פתיחת התפריט הראשי

שולחן ערוך חושן משפט סט ד


מקרא לצבע סימון האותיות: סמ"ע ש"ך ט"ז באר היטב קצות החושן באר הגולה

שולחן ערוך

פנקס שחתמו עליו בעלי הדבר והחתימו עד אחד עמהם אינו נאמן לומר פרעתי כל זמן שהפנקס ביד חבירו:

מפרשים

סמ"ע - מאירת עיניים

פנקס שחתמו עליו בעלי הדבר כו':    ע"ש באמצ' תשו' הארוכ' (בד' קצ"ב ע"א) שכ' ז"ל דאם איתא דפרעו לא היה לו להניח הפנקס בידו דהרי הוא כשטר מאחר שחתמו שניהן עליו וגם החתימו עד א' עמהם לראייה ולברר על עסקיהן ועדיף משטר כי השטר הוא כלל שנעשה על עיקר תחלת העסק והפנקם הוא פרטו לברר על ענין העסק דבר יום ביומו כו' ולא כמ"ש בע"ש הטעם דאינו נאמן לומר פרעתי משום דהעד הוא כמו שליש ביניהן וה"ל כאלו השטר יוצא מיד השליש עכ"ל כי טעם זה ליתא שם אלא כמ"ש ודו"ק:

ש"ך - שפתי כהן

(כב) פנקס כו'. צל"ע בדין זה שכתב המחבר כי לטעם שכתבתי לעיל ס"ק ח' [י"ד] בשם הרמב"ן והרבה פוסקים בכת"י דכיון שאינו גובה ממשעבדי לא חשש להניחו בידו ולכך נאמן לומר פרעתי א"כ גם בזה י"ל כן והרא"ש אזיל לטעמיה שנראה מדבריו פ"ב דכתובות שעיקר הטעם משום דכיון דלית ליה קלא אינו זוכר שנתן לו כתב ידו וכ"כ עוד להדיא בתשוב' כלל ס"ז סי' ב' וז"ל ולא מצי למימר כתב ידך בידי מאי בעי לפי שאין אדם נזכר כ"כ אם נתן כתב ידו לחבירו כמו שהיה נזכר אם מסר שטר לידו כי שטר נעשה בעדים ואית ליה קלא וזוכר ממנו אבל אינו זוכר כ"כ אם מסר לו כתב ידו עכ"ל וזה לא שייך בפנקס המיוחד להם בעד אחד ורגילים לכתוב תמיד שם עסקיהם ולא שייך לומר דמנשי ליה. משא"כ לטעם הרמב"ן וסייעתו דלעיל וגם מדברי המחבר גופיה בסעיף ב' שכתב שאינו חושש להניחו בידו כיון שאינו שטר גמור משמע לכאורה דהיינו כטעם הרמב"ן וסייעתו. ועוד נראה דאף הרא"ש לא קאמר אלא בכגון עובדא דידיה כמבואר למעיין בתשובת הרא"ש שם שהיה נראה שהפנקס ההוא ודאי נעשה לברר כל העסק ושלא יהא שום אחד מהן נאמן לשנות מכל מה שנכתב בפנקס אם לא שיחתמו שניהם על כל מה שישתנה ויתחדש עכ"ל וא"כ זה הוי ככתב יד שכתוב בו נאמנות כיון שנעשה שלא יהא שום א' נאמן לשנות אם לא שיחתמו על ההשתנות. וגם נראה דהרא"ש מטעם זה לא היה עושה מעשה לחייב ולהוציא ממון אלא מהרבה טעמים אחרים כמבואר באריכות בתשובת הרא"ש שם שהיה נראה בעיניו שר' ישראל משקר וכמו שמסיים הרא"ש בסוף התשובה שם וז"ל וגם בלא פנקס היה חייב לפרוע כמ"ש וכו' ואף אם לא היה בידו פנקס ולא נוסח פנקס היה צריך לפרוע לו יותר ממה שחייבתי על כן פסקתי שחייב רבי ישראל לפרוע לרבי שלמה כל הנזכר בפסק דין כאלו היה גוף הפנקס עד כאן לשונו ועוד נלפע"ד דדוקא התם קאמר הרא"ש וכמו שהזכיר בתשובת הרא"ש שר' ישראל היה נשמט בכל פעם שהי' תובעו ר' שלמה לדין מחמת העסקים שבפנקס א"כ ודאי לא מהימן לומר פרעתי ושכחתי לתבוע הפנקס שהרי ידע שהפנקס הוא אצלו א"כ לא דמי לשאר כתב יד שמפני שאין לו קול שכח שיש אצלו כתיבת ידו וא"כ הוי ליה לר' ישראל לתבוע את ר' שלמה שיחזיר לו הפנקס וכמ"ש הרא"ש שם (תדע שהרי בעובדא דהרא"ש שם היה כתוב בפנקס שחייב לו כפי השטר שביד ר' שלמה והשטר היה ביד ר' ישראל קרוע ואפי' הכי פסק הרא"ש שם שחייב ר' ישראל לשלם לו השטר כפי מה שטען ר' שלמה שהשטר נאבד ממנו ע"ש ופשיטא דמשום פנקס ועד א' לא מחייבי' הנתבע לשלם כשכתב בפנקס שחייב לו כפי השטר שביד התובע והשטר הוא ביד הנתבע קרוע אלא ודאי לא חייב הרא"ש אלא בכגון עובדא דידיה מהני טעמי דאמרן ע"ש) אבל בעלמא דלא שייך הני טעמי י"ל דיכול לטעון פרעתי ושכחתי שיש אצלך פנקס וא"כ דברי המחבר שכתב בסתם דבפנקס ועד א' אינו נאמן לומר פרעתי צל"ע ונראה דדין זה תלוי בראות עיני הדיינים ע"פ הדרישה והחקירה היטב ואם א"א לעמוד על הדבר אין כח להוציא ממון כן נלפע"ד:


(כג) אינו נאמן כו'. ז"ל הסמ"ע ע"ש באמצע תשובת הרא"ש שכתב וז"ל דאם איתא דפרעו לא היה לו להניח הפנקס בידו דהרי הוא כשטר מאחר שחתמו שניהם עליו וגם החתימו עד א' עמהם לראיה ולברר כל עסקיהן כו' ולא כמ"ש בע"ש הטעם משום דהעד הוא כמו שליש ביניהן כי טעם זה ליתא שם עכ"ל סמ"ע וגם טעם הע"ש אינו נכון וכמ"ש הט"ו לעיל סי' נ"ד סעיף ו' (סי' נ"ו וס"ד) דאם טוען פרעתי אין השליש נאמן יותר מאלו הי' יוצא מידי המלוה עצמו ע"ש והב"ח כתב ג"כ טעם אחר להרמב"ם דס"ל עד א' בשטר ה"ל מחויב שבועה ואיל"מ ומסיים אלא שהרא"ש לא כתב נועם זה ונלפע"ד דיפה כוון הרא"ש דכבר חלקו כל הפוסקים על הרמב"ם בזה לעיל סי' נ"א וכמ"ש הב"ח גופיה בסי' נ"א ע"ש. ועוד נראה דאף הרמב"ם לא קאמר אלא בע"א בשטר דהיינו שנכתב כדין שטר ממש שא"ל כתוב וחתום משא"כ בפנקס כיון שלא א"ל לכתוב ולחתום כדין שטר וכתיב מפיהם ולא מפי כתבם וכמ"ש הרשב"א בתשוב' והרב לעיל סי' ל"ט ס"ג דאפילו בשנים כל שלא א"ל כתבו וחתמו אף שכתבו השטר אינו אלא כפנקס בעלמא עכ"ל כ"ש בעד א' וכ"ש בפנקס ממש ואף שהר"ב כתב שם די"א דאם נתקיים דנין על פיו כבר השגתי שם על הר"ב בזה ועוד נראה דבפנקס ממש גם הר"ב מודה דה"ל מכתבם ולא מפיהם ולא קאמר הר"ב די"א דדנין על פיו אלא כשכתב כעין שטר ומסרו ביד המלוה אבל כשכתב בפנקס משמע מדברי הר"ב דלכ"ע אין דנין על פיו וכמש"ל סי' ל"ט ס"ג דהיכא דכתב רק לזכרון דברים לכ"ע אין דנין על פיו וכ"ש כאן בעד אחד וכמ"ש בסי' ל"ט שם ס"ק ח' דמהר"מ ויש פוסקים מחלקים בין שטר בב' עדים לעד אחד לענין שצריך לומר כתובו וחתומו (וכן לעיל סי' מ"ו סעיף י' וסל"ח בהג"ה) ע"ש ודו"ק אלא ודאי ליכא טעמא אחרינא במילתא רק מ"ש הרא"ש וכבר כתבתי בס"ק הקודם שהרא"ש לא הורה כן אלא בעובדא דיליה ושדברי המחבר צל"ע לדינא:



באר היטב

(טו) חבירו:    שם בתשו' הרא"ש כתב ז"ל דאם איתא דפרעו לא הי' לו להניח הפנקס בידו דהרי הוא כמו שטר מאחר שחתמו שניהן עליו וגם החתימו ע"א עמהם לברר על עסקיהן ועדיף משטר ולא כמ"ש הע"ש הטעם דהעד ה"ל כמו שליש וכאילו השטר יוצא מתח"י השליש ע"כ דטעם זה ליתיה שם (גם הט"ז הסכים לדעת הסמ"ע וכתב שגם הרא"ש לא כ"כ דהחתימו ע"א אלא לרווחא דמלתא) והש"ך כתב דדין זה צ"ע דלפי מש"ל בס"ב דכל שאינו שטר גמור אינו חושש להניחו בידו א"כ ה"ה כאן כו' ע"ש שמסיק דנרא' דהכל תלוי בראות עיני הדיינים ע"פ הדריש' וחקיר' היטב ואם א"א לעמוד על הדבר אין כח להוציא ממון והב"ח כתב טעם אחר להרמב"ם דס"ל ע"א בשטר ה"ל מחויב שבוע' ואיל"מ וסיים אלא שהרא"ש לא כתב טעם זה ע"כ ונ"ל דיפה כוון הרא"ש דכל הפוסקים חולקים ע"ז כמ"ש בסי' נ"א ואף הרמב"ם גופיה לא קאמר אלא בע"א בשטר ממש שא"ל כתוב וחתום משא"כ בפנקס שלא א"ל לכתוב ולחתום כדין שטר וכתוב מפיהם כו' עכ"ל.



קצות החושן

▲ חזור לראש