נתיבות המשפט/ביאורים/מג

<< · נתיבות המשפט · ביאורים · מג · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

ויש מי שאומר. ע' ש"ך שהסכים לדיעה זו (") ובתומים הקשה דמ"ש משטר מאוחר דאמרי' דדעתו היה שלא יחול השיעבוד עד הזמן. א"כ ה"נ באין בו זמן. וכן בב' שטרות היוצאין ביום אחד אף דנמסר לא' מקודם הואיל ואינו ניכר מתוך השטר איזו מוקדם שניהן שוים וכו' ע"ש שהאריך. ולפענ"ד נראה לחלק דהא קיי"ל דאחריות ט"ס הוא ומטעם דלא שדי אינש זוזי בכדי ובכתוב בו אחריות מקצת לא אמרינן ט"ס הוא א"כ ה"נ א"ש דבאין בו זמן ע"כ אנו מבטלין השיעבוד מכל וכל ממילא אמרי' ט"ס הוא כמו בגוף אחריות כשלא נכתב משא"כ בשטר מאוחר או בשני שטרות שנכתבו ביום אחד דאין מבטלין השיעבוד רק עד הזמן שמוכח מתוך השטר הוי ככתוב בו מקצת אחריות דלא אמרי' בי' ט"ס ואפשר דליכא פלוגתא כלל בין הפוסקים דמאן דס"ל לא מהני עדים מיידי דידעינן דלא היה ט"ס רק בכוון לא נכתב בו זמן מדעת הלוה שלא ציוה לכתוב זמן. ומה שתמה בתומים על הראיות שהביא הש"ך משיחרור וגט דאין הנידון דומה כלל דשם אינן באין מכח שיעבוד וקול רק כשמבררין אפי' בעידי גירושין ושיחרור ממילא הבעל והאדון מכרו דבר שאינו שלהם. ועוד דשם נכתב זמן בגט רק משום שנפל חיישינן שמא כתב ליתן בניסן ולא נתן עד תשרי וכיון שמבררת שהיה בידה קודם נפילה חזר הגט לכשרותו וגובה מזמן הכתו' וכו' ע"ש ולפעד"נ ליישב דבריו דמה שמביא ראיה מגיטין דף י"ז נראה כוונתו דמוכח מהא דר"ל דסבירא ליה משוב פירות דסבירא ליה משעת חתימ' ואם לא יכתבו זמן תפסיד הפירות שמשעת חתימה עד שעת נתינה שלא כדין דמשעת נתינה תוכל ליקח כתב מב"ד כמ"ש התו' שם והא דסבירא ליה לרבנן בד"ה ר"ל דר"ל שם משעת חתימה ולא משעת כתיבה היא מטעם דליכא קלא עד שעת חתימה כמ"ש התו' בד"ה ר"ל אמר ע"ש. ואם נאמר דבשטר שאין בו זמן אפי' משעת חתימה ליכא קלא כדין מפסדת פירות משעת חתימ' ואמאי פסלי שאין בו זמן הא כל שמפסדת כדין כשר כמ"ש התוס' בגיטין דף נ' בד"ה כתב בכת"י אלא ודאי דאפי' בשטר שאין בו זמן ע"ה מוציאין קול וממילא מועיל אף בשטר לענין לקוחות ומה שמביא ראיה בגט שנפל כוונתו דבגט שנפל משמע דהבעל מוציא הפירות מהלוקח אפי' בלא מעות כמו בכל גט ואף דבלוקח מגנב מחוייב להחזיר דמים מפני תקנות השוק וע"כ צ"ל דבגט קלא אית ליה מהני כלוקח מגנב מפורסם ומזה מוכח דגם בשטר שאין בו זמן איכא קלא דהא שטר שנפל הוי כשטר שאין בו זמן דמחמת שנפל חיישינן שלא הגיע לידו ביום שנכתב כמבואר בסי' ס"ה בש"ך ס"ק ל"ה והוי כאין בו זמן ומזה מוכח דגם בשטר שאין בו זמן איכא קלא והוי כגנב מפורסם כנ"ל בכוונת הש"ך שלא יחשב כטוע' ח"ו:

אם כתב ברביעי בעשרים יום. עיין תשובת הרא"ש ובאורים דאף דדין פשוט הוא דהא אם לא נכתב יום השבוע כלל כשר מ"מ קמ"ל באם ידעינן שנעשה ביום כ"א והוא מוקדם רק שידעינן שרביעי בשבת היה ביום כ"א הטעות מוכח בתוך השטר וכיון דלא נכתב בד' בשבת הוי אמינא דליכא בירור בזה קמ"ל:

הי' ביום ארבע ועשרים. עיין ש"ך סק"ז שהקש' דבאה"ע כתב בזה ויש חולקין וכאן סתם דכשר ועיין בתומים שכ' דמחלוקת הרא"ש והריב"ש הוא דהרא"ש ס"ל דלא תלינן שטעו בימי השבוע דלא שכיח לטעות בימי השבוע והריב"ש ס"ל שתלינן הטעות שטעו בימי השבוע וכו' ע"ש. וכוונתו נראה דהיינו שעמדו ביום שני בשבת וטעו וסברו שהוא יום רביעי בשבת. ולפנ"ד נראה דאין סברא כלל לתלות הטעות בזה. ולפענ"ד נראה פשוט דהנה ע"כ שטר מאוחר הוא דהא הזמן הוא שמיני עצרת ואם כן יש לומר שנכתב מקודם רק שאחרו הזמן ובזה שייך לומר שאחרו וטעו באחר רובו של חודש וגם בשני עיבורים דדוקא אחר שקבעו הב"ד החודש אמרי' אי אפשר שלא שמעו הקביעות ברובו של חודש וגם בשני עיבורים אמרי' בש"ס הטעם דלא טעו כיון דהוה אחר רובו של חודש ראשון משא"כ הן שכתבו מקודם זמן י"ל שטעו אפילו בשני עיבורים דמהיכן היה להן לשמוע הקביעות וגם לא שמעו קול שופר של הקביעות וכ"כ התומים בשם שבות יעקב ע"ש. וידוע דבמאוחר אין הגט ושיעבוד חלין עד הזמן וע"כ מן הסתם אחרוהו מדעת הבעל והלוה ובגט ודאי דמיירי מדעת הבעל דאי כשאחרוהו שלא מדעת הבעל פסול לגמרי דהוי שינוי בשליחות שהוא היה רוצה לגרש' מיד. וא"כ יש לנו לספק אם הבעל או הלוה אמר להם שלא יחול רק עד כ"ב לחודש ומחמת שהם טעו בעיבורא דירח' חשבו שהכ"ב לחודש הוא יום רביעי נמצא מה שכתבו ברביעי נכתב בטעות והזמן מתחיל מכ"ב שיום כ"ב הנכתב בשטר הוא עיקר או אפשר שהבעל והלוה אמר להם שיתחיל מיום רביעי בשבת ומחמת טעותם בעיבור' דירחא חשבו שרביעי הוא כ"ב לחודש ובאמת הוא כ"ד לחודש נמצא שיום כ"ב כתבו בטעות ואין הזמן מתחיל עד יום רביעי שהוא כ"ד לחודש וא"כ ממילא בשטר לא אתי לידי גוביינא שלא כדין דתמיד יד בעל השטר על התחתונה ובכל ספק נחזיק לגריעותא לבעל השטר הן נגד דאקני נאמר שכ"ב עיקר והוי דאקני. וכן נגד לקוחות שקנו בכ"ג נאמר שרביעי הוא עיקר משא"כ בגט דהן לענין בת אחותו לא יקטילנ' מספק ואיכא חיפוי והן לענין פירות עיקר התקנה של הזמן היה לטובתה ומחמת ספק לא תוכל לגבות והוי כאין בו זמן ובמקום שהזמן נכתב בשקר או בטעות לא אמרינן דאהני לקמי' כמבואר בסוגיא שם ועיין עוד בתומים שהקשה בממ"נ אם הבית דין ידקדקו אח"כ בהזמן למה להם להפוסקים להכניס עצמם באיזה אופן טעו הא ליכא כאן חשש שיגבה מזמן ראשון ואי חיישינן שמא ברוב השנים ישכחו הב"ד אופן וסדר הקביעות מה בכך שטעו מ"מ הא איכא חשש שיגבו שלא כדין. ותירץ כיון דשטר מאוחר הוא ונכתב מוקדם ליכא חשש גבייה שלא כדין ע"ש ותמיה לי דהא במאוחר אין חל השיעבוד עד הזמן המבואר בשטר ושמא אמר להם הלוה שיכתבו מיום הרביעי ואז אין השיעבוד מתחיל עד יום רביעי שהוא כ"ד לחודש והב"ד שלא ידעו סדר הקביעות יטרפו מיום ך"ב לחודש ולפענ"ד נראה דהוצרכו הפוסקים לכתוב אופן הטעות כגון דידעי' שבודאי ציוה לכתוב בכ"ד דממ"נ כשר דתלינן בטעות דאם לא היה אפשר בטעות היו תולין בחזר' דכיון שמאוחר הוא ומקודם נעשה רק שרצה שלא יחול השיעבוד עד הזמן א"כ יש לתלות בחזר' דהכל הולך אחר התחתון והדין לחשוב מכ"ב וכיון דידעינן שהיה בכ"ד נפסל לזה כתבו דתלינן בטעות ולא בחזר' כלל וכשר. ועוד נראה דאפשר דלא תלינן כלל בחזרה דהוי כדבר א' רק דאם לא היה אפשר לתלות בטעות וע"כ כתבו בשקר א"כ יש לפסול השטר לענין משועבדים דהא לא ידעינן מאיזה זמן יטרוף כיון דע"כ הזמן בשקר נכתב והוי כאלו לא נכתב בו זמן כלל אף דאין העדים נפסלין כיון דלא אתי לידי גביה שלא כדין מ"מ עכשיו אין יודעין מאיזה זמן יטרפו קמ"ל דהעיקר הוא מיום רביעי וכ"ב בטעות נכתב וזה נראה פשוט:

כתב ידו אין צריך שיכתוב בו זמן. עש"ך סק"ח דאפי' נגד בע"ח אין צריך דין מוקדם דחיישינן לקנוניא שהקדים הזמן בכוונה ועיין תומים שכ' דלא מיבעיא נגד מלוה ע"פ מאוחר ודאי דלא חיישינן לקנוניא דמה לו לשקר הא בלא"ה יכול להפקיע שיעבידו במכר או במתנה וכדומה וכמ"ש הרשב"א בתשוב' הביאו הב"י בס"ס מ"ו שנסתייע ממנו הש"ך בס"ק זה אלא אפי' נגד שטר מאוחר גם כן לא חיישינן לקנוניא להנך דס"ל דבפס"ד אף דנאמן לומר פרעתי מ"מ גובה ממשעבדי ולא חיישינן לקנוניא כ"א בנפסל ואיתרע ומביאים ראיה מהא דתנן מצא שט"ח אם אין בו אחריות יחזיר ואמאי ניחוש לקנוניא שרוצה להפקיע משיעבוד הבע"ח המאוחר אלא ודאי דגם בכת"י המוקדם קודם למלוה בשטר וא"כ ליכא למיחש לקנוניא בשטר שנפל אם ירצה לעשות רמאות יכול ליתן לו כת"י המוקדם ע"ש שהאריך: ולפענ"ד נראה דהדין עם הש"ך לא מיבעיא נגד שטר מאוחר ודאי חיישינן לקנוניא דהשטה מקובצת הביא בשם הריטב"א אהא דאמר התם לא חיישינן לפרעון ולקנוניא ז"ל אף ע"ג דהאומר שטר אמנה הוא זה אינו נאמן דילמא עביד קנוניא על בעלי חובותיו שלא יגבו מעותיו שמחייבין לו אבל לפרעון ולקנוניא דלקוחות שיעשה כן לגבות מלקוחות שלא כדין לא הי' חייש שמואל ע"ש. א"כ חילוק זה ממש יש לחלק בין פס"ד שהוא להוציא מלקוחות לא חיישינן לקנוניא היכא דלא נפל אבל לקנוניא שלא יגבה ממנו הבע"ח מאוחר ודאי חיישינן לקנוניא כמו באומר שטר אמנה הוא זה אלא אפי' נגד בע"ח בע"פ ג"כ צדקו דברי הש"ך דחיישינן לקנוניא ואף דבלא"ה יכול להפקיע השיעבוד במתנה ליתא דא"כ לדבריו אם יש עליו מלוה בשטר ובא לגבות מטלטלין שיכול להפקי' שיעבודי' במכר ומתנה כשלא כתב לו מטלטלים אגב מקרקעי יהיה ג"כ נאמן לומר שחייב עוד לאחרים במגו כי האי ובהדיא מבואר בסי' צ"ט בש"ך סק"ה דאינו נאמן בזה המגו משום דמיחזי כרשע שמבריח נכסיו מבע"ח שלו ונותן מתנה לאחרים ובודאי אם החזיק כת"י בב"ד קודם שהוחזקו המטלטלין בב"ד ודאי דנאמן כמ"ש שם הש"ך אבל בקרקעות ומטלטלין שהוחזקו בב"ד קודם שהוציא זה הכת"י בב"ד לדחות את המלוה בע"פ בעדים המאוחר ממנו אינו נאמן לומר כן בפה דלא משגיחים על מה שיכוין להפקיע השיעבוד במתנה כמ"ש הש"ך שם ה"נ לא מהני אם הוציא עליו הכת"י דשמא עתה נתן לו הכת"י לקנוניא כמו שאינו נאמן עתה כשאומר כן בפה ובכה"ג מיירי הש"ך כאן ולא דמי כלל למ"ש הרשב"א שהביא הב"י הנ"ל דשם מיירי שכתב בחייו שהודה שהן של זה ובאותו שעה היה בידו ליתנם לי כפי הודאתו ודאי דנאמן ודמי להא דסי' נ"ו סעיף ז' דבאותו שעה עדיין לא הוחזקו המטלטלין שלו בב"ד וגם אינו נראה שעושה כן להבריח דהבעל בחייו יכול לעשות בשלו כמו שירצה ואין בזה שייכות הברחה ולא שייך התירוץ שכ' הש"ך בסק"ה אבל בבורח שבא עליו בע"ח אפי' מלוה על פה בעדים ודאי דצדקו דברי הש"ך דלא מהני מה שאחר מוציא כת"י אחר שנתחזקו הקרקעות והמטלטלים בב"ד ומה שהקשה משטר שאין בו אחריות דלמה מחזירים הא איכא למיחש לקנוניא נגד בע"ח המאוחרין ג"כ לא קשה דבשיטה מקובצת בב"מ דף י"ט כתב וז"ל אכתי לכתחילה ניחוש דילמא יזיף ביני וביני ואית להו לבע"ח למיגבי מהאי ארעא ולא מצי גביה מיניה ושלא כדין הוא וכההיא חששא דלעיל דאתי בע"ח וטריף לקוחות שלא כדין לא דמי דהתם אי טריף שלא כדין בגזילה ממש בא לידו אבל מקבל מתנה זה אע"פ שהוא מונע בע"ח בשטר מוקדם זה שלא יטרפנ' ממנו ושלא כדין הוא עושה מ"מ שדה שלו הוא מעמיד בידו עכ"ל אלמא דלא חיישינן רק להוצא' מלקוחות שהוא גזל ממש אבל משום מניעת טירפא לא חיישינן ומה"ט מחזירים שטר שאין בו אחריות דליכא רק חשש מניעת טירפא ושדה שלו הוא מעמיד בידו משא"כ בכת"י והבע"ח לפנינו דאיכא ודאי מניעת טירפא דמי לאומר שטר אמנה דא"נ לחוב לאחריני כן נראה לי ברור והוא ז"ל האריך בפלפול שאינו ראוי לחדש דינים מפילפול כזה:

אלא מב"ח עש"ך סקי"א דאם המלוה בעצמו כ' עליו קודם שנראה בב"ד שלא ניתן לטרוף אלא מזמן זה כשר ע"ש ונראה דע"כ מיירי דאיכא גם כן עדים שראו בידו מזמן שני דהוא בעצמו ודאי דאינו נאמן אימת מתחיל הזמן שני דכיון דהוא מוקדם הוי כאלו אין עדים שוב על הזמן אימת היה והוא אינו נאמן לומר שמיום פ' התחיל הזמן חדש אלא ודאי דאיכא עדים אך א"צ עדים שראו מסירת השטר דאפי' עדים שראו בידו השטר יכול לכתוב הזמן שראו העדים בידו ואחר כך יביא העידי ראיה לב"ד ויגבה מזמן ההוא ואם יש לו מגו כגון שא"י שהוא מוקדם רק על פיו נאמן במגו מאימתי התחיל הזמן שני. ובתו' הקש' דא"כ מה מקשה הש"ס בב"מ י"ז על שטר שנמחל שיעבודו ות"ל דה"ל מוקדם הא במוקדם מהני שיכתוב ע"ג משא"כ בנמחל שיעבודו נלע"ד לתרץ דהנה לכאורה קשה הא דאמר בשטר שפרעו דאינו חוזר ולוה בו מטעם דנמחל שיעבודו הא הטעם פשוט דהא איכא פסידא דלקוחות ששמעו הפרעון ואהלוא' שנית לא נכתב השטר ולא יצא קול וכעין סברא זו כתבו התו' בדף י"ג ע"א ע"ש. וע"כ צ"ל דקמ"ל דאפי' אם לוה שנית ומסר השטר בע"מ דאז איכא קול בהלוא' שנית אפ"ה פסול מטעם כיון דההלוא' של השטר והעדים החתומים נמחל שיעבודו הוי מזויף מתוכו וכמבואר בסי' מ"ח וכיון דמיירי בע"מ והפסול אינו רק משום מזויף מתוכו ודאי שיש לו תקנה גם כן דמהני אם יכתוב עליו שנעשה הלוא' שנית דאז לא אתי למסמך אע"ח וע"כ דמיירי אם לא יכתוב עליו שאינו מתקנו כלל ושפיר מקש' דה"ל מוקדם ובתומים תי' כיון דמבואר בסי' מ"ה בסעי' ט"ו דצריך לתקן השטר קודם שנרא' פסולו בב"ד ביום שנכתב וע"כ צ"ל דמיירי בעדים דבלא עדים אינו נאמן שכתב עליו ביום זה אימר עתה כתב והקדים הזמן וכיון דיש עדים אף לענין נמחל שיעבודו מהני דהוי כע"מ ולא ידעתי מאי קאמר דהא ודאי דמהני כשכותב בפני הלוה וכותב בו שאותו היום שכותב מתחיל הזמן וסגי בזה ודאי לא הוי כע"מ ומה שהקש' הש"ך בהא דמי שפרע מקצת חובו דיכתוב שובר ע"ג השטר ותי' בדוחק לק"מ דהא מבואר בסי' מ"ד סעיף ו' דשטר שיש בו מחק מאחריו דכשר א"כ יש לחוש שהמלוה ימחוק השובר ואפי' לדעת הש"ך דפוסל מ"מ נרא' דדינו כמו ספק שבשטר דמהני תפיס' ואין לעשות תיקון שיועיל אחר כך תפיס' ובגוף הדין שבת' הש"ך דמהני כשיכתוב עליו אין לומר דמיירי שיכתו' למטה מחתימת העדי' דזה אינו דהרי לא תיקן פסולו כיון שיכול לחתכו ולגבו' ממשעבדי מזמן ראשון וכן א"ל דמיירי שיכתוב על השטר נגד הכת' או ביני שיטי דהא עדיין יכול למוחקו ולהמחבר כשר במחק ביני שיטי או מאחוריו וכן קשה על המחבר שכ' שהב"ח יכתוב וצ"ל דכוונתו שיעביר קולמוס על הזמן הכתו' בשטר שיהי' הכתיב' עדיין ניכר דאם יעשה מחק גמור יפסול השטר רק יעש' העברת קולמוס בקו על הזמן ואז לא יסמכו על הזמן הכתו' בשטר רק על הזמן הכתו' למטה וכשיביא עדים על יום כתיבתו כמו בסי' מ"ה סעי' ט"ז וכו':

דפסול לגמרי עש"ך סקי"ב דפסול אפי' נגד להד"ם ובתומי' השיגו ומבי' ראיה משטר שלא ניתן לכתו' וראיה זו ממש הביא הרמב"ן בתשוב' ע"ז והדין עמו ואפי' בשטר שנמחל שיעבודו מהני לענין להד"ם ואף דכל שטר שלא נכת' כתיקון חכמים אינו שטר לענין פרעתי אבל מפי כתבם לא הוי כיון שנכתב בציווי הלוה והטעם נרא' דהא בכל שטר העדים אינן מעידין על ההלוא' רק כיון שמעידין שנכתב בציווי הלוה אנן עדי מסיר' אנן כמ"ש הפוסקים מטעם דהאיך בא ליד המלוה וע"כ מסרו לו ולהעיד שנכתב בציווי הלוה מהני אפי' מפי כתבם כמ"ש בס"ס ל"ט ועל המסיר' אנן סהדי ומה"ת יפסל מטעם מפי כתבם מה שאין כן כשלא נכת' ונמסר בציווי הלוה ומעידין הן על גוף הענין ודאי דהוי מפי כתבם:

דהעדים נאמנים. אי"ה בסי' מ"ו יתבאר זה ומ"ש הפוסקי' דהעדים נאמנים לומר על זה לא חתמנו הוא דוקא בזמן כמ"ש הרשב"א גיטין כ"ו דאין דרך של עדים לדקדק בזמנו של שטר והוי כדבר המצוי לטעות (ועש"ך סקי"ט ויש שם ט"ס וצ"ל דלדעת ר"י והרא"ש א"נ אא"כ אין כת"י יוצא וכו' עוד יש ט"ס בס"ק זה וצ"ל דתירצו דעדים אינן פסולים דיכולין וכו'):

יכולים לחתום שטר אחר. עש"ך סקכ"א שהקשה דלמה לא יהיו יכולין לכתוב שטר אחר מזמן השני אפילו כ"י יוצא ממקום אחר כיון דלא עשו שליחותן ועוד למה יהיו נאמנים לפסול השטר דילמא בשנת נ"ז קנו מידו ולכך פי' הש"ך דודאי מן הסתם השטר כשר דתלינן שבשנת' נ"ז קנו מידו והמקבל נאמן ע"ז וע"ז קאי דאם אין כת"י יוצא ממ"א נאמנים לפסול השטר ולומר שלא היה בשנת נ"ז רק בשנת נ"ח ולכתוב שטר כשנת נ"ח ולהכחיש המקבל שיאמר שהיה קנין בשנת נ"ז אבל כשכת"י יוצא ממקום אחד אינו נאמן להכחיש המקבל ולקרוע השטר שנכתב בשנת נ"ז ולכתוב שטר אחר כשנת נ"ח וסיים המחבר דכשכ"י יוצא ממ"א דהעדים א"נ להכחיש השטר ולומר שהיה בשנת נ"ח והשטר כשר כשנת נ"ז ומ"מ אף המקבל מודה שהיה בטעות ושנכתב בשנת נ"ח נאמן במגו שהיה אומר שבשנת נ"ז קנו מידו ואף דהעדים היו מכחישין אותו מ"מ כיון שכת"י יוצא ממקום אחר נאמן דבתומים השיגו דלשון המחבר והרשב"א אינו סובל פי' זה ומפרש בתומים דמיירי שהמקבל מודה שנעש' בשנת נ"ח ק"ס ומסתמא אמרינן דהעדים פסולים כיון שהמקבל מודה שהשטר מוקדם רק כשאין כ"י יוצא ממ"א נאמנין להכשיר עצמן ולומר טעינו בשנת המלך במגו דהיו אומרים לא התמנו אבל כשכת"י יוצא ממ"א א"נ להכשיר עצמן וא"י לחתום שטר אחר עכ"ל וגם דבריו תמוהים דמה מגו יש להן לומר לא חתמנו ולכתוב שטר אחר כיון דהמקבל אומר שחתמו על שטר מוקדם אף אם יאמרו העדים שלא חתמו על שטר זה מעולם מ"מ הן פסולים נגד המקבל כיון שמודה שהן פסולין נגדו וכמ"ש התוס' בכתובות דף מ"ד בד"ה א"ב אורועי סהדי ואין שום חילוק בין כת"י יוצא ממ"א ע"פ עדים או ע"פ המקבל דהמקבל נאמן על עצמו כמאה עדים גם קשה עליו דהא מ"מ יש להן מגו דמשנת נ"ז קנו מידו ומ"ש לתרץ הוא דרך רחוק ורחוק כמבואר למעיין בדבריו. לכן נלפענ"ד לפרש דודאי העדים כשרים ונאמנים במגו דמשנת נ"ז קנו מידו וגם נאמנים לומר טעינו כשהוא מצוי לטעות אפי' בלא מגו רק כוונת המחבר לענין אם יכולין העדים לכתוב שטר משנת נ"ח כשיש צורך להמקבל כגון שיש להנותן עדים שבין שנת נ"ז לשנת נ"ח מכרו המקבל לאחר וא"כ אם נחזיק להשטר מתנה זו שהיה בשנת נ"ז דהיינו שקנו מידו בשנת נ"ז דמסתמא אמרינן כן וכמ"ש ממילא השדה של הלוקח ואף שהעדים אומרי' ששקר הוא מה שנכתב בשטר נ"ז והיא שנת נ"ח א"כ בשעת מכירה היה דבר שאינו שלו ומכירתו לאו מכירה אין בכך כלום דהעדים אינן נאמנין דהא חוזרין ומגידין הן כשכתב ידן יוצא ממ"א וא"נ ומחזיקין להשטר שהיה בשנת נ"ז משא"כ כשאין ב"י יוצא ממקום אחר נאמנין שהיה טעות והקנין לא היה רק בשנת נ"ח ממילא המכירה לאו מכירה היא כיון דבשעת מכירה היה שאינו שלו וכן נ"מ לענין אם מכרו המקבל שלא באחריות או נתנו במתנה לאחר ובא בע"ח שלא כתב בשט"ח דאקני לטרוף דאם האמת שהוא בשנת נ"ז הוי דקנה ובע"ח טורף ואם הוא בשנת נ"ה הוי דאקני ואינו טורף ולכך כשכת"י ייצא ממ"א א"נ ומחזקינן להשטר שהוא משנת נ"ז שהק"ס היה בשנת נ"ז משא"כ כשאין כ"י יוצא ממ"א נאמנין לומר שהוא משנת נ"ח ובטעות נכתב שנת נ"ז כנ"ל:

מזמן שני. עמ"ש ש"ך סקכ"ב עד כיון דבאמת שטר זה פסול אף מזמן שני א"י לכתוב וכו' דבריו תמוהין דהא מיירי שהיה קנין וכדמשמע ברשב"א הביאו הסמ"ע סקי"ז ובקנין ודאי דיכולין לכתוב מזמן השני שהיה בקנין בעת ההוא:

חתימת סהדי ואם כתב כן בשיטה אחרונה לכאורה היה נרא' דתליא בפלוגתא המבואר בסי' מ"ה סעיף י"ד וט"ו דאם נאמר דמועיל להכשיר השטר אפי' אם לא היה ביום שנכתב כשר אפילו היה בשיטה אחרונ' דאין לומר שמא כתבו בעצמן כדי להכשיר השטר דהא כ' הש"ך בסקי"א דאם כתב עליו קודם שנרא' בב"ד דכשר ונם אין לחוש שמא ימחקנו דאם ימחק אותו נפסל דחיישינן שמא מחק חובתו. אמנם לדעת האומר דאינו מועיל להכשיר שטר כי אם ביום שנכתב ומדעת הלוה כמבואר בסי' מ"ד פסול כאן כשהוא בשיטה אחרונה דחיישינן שמא כתב בעצמו כן כדי להכשיר השטר אמנם נרא' דאף הש"ך בסקי"א ע"כ כוונתו שיש עדים שמעידין על זמן שני דאלת"ה מאן מעיד על הזמן שני ומה בכך שהוא כתב על השטר שהלואה נעש בסיון אף שנכתב בניסן מ"מ דילמא נעש' בתמוז וא"ש מה שהצריך שיהיה כתוב קודם חתימת סהדי דאז כשר לגבות כיון שהעדים שבשטר מעידין עי זמן שני ולפ"ז צריך להיות קודם שיטה אחרונ' דוקא ודוקא כשנתברר שהוא מוקדם אבל בלאו הכי נאמן במגו:

לא כתב דאקני. ובספר קצה"ח כתב דשטר מאוחר לא צריך לדאקני דבמאוחר אין הזמן השיעבוד חל עד הזמן הוי כחיוב אחר שקנה כמ"ש התוס' בבכורות דף מ"ט לענין פדיון הבן ע"ש ולאו כלום הוא דפדיון הבן שאני דבכל יום ויום הוי כציוו חדש מרחמנא משא"כ בשטר מאוחר דהחיוב כבר נעשה מזמן ההלוא' תדע דאם ימות קודם שהגיע הזמן הכתוב בשטר חייבים היורשים לשלם רק ממשעבדי לא לטריף עד הזמן רק דהוי כהתנה שלא יטרוף ממשעבדי עד הזמן אבל גוף החיוב לא נתחדש וזה פשוט:

אבל בשטרי מקח וממכר עש"ך סקכ"ח וז"ל נ"ל דה"ה לשטר מתנה וכו' ואף דשטר מתנה מסתמא אין בו אחריות ואינו רק לראיה להעמיד השדה בידו ונגד טענת להד"מ פסק המחבר לעיל סעיף ז' דכשר אפילו במוקדם מ"מ נ"מ באופן שאם אחרוהו בכוונה שהעדים פסולים וגם נ"מ שאם שטר מקנה הוא כיון שחז"ל פסלו להאי שטרא הוי חספא בעלמא ופסול לקנות בו השדה וכ"כ התוס' בגיטין דף י' בד"ה חספא דלענין ערכאות אף דמהני ג"כ לענין להד"מ מ"מ לא מהני לקנות בו ול"ד לשטר שיכול להזדייף דשם כיון דא"א לבוא לידי ריעותא דהא צריך ע"מ לא פסלוהו חז"ל לענין שטר מקנה אבל שטר שיכול לבוא לידי ריעותא פסלוהו רבנן והוי חספא בעלמא ואין בו תורת שטר לקנות בו רק דהעדאת עדים הוא לענין להד"מ אבל אין בו דין שטר ולא מהני לקנות בו ובזה אפשר לומר בהא שכ' המחבר בטוען אישתבע לי בסעיף י"ד דמיירי בשטר חיוב או שטר מתנה שטוען אישתבע לי שאינו מוקדם ולא נקנה בהשטר:

אבל אם אינו מקויים על בעל השטר להביא ראיה והוא תמוה דבאינו מקוים אפי' ליכא ריעותא בשטר נאמן לטעון כל הטענות במגו דמזוייף וכן הקשה התומים:

כל שטר. עיין סמ"ע וש"ך סקל"ג ובסי' ס"ה יבואר אי"ה ומ"ש בס' קצות החושן דהטור סבירא ליה כאביי וסבירא ליה דחיישינן לאיקרי וכתוב גם בתומים כתב זה:

אבל בשטרי חיוב ע' ט"ז הקשה מגט ולא ידענא מאי משיא ליה דאליבא דר' יוחנן דאמר משעת כתיבה בלא"ה תמוהין דברי הרא"ש וע"כ צ"ל כמ"ש בס' תורת גיטין ע"ש ולא קשה רק להרא"ש דס"ל דהא דעסוקין באותו ענין כשר קאי אמתניתין דגיטין וק' לר"ל דאמר משעת חתימה אך הא ג"כ לא קשה דהא כתבו התוס' בגטין י"ג ד"ה ר"ל אמר משום פירות וז"ל ולרבנן אע"ג דראוי לגרש כיון דליכא נמי קול אין הנעל מפסיד אלמא דהפסד פירות תלוי בראוי לגרש וקול דמי לשאר שטרות ולא דמי לשטר חיוב:

ולפיכך נכתב מתחלת מרחשון עיין ש"ך ובתומים השיג והדין עמו:

וכן אין שמעון יכול לטרוף מלקוחות. עיין תומים שכתב דלהך דיעה שסבירא ליה בשטר שאין בו זמן דאפי' ראו שטרו בידו מ"מ אין טורף ממשעבדי אינן יכולין הלקוחות לומר הנחנו לך מקום לגבות דהא על חודש ניסן מחל שיעבודו וכו' ע"ש. ולפעד"נ דאפי' להך דיעה יכולין הלקוחות לומר הנחנו לך למאן דסבירא ליה דמלוה ע"פ מוקדם למלוה בשטר מאוחר א"כ יכולין הלקוחות לומר כיון דהא שדה בני חורין הוא ואת בר חד בניסן את ושמענו הקול מאחד בניסן שלוית דכל שטר יש לו קול ונהי דתחלת השיעבוד משועבדים ודינך כמלוה ע"פ מ"מ הנחנו לך מקום לגבות מבני חורין דהא את קודם לבר ה' בניסן ואת הוא דאפסדת נפשך שלא כתבת זמן בשטר אכן למאן דס"ל דמלוה ע"פ אינו מוקדם יפה כתב: