אלא דוקא אם שמעו ע"א שנתקר עדותו בבית דין זה וחקירת עד אחד בבית דין אחר אין אחרים ששמעו הענין יכולין להעיד דה"ל עד מפי עד ועיין שם בט"ז:

ולפי זה בע"א בשטר אפילו נעשה כתיקון שטר מדעת מתחייב אפילו הכי אינו יכול להביא שטרו לבית דין אם הבית דין עצמן לא יכירו אלא שהוא בעצמו יעיד או אחרים על חתימתו דה"ל עד מפי עד כיון דהיכא דשמעו חקירת ע"א ה"ל מפי עד אף על גב דנחקרה עדותו בבית דין ומשום הכי בעינן שיזכור עדותו דאם לא כן ה"ל עד מפי עד דהא אפילו שמעו חקירה משני עדים אפילו הכי כל שלא נחקרה עדותן של שנים בבית דין אחד אלא ע"א בבית דין זה וע"א בבית דין אחר ה"ל עד מפי עד ומכ"ש חקירת ע"א בלבד בבית דין דהוה לי' עד מפי עד ומשום הכי כתב הרמ"א בע"א אם בא להעיד על חתימתו או אחרים כל שלא נתקיים בבית דין דהיינו שהבית דין בעצמם יכירו ה"ל עד מפי עד עד שיזכור עדותו אבל בשתי איגרות מצטרפין דכיון דעד החתום בשטר נעשה כמי שנחקרה עדותו בבית דין ואם כן ע"א החתום בשטר זה וע"א חתום בשטר זה הוה ליה כנחקרה עדותן בבית דין אחד דהא עדים החתומים על השטר דנעשה כמי שנתקרה עדותן בבית דין ודאי נעשה כאלו נחקרה עדותן בכל בית דין שבעולם ומשום הכי לא הוי עד מפי עד דהא היכא דשמעו חקירת שני עדים בבית דין אחד לא הוי עד מפי עד אבל ע"א בשטר לא הוי מועיל עד שיזכור עדותו בבית דין דאם לא כן ה"ל מפי עד כיון דלא נחקרה רק עד אחד ומשום הכי לא מהני שיביא שטרו לבית דין דאם אין הבית דין מכירין ה"ל עד מפי עד והבן היטב והוא ענין נבחר ועמ"ש בס"ק ג'.



פירושים נוספים

  • להגהות רבי עקיבא איגר על חושן משפט לחץ כאן



▲ חזור לראש