נתיבות המשפט/חידושים/נ

ששם הלוה:    אבל שם המלוה א"צ להכיר דאינו דומה לשובר דצריכין להכיר שניהם דבשובר אף שיכירו שם המלוה יש לחוש שמא מלוה זה יערים ויתן שובר ליד לוה דאיש אחר ששמו כשם מלוה זה שהוא כותב בשובר ואותו הלוה יפטור נפשו בשובר זה ממלוה שלו שלא כדין ותו לא חשו כולי האי שמא מלוה ולוה אחר דשמם כשם מלוה ולוה זה שבאו לפניהם אבל בשטר הלואה אף שאין מכירין המלוה כותבין דליכא למיחש שמא יש עוד אחר ששמו כשמו דזה לוה וילך זה וימסור השטר לאיש זה כדי שילך זה האיש להוציא ממון מאותו האיש ששמו כשם הלוה זה דא"כ גם כשיכיר שניהם איכא למיחש להכי סמ"ע וע"ב:

בלא קנין:    דיש לחוש שמא אין זה המלוה האמיתי ולא ימסור למלוה האמיתי רק בתשרי ויהיה מוקדם וה"ה בשטר מכר בלא קנין צריכים להכיר שם הלוקח להפוסקים בסי' רל"ח דאין כותבין שטר למוכר עד שיהיה הלוקח עמו רק בשטר קנין ולמאן דס"ל עדים בחז"ל א"צ להכיר שם המלוה והלוקח ש"ך:

אשה או קרוב:    דמילתא דעבידא לגלויי לא משקרי אינש:

בהיפוך:    הסמ"ע מפרש הא שכ' המחבר דמקבלין לצורבא מדרבנן בדאישתכח טעותא היינו דלא נודע אי סמכו אאשה וקרוב או הכירו מעצמן לת"ח מהימני' וסמכי אאשה וקרוב וכיחשו לוכיון דלאו דרכו לחקור בעצמו אבל שאר אינשי כיון שלא כתבו בשטר שסמכי אאשה וקרוב רק סתם אמרי' מסתמא גם הם חקרו ולא מהימני' ודוקא כשאומר הת"ח שלא עמדו לפניו כלל אבל כשאומר הת"ח שהיו לפניו ולא רצה להסתכל בהם ולהכירם וסמך אקרוב ואילו היה מסתכל בהם היה מכירם אז באשה נאמן דאין דרכו להסתכל בה משא"כ באיש סמ"ע וש"ך חולק וס"ל דגם המחבר כאן מיירי בעסק נשים אבל בגברי דינו כשאר ב"א ועיין ביאורים דהעיקר כהנ"י שהביא התומי' דשאר אינשי אף שסמכו אאשה וקרוב א"י לומר דכיחשו לו דמירתת כיון דעבידא לגלויי הוא אצלו לא משקר בפניו משא"כ ת"ח נאמן דכיחשו לפניו כיון דלא מירתתי לשקר בפניו דיודעין שאין דרכו לחקור וגם כתבתי) (דאפי' א' מהימן לקלקל שטר שנעשה בב' עדים:

מאחר:    קאי ארישא אבל לחשש דרמאי א' העלה שמו כשם המלוה ואפי' איכא ב' ששמותיהן שוים אין חוששין לו דהא ב' יב"ש מוציאין על אחרים סמ"ע:

טעות:    דוקא ודאי אבל ספק טעות לא דשמא שטר זה כשר וכבר עשו שליחותן ש"ך. ואם חתם ע"א וקודם שחתם השני נאבד יכולים לכתיב שטר אחר דכ"ז שלא חתמו השנים לא עשו שליחותן והי"א שהביא הרב בהג"ה בשטר שאין בו קנין ל"ש לומר עשו שליחותן מיירי ג"כ בנאבד ובהא ל"פ אדיעה קמייתא) (אבל לא נאבד אסור להם לכתוב שטר אחר) (ואם כתבו אחר וחזר ואמר הלוה תנו כשר וע"ב:

בשטרות:   ) (להך דיעה אפי' לא נאבד השטר יכולין לכתוב אחר דל"ש כלל בשטרות לומר עשו שליחותן אבל נאבד אחר הנתינה אסורין לכתוב שטר אחר דכבר עשו שליחותן דס"ל דעיקר שליחותן בשטר הוא הנתינה ועיין ביאורים ומ"ש המחבר דאם יתברר הדבר שהוא ט"ס כשר וע"ב) (דלדעת הש"ך בס"ק י"א דס"ל דבעי' מוכח מתוכו אף בשטרות אין לו דין מלוה ע"פ:

שליחותן:    ע"ל סי' מ"א:

דבריו סותרים:    עש"ך וט" ז דמסקי דאפי' לדיעה זו הוא דוקא ביש בו קנין אבל אין בו קנין מוציאין זע"ז וע"ב) (דאפי' תוך זמן יכול לטעון החזרתי לך כשפרעת לי) (ואם טוען אמת כי אני הלוה רק פרעתי לך ג"כ נאמן במיגו שהיה טוען החזרתי כשפרעת) (ובמקום שיכול לגבות מבנ"ח גובה ג"כ ממשעבדי) (ובשטר שלא נכתב בו שם המלוה רק כתב בו לויתי ממך לכ"ע אין מוציאין זע"ז אפילו בשטר שיש בו קנין ובשער מכר או מתנה נאמן ג"כ לטעון החזרתי לך במיגו דלא כש"ך:

מלוה ע"פ:    הטעם דכשאינו מבורר מתוך השטר מי המלוה והלוה השטר כאילו אינו אבל עידי השטר עצמם לא גמרו שליחותן ויכולין לעשות שטר אחר ולשלש שמותן והוי כזוכר מתוך השטר ועש"ך שהביא בשם הי"א דס"ל דאפילו בעידי השטר עצמם ג"כ לא הוי אלא כמלוה ע"פ:

מהאחר:    וה"ה בב' יב"ש שאין מוציאין זה על זה ותובע היה קטן בעת השטר והלוה היה גדול חייב הלוה לשלם ומ"ש דיכתבו שום סי' היינו אם היה כהן יכתבו כהן) (ואם נכתב סתם אמרינן דהוא ודאי אותו שאינו כהן דאילו היה כהן היו כותבין כהן:

וי"א דאין כותבין שם העיר:    ע"ב) (דאם המלוה והלו' אינן ממקו' אחד ודאי כותבין שם העיר של הלוה רק שאם שניהם ממקום שנכתב בו השטר אין כותבין שם העיר ואפי' אי טעין לאו אנא הוא אלא פ' שממ"א הוא שלוה ממך לא מהני ומ"ש הרב דאם כתבו שם העיר לבד לא גרע מסי' מיירי כשהלוה ממ"א וע"ב:

שליט"א הוי סי':    הש"ך חולק דס"ל כהב"י דס"ל דשליט"א קאי איוסף שהוא חי והא דלא כתבו קודם שם האב דדרך הוא שלא להפסיק החתימה:

דקדקו:    והש"ך הסכים לדינא דאמרי' דאכילה מילתא קמסהדי שהעדים מדקדקין בכך:

בשלו:    דאמרינן כאן נמצא ולעולם היה שלו אבל אם מידה שהיה של השני ומכרו לו במסיר' בלא כתיבה לא קנו דאף ששמותיהן שוים בעינן כומ"ס ומ"ש הרב בהג"ה דאם אין יוצא מת"י היינו שנאבד השטר) (אבל אם היה מלוה ע"פ וא"י לאיזה יב"ש שהוא חייב והלוה מוד' חייב לשלם לכ"א כדלקמן סי' ע"ו:

על בעל השובר להביא ראיה הש"ך מסיק כהטור דהדין עם בעל השובר ועיין ביאורים דעיקר כהמחבר) (דלא מהני שובר שאינו משולש והמלו' שיש לו שטר משולש נשבע ונוטל ואותו שאין לו שטר משולש נשבע ומפסיד ע"י השובר שאינו משול' ע"ש מלתא בטעמא:

מקוים:    והש"ך כתב דבחד מהם סגי או שמקוים או שמצא בין שטרות קרועים:

שקנה:    וה"ה ביב"ש שירש שדה מיב"ש דינא הכי וע"ב) (דדוקא כשאין היורש יודע מהלואת המוריש רק שבא אליו מכח השטר אבל כשמודה שיודע המוריש שלוה ולא פרע חייב:

לשני יב"ש:    וה"ה יב"ש שערב בעד יב"ש השני פטור מה"ט וע"ב) (דגם כאן מיירי שהערב טוען שאין יודע מהלואת השני רק שאמר לוה לפ' בשטר או בעדים ואני ערב ואח"כ בא המלוה בהשטר שבידו או בעדים שהלוה אז פטור דבשטר כזה אין ראי' דחספא בעלמא הוא אבל כשמודה שיודע מהלואה חייב לשלם: