שולחן ערוך חושן משפט עא ג

הא דמהני נאמנות כנגד עדים הני מילי כשמעידים בפנינו פרעו אבל אם העידו בפנינו הודה שפרעו נאמני' שלא פסלם אלא לפרעון אבל הודאה מילתא אחריתי היא ובזה לא פסלם וכן אם העידו שמחל לו החוב נאמנים:

הגה: וכן כל כיוצא בזה דאין הנאמנות אלא למה שהאמינו עליו ולא יותר (טור סי"ד בשם תשו' הרא"ש) כגון מי שקבל מעות בעסקא והאמין לנותן עליו ועל יורשיו לומר שלא אירע הפסד באותו ממון ובכל אשר יאמר בעיקר הממון ואח"כ נפטר המקבל והניח ממון ביד אחר והנותן אומר שהוא מעסק השותפות אינו נאמן בזה אפילו היה המקבל [חי ] הואיל ולא נכלל בלשון הנאמנות (תשו' הרא"ש כלל א"א והביאו הטור) אבל כל מה שכתב עליו נאמנות מהני כגון אם כתב לו שיהא נאמן כמה הוציא הונאות ושחדים מהני כמו שמהני לעיקר הקרן דכל תנאי שבממון קיים (כלל הנ"ל סי' ח' והביאו הטור):

מפרשים

סמ"ע - מאירת עיניים

עריכה

שלא פסלם אלא לפרעון כו': אבל אם גילה דעתו בדברי נאמנות שהאמינוהו גם לזה ולכיוצא בזה ודאי מהימן אהכל והכלל כל תנאי שבממון קיים ודוקא דבר שהוא בודאי בל' התנאי אבל בדבר המסופק בו אמרי' המע"ה:

דאין הנאמנות אלא למה שהאמינו: וכן כתב רשב"א סי' אלף נ"ו על שטר פקדון שכתוב בו שהאמינו בעיקר המעות הנזכרים נאמנות שלימה כשני עדים דאז אמרי' כיון שנקט בל' בעיקר המעות לא האמינו אלא שלא יטעון אמנה היה דברינו או ריבית אבל פרעתי יכול לטעון ע"ש. וכן כתב רשב"א סי' תתקצ"א באם כתב בשטר שתהא נאמן בכל עניני השטר דגם כן הדין כנ"ל ד"מ כ"ו:

והאמין לנותן עליו ועל יורשיו: בשאלת הרא"ש וגם בתשובה כתב שם שלא האמינו על זה סתם אלא באם לא יהיה המקבל יוכל לישבע שבועת השותפין צ"ל דסבירא ליה למור"ם דהמעשה כך היה ושה"ה אם האמינו סתם שלא אירע הפסד:

והניח ממון ביד אחר כו': שם בתשובת הרא"ש ובטור כתב דמיירי שהניח עוד ממון רק שלא היה בעין כ"א על שטר חוב ופסק דאינו נאמן ליקח הממון שהוא בעין עד שיעור חובו רק שעל שט"ח יקח ג"כ חלק ממנו ע"ש

ש"ך - שפתי כהן

עריכה

(ח) אבל אם העידו כו' צל"ע בדין זה לפי שדעת ה"ר ישעיה דלהודאה נמי פסולים וכן דעת הרז"ה בספר המאור ס"פ שבועת הדיינים וגם הרמב"ן בספר המלחמות הודה לו שם בזה וכ"כ הטור בשם הרמב"ן וגם הבעה"ת סוף שער כ"ו מביא דברי הרמב"ן במסקנתו וגם הר"ן פ' שבועת הדיינים הביא דברי הרז"ה והרמב"ן בסתם משמע דס"ל כותייהו בהא ע"ש וגם ה' המגיד פט"ו מה' מלוה מביא דברי הרז"ה והרמב"ן במסקנא ומ"ש הטור שדעת הרמב"ם והרא"ש כהר"י ן' מג"ש (נלפע"ד מ"ש הטור וא"א ז"ל כתב כדברי הר"ר יוסף מג"ש קאי אלעיל מ"ש ודוקא כו' אבל הודאה כו' הוא לשון הר"י מג"ש (וכ"כ ר' ירוחם נ"ג ח"ג להדיא בשם הר"י מג"ש ע"ש) כן פי' הב"ח רק שמסיים וכן פי' מהר"ם איסרל"ש ולא עמדתי על סוף דעתו בזה שהרי מהרמ"א פי' בהפך ז"ל בד"מ וא"א הרא"ש ז"ל כתב כדברי הר"י מג"ש צ"ע דמה שייך דברי ה"ר יוסף לכאן דאפשר אף ר"י מג"ש מודה דלענין הודאה נאמנים וכדברי החולקים בהא ולכן נראה דדעת הטור דמדלא חילק הרא"ש וכתב סתם כדברי ר"י מג"ש משמע ליה דאין לחלק בין הודאה להלוא' עכ"ל ומ"מ דברי מהרמ"א לא נהירין כלל מכמה טעמים למעיין בטור וגם אישתמיטתיה דברי ר' ירוחם הנ"ל וגם אישתמיטתי' קינור פסקי הרא"ש פ' שבועות הדייני' סי' כ' דכ' שם להדי' דדוק' בפרעון אבל בהודא' נאמני' ע"ש ומזה נרא' שיש חסרון בספרי הרא"ש שלפנינו שהרי אין דרך של (רבינו בעל הטור) בעל קצור פסקי הרא"ש להוסיף שום דבר מה שלא נזכר בהרא"ש וכן כ' בביאורי מהרא"ש על הסמ"ג ד' ש"ז ע"ד דיש חילוק בין מעידי' שהוד' דאז נאמני' וחילוק זה הוא בהדיא באשר"י פ' שבועת הדייני' בשם ר"י עכ"ל הרי שהי' כתוב כן בהרא"ש) אף שגם הבעה"ת והרב המגיד כתבו לדעת הרמב"ם וגם מהרא"ש בביאורו כתב כן לדעת הסמ"ג שלשונו כלשון הרמב"ם מ"מ נלפע"ד דלא מוכח מידי מדבריהם דז"ל זה שהאמין למלוה כב' עדים מה תהי' תקנתו כשיפרע יקרע השטר או יעיד זה המלוה על עצמו שבטל כל שטר שיש לו על פלוני או יעיד על עצמו שלא בפני הלוה שקבל כל חוב שיש לו אצל פלוני עכ"ל ואדרבא מדכתב או יעיד על עצמו כו' משמע דהיינו שמעיד על עצמו בפני בית דין ששטר זה או חוב זה בטל (ובזה כ"ע מודים וכמ"ש ה"ר ישעיה בטור דבהוד' בפני ב"ד הוי הודאה) ואין להקשות דא"כ אמאי כתב או יעיד על עצמו הל"ל או יפרע בפני ב"ד משום דבא לומר אפי' היכא שכבר פרע לו וחושש שאח"כ יוציא שטרו בנאמנות יעיד על עצמו כן והיינו בפני ב"ד אבל בפני עדים לא מהני ואם איתא דס"ל להרמב"ם דמהני לא הוי לי' לכתוב דין זה ברמז ובתקנת הענין רק ה"ל לכתוב מעיקרא גוף הדין דבהודא' נאמנים ואח"כ ה"ל לכתוב דזהו תקנת הענין אלא נרא' כמ"ש וכ"כ הרשב"א בתשובה סי' תתקצ"ב דאפי' בהודא' אין נאמנים אלא כשהודה בפני ב"ד אבל כל שלא הוד' בפני ב"ד אע"פ שבאו עדים ואמרו שבפניהם פרע או שהוד' בפניהם נאמן שכן האמינו עליו כב' עדים וכן הסכימו רבותינו וכן מקובל אני בידי וכן אנו נוהגין עכ"ל וכן נראה דעת מהרשד"ם סי' נ"ג וכן נלפע"ד עיקר:

(ט) שלא פסלם אלא לפרעון כו'. אבל אם גילה בדעתו בדברי נאמנותו שהאמינו גם לזה ולכיוצא בזה ודאי מהימן אהכל והכלל כל תנאי שבממון קיים ודוקא דבר שהוא בודאי בלשון התנאי אבל בדבר המסופק בו אמרי' המע"ה עכ"ל סמ"ע וע"ל סי' ס"א סעיף ה' בהג"ה ומ"ש שם:

(י) וכן אם העידו שמחל כו'. במחיל' גם ה"ר ישעיה והרמב"ן מודים וכן משמע להדיא בבעה"ת ובטור ע"ש:

(יא) דאין הנאמנות אלא למה שהאמינו כו'. וכן כתב הרשב"א בתשו' סי' אלף נ"ו (צ"ל אלף ב') על שטר פקדון שכתוב בו שהאמינו בעיקר המעות נאמנות שלימה כשני עדים דאמרינן כיון דנקט בעיקר המעות לא האמינו אלא שלא יטעון אמנה היה דברינו או רבית אבל פרעתי נאמן וכ"כ הרשב"א בסי' תתקצ"א באם כתב בשטר שתהא נאמן בכל עניני שטר זה כדרך שרגילים לכתוב כותבי שטרות אין הנאמנות אלא בענין השטר ממש כגון שזה אומר מנה שכתוב כאן נתתיו לך וזה אומר לא קבלתי עדיין או שטען שטר אמנה הי' וזה אומר לא הי' וכל כיוצא בזה אבל שיהא נאמן לו' לא נפרעתי אינו נאמן שאין זה מענייני השטר אא"כ כתב לו מפורש עכ"ל וכ"כ הריב"ש ס"ס תצ"א וכ"כ בתשו' מהר"א ן' חיים סימן ס"א וע"ש באריכות. ועיין בתשו' מהר"י ן' לב ספר א' כלל י"ט סי' כ"ה כתב דלפ"ז ה"ה דנאמנות לא קאי אטענת מחילה או הרווחת לי זמן ע"ש וכ"כ הטור והרב לק' סי' פ"ב סי"א וע"ש. ועוד נסתפק מהריב"ל שם וכתב בשטר מסודר בכל חזוקי סופר ובכל תוקף שראוי הי' לו' שהוא כלל כל מיני הטענות אמנה ורבית פרעון ומחילה וכיוצא בו דאל"כ מה תוקף דבר נמצא בו כו' וע"ש:

באר היטב

עריכה

(ח) לפרעון: אבל אם גילה דעתו שהאמינו גם לזה ולכיוצא בזה ודאי מהימן אהכל והכלל כל תנאי שבממון קיים ודוקא שהוא בודאי בלשון התנאי אבל בדבר המסופק בו אמרינן המע"ה עכ"ל הסמ"ע וע"ל סי' ס"א ס"ה בהג"ה והש"ך הביא הרבה פוסקים שחולקים על המחבר וס"ל דאין לחלק בין הודא' לפרעון כ"כ הרשב"א בתשו' שאפי' באו עדי' ואמרו שהוד' בפניהם נאמן שכן האמינו עליו כב' עדים וכן הסכימו רבותינו וכן מקובל הוא בידי וכן אנו נוהגין עכ"ל וע"ש בש"ך באורך.

(ט) והניח: שם בתשובת הרא"ש ובטור כ' דמיירי שהניח עוד ממון רק שלא היה בעין כ"א על שט"ח ופסק דאינו נאמן ליקח הממון שהוא בעין עד שיעור חובו רק שעל השט"ח יקח ג"כ חלק ממנו ע"ש. סמ"ע.

(י) מהני: וכתב הרשב"א בתשובה דאם כתב בשטר שיהא נאמן בכל עניני השטר אין הנאמנות אלא בענין השטר ממש כגון שזה אומר מנה זו נתתי לך וזה אומר לא קבלתי או שטען שטר אמנה היה וכל כיוצא בזה אבל לא שיהא נאמן לומר לא נפרעתי שאין זה מעניני השטר אא"כ כתב לו מפורש ע"כ וכ"כ הריב"ש סוף סימן תצ"א וכ"כ בתשובת מהראנ"ח סי' ס"א וע"ש באריכות ובתשובת מהריב"ל ס"א כלל י"ט סי' כ"ה נסתפק אם כתוב בשטר בכל חזוקי סופר ובכל תוקף שראוי הי' לומר שהוא כולל כל מיני טענות אמנה ורבית פרעון ומחיל' וכיוצא בו דאל"כ מה תוקף דבר נמצא בו כו' וע"ש עכ"ל הש"ך.

פירושים נוספים

הגהות רבי עקיבא איגר על הסימן

_{▲ חזור לראש}