סמ"ע על חושן משפט עא

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

סעיף א עריכה

הרי זה נוטל בלא שבועה:    אפי' בנאמנות סתם מיירי שלא כתב לו שיהא נאמן בלא שבועה וכמ"ש בפריש' ובמלוה בשטר טעמו פשוט דאם צריך שבועה למאי הימני' דהא בלא נאמנות נמי נשבע על שטרו ונוטל כמ"ש הטור והמחבר בר"ס פ"ב אבל במלוה ע"פ ק"ק למה יטול בלא שבועה דהא אם לא הימנוהו ה"ל הלוה נשבע היסת ונפטר ונאמר דלא הימניה למלוה אלא כדי שיטול בשבועה וכמ"ש הטור והמחבר בסמוך בסכ"א במלו' שהאמין ללוה כו' דאינו נפטר אלא בשבועה ועיין דרישה שם כתבתי דשאני הכא דהמלוה עשה טובה עם הלוה להלוות לו מעות ולא רצה להאמינו בלא נאמנות אנן סהדי דכוונתו היה שיהא נאמן אפי' בלא שבועה דלמה לו לצרה הזאת ליתן מעותיו לידו ולהכניס נפשו בשבועה ואף אם יהיה העסק לטובת המלוה לא חלקו בין נאמנות לנאמנות ואמרי' דמאן דמקבל עליו נאמנות סתם אדעתא דנאמנות דהלואה קבלוהו משא"כ כשהאמין המלוה ללוה דשם אפי' כתוב בו נאמנות בשטר אמרינן כיון דהוא נגד הסברא דיאמין המלוה ללוה יד בעל השטר על התחתונה ועמ"ש עוד מזה:

וע"ל סי' ס"ט ס"ב ובס"ק י"ג:    ועיין בפריש' שכתבתי בסי' זה דאפי' בה"ע דפליג בטור בסי' ס"ט ובר"ס מ"ו מודה הכא בהאמינו ע"פ כי דוקא ביש עליו שטר או כתיבת יד שיש בו נאמנות אלא שאינו מקוים קאמר בעל העיטור דאינו נאמן לומר פרוע דא"כ לא היה להניח שטר כזה בידו דלמא ימצא עדים לקיימו משא"כ בע"פ ע"ש:

אבל אם הבי' עדים שפרעו כו':    כ"כ ג"כ הטור ומשמע מזה דוקא שני עדי' אבל ע"א שאומר שפרעו לא מהני נגד נאמנות סתם וכדעת הרא"ש ולא כהראב"ד עד"ר ועיין בתשובתי לח"מ סי' ח' שם כתבתי דל"ת דברי הרא"ש שכ' בפסקיו ובפ' הכותב ד' קל"ט ע"ג ובדף קמ"א סע"ב דנאמנות סתם מהני נגד עד א' כנ"ל ובתשובת הרא"ש כלל ס"ח סי' י"ז מסיק וכתב השטר שהיה בו נאמנות סתם דהמלוה צריך לישבע נגד עד א' ובלה"נ קשה מ"ש שם בתשובה דאין אדם מוריש שבועה דעד א' לבניו ובפסקיו ובטור לא פסקו כן והארכתי בזה ל' בסי' ק"ח גם בס"ס פ"ד ע"ש:

אע"פ שהביא עדים שפרעו כו':    עד"ר שם כתבתי דגם מזה יש להוכיח קצת דבסתם נאמנות הוא נאמן נגד ע"א שמעיד שפרעו ומ"ה כשאומר שיהא נאמן כשני עדים ע"כ ר"ל טפי משני עדי' דאם נאמר דסתם נאמנות אינו מועיל אלא נגד הלוה ולא נגד ע"א א"כ גם כשפירש דבריו ואמר שיהא נאמן כשני עדים נאמר שכוונתו לא היה אלא שיהיו דברי המלוה חשובין יותר מע"א רק שיהיו כשנים אבל לא יותר משני' ובאיכא שני עדים שפרעו ה"ל אוקי תרי להדי תרי ונוקמה הממון בחזקת מריה (הלוה) וא"ל משום דהשטר מסייע להמלוה דהא גם בנאמנות דהלואה ע"פ איירי ועד"ר מ"ש עוד מזה:

לא מהימנינן ליה במיגו:    והא דכתב מור"ם בהג"ה שלפני זה דנאמן במיגו לכאורה הי' נראה לחלק דשאני התם דהיה המיגו בענין הנאמנות בעצמו דאי בעי הוה אמר לא האמנתיהו אבל הכא מיירי בדיש עדי' שהאמינוהו אלא דאי בעי לשקר יכול לפטור עצמו בטענה אחרת. אבל שוב ראיתי בגוף תשובת רשב"א הביאו ב"י במסכ"ו וד"מ ג"כ סכ"ו ז"ל אין ראובן נאמן לומר החזרתי במיגו דנאנסתי דכיון שהאמינו (המלו' ללוה) כב' עדים ואלו באו שנים והעידו דלא החזיר אינו נאמן לומר שהחזיר במיגו דנאנסתי דה"ל מיגו במקום עדים וה"ה זה שהאמינו לומר שלא החזירו לו עכ"ל ולפ"ז לק"מ דמשמע מלשונו דדוקא כשהאמינו כשני עדים כ"כ הא סתם נאמנות לא מהני במקום מיגו ומה"נ כתבו מור"ם כאן דאיירי דהאמינו נגד שנים מה שאין כן כשהאמינו סתם והטעם דאם טען הלוה נאנסתי היה נאמן מדאו' בשבועה כאלו העידו שני עדים שראו שנאנס וממילא נאמן לומר שהחזירו כאלו שני עדים העידו שהחזירם לו והוא לא האמינו אלא נגדו ולא נגד שני עדים אבל הוא קצת דוחק דלפ"ז לא יהנה נאמנות סתם דמאמין הלוה להמלוה דהא לעולם יש לו מיגו דנאנסתי ולמה לא נאמר נמי כיון שהאמינו נגדו הוי ליה נאמן נגדו כשני עדים כשיאמר שלא החזירם לו ה"ל כמיגו במקום עדים כמו שאמרו היכא דהמיגו הוא נגד חזקה וצ"ל דשאני חזקה דאנן סהדי והרי הוא כאלו עדים לפנינו משא"כ נאמנות סתם דאם עדים עמדו לפנינו לא היה נאמן וק"ל:


סעיף ב עריכה

אבל לאחר הלואה כו':    ועפ"ר כאן ובסי' כ"ב מה שכתב בזה לדעת הרא"ש שהביאו הטור בסי' כ"ב ס"ד:


סעיף ג עריכה

שלא פסלם אלא לפרעון כו':    אבל אם גילה דעתו בדברי נאמנות שהאמינוהו גם לזה ולכיוצא בזה ודאי מהימן אהכל והכלל כל תנאי שבממון קיים ודוקא דבר שהוא בודאי בל' התנאי אבל בדבר המסופק בו אמרי' המע"ה:

דאין הנאמנות אלא למה שהאמינו:    וכן כתב רשב"א סי' אלף נ"ו על שטר פקדון שכתוב בו שהאמינו בעיקר המעות הנזכרים נאמנות שלימה כשני עדים דאז אמרי' כיון שנקט בל' בעיקר המעות לא האמינו אלא שלא יטעון אמנה היה דברינו או ריבית אבל פרעתי יכול לטעון ע"ש. וכן כתב רשב"א סי' תתקצ"א באם כתב בשטר שתהא נאמן בכל עניני השטר דגם כן הדין כנ"ל ד"מ כ"ו:

והאמין לנותן עליו ועל יורשיו:    בשאלת הרא"ש וגם בתשובה כתב שם שלא האמינו על זה סתם אלא באם לא יהיה המקבל יוכל לישבע שבועת השותפין צ"ל דסבירא ליה למור"ם דהמעשה כך היה ושה"ה אם האמינו סתם שלא אירע הפסד:

והניח ממון ביד אחר כו':    שם בתשובת הרא"ש ובטור כתב דמיירי שהניח עוד ממון רק שלא היה בעין כ"א על שטר חוב ופסק דאינו נאמן ליקח הממון שהוא בעין עד שיעור חובו רק שעל שט"ח יקח ג"כ חלק ממנו ע"ש


סעיף ד עריכה

מכתב ידו של מלוה כו':    ואז אפילו הימנוהו יותר ממאה עדים שמעידים שפרעו דגם שובר בעדים לא מהני אבל כ"י מהני ודוקא דכתוב בשובר שהוא על שטר שסכומו כך וכך כמ"ש בסמוך סעיף ט' ס"ק נ"א עיין שם:


סעיף ה עריכה

ולפיכך אם כתב כו':    עד וגלגול לעולם עפ"ר שם כתבתי והוכחתי דאף אם לא כתב תיבת "לעולם נמי הוי דינא הכי דמדהימנוהו כשני עדים ממילא ידעינן שפטור בלא שבועה קלה וחמורה וגלגול ובודאי כוונתו היה במה שחזר וכתבו דאפילו לאחר פרעון יהיה פטור מכל וכל ומה"נ לא הזכיר הטור תיבת "לעולם בסוף דבריו וע"ש מ"ש עוד מזה:

ואם הביא עדים שפרעו מהני:    והיינו דוקא בסתם נאמנות ולא בהימנוהו כבי תרי. אבל מה שכתב לפני זה ואפי' נכתב במקום אחר איירי גם בהאמינו כב' עדים וכתב לו שובר בכתב ידו במקו' אחר וק"ל:


סעיף ו עריכה

שלא להחרים חרם סתם:    כיון דאינו מחרים ומקלל לנוכח לא מצי המלו' לעכב מלהחרים:

אפי' אם פירשו:    פי' וכתב שיהא נאמן בלא חרם דמ"מ הימניה שיגזול אותו ואם לא גזל לא עליו קאי הקללה וכ"כ בטור וכתב עוד שם דגם נאמנות מפורש אינו מועיל להדרת ראש ובפרישה כתבתי פירושו לדעת הטור דהיינו דוקא כגון שיאמר לא יהיה ראשו של הגזלן ברי' ע"ש וגם כתבתי שם למה השמיטו בעל הש"ע:

נדר בכלל:    וה"ה איפכא אם פטרו מהנדר השבועה בכלל וכדמסיק דאין חילוק בין שבועה לנדר וכ"כ שם ובד"מ:


סעיף ז עריכה

לא לימא כל מאן דגזליה:    הטעם דלא אגזלן לחוד קאי הקללה אלא גם אמי שנתנו לו הגזילה והיא בעינא בידו דלא קנאה כי אם ביאוש עם שינוי רשות שאחריו וגם אמר "ולא "מהדר דאל"כ לא ישיב הגזלן הגזיל' שיאמר שליח ליה תיקון בחזרה דהא מ"מ גזלה מתחלה וע' מ"ש עוד מזה בפריש':


סעיף ח עריכה

אין כותבין פתקא כו':    ז"ל הטור בשם רב האי גאון אין אנו רגילין ליתן רשות לכל מי שיבא ויאמר כתבו לי פתקא דלטותא ותנו לי רשות להחרים בצבור אלא כך אנו אומרים לו אם אתה קובע אדם ידוע הרי דין ביניכם ואם לאו מסור אתה בביתך דין על גוזלך וקלל אותו כרצונך עכ"ל. ול' זה משמע לי דמן הספק אינו יכול להביא לב"ד רבים הנחשדים ולהטיל חרם סתם עליהם כ"א כשיש לו תביעה ודאית על חבירו אבל מדברי הב"י נראה דהיה לפניו גירסא אחרת ועל פיהם כתב דאם חושד קצת בני אדם שאחד גזלן יכול להביא כולם לבית דין ולהטיל חרם סתם וכן כתב בע"ש ועפ"ר:

ואפי' שיצא כו':    כן הוא גם לשון הטור ולשון ואפי' בוי"ו יתפרש בלשון דאפי' בדל"ת ובטור מסיק וכתב ע"ז שכל חרם דבית דין גוזרין אותו אין לבעל דין לענות אמן ואף אם יהיה במצולות ים החרם חל עליו עכ"ל. והא דכתב הטור והמחבר בסי' פ"ז סכ"ב דיענה המשביעו אמן היינו כשהוא שם והוא משביעו בב"ד ועמש"ש עוד מזה:

דנותנין לכל אדם חרם:    גם הטור והמחבר כתבו כן שם וכדי שלא יסתרו דבריהן זה אל זה דכאן כתבו הטור והמחבר דדוקא ליתומים כותבים פתקא דלטותא צ"ל דמ"ש בסימן י"ו הוא דוקא כשטוען ואומר יש לי עדים בודאי ואינו יודע ביד מי הן וכמ"ש שם בהדיא וכאן איירי בדלא טוענין ודאי וכיון שכן לא ה"ל למור"ם לכתוב זה בל' י"א כיון דל"מ חולקין ע"ז וע"ל סי' כ"ח ס"ב:


סעיף ט עריכה

הדין עם הלוה:    דטענת סטראי נינהו לא מהני להמלוה כשקיבל ממנו המעות בפני עדים וכמ"ש הטור והמחבר בר"ס נ"ח והרי כתב יד כעדים דמי ושם בתשובה ובטור כתב אא"כ האמינו בשני עדים והא דכתב הטור והמחבר בס"ד דהמדקדקין עושין שובר מכת"י ומהני אפי' כשהאמינוהו כשנים וכמ"ש שם התם איירי דכתב בשובר בהדי' דעל שטר חוב שבידי על הלוה על סך פלוני ועדיו פלוני ופלוני קבל כך וכך משא"כ הכא דלא נכתב בכתב יד שעל חוב פלוני קבלו עפ"ר ודו"ק:


סעיף י עריכה

ויוצא מתחת יד אחר כו':    נראה שהוא מטעם שכ' הטור והמחבר לעיל סי' מ"א בשם הרמב"ם בדין הדומה לזה ז"ל וכן הורו רבותי שאפי' השטר יוצא מיד אחר והלוה טען ממני נפל אחר שפרעתי אע"פ שהוא בתוך הזמן נשבע היסת ונפטר שכיון שאין השטר ביד המלוה אין כאן חזקה עכ"ל:


סעיף יא עריכה

כתב פרעון בעדים כו':    דין זה נלמד מתשובת הרא"ש כתבו הטור בסימן זה סכ"א בארוכה ע"ש:


סעיף יג עריכה

כפרן בדבר אחד כו':    ז"ל הטור אם נמצא כפרן ע"י דבר אחר וע"י עדים אע"ג דקי"ל הוחזק כפרן לממון זה לא הוחזק כפרן לדבר אחר אפ"ה בהא בטל לנאמנות ולא שקיל ליה אלא בשבועה והטעם כתבתי בפרישה בשם בע"ת משום דמסתמ' לא הימנוה מעיקרא אלא משום שהיה בחזקת נאמנות בעיניו והשתא דהוחזק כפרן במקום אחר אתרע נאמנותו כו' ובזה הוכחתי דגרסי' בטור ובדברי המחבר כפרן בדבר אחר ור"ל דאפי' לא הוחזק כפרן בזה השטר בשום דבר כ"א בדבר אחר אפילו הכי אינו נוטל בשבועה וכן מוכח לקמן בסי' ע"ט ע"ש בטור ובדברי המחבר בס"ה:


סעיף יד עריכה

אם העדים עצמן הן כאן כו':    לשון הטור אם אין העדים כאן אין הלוה נאמן כיון שכתוב בו וקנינ' מיניה על כל מה דכתיב לעיל אינו יכול לבטלו:

אע"ג דכתיב ביה וקנינ' כו':    לשון הטור ואין כאן מגיד וחוזר ומגיד דאיכ' למימר אשאר מילי דשטר' חתימי וכדאית' בירושלמי נאמנים העדי' לומר על זה חתמנו ועל זה לא חתמנו עד כאן לשונו ועיין לעיל סי' כ"ט:

כיון שאינו מנהג פשוט כו':    דאם היה מנהג פשוט בודאי לא לשופר' לחוד נתפשט המנהג לכתוב כן אלא משום דבאמת מאמינים זא"ז וכבר נתבאר לעיל סי' ס"א בטור ובדברי המחבר שם ס"ה דכל המקבל קנין סתם אדעת' דמנהג מקבל קנין וכותבין כל דבר שנהגו לכתוב אפי' שלא קבלו עליו הלוה בפי' משא"כ כשאינו מנהג פשוט אף שהרבה היו כותבין כן ועד"ר ופרישה מ"ש עוד בזה:

ובענין הנאמנות מפורש:    מדלא כתב בקיצור ואם כ' בו בפירוש שקנו מידו גם על הנאמנות נראה דר"ל שכתב בהשטר בלשון זה וקנינ' על כל מה דכתיב לעיל ובענין הנאמנות מפורש ופירושו הוא מ"ש לעיל בשטר נאמנות לא מעצמינו כתבנו אלא מפורש היה בין המלוה והלוה לפנינו בשעה שבאו לפנינו (והשתא א"ש דל"ת למה הצריכו שיכתוב שהקנין היה מפורש גם אהנאמנות כיון שהנאמנות א"צ קנין כמ"ש בסעיף שאחר זה) ומכ"ש כשכותבין שהקנין היה מפורש מהלוה למלוה גם אהנאמנות ועפ"ר וק"ל:


סעיף טו עריכה

כשמצוה הלוה כו':    נראה דאינו ר"ל דצריך להיות ידוע לבית דין שציוה כן להעדי' אלא ה"ה כשבא באותו מקום לפניהן שטר שכתוב בו נאמנות אמרי' מסתמ' ציוום לכתוב ולחתום כן דאל"כ לא היה הסופר כתבו ולא העדים חותמין אותו כיון שהוא מקום שאין נוהגין לכתוב כן בלא ציווי דהלוה ומשום דכאן לא בא אלא ללמדינו דהנאמנות מהני בלא קנין ושאין רגילין לכתוב קנין מפורש בנאמנות אלא משום שלא יאמרו העדים לא כתבנו בציווי הלוה אלא ע"פ המנהג מ"ה כתב דבמקום שאין רגילין לכתוב ואז ליכא חשש' זו אזי כשיש בו נאמנות על פי ציווי הלוה מהני הנאמנות בלא קנין וק"ל ועפ"ר ומה שכתב מור"ם על זה ז"ל נראה דאמר כן בשעת הלואה כו' לא אתי אלא לאפוקי היכא דידוע דלא אמר כן בשעת הלואה דלא מהני וק"ל:


סעיף טז עריכה

אע"פ שעבר הזמן:    בפרישה כתבתי דר"ל אפי' יש זמן רב שעבר הזמן ומטעם דא"כ שטרך בידי מאי בעי דאל"כ פשיט' דהא לא כתב בו סתם נאמנות אלא (דא"כ לא) בדי שלא יאמר פרעתיך בכלות הזמן דאלו בתוך הזמן חזקה דאין אדם פורע בתוך זמנו ודוחק לומר דמשום יום אחד דמשלם בו הזמן לחוד בא הנאמנות ע"ש ודו"ק:


סעיף יז עריכה

ובא לגבות מיורשיו לא מהני:    והטעם דאע"ג דאביהן ל"מ למטען פרעתי מ"מ אנן טענינן להיורשים שאביהן פרע ואם הי' הלוה חי לא היה המלוה מעיז פניו נגדו לומר שלא נפרע ומשום הכי הימנוהו הלוה נגדו ולא הימנוהו נגד יורשיו מפני שירא שיעיז נגדו לכפור הפרעון שפרעוהו הלוה:

אלא אם כן פירש שפטרו ממנו ומיורשיו:    נראה דאף אם כתב לו כן לא מהני אלא שאין המלוה צריך לישבע אם יורשים טוענים שמא אבינו פרע לך אבל אם טוענין היורשים אנו פרענו לך אין הנאמנות מהני לענין זה ואפילו אם פירש כן בהדי' בנאמנו' שיהא המלוה נאמן אפי' אם יורשי הלוה יטענו אנו פרענו לך יש להסתפק אם מהני קבלת החוב עליו לענין זה דלכאורה נראה דלא מהני כיון שהם אמרו שפרעו החוב אין כח ביד אביהן לגרוע כחן ולהפקיע ממונם וכן אם האמין את המלוה ויורשיו עליו אינו מועיל אלא שאין יורשי המלוה צריכין לישבע שלא אמר להם אביהם שהוא פרוע או שלא מצאו שום שטר או כת' שחוב זה פרוע אבל אם טוען הלוה או יורשיו פרענו לכם צריכים הם לישבע וכן משמע בא"ע סי' צ"ח שכתב שם בכל הסי' דין הנאמנות דכתובה (ומשם נלמד דין נאמנות דב"ח) ולא כתב אלא דהאשה נאמנות נגד יורשי הבעל ואינה צריכ' שבועה שאין בידה ממה שהי' תחת ידה בחיי בעלה או שאביהם התפיס לה צררי וכן בנאמנות של יורשים אינן צריכין לישבע שלא אמרה להם האם שנפרע' מכתובתה כו' אבל לא כתב שם שהנאמנות יועיל אם יורשי הבעל יטענו אנו פרענו לך או ליורשים ודו"ק:

שאז גובה בלא שבועה:    כצ"ל גובה בה"א ועמ"ש בדריש' דיש חולקים בזה:


סעיף יח עריכה

שיש בו נאמנות סתם:    ע"כ צ"ל דהאי סתם נאמנות לאו דוקא הוא דאם כן לא הימיניהו הלוה אלא אנפשי' ולא הוי מצי המלו' לגבות מהיורשים אלא בשבועה וכמ"ש בסעיף שלפני זה ופשוט הוא בגמרא ובדברי הטור כאן וגם לקמן סי' ק"ח בסעיף י"ג וגם בדברי המחבר שם ואין אדם מוריש לבניו ממון כזה דלא הוה יכול לגבותו אלא בשבועה וע"כ צ"ל דנאמנות התם דכתב כאן ר"ל דהימני' הלוה למלוה עליו ועל יורשיו וקראו "סתם כיון דלא האמין גם ליורשי המלו' עליו ועל בניו ובאי כחו דזה מקרי נאמנות מפורש וכמו שכתב המחבר מיד אחר זה ודוחק:

הכי גרסי':    ואם כתוב בשטר נאמנות מפורש שפטר אותו והבאים מכחו ממנו ומבאי כחו גובים בלא שום שבועה:


סעיף יט עריכה

אפי' התנה בפי' שיגבה כו':    והטעם דחיישינן לקנוניא:

והוא הדין למלוה מוקדם כו':    פי' צריך לישבע למלוה שהלו' אחריו ג"כ ללוה זה ומשועבדים לו גם כן נכסי הלו' ומבואר בפרק מי שהי' נשוי דיכול המלוה האחרון להשביע למלוה המוקדם לו ובא לטרוף שיעבודו שעדיין חייב לו ושלא בקנוניא בא עליו עם הלוה:


סעיף כ עריכה

אבל שלא בפניו לא:    הטעם כמו שכתב לפני זה בסעיף י"ז ס"ק כ"ו די"ל דלא האמינו אלא מפני שידע בו שלא יעיז כנגדו בפניו מה שאין כן שלא בפניו ועוד שמא יש שובר או ראי' להלו' שפרעו:


סעיף כא עריכה

נאמן לומר שהוא פרוע:    ואין יכולין לומר שטרך ביד אבינו מאי בעי דיכול לומר להו אהימנותא דכתב בו קסמכתי:

אבל צריך לישבע כו':    הטעם כתבתי בר"ס זה והוא דאיכא למימר דלא הימניה המלוה אלא כנגד שטרו דלא יהא המלו' נשבע אשטרו ונוטל אלא. ליהוי כתביע' על פה דנשבע הלוה היסת ונפטר וכן כתב הטור כאן:

ואמר פרעתיו מקצתו והמלוה כו':    כן צ"ל ונמחק הני שני תיבות "או "כולו וגם ברמב"ם ליתנהו:

משלם המקצת וכו':    ונשבע היסת דהנאמנות פטרו משבועה דאורייתא אבל לא מטעם דאין נשבעין אשטרות כמו שכתוב לעיל ס"ס ס"ו ולקמן סי' פ"ח וצ"ה דאין זה מיקרי שטר כיון דיש ללוה נאמנות ואין המלו' יכול לגבות בו ועפ"ר:


סעיף כב עריכה

ומיהו בחרם סתם כו':    המחבר לטעמי' אזיל דפסק כן בסי' ס"ט ס"ה דהיורשים אינן צריכים לישבע היסת וליפטר נפשם אלא בחרם סתם סגי והוא דעת הרא"ש והטור שכ"כ שם והטור שכתב כאן דנשבעין היסת העתיק לשון ב"ת שס"ל הכי וכמ"ש הטור בשמו שם בסי' ס"ט ועפ"ר:

שחייבים לפרוע:    ז"ל הטור (על סברת ב"ת) אבל א"א הרא"ש ז"ל כ' מת הלו' ואמרו היתומים אבינו אמר לנו שהוא פרוע אין בדבריהם כלום שיאמר המלו' לאביכם האמנתי כשיאמר שפרע ולכם לא האמנתי ואני אומר שלא אמר לכם אביכם מעולם כלום אבל אם הביאו עדי' וכו' עכ"ל נתבאר מזה דהרא"ש ס"ל דאפילו מת אביהן לאחר שהגיע זמן הפרעון ואמרו שאביהן פרע לאחר שהגיע הזמן או שאומרים שהן ראו שאביהן פרעו אינן נאמנים וכן הוא כוונת המחבר במ"ש וי"א שחייבים כו' ולא קאמר הרא"ש דנאמני' היורשים לפטור נפשם אפי' בלא שבוע' וכנ"ל אלא דוקא במוציא המלוה עליהן כתיבת יד הלוה אביהן מקויים דע"ז כתב הרא"ש דינו כמ"ש הטור בס"ס ס"ט וכ"ש במלו' ע"פ אבל במוציא עליהן שט"ח אביהן בעדים מקויים ואין בו לא להלו' ולא להמלו' נאמנות נשבע המלוה ונוטל אף מהיורשים וכמ"ש הטור לקמן סי' ק"ח ס"ה וגם המחבר שם אלא דכאן דיש להלו' נאמנות ס"ל להב"ת דמהני הנאמנות גם ליורשיו והרא"ש דס"ל דלא מהני הנאמנות ליורשיו ה"ל כאלו לא נכתב נאמנות לשום א' והדרא לדינא הנ"ל דהמלוה נשבע אשטרו בעדים וגוב' אפי' מיורשי הלו':

אא"כ הביאו עדים שאביהם אמר לפניה' שהוא פרוע:    כ"כ ג"כ הטור בשם הרא"ש וא"ת גם אם יביאו עדים למה יהנה יאמר המלו' לכך נתתי לו נאמנות מפני שידעתי שלא יעיז לפני משא"כ בפניכם דהעיז וכמ"ש לפני זה בס"ק ל"ב בנאמנות דלוה למלוה ובס"ק ל"ח בנפרע שלא בפניו. י"ל באמירת אב לבניו לא אמרינן הכי דאין מדרכו לשקר לפניהן ועוד דלעיל דוקא אלהוציא קאי אמרינן הכי אבל כאן דאיירי מלהפטר לא אמרינן כן:


סעיף כג עריכה

ואם היו שותפין בהחוב כו':    ב"ד יורדים לנכסיו כו' בפריש' כתבתי דדוקא כשהן שותפין בהחוב דאז מה שנתן הלוה לאחד משניהן הוי קצת ברשות כיון שהחוב הוא של שניהן מ"ה פוטרים הלו' ויורדין לנכסי המקבל ופורעין לחבירו חלקו משא"כ כשלא היו שותפין דאז גובין מהלו' חלקו והלוה חוזר וגובה מזה שנתן לו עודף ונ"מ אם נכסיו דהלוה בינונית ושל המקבל זיבורית או שזה רך וזה קשה להוציא מידו וק"ל: