ש"ך על חושן משפט סג
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סעיף א עריכה
(א) שטר זה. כלומר של סך זה על איש זה לכך אין גובין בשטר זה אבל שאר שטרותיו על אחרים אפי' מסך זה או על אותו פלו' מסך אחר לא ריעי כן הוא בהר"ן והרא"ש וטור וכתב הב"ח דאם יש לו ב' שטרות מאותו סך על אותו פלו' גובה א' מהם ומהלקוחות מאותו שזמנו מאוחר ע"כ ול"ד לדלקמן סעיף ב' בהג"ה היכא שאמר להם זייפו לי שטר אחד דהתם כיון שלא הזכיר שום סך מסתמא דעתו היה גם על סך הרבה וכל השטרות בכלל סך רב משא"כ הכא שלא הזכיר רק סך פלוני:
(ב) אין גובין בו. ודוק' כשלא ראוהו בידו קודם לכן אבל אם ראו אותו בידו קודם הזמן שהיה מחזר על הזיוף אין השטר נפסל למפרע שהרי באותו זמן היה בחזקת כשרות. כ"כ הב"ח. והיינו כשנתקיים אז כשראוהו או שיודעים בודאי שזהו השטר שראו קודם לכן כגון שיש להם איזה סימן מובהק בו וכה"ג או שאומרים ראינו השטר בידו קודם לכן והכרנו אז החתימות ומועיל זה לענין אם טוען שלא לוה אבל מ"מ יכול לטעון פרעתי ושטר זה שטר אחר הוא ומזוייף הוא אם לא כשנתקיים כבר או יש להם בו סי'. כן נ"ל ודו"ק:
(ג) מעידים שראו ההלואה כו'. משמע דר"ל אפי' אין זוכרים שחתמו ויכול להיות שמלוה ע"פ היתה מ"מ מאחר שאחרים מכירים חתימת העדים החתומים מצטרפים זה לזה וגובין בשטר זה וכן פי' בסמ"ע והיינו כמ"ש בב"י לדעת הרמ"ה וכ"כ הב"ח אבל לא נהירא לי דכיון דחיישינן לזיופא היאך נצטרף זה לזה ואדרב' טפי איכ' למיחש שהלוה לו בעל פה ושוב פרע לו ורצה לזייף לעשות מלוה בשטר שלא יוכל לטעון פרעתי או שיטרוף לקוחות וכה"ג אלא נראה לפרש דברי הרמ"ה כמ"ש לקמן ס"ק ד' להר"ן וס"ל דלא מהני הכרת החתימות בשום ענין ואפילו העדים החתומים בעצמם מעידים על חתימתן ואף שידוע שההלואה היא אמת כגון שעידי השטר מעידים שראו ההלואה או אחרים מעידים שראו שחתמו מ"מ יכול לטעון פרעתי דשמא זהו שטר אחר הוא ומזויף והלכך לא מהני שום עדות רק לענין אם הלוה טוען שלא לוה אז מהני אם עידי השטר מעידים שראו ההלואה או אחרים מעידים עליהם שחתמו ולישנא דמגבינן ביה דכתב הרמ"ה הוא לאו דוק' אלא משום דכתב בריש' לא מגבינן ביה כתב הכא מגבין ביה וה"ה אפילו בלא שטר חייב לשלם. ולא קשי' פשיטא דבא לומר דלא חיישינן כיון דמהדר אזיופא שמא שכר עידי שקר וכס"ד דש"ס קמ"ל כמסקנא דש"ס דאם הוא הוחזק כל ישראל מי הוחזקו אי נמי רישא איצטריכ' ליה דאפילו עידי השטר מכירין חתימתן אינו מועיל אי נמי סיפא איצטריך ליה דלא משהינן ליה בידיה והיינו דכ' הרמ"ה אבל אם עידי השטר כו' מגבינן ביה דהא תו ליכא למיחש לזיופא ומיהו לא משהינן ליה בידיה דילמא מיית לוה כו' דאי כפי' הב"י והסמ"ע והב"ח אמאי לא משהינן ליה בידיה כיון דשטרא מעלי' הוא ולית ביה חשש זיופא וצריך לדחוק לדבריהם דאדלעיל קאי כשלא גבינן ביה וכ"כ בב"י ועל כן כתב המחבר בסעיף ב' כשאמרו אין גובים בו לא משהינן ליה בידי' כו' אבל באמת לשון הרמ"ה לא משמע הכי כלל אלא משמע דאדסמיך ליה קאי וה"ק דאע"פ דמגבינן ביה מ"מ לא משהינן ליה בידיה אלא לענין זה מגבין ביה דחייב לשלם לו מיד אבל אם אינו משלם לו מיד כגון שאין לו עתה לפרוע או שעדיין לא הגיע הז"פ וכה"ג לא משהינן ליה ונראה דגם להרמב"ם לא מהני כשעידי השטר מעידים על ההלואה ואחרי' מכירים החתימות או אחרים מעידים שראו שחתמו שיהי' השטר כשר לגמרי דהא לא כתב הרמב"ם אלא דכשהעדים עצמם אומרים שזהו חתימתן גובים בו משום שהעדים עצמם אינם טועים אבל בעדים אחרים מודה דחיישינן שמא הם טועים והוא זייף עד שסוברים שזהו חתימת העדים א"כ מה בכך שראו שחתמו דלמא פרע לו ושטר זה זיוף הוא והיינו דלא כתב הרמב"ם שום גוונא דמהני רק כשהעדים עצמם אומרים שזהו חתימתן כל זה נ"ל ברור:
(ד) ואם עידי השטר כו' בב"י ובכסף משנה כתב שני פירושי' לדעת הרמב"ם (שהוב' לעיל ס"ס ל"א) והובאו בב"ח גם בתשו' מהר"א ן' ששון סימן ר' הסכים עמו ולפע"ד שניהם אינם מחוורי' הפי' הראשון שכתב דמיירי שכת"י יוצא ממקום אחר דאי לא כיון שאין זוכרים ההלוא' אין עדותן עדות כמ"ש הרמב"ם פ"ח מה' עדות ונתבאר לעיל סימן מ"ו סעיף י' וכ"כ בב"י להר"ן כהרמב"ם ולא נהיר' לי דהא טעמ' דמהני לעיל סי' מ"ו סעיף י' להרמב"ם כשכת"י יוצא ממקום אחר דכיון שנתקיים שלא על פיהם אין אנו צריכים לעדותם ואין אנו חוששין למה שאומרין שאין זוכרין וא"כ הכא מה בכך שכת"י יוצא ממקום אחר הא כיון דמהדר אזיופ' אין מקיימים כלל השטר הזה ממקום אחר וא"כ אנו צריכים לעדותם של אלו. והפי' השני שכ' בכ"מ דמיירי שזוכרים ההלואה וקמ"ל דלא אמרי' דלא להוי רק מלוה ע"פ קמ"ל דרגלים לדבר דשטר' קושט' הוא ג"כ לא נהיר' לומר רגלים לדבר אלא נראה דהרמב"ם עיקר דינ' אתא לאשמועינן דכשעידי השטר בעצמם מכירי' חתימות ידם גובה בו ואין חוששין שמא זייף כל כך עד שהעדים בעצמם טועים דהעדי' עצמם ודאי אינם טועים וא"כ כשאומרי' זהו כת"י השטר כשר דאף דכתב הרמב"ם פ"ח מהל' עדות דבעינן שיזכרו ההלוא' היינו. שהעד לכתחלה לא יעיד אא"כ זוכר ההלוא' דכשמעיד בסתם הוא כשר דעל מנה שבשטר הוא מעיד ואין הביתדין צריכים לשאלו אם זוכר ההלואה שאלו לא הי' זוכר לא הי' מעיד וכמו שכתבתי בסימן מ"ו סעיף י' ס"ק ל"ב ע"ש א"נ אפילו מיירי הרמב"ם שאומרי' בפירוש שזוכרים ההלוא' אשמועינן רבות' דלא חיישינן שהעדי' טועים אבל זה שזוכרים ההלוא' אינו תלוי בכאן דכמו שהדין בשטר כשר לעיל סי' מ"ו ה"ה הכא והר"ן חולק על הרמב"ם וס"ל דבעדים עצמם נמי חיישינן שטועים וכיון דמהדר אזיופ' שמא זייף כל כך עד שהעדי' עצמם סבורים שזהו חתימתן והלכך לעולם לא מהני שיהא השטר כשר וכל שאין זוכרים ההלוא' לא מגבי' ביה אבל כשזוכרים ההלואה חייב לשלם אם טוען שלא לוה ממנו וא"כ הר"ן חולק בתרתי על הרמב"ם דבין שמעידי' בסתם זהו כתב ידינו או שאומרים בפירוש שזוכרי' ההלואה וזהו כתב ידינו אינו מועיל שיהי' השטר כשר דעבידי סהדי דטעי בהכי וא"כ יכול לטעון פרעתי וזה השטר זיוף הוא וסבר' גדולה היא זו דהא כיון דחיישינן שהעדים טועים א"כ יכול לטעון פרעתי ושטר זה זיוף הוא. ולפי מה שהבין בתשובת מהר"א ן' ששון שם בהר"ן דהרמב"ם מיירי כשאין זוכרי' ההלואה ובהב"י הקשה מנ"ל להר"ן לפרש דברי הרמב"ם כן ותירץ דאי מיירי כשזוכרים פשיט' וא"כ לדבריהם צ"ל כשכת"י יוצא ממקום אחר וכבר כתבתי דזה לא נהיר' ועוד דהא עדיין רבותא גדולה היא דעבדינן ממלוה ע"פ מלוה בשטר ולא חיישינן שהעדי' טועים כדחיישינן להר"ן אבל לפי מה שכתבתי ל"ק מידי דבין דהרמב"ם מיירי בסתם ובין דמיירי שזוכרים ההלואה מ"מ במה דס"ל דעדים עצמם עדיפי מעדים דעלמ' וכשמכירים חתימת עצמם השטר כשר כמו שטר דעלמ' חולק הר"ן וס"ל דעבידי סהדי דטעי בהכי ולא מתכשר שטר' ואינו גובה בו רק כשזוכרים ההלואה גובה ממנו אם טוען שלא לוה ודעת הריטב"א פ"ב דכתובות כהר"ן שכתב ואפי' העדים עצמם אומרי' כתב ידינו הוא זה איכא למיחש לזיופא כההוא דאמר אין חתימת ידא דידי הוא ומיהו אי אתו סהדי גופייהו ואמרו דדכירי דחתמי בשטר' ה"ז כשר עכ"ל ומ"ש ה"ז כשר ר"ל לענין שחייב לשלם אם טוען שלא לוה ממנו וכמ"ש בסמוך לדעת הר"ן ובס"ק שלפני זה כתבתי שגם דעת הרמ"ה כן וכן נראה דעת הרא"ש והטור. שוב מצאתי בס' גי' תרומה שער י"ז סוף ח"א סוף דף צ"ח שכתב וכבר הכריע הטור כסברת הרמב"ם ונשאר' סברת הרמ"ה יחידאה עכ"ל ודבריו תמוהי' בעיני (עי' בתשו' מהר"מ אלשיך סי' מ' ובתשו' הר"ב סי' י"ב דף כ"ח ע"ב):
סעיף ב עריכה
(ה) כל שטרותיו של זה כו' משמע אפילו יש לו כמה שטרות על איש אחד וכן משמע בטור וכ"כ הסמ"ע ונראה הטעם דכיון שלא הזכיר שום סך אמרי' מסתמ' דעתו הי' אכל סך ממון שאפשר וכן כיון שלא הזכיר איש ידוע אמרינן שדעתו הי' אכל אדם שבאפשרי: