שולחן ערוך חושן משפט מו לב

(ל' רמב"ם שם דין ז' וע' פרישה סס"ק פ"ה ופ"ז) הרחיק הקיום מהשטר שטה או שני שיטין או יותר ומילא כל הריוח שריטות דיו כשר שהרי אינו יכול לזייף ואין חוששין לב"ד שקיימו קיום על השריטות אלא על גופו של שטר ויש אומרים שחוששין לכך:

מפרשים

סמ"ע - מאירת עיניים

עריכה

שריטת דיו: פי' ונראה חלק בין השריטות אבל לא ימלא כל הריוח דיו כי איכא למיחש לזיופא שהיה כתוב שטר אחר במקום הטיוטא והוא העביר עליו קולמוס וכ' מלמעלה שטר אחר ב"י בשם הרמב"ם ור"ת ד"מ כ"ט:

ואין חוששין לב"ד שקיימו קיום על השריטות: דדוקא בעדי' חוששין לזה כמ"ש הטור והמחבר בסי' מ"ה ס"ו וכמ"ש שם פירושו וטעמו משא"כ בדייני הקיום (דליכא למחשד לבעל השטר שהיה כתוב שם עליו דבר חובה דאין רגילין לכתוב חובתו אחר חתימת העדי' ועפ"ר):

וי"א שחוששין לכך: המחבר לטעמו שבב"י כ' שכן נראה לו מדהשמיט הרי"ף והרא"ש לסוגיא דאתמר בגמ' עלה דרב ובדרישה כתבתי שם דנ"ל דלית בזה שום פלוגתא ע"ש ודו"ק:

ש"ך - שפתי כהן

עריכה

(פו) שריטות דיו כו'. ל' ה' המגיד ושריטות אלו הוא פי' לטיוטא ויפה כיון שאין לפרש שממלא כל החלק דיו שא"כ יש לחוש שמא שטר אחר היה שם וקיימוהו והוא כ' על גבי שטר זה ומלא זה בדיו וכן פרשו ז"ל עכ"ל וכ"כ הרמב"ן בחדושיו וכ"כ התוס' דף קס"ג ע"א וז"ל דמטייט ליה פי' ר"ת בנקודות או שורות שניכר בחלק מעט וניכר שלא מחק מעיקרא שאם היה מטשטשו בדיו ואין ניכר אם היה שם מחק או לא ואפ"ה מכשר לשטרא א"כ יטשטש כל השטר לגמרי וגם העדי' שלמטה ויכתוב שטר בגליון של מעלה ויזייף העדי' והאשרתא שלמטה מקיימי' עכ"ל וכ"ה בהגה אשר"י. ולפענ"ד דוחק לפרש טיוטא שריטות דטיוטא משמע מלא דיו וכן משמע להדיא מפירשב"ם שכ' דמטייט ליה כלומר מלכלכו בדיו כו' אטיוטא חתימי מעידי' בפנינו אטייט בדיו ונמחק כדי שלא יחשדו בבעל השטר ע"כ. וכ"כ הנמוקי יוסף ומביאו ב"י לעיל סי' מ"ה סעיף ז' ולא קשיא מה שהקשו התוס' והרב המגיד דלא חיישינן שמא ימחוק כל השטר והעדי' דלעולם לא חיישינן שמא ימחוק השטר עם העדי' דשמא יתברר אח"כ הזיוף ע"י דייני הקיום ונמצא יפסיד שטרו לגמרי שלא יהיה לו שטר בעדי' וכמ"ש לקמן ס"ק פ"ט כן נ"ל ברור ונראה דגם הרמב"ם שכ' שריטות של דיו אינו משום קושית התוס' וה' המגיד דהא כתבתי לקמן ס"ק פ"ח דס"ל דלא חיישינן שמחק שטר עם העדי' אלא דפוסל מטעם שמא היה כתוב שם דבר של חובה ועל כן הוא מפרש טיוטא שריטות מיהו לפי מה שכתבתי דטיוטא היינו אפי' כולו דיו י"ל דלא היו רגילים לכתוב שום דבר חובה אחר חתימת העדי' (דנהי דאם כתוב שובר לאחר חיתום שטרות כשר כמ"ש לקמן סי' ס"ה ס"ק ע"א מיהו לא חיישינן שמא היה שם שובר שנפרע מקצתו או דבר של חובה כיון דלא רגילי אינשי ליכתוב אחר חיתום שטרות) וכן מוכח מדברי התוס' וה' המגיד די"ל כן דאל"כ היה להם להוכיח מכח זה דמיירי בשריטות ודו"ק:

(פז) ואין חוששין לב"ד שקיימו על השריטות. דדוקא בעדי' חוששין לזה משא"כ בדייני קיום דליכא למיחשד לבעל השטר שהי' כתוב שם עליו דבר של חובה דאין רגילי' לכתוב חובתו אחר חתימת העדי' עכ"ל סמ"ע ודבריו תמוהין דהא אנן בשריטות קיימינן דניכר שלא נכתב שום דבר ואפשר ט"ס יש בדבריו ודבריו אלו צריכי' להיות בדבריו בס"ק הקודם שהביא דברי התוס' הנ"ל וקשיא ליה אמאי פסלינ' משום שמא מחק השטר ולא פסלינא משום שמא היה כתוב דבר של חובה וע"כ כתב דליכא למחשד כו' אבל גם בזה אין דבריו מוכרחים ונראה דאין ה"נ דס"ל להתוס' דפסלינא לשטרא מה"ט אלא דלא מצי לאוכוחי מהא דילמא לא פסלינא ליה מה"ט משום דדילמא לא רגילים לכתוב חובה אחר חתימות העדי' לכך כתבו דאי נימא דאפי' במחק שאינו ניכר כשר א"כ ניחוש שמא מחק כל השטר וכ' על הגליון שלמעלה שטר אחר אלא ודאי מחק שאינו ניכר פסול משום שמא היה שם דבר של חובה כן נ"ל ודו"ק. ולפ"ז אפי' ידוע שלא מחק כל השטר וכתב שטר אחר כגון שכ' בקיום אנחנו ב"ד מקיימי' לחתימת סהדי דחתימי על שטרא דנא דמתחיל מראש הקלף פסול הקיום דשמא היה כתוב במקום המחק דבר של חובה. כן נראה לדעת התוס' וה' המגיד והרמב"ם והמחבר ודלא כהסמ"ע מיהו לפי מש"ל ס"ק פ"ח פי' אחר בסוגיא כשר וע"ש:

(פח) וי"א שחוששים לכך בב"י כ' שכן דעת הרי"ף והרא"ש מדלא הזכירו כלל המשא ומתן הנאמר על דברי רב ובאמת אין זה הכרח כל כך די"ל דס"ל דש"ס לא בעי אלא לפרושי טעמיה דרב וכן מוכח בטור שכ' בסתם ואם הרחיקוהו ומלאוהו טיוטא כשר דב"ד לא חתימי אטיוטא אלמא דהרא"ש נמי ס"ל הכי. גם בכל ספרי הרי"ף שלפנינו איתא נמי להאי משא ומתן דבי דינא אטיוטא לא חתימי. מיהו בתוספות לחד שינויא איתא דר' יוחנן פליג על כל דברי רב וכן הוא בהגהת אשר"י וז"ל ומספקא לר"י אי פליג ר' יוחנן ומסתבר ליה דודאי פליג ואמר דבי דינא נמי חתימי אטיוטא הלכך שטה א' בין חלקה בין מטוייטת פסול דקיימא לן כר' יוחנן עכ"ל וגם ה' המגיד כתב בפ' כ"ז מה' מלוה וז"ל דכ"ע אי משרט ליה כשר ולא נחלקו בזה זהו דעת רבינו ז"ל ומ"מ הנראה מן ההלכות הוא שאין טיוט מועיל לדעת ר' יוחנן ויש לחוש דילמא אטיוטא הוא דחתימי שלא הביאו כלל סוגי' זו גם הרשב"א ז"ל כתב בדברי רבי יוחנן פסול ואע"ג דמטייט ליה ע"כ ודברי רבינו נראין בטעמן עכ"ל ה' המגיד:

ולענין דינא נ"ל עיקר כדברי הרמב"ם חדא דלמה נימא דפליג ר' יוחנן ארב ונשוי פלוגתא רחוקה בכדי ועוד שנ"ל בסוגיא זו בש"ס פי' אחר שלא כפירשב"ם לפי שרשב"ם פי' אמאי דקאמר בש"ס בי דינא אטיוטא לא חתימי וז"ל ב"ד אטיוטא אין דרכן לחתום אבל עדים הכל מצדן לחתום ואפילו עמי הארץ עכ"ל וכן משמע מלשון הרמב"ם והמחבר כאן ולישנא דש"ס לא משמע הכי מדקאמר בי דינא אטיוטא לא חתימי דה"ל למימר בי דינא לא עבדי הכי וגם ל' חתימי הוא מגומגם דהל"ל לא חתמו ועוד קשה בעיני מאד לומר דעדים אטיוטא הוא דחתימי לפי' הרמב"ם וסייעתו שפי' שריטות לאיזה צורך חתמו ומה עדות הם מעידים על השריטות וכי היאך יעלה על הדעת לומר שעדים כתבו עדותם על שריטות שאין בו דבר ממש מה שייך עדות או חתימה על זה וא"כ לא היה להם לחתום כלל וגם לפי מ"ש לעיל ס"ק פ"ה דהעיקר דטיוטא פירושו מלא דיו ופירשב"ם שמעידי' שלא יחשדו לבעל השטר וקשה לי מנ"ל שמעידים שלא יחשדו דלמא אדרבא מעידים להפך וגם מאי פריך בין עדים לשטר נמי מטייט ליה ונ"ל לשנויי דאמרי סהדי אטיוטא חתמי שלא יחשדו בעל השטר הא פשיטא דטיוטא בין שטר לעדים פסול דאל"כ כל שטר שכתוב בו תנאי או דבר של חובה בסוף השטר קודם חתימת העדים יטייטנו בדיו:

לכך נ"ל דה"פ אמרי סהדי אטיוטא הוא דחתימי כלומר סהדי הרי הם. בתר הטיוטא חתומים וא"כ י"ל שחתמו עדותם ג"כ אדבר חובה שהיה כתוב לפניהם [דודאי בטיוטא בסוף השטר אחר חתימת העדים לא חיישינן דילמא דבר של חובה היה שם ומחקו דהא הוה מצי גייז ליה וליכא מאן דידע מיניה] ופריך בין עדים לאשרתא נמי אמרי בי דינא אטיוטא הוא דחתימי ודלמא כתבו איזה דבר חובה וחתמו עליו (ולא הוי מצי גייז ליה דהי' מפסיד הקיום) ומשני בי דינא אטיוטא לא חתימי כלומר הרי אינם חותמים מיד אחר הטיוטא רק הם מזכירים קיום השטר ועל הקיום הם חתומים ולא על הטיוטא שהוא קודם הקיום. כן נ"ל פי' הסוגיא. וא"כ לפי זה פשיטא דיפה עשו הרי"ף והרא"ש שהשמיטו כל הפלפול הזה משום דאין נפקותא כלל בדינא כי התרצן לא השיב רק דברים הפשוטים בלאו הכי. ולפ"ז אם עשה שריטות בין שטר לעדים נמי כשר ואין להקשות א"כ אמאי פסול בהניח ריוח שתי שטין בין שטר לעדים נשרטי' בשריטות הא לא קשיא דא"כ תיקשי נמי אמאי פסול נמלייה בקרובים או פסולי' או בחזרת דברים אלא מאי אית לך למימר דאה"נ אלא דאנן קאמרינן היכא דלא עביד הכי פסול וא"כ ה"נ קאמרינ' אי לא עשה שריטות רק הוא חלק או טייטו בדיו פסול משא"כ בדיינים שטייטו בדיו כשר. ואף להמפרשים טיוטא שריטות יש לפרש הא דמשני בי דינא אטיוטא לא חתימי כלומר הרי הם אינם חותמים אחר השריטות רק הם מזכירים הקיום ולכך השמיטוהו הרי"ף והרא"ש כיון שהש"ס סובר כן לדבר פשוט ועל כן העיקר בזה כהרמב"ם וכמו שכתבתי:

שוב ראיתי בחדושי הרמב"ן שכתב וז"ל ומי שפירש בי דינא אטיוטא לא חתימי משום שמזכירים בקיומן על מה מקיימים איני יודע מה הוא שא שאין בית דין מזכירים אלא חתימת העדים ואם כתבו סתם נתקיים שטר זה בפנינו כשר הוא ולא עוד אלא שהם חותמים אע"פ שלא קראו את השטר ולא ידעו מה כתוב בו כדתניא בפר' שני דייני גזירות הדיינים חותמים אע"פ שלא קראוהו עכ"ל ואני איני יודע מהו שח הרמב"ן דמה בכך שחותמים אע"פ שלא קראוהו מ"מ כותבים מיד בסמוך לחתימתן שנתקיים שטר זה וא"כ הם מזכירים על מה חתמו שעל מה שנכתב קודם חתימתן חתמו מה שאין כן בעדים שקודם חתימתן לא נכתב שום דבר רק הטיוטא הוא לפני חתימתן ואמרו אטיוטא חתמו:

ולפ"ז אם הטיוטא בקיום אחר כתיבת הקיום קודם חתימת הדיינים הקיום פסול משום דאמרי בי דינא אטיוטא חתמי והיינו דלא מכשירינן בש"ס ופוסקים אלא בהרחיק בין עדים לאשרתא ולא בין דיינים לאשרתא:

באר היטב

עריכה

(עא) שריטות: פי' ונרא' חלק בין השריטות אבל לא ימלא כל הריוח דיו דאיכא למיחש לזיופא כו' ע"ש בסמ"ע והש"ך כתב דדוחק הוא לפרש כן אלא טיוטא פירוש אפילו כולו דיו ע' שם.

(עב) לב"ד: דדוקא בעדים חוששין לזה כמ"ש בסי' מ"ה ס"ו משא"כ בדייני הקיום דליכא למיחשד לבעה"ש שהי' כתוב שם עליו דברי חובה דאין רגילין לכתוב חובתו אחר חתימת העדי' עכ"ל הסמ"ע והש"ך כ' דדבריו תמוהין דהא אנן בשריטות קיימינן דניכר שלא נכתב שום דבר ואפשר ט"ס יש בדבריו כו' ע"ש (גם הט"ז כתב ז"ל רשב"ם פי' שאין דרכם של ב"ד לחתום ע"ז ולא ידעתי מי הכניס לסמ"ע לפרש בזה דרך רחוק עכ"ל).

(עג) שחוששין: והש"ך כ' שנ"ל עיקר כדיעה ראשונ' ע"ש.

פירושים נוספים

הגהות רבי עקיבא איגר על הסימן

_{▲ חזור לראש}