קצות החושן על חושן משפט מ
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סעיף א
עריכה(א) הוו עלי עדים. בר"פ הנושא אתמר האומר לחבירו חייב אני לך מנה ר"י אמר חייב ור"ל אמר פטור ה"ד אי דא"ל אתם עדי מ"ט דר"ל דפטור אי דלא א"ל אתם עדי מ"ט דר"י דחייב לעולם דלא קאמר אתם עדי והבמ"ע דא"ל חייב אני לך מנה בשטר ר"י אמר חייב אלימא מלתא דשטרא כמאן דא"ל אתם עדי דמי ור"ל אמר פטור לא אלימא מלתא דשטרא ונשנו ונאמרו בזה שלשה שיטות פירש"י שמחייב עתה בשטר שמסרו לו בפני עדים ולא חתם בו רק שכתב בכת"י אני חייב לך מנה בשטר ומיירי בהודאה כו' ור"ת פי' כולה סוגיא בלא הודאה והא דקאמר חייב אני לך מנה בשטר היינו בשטר גמור ורצה להשתעבד ולהתחייב לו מנה בשטר זה בהא פליגי ר"י סובר אלימא מלתא דשטרא לאקנוי בי' בשטר זה כמי שהודה בפני עדים ועיין שם בתוספות שכתבו צ"ל ואין הדמיון טוב אלא איידי דנקט לעיל דא"ל אתם עדי נקט נמי הכא כמאן דא"ל אתם עדי ואין לתמו' היאך משתעבד בשטר זה הא אין מטלטלי נקנין בשטר די"ל הואיל וטרח לכתוב שטר גמר ומשעבד נפשי' וע"ש. והרי"ף והרמב"ם פי' דמיירי דא"ל כן בעל פה חייב אני לך מנה בשטר ואלימא מלתא דשטרא כמאן דא"ל אתם עדי הואיל ואמר תיבת בשטר וחייב לשלם אע"פ ששניהם מודים והעדים יודעים שלא היה לו אצלו כלום שהרי חייב עצמו כמו שמשתעב' הערב וכבר נתקשו בדברי הרמב"ם כל האחרונים דאיך מתחייב בדיבור בעלמ' בלא קנין ובלא שטר ועיין בר"ן הקש' וז"ל דהא בערב נמי בעי קנין או מתן מעות ובההיא הנאה דקא מהימן לי' ובפ' הזהב אמרינן גבי שומר קרקעות בשקנו מידו וכן בפ' השואל גבי מתנה ש"ח להיות כשואל פריך במאי בדברים ואיצטריך לפרוקי בההיא הנאה דקא מהימן ליה אלמא בדברים בעלמא לא נתחייב ונראה לענ"ד דודאי בדברי' בעלמא לא נתחייב וכדמוכח מהני ראיות שהביא הר"ן אבל טעמא דהרמב"ם משום אודיתא הוי דאפילו חפץ יוכל להקנות באודיתא וכמה שכתבו תוספות בפ' מ"ש גבי אודיתא דאיסור גיורא דהוי קנין בין בבריא בין בשכ"מ והוא קנין מעליא אע"פ ששניהם יודעין והעדים יודעין שזה החפץ או הקרקע אינו של פ' קונה הוא אותו באודיתא של הנותן כמו שקונה במשיכה וכסף וקנין אודיתא מבואר אצלינו באורך בסימן קצ"ה עיין שם ולהכי נמי בזה שמודה שחייב לפ' מנה אע"פ שאינו חייב זכה בו חבירו משום אודיתא כאלו נעשה בקנין ובשטר ונחזיק טובה לרבינו הגדול בעל כ"מ שירד לאמיתו של דבר וז"ל כיצד האומר לעדים הוו עלי עדים שאני חייב לפ' מנה וכו' זה נלמד מדאמרינן פ' מ"ש דף קמ"ט ולודי איסור דהני זוזי דרב מרי נינהו וליקנינהו באודיתא עד כאן לשונו וכן מצאתי כתוב בנימוקי יוסף פ' מ"ש ז"ל אמר המחבר מהא דלודי איסור כתבו חכמי פורבנצי' והריטב"א בשם רבו ז"ל דכל שמחייב עצמו בלשון הודאה אף על גב דידעינן דלא הוי מחויב ליה מעיקרא הוא מחייב כ"כ בפ'. הנושא הריטב"א ז"ל עד כאן לשונו ואם כן דעת הרמב"ם נמי אינו אלא משום קנין אודיתא וכמ"ש בכסף משנה שם פי"א מהל' מכירה:
ובזה יאיר לך נתיבות השלחן ערוך דכאן העלה כדעת הרמב"ם ובסימן ס' כתב בסעי' ו' ז"ל המחייב עצמו בדבר שלא בל"ע חייב אף על גב דאין אדם מקנה דשלבל"ע כו' אבל בלשון חיוב כגון שאמר הוו עלי עדים שאני מתחייב לפ' בכך וכך חייב והוא שקנו מידו ע"כ והוא לכאורה תמוה דהא דעת הרמב"ם דבחיוב אין צריך קנין אלא מתחייב בדיבור בעלמא וכבר הניח בש"ך דבר זה שם ב צריך עיון. ולפי מ"ש דודאי חיוב בעי קנין כמו כל המשאות והמתנות דבעי' קנין כל חד כפי קנינו אלא משום דאודיתא הוי קנין בכל הדברי' הנקנין בין בקרקעות בין במטלטלין ולהכי מהני גם בחיוב משום אודיתא ואם כן דוקא כשאומר הוו לי עדים שאני חייב לפ' מנה הרי הודה שהוא חייב ושפיר מתחייב אע"פ ששניהם יודעין שאינו חייב ומשום קנין אודיתא אבל בסימן ס' דאמר הוו לי עדים שאני מתחייב בזה ליכא לשון הודאה אם כן ודאי אינו מתחייב בלא קנין וכה"ג בחפץ נמי אם אמר הוו עלי עדים שזה החפץ של פ' נקנה הוא לו באודיתא ואם אמר הוו עלי עדים שאני נותן חפץ זה לפ' ודאי לא קנה בלא קנין כיון דאין בזה קנין אודיתא. וניחא בזה הא דמתנה ש"ח להיות כשואל דשם גם כן ליכא לשון הודאה אלא לשון מתחייב כשואל וכן בערב נמי דבעי קנין משום דליכא לשון הודאה אלא לשון מתחייב להבא ונראה דאפילו הערב רוצה לחייב עצמו לאחר מתן מעות בלשון אודיתא וכגון שיאמר הריני מודה בפניכם שאני ערב נמי אפשר דלא מהני כיון דדעת הרמב"ם דערב קודם חיתום שטרות בעי קנין ואף על גב דבשטר ודאי מתחייב אפילו אינו חייב אלא ס"ל להרמב"ם דערב דהוי אסמכתא בעי קנין דוקא ואם כן כי היכא דשטר לא מהני לי' ה"ה אודיתא לא מהני אבל במקום דשטר מהני אודיתא לא גרע. וכל זה ברור והארכנו בזה יען משמע מדברי הש"ך וכל האחרונים טעמא דהרמב"ם דחיוב הוא קל להתחייב בדיבור בעלמא והוא נגד הסברא ונגד כמה סוגיות בש"ס וכן משמע בהא דאמר רב גידל הן הן הדברים הנקנין באמירה ומשמע דשאר דברים אין נקנין אפילו בחיוב ולפי מ"ש הכל ניחא דהרמב"ם לא מיירי אלא מלשון הודאה והוא קנין מעליא כמו שטר דאודיתא הוי קנין:
☜אמנם צריך אתה לדעת דזה הקנין דאודיתא אינו נגמר בלא עדים ואם הודה לו בינו לבינו או אפילו בפני עדים ולא אמר אתם עדי לא מהני כלום ואף על גב דבכל הקנינים לא איברי סהדי אלא לשיקרא היינו משום דהקנין נגמר בפ"ע בלא עדים ולכן לא איברי סהדי אלא לשיקרא אבל קנין אודיתא אף הוא אינו נגמר אלא בפני עדים ולא אמר אתם עדי ובינו לבינו לאו כלום הוא אף על גב דלא טען משטה דלא בעינן טענת השטאה והשבעה אלא בהודה בחוב שחייב אבל אם שניהם יודעים שאינו חייב ואינו זוכה אלא בקנין אודיתא כ"ז שאין האודיתא בפני עדים ובאתם עדי לאו אודיתא ואינו זוכה באודיתא כזו דאודיתא אינו אלא בעדים ואתם עדי וז"ב והארכתי בזה לאפוקי מדברי פני יהושיע בר"פ הנושא דמשמע מיני' דגם בזה לא איברי סהדי אלא לשקרי והוא לשיטתו נמי ס"ל דחיוב הוא קל לחייב עצמו בדיבור בעלמא אמנם לפי מ"ש דהוי משום אודיתא ודאי אינו אודיתא בלא עדים ואתם עדי:
ובזה ישבתי קושיות תוספות פ' הזהב דף מ"ו בהא דתנן היה עומד בגורן ואין בידו מעות אומר לחבירו הרי פירות הללו נתונים לך במתנה וחוזר ואומר הרי הן מחוללין על מעות שיש לי בבית והקשו תוספות דליקני לי' באודיתא המעות כמו שקנה רב מרי מרבא ע"י הודאתו של איסור פ' מי שמת אף על פי שהיינו יודעין שלא היה שלו מתחלה וה"ה בבריא וכו' ולפי מ"ש ניחא דהתוספות כתבו פרק חזקת הבתים דף מ' ד"ה קנין בפני שנים וז"ל אומר ר"ת דלא אתי למעוטי שלא יהא חשוב קנין כשנעשה שלא בפני שנים דהא אמרינן בקידושין לא איברי סהדי אלא לשיקרא ואמרינן בפ' הזהב דף מ"ו גבי היה עומד בגורן וכו' ואי אמרת מטבע נקנה בחליפין נקני' ניהלי' אגב סודר ואי לא חשיב קנין בלא עדים לישני דליכא עדים ע"כ ואם כן כיון דאודיתא אינו קנין בלא עדים אם כן לא קשה ליקני באודיתא דמצינו לומר דמיירי דליכא עדים וכמה שכתבו תוספות ועמ"ש עוד מקנין אודיתא בסימן קצ"ה:
(ב) מנה בשטר עמ"ש בסימן ע"ט סעי' ה' ובסימן פ"א סעיף י"ט:
סעיף ב
עריכה(ג) למלוה בפני עדים עמ"ש בסימן נ"א סעיף ז':