שולחן ערוך חושן משפט עג ז

הנשבע לפרוע לחבירו ביום פלוני ואירע אותו יום בשבת חייב לפרעו קודם אותו יום ואם לא פרעו קודם צריך ליתן באותו יום משכון וישומו אותו ויתננו לו בתורת פרעון:

הגה: מי שנשבע לחבירו לפרוע לו לזמן והגיע השמיטה בנתיים או שמחל לו פטור משבועתו דכל שפטור מדין הפרעון אינו חייב לשלם מכח השבועה (תשובת רמב"ן סי' רנ"ו ומהרי"ק שורש פ"א בשם תשובת רשב"א וב"י ד"מ סי' ס"ז וע"ש):

מפרשים

סמ"ע - מאירת עיניים

עריכה

(כ) וישומו אותו ויתננו לו בתורת פרעון: אבל בלא שומא ונתינתו לו בתורת פרעון לא יצא זה ידי שבועתו דהמשכון ברשותא דמרא הוא ולא ניתן אלא להבטח' והתירו חז"ל השומא בשבת כדי לקיים מצותו וחפצי שמי' מיקרי ובתשו' הרא"ש מסיים ז"ל דלא גרע ממה שמשדכין התינוק בשבת ושמשכירים אותו ללמדו אפי' אומנות (כמ"ש בטור א"ח סי' ש"ו דמותר רק שלא יזכירו סכום מעות) ונראה מזה ללמוד שהתיר אפי' לאחרים שיעסקו בשומא זו כדי שיקיים זה מצותו דומיא דשידוך תינוק דהתם שידוך הוא ע"י אחרים וגם נראה דאם נותן לו דבר שצריך מדידה ג"כ מותר למודדו בשבת דומי' דמדידות האזור לרפוא' ומדידת מקוה שהתירו בשבת משום דחפצי שמים נינהו וכמ"ש בטור א"ח ס"ס ש"ו ע"ש:

(כא) והגיע השמיט' בנתיי' כו': עמ"ש לעיל בסי' ס"ז ושם פרשתיהו:

(כב) דכל שפטור מדין הפרעון כו': ול"ד למ"ש מור"ם בסעיף שאחר זה דמי שנשבע לשלם לחבירו אע"פ שלא היה חייב לשלם לו מ"מ חייב לשלם לו מכח השבועה דשאני התם דידע דאינו חייב וקיבל החיוב אנפשו מעצמו בשבועה ואף אם יקבל עליו שלא ידע שהוא פטור מן הדין אין אומרים דה"ל שבועה בטעות דכל הנשבע מדקדק ונשבע וכמ"ש הטור והמחבר לקמן סי' פ"א סכ"ח אבל כאן לא נשבע אלא לשלם חובו והפטור בא לו אח"כ וה"ל כמחל לו המלוה אח"כ בזה אמרי' דאדעתא דהכי לא נשבע ועמ"ש עוד בס"ט:

ש"ך - שפתי כהן

עריכה

(כא) צריך ליתן לו באותו יום משכון וישומו אותו כו'. והב"ח פסק דאין צריך שומא אלא שיקנה לו בגוף החפץ כך וכך הלכך אסור לשום בשבת כיון דאין בו צורך חפצי שמים ואף אם נשבע לפרעו במעות יתן לו משכון של כסף ויקנה לו בו כך וכך כמ"ש במישרים אבל שאר משכון לא כיון שהתנה מעות ע"ש בב"ח ואפשר גם הרא"ש מודה במשכון של כסף דהוי כמעות ודוק (עיין בתשובת מהרשד"ם סי' שס"ו ותכ"ב):

(כב) וישומו אותו כו' דמותר לשומו בשבת כדי לקיים מצותו דחפצי שמים מיקרי טור. ובתשו' הרא"ש מסיים דלא גרע ממה שמשדכין התינוק ושמשכירם אותו אפי' לאומנות כו' ונראה מזה ללמוד שהתיר אפי' לאחרים שיעסקו בשומא זו כדי שיקיים זה מצותו דומיא דשידוך תינוק דהתם שידוך הוא ע"י אחרים וגם נראה דאם נותן לו דבר שצריך מדיד' ג"כ מותר למדדו בשבת דומיא דמדידת האזור לרפואה ומדידת מקוה שהתירו' בשבת משום דחפצי שמים נינהו וכמ"ש בטור א"ח ס"ס ש"ו עכ"ל סמ"ע ולפעד"נ דל"ד לשדוך דהתם עושה מצוה בעצמו במה שמשדך משא"כ הכא דמונע מחברו עבירה דהוי כמו הדביק פת בתנור דפ"ק דשבת דאין אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברו ועיין בתוס' שם ובתשובת רשב"א שהביא ב"י בא"ח ס"ס ש"ו גם מה שהתיר למדוד דומיא דמדידת האזור ומקוה נלפע"ד דל"ד דהתם גבי אזור הא קמפרש טעמא בטור משום דמתעסק הוא אצל המדידה ועיקר כוונתו הוא משום רפואה ועוד דכל צורכי חולה מותרים בשבת ע"י ישראל אחרים דאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש ולמקוה נמי ל"ד דהתם צרכי רבים הוא ושמא יצטרך טבילה לזה המודד עצמו משא"כ הכא:

(כג) דכל שפטור מדין כו'. ול"ד למ"ש מור"ם בסעיף שאח"ז דמי שנשבע לשלם לחברו אע"פ שלא היה חייב לשלם לו מ"מ חייב לשלם לו מכח השבועה דשאני התם דידע דאינו חייב וקבל החיוב אנפשו מעצמו בשבועה ואף אם יקבל עליו שלא ידע שהוא פטור מן הדין אין אומרים דה"ל שבועה בטעות דכל הנשבע מדקדק ונשבע וכמ"ש הט"ו לקמן סי' פ"א סכ"ח אבל כאן לא נשבע אלא לשלם חובו והפטור בא לו אח"כ וה"ל כמחל לו המלוה אח"כ בזה אמרי' דאדעתא דהכי לא נשבע עכ"ל סמ"ע וכה"ג מחלק בתשו' מהר"י ן' לב ספר ב' סי' ל"ח ובס' א' סוף כלל י"ב. וכתב עוד שם דהיכא דהוי פלוגתא דרבוותא מצי הנתבע לומר קים לי כמאן דפוטר וכשנשבעתי הייתי סבור שאני חייב מן הדין אליבא דכ"ע אבל אם הוא דבר דלית בי' פלוגתא והוא פטור לכ"ע חייב כשנשבע דכיון דדבר ברור הוא שפטור ודאי נשבע לחייב עצמו מכח השבועה ולכן פסק שם במי שנתערב לחברו בשבועה בדבר שאינו קצוב דיכול לומר קים לי כהרמב"ם דס"ל דהמחייב עצמו בדבר שאינו קצוב לא משתעבד וכשנשבעתי חשבתי שאני מתחייב בדבר שאינו קצוב וע"ש ואין דבריו מוכרחים דנראה לפע"ד דכיון דנשבע כבר תו לא מצי למימר קים לי דכבר חייב את עצמו לקיים בשבועה וכן משמע בתשו' מהר"ש כהן השייכים לספר ב' סי' כ' שכתב דבשבועה גם הרמב"ם מודה דנשתעבד ע"ש:

(ואף בלא שבועה נראה לפע"ד דלא מצי למימר בדין זה קים לי כהרמב"ם וכמ"ש לקמן ס"ס קל"ב דכל הבאים אחריו חולקים בזה אך דנ"מ בזה בעלמא היכא דאיכא פלוגת' דרבוותא וק"ל):

באר היטב

עריכה

(טו) וישומו: דהוי חפצי שמים גם נרא' דאם ניתן לו דבר שצריך מדיד' מותר למודדו בשבת דומיא דמדידת האזור לרפוא' ומדידת מקו' שהתירו בשבת וכמ"ש באורח חיים סוף סימן ש"ו ע"ש עכ"ל סמ"ע והש"ך חולק ע"ז וכתב דל"ד לשדוך דעוש' מצו' בעצמו משא"כ הכא דמונע מחבירו עביר' דהוי כהדביק פת בתנור דפ"ק דשבת דאין אומרים לאדם חטא כו' גם מ"ש דומיא דמדידת האזור ל"ד ג"כ דהתם טעמא משום דמתעסק הוא אצל המדיד' ועיקר כונתו הוא משום רפוא' ועוד דכל צרכי חולה מותרים בשבת ע"י ישראל דאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש ולמקוה נמי ל"ד דצרכי רבים הוא ושמא זה המודד עצמו יצטרך טביל' משא"כ הכא עכ"ל (וגם הט"ז תמה ע"ז ודעתו שלא התיר הרא"ש אלא שיתן משכון לחוד אבל לא התיר השומא שסיים בל' זה ואילו נותן המשכון בתורת פרעון הי' צורך שומא משמע דהיה צריך לעשות כן ובאמת לא יעשה כן שוב ראיתי בהרמב"ן דעדיף טפי לשאול על השבוע' היכא דאפשר עכ"ל.

(טז) השמטה: ע"ל סי' ס"ז ס"ק ח' מ"ש בשם הסמ"ע ע"ש.

(יז) מדין: ול"ד למ"ש הרמ"א בסעיף שאח"ז דמי שנשבע לשלם לחבירו אע"פ כו' חייב לשלם מכח השבוע' שאני התם דידע שאינו חייב וקיבל החיוב מעצמו בשבוע' ואף אם יקבל עליו שלא ידע שהוא פטור מן הדין אין אומרים דה"ל שבוע' בטעות דכל הנשבע מדקדק ונשבע כמ"ש הט"ו בסי' פ"א סכ"ח אבל כאן לא נשבע רק לשלם חובו והפטור בא אח"כ ה"ל כמחל לו המלו' דאמרינן אדעת' דהכי לא נשבע כ"כ הסמ"ע וכתב הש"ך דכה"ג מחלק בתשו' מהריב"ל ס"ב סי' ל"ח ובס"א סוף כלל י"ב (ובט"ז לקמן ס"ח מחלק קצת בענין אחר ע"ש) וכתב עוד שם דהיכא דהוי פלוגת' דרבוות' מצי הנשבע לומר קים לי כמאן דפוטר וכשנשבעתי הייתי סבור שחייב אני מן הדין לכ"ע ולכן פסק שם במי שנתערב לחבירו בשבוע' בדבר שאינו קצוב דיכול לומר קי"ל כהרמב"ם דס"ל המחייב עצמו בדבר שאינו קצוב לא משתעבד ובשעת שבוע' חשבתי שאוכל להתחייב בדבר שאינו קצוב וע"ש ואין דבריו מוכרחים דנ"ל כיון דנשבע כבר תו לא מצי למימר קים לי דכבר חייב עצמו לקיים בשבוע' וכן משמע בתשובת מהרש"ך דבשבוע' גם הרמב"ם מוד' דנשתעבד ואף בלא שבוע' נ"ל דלא מצי למימר קי"ל בדין זה כהרמב"ם וכמ"ש בסוף סימן קל"ב דכל הבאים אחריו חולקים בזה אך דנ"מ בעלמא היכא דאיכ' פלוגת' דרבוות' עכ"ל.

קצות החושן

עריכה

(ז) דכל שפטור. עמ"ש בזה בסימן צ"ז סעיף קטן ט"ז:

פירושים נוספים

הגהות רבי עקיבא איגר על הסימן

_{▲ חזור לראש}