באר היטב על חושן משפט סב
סעיף א
עריכה(א) שמה: כתב הש"ך משמע אפי' השטרות והמטלטלים תחת ידה ואית לה מגו דלהד"מ או החזרתי אינה נאמנת ודלא כתשובת מהר"מ אלשיך ותשובת מהר"א ששון ע"ש.
(ב) ראיה: ואם אינה מביאה ראיה צריכה להחזיר אפי' גוף השטרות כ"כ בעה"ת וכן משמע מכל הפוסקים וע"ל סי' ס"ו סי"א. ש"ך.
(ג) בעדים: לאפוקי ממ"ד דסגי שמתקיים השטר ואז אמרי' דה"ל כנחקר' עדותן בב"ד קמ"ל דלא. סמ"ע.
(ד) אלו: ואפי' אין הסך שמעידים עולה כשעור השטרות ההם כמ"ש הב"י בשם כמה פוסקים דמספק תלינן להעמיד הממון בידה כדאמרי' לקמן אימור מעיסתו קמץ. ש"ך.
(ה) אלמנה: משום דבגמ' קאמר דה"א אלמנה א"צ ראיה כיון דשבח הוא לה שהאמינוה בב"ד להיותה אפטרופא על היתומים ודאי לא גנבה משלהם קמ"ל דאפ"ה צריכה להביא ראיה עכ"ל הסמ"ע ועיין בש"ך שהאריך מאד בדין זה ומקור דינים אלו עיין באבן העזר סי' פ"ה.
(ו) ונותנת: כ' הסמ"ע דבאבן העזר סוף סימן פ"ו כ' דאפי' נושאת ונותנת כו' מ"מ אם ידוע שהבעל עצמו כתב השטר על שמה הרי הוא שלה ואם כתבו הבעל ע"ש שניהם הרי הוא של שניהם ומור"ם איירי כאן כשכתבה האשה עצמה על שמה או ע"ש שניהם דאז צריך דוקא שלא תהא נושאת ונותנת כו' הש"ך כ' דאין כן דעת הרב אלא דאזיל לטעמיה שכתב בד"מ באבן העזר שם בשם הרשב"א דסתם אשה נושאת כו' וכל מה שיש לה בחזקת בעלה הוא כו' וכן נ"ל עיקר דמה שעשה הבעל השטר על שמה אין ראיה דלמא לגלויי זוזי הוא דבעי כמ"ש באבן העזר סי' פ"ה ופ"ז ונתבאר עוד שם דאם היא אומרת שלא היו המעות טמונים אינה נאמנת עכ"ל וע"ש.
(ז) וסתם: הטעם דהאי נושאת ונותנת אינו ר"ל דוקא בפרקמטיא אלא כל שהבעל מאמינה ומפקיד את אשר יש לו בבית בידה וכ"כ הטור באבן העזר סוף סימן פ"ו בהדיא ע"ש עכ"ל הסמ"ע. והש"ך כתב דדין זה צ"ע דנראה דבעי' דוקא שהיא לבדה נושאת ונותנת גם בתשובת ר"ל ן' חביב כ' דסתם אשה אינה נושאת כו' ועיין בתשובת מהרש"ך ח"ג סי' כ"ט עכ"ל וע"ש.
(ח) ידוע: ע"ל סוף סימן נ"ו דלא כ"כ אלא נאמן במגו וזה שייך אף בדלא ידוע שהיה לה ממון כו' וצ"ל דשאני הכא דמיירי שכתבה לאחרים והיא מתה ע"כ אין לה מגו עכ"ל הסמ"ע והש"ך כתב דהב"ח השיג ע"ז ותירץ דשאני התם שהבעל מת והיורשים אינם טוענים ברי ובסי' הנ"ל השגתי על שניהם והוכחתי דכאן אפי' מגו לא מהני לה כיון דנושאת ונותנת כו' מסתמא הכל של בעלה אם לא שידוע שהיה לה ממון מיוחד ושם איירי מדיני שליש ע"ש שהארכתי עכ"ל (גם הט"ז מיישב כעין זה והשיג על הסמ"ע ע"ש).
(ט) שלה: ואפי' אם יורשי הבעל טוענין ברי לא מהני. ש"ך.
(י) מציאה: כתב הש"ך דמכאן משמע דאחין או שותפין שמצא א' מהן מציאה הוא לעצמו וכן עיקר ודלא כמי שפסק הלכה למעשה דחולקין ולפ"ז קשה על הרמ"א דפסק בסימן קע"ו סי"ב דשותף שגנב או גזל צריך לחלוק עם חבירו דהא בירושלמי מדמי לה להדדי עכ"ל.
(יא) ראיה: הטעם כיון דהשטר נכתב על שמו סברא הוא דהוה ממונו אלא דבחייו אמרינן אם איתא דהוא שלו א"א דלא יוכל להביא ראיה שהיה לו ממון מיוחד משא"כ לאחר מותו דבן לא ידע כולי האי במילי דאבוה ומה"ט כתב הד"מ בשם הרשב"א דאם מתה והניחה מטלטלים דלא אמרי' בהו על האחין להביא ראיה כיון דלית כאן דבר שמסייע להיורש להעמידו בחזקתו עכ"ל הסמ"ע (והט"ז הקשה ע"ז ממ"ש בתשובת מהר"מ על אלמנה א' שניסת והכניסה ספרים כו' ע"ש דמסיק דאין להוציא ממון מן המוחזק דיכול לו' קים לי) וכתב הש"ך דלא מהני טענת ברי של האחין אפי' אם השטרות תחת ידם ע"ש.
(יב) קמץ: וכתב הטור אפי' אם סך השטרות גדול וא"א לומר שקמץ כ"כ מאכילתו או משאר דברים מ"מ אמרינן שמא עסק בההוא פורתא עד שנעשה טובא והיינו דוקא כשזמן הלואת השטר היה אחר שנחלקו בעיסתן או בשאר ענינים אבל קודם לכן לא ולא אמרי' שמא אחר הלוה לו שידע שיפרע לו אחר שיחלוק עם אחיו עכ"ל הסמ"ע.
(יג) שלו: כתב הסמ"ע דל"מ דאין מוציאין מיד הבן בית או הנפקד אלא אפי' הוא מוציא מיד הבעל בית או יורשיו מכח חזקה זו שכל מה שנמצא כו'. ומ"ש הרמ"א אבל בן בית כו' לא אשטרות הכתובים על שמו כו' קאי אלא על כל הנזכר קאי ונראה דה"ט דדוקא באשה ואחין ששולטין בהממון זה כזה חששו שמלאו לבו לומר כולו שלי שלא כדין אבל בן בית דאין לו שייכות בהממון אם לא מכח שהאמינו בעה"ב וכיון שהאמינו האמינו עכ"ל והש"ך כתב כאן בדרך קצרה כל הדינים העולים מסימן זה והרוצ' לעמוד עליהם יע"ש.